לאחר הצפייה בסרט "טרויה", עיבוד של ה"איליאידה" מאת הומרוס לתסריט הוליוודי, חשוב לי להעיר כמה נקודות המשקפות חלק מהערכים שמייצא הקולנוע האמריקאי והאירופצנטרי לעולם כולו. לפי המיתוס היווני, יציאת צבאות יוון למלחמת אתונה סימלה את ערכי החברה באותה תקופה. כאשר פאריס נולד, ניבא האורקל שהוא יביא לנפילתה של טרויה. לכן שלחו אותו הוריו להר אידה, בתקווה שכך תימנע התגשמות הנבואה. לפי הסיפור, האלות הרה, אתנה ואפרודיטה הוזמנו יחד עם שאר אלי האולימפוס לחתונה המאולצת בין פלאוס ותטיס, שיהפכו אח"כ להוריו של אכילס (על כך בהמשך). אריס, אלת המריבות, לא הוזמנה בגלל נטייתה ליצור מהומות. אלא שאריס הגיעה למסיבה בהחבא, והטילה על שולחן תפוח זהב עליו נכתב "ליפה מכולן". זאת במטרה להסית את האלות לוויכוח מי הראויה להיחשב היפה ביותר. פאריס האומלל, נסיך טרויה, אשר אז עוד חי בהר אידה, מונה כדי לבחור את היפה מכולן.
כל אחת משלוש האלות מיד ניסתה לשחד את פאריס שיבחר בה. הרה הבטיחה כוח פוליטי ושליטה בכל אסיה; אתנה הבטיחה מיומנות קרב, חוכמה ואת היכולת של הלוחמים הגדולים ביותר, ואפרודיטה הבטיחה לו את האשה היפה ביותר בעולם, הלנה, אישתו של מנלאוס מלך ספרטה. פאריס, לאחר זמן מחשבה, בחר בסופו של דבר לתת את תפוח הזהב לאפרודיטה ולזכות בהלנה.
להלנה, שהיתה היפה בנשים, היו מחזרים רבים. כדי לשמור על שלום ביניהם, גרם להם אודיסאוס להבטיח להגן על נישואי הלנה עם מי שתבחר. והיא בחרה במנלאוס. אלא שפאריס חטף אותה אל ספינתו (בגרסא אחרת הלנה התאהבה בפאריס ועזבה איתו מרצונה) – מה שהביא לפרוץ מלחמת טרויה.
דווקא את החלק הזה בחרו יוצרי הסרט, המייצגים את העולם הקפטליסטי התעשייתי המאוחר, להשמיט, כחלק מהרדדה והשטחה של העולם הערכי. תעשיית הסרטים, שהחליפה את בית הספר הקלאסי במדינה הריבונית, לקחה על עצמה את ניהול הדיון הערכי בחברה. לצערי היא בחרה בטלאולוגיות (טאלוס פירושו ביוונית תכלית); לתמוך בלאומיות וברעיונות אירופוצנטריים המדרדים את החברה מאז ימי קדם ועד ימינו במדרון חלקלק.
ז’אן פול סארטר כתב בפתיחה לעיבוד המחזה "נשי טרויה" של אווריפידס, שהמלחמה לא תשאיר אחריה מנצחים או מנוצחים. זה מה שהוכיח לו המחזה של אוורפידס, היוונים הרסו את טרויה אולם לא הפיקו שום ברכה מנצחונם, שכן ברכת האלים השמידה את כולם. מלחמות קולוניאליות כבר היו בעולם הקדום. כך היו הטרויינים נגד היוונים ואסיה מול אירופה. כך היה האימפריאליזם הקולוניאלי האכזרי של אתונה, אותו גינה אווריפידס ללא משוא פנים. "נשי טרויה" הוצג בתקופת מלחמת אלג’יריה בפני קהל אוהדי ההידברות עם הפ.ל.ה וזכה לאהדה רבה. סארטר הגיע למסקנה שמאז תקופתו של הטרגיקון האחרון, אווריפדס, קיים במחזה נשי טרויה מסר פוליטי ברור: הוקעת המלחמה בכלל והתפשטות קולוניאלית בפרט.
אני מאמץ את המסר הזה לגבי הסרט "טרויה", ממנו יכולנו ללמוד על חוסר התוחלת של הכיבוש האמריקאי בעיראק או כיבוש מדינת פלסטין במלחמות-48′ ו-67′ על ידי ההגמוניה הציונית-אשכנזית.
נקודות ערכיות על הסרט "טרויה":
- בעיית הזהות – בראד פיט נבחר לשחק את אכילס. כך עיניו הכחולות ושיערו הבלונדיני עזרו להגמוניה האירופו-אמריקאית לדמיין את ערש התרבות שלה על פי המודל הלבן. ב-1987 יצא ספר בשם Black Athena – the Afroasiatic Roots of Classical Civilization – שנכתב על ידי Martin Bernal. המחבר טען כי התרבות היוונית, ממנה העולם המערבי שואב את ערכיו האוניברסליים לכאורה, אינה אלא תרבות אפרו-אסייתית (כך יוצא שערכי התרבות המערבית הינם פרטיקולארים ולא רב-תרבותיים). בכך הצביע מרטין ברנל על ערך האירופוצנטריות כערך מכונן בתרבות המערבית, וכערך שבא לבנות נרטיב וזהות מסוימים. הביקורת שלו כוונה למרחב כינון הידע של הזהות הלבנה בחברה המערבית, על מנת להביא אליה את בשורת הרב-תרבותיות. לטענתי, בהמשך לדבריו, כל עוד לא מתקיימת חברה בה שונות תרבותית היא ערך מכונן, משתלטת תרבות אחרת ויוצרת תרבות אתנו-צנטרית אלימה. ניתן להתייחס לספרו כאל קוריוז, ולהמשיך לטעון שכל הגיבורים האתונאיים היו לבנים. אך כיום כשאנו מודעים לשיח הזהות ולפוליטיקה של הזהויות, קשה שלא להבחין בשחקן הלבן עם העינים הכחולות ושיערו הבלונד שנבחר לשחק את אכילס נסיך יוון "האירופית", ולשחקנית הלבנה עם העינים הכחולות ושיערה הבלונדיני, שנבחרה לשחק את הלנה היפה. קשה להתעלם מכך שהם נלחמו בפאריס והקטור נסיכי טרויה ה"אסייתית" שהיו בעלי שיער שחור.
האם אותה תרבות אירופו-אמריקאית שדימיינה את עצמה כ"חלוצה" בארצות הברית, בו בזמן שהיא ערכה טיהור אתני לילידיה, שוב בחרה לאשש את ערכיה וזהותה דרך המוצרים שהיא ייצרה? לצערי זו שאלה רטורית.
- דמות האשה – לפני הסרט חשבתי לעצמי כיצד יבחרו היוצרים לפרש את הטקסט הקלאסי. האם אחרי שנים של ביקורת פמיניסטית רדיקלית על הקולנוע הגברי הלבן הליברלי (או הגבר האשכנזי-ציוני אצלנו) יבחרו לבנות מחדש את דמותה של הלנה בפרט ושל הסיפור כולו בכלל? או שמא יבחרו שוב להראות זאת דרך המלחמה של הקטור באכילס. לצערי אחרי צפייה בסרט התבדתי ומצאתי שהסרט אישש ערכים גבריים מהותניים. הלנה בחרה ליפול לזרועות פאריס והגישה לו את גופה ולא את חוכמתה. זאת בזמן שבעלה בגד בה. היא לא יכלה לעמוד בקסמו, ונתנה לו את גופה. האם בזה הסתכם שחרור האשה אחרי שנות האלפיים? האם השחרור של הלנה בוטא על ידי ההליכה עם פאריס, נסיך טרויה, שתואר כדמות רומנטית, צעירה חסרת ניסיון?
דמותה של בראסיס, הכוהנת והדודנית של הקטור, שנשבתה על ידי היוונים, הראתה אמנם תקיפות כשאכילס ניסה לשכב עימה, אבל אחרי שהוא "הציל" אותה מאונס קבוצתי, נכנעה לקסמו. כל פסיכולוג סביר יסביר את הקשר בין כוחו של הגבר ומצב של שבי, לבין התמסרות האשה לאדם ששבה אותה. לצערי, כשאכילס גסס בחרו היוצרים לשתול סצינה שלו מחובק עם בראסיס, האשה-קורבנו. בכך הבין הקהל שזה בסדר לסלוח לשובה ואף לשכב עימו אחר כך.
- היכן האלים והאלות? במאי ותסריטאי הסרט הצליחו להסיר את כל הראיות שקיימים אלים בעולם היווני ובמיוחד בטקסט של הומרוס. לפי האיליאידה למשל, המלך פריאמוס הגיע לפגוש את אכילס על מנת לבקש את הגופה של הקטור בנו רק אחרי שהתפלל לאלים. עולם האלים שיצר הומרוס מורכב ומעניין ואני משער שהתסריט לא יכול היה לסבול דמויות שכאלו בעולם החילוני, הליברלי-אמריקאי. אני מניח שקיים קשר גורדי של יוצרי הסרטים האמריקאים בין התרבות בה גדלו, לבין התרבות אותה הם מציגים בסרטיהם, כפי שנשקף בעינינו. התוצאה של עולם חסר אלים, שמגובה בתרבות החילונית, היא אי-שייכות לתרבות הדתית וגם אי הבנה למושגיה אשר גורמת לתיוג כל דת קהילתית כמשהו "אחר" – כזו הממשיכה להתקיים למרות האטומיזציה והניכור המודרני.
- אלימות יתר – כשלמדתי תיאטרון לתואר ראשון, לימדו אותנו שבתיאטרון היווני לא היו מראים רצח או הרג על הבמה, אלא היו משמיעים צעקה מאחורי הקלעים, והדימיון האנושי, המחשבה, היא שעשתה את הרצח למפחיד ביותר בשביל כל אחד ואחת מהצופים. אבל כיום חייבים היו הצופים לצפות בדם, בעריפת ראשים, ובכך חיזקו היוצרים את ערכי האלימות והכוח. ניכר הכישלון למצוא מדיום אומנותי שייצור מרחב של דיאלוג בין הטקסט לבין נוכחתו על מסך הקולנוע. איני חושב שחייבים להראות מציאות כדי ללמד אותנו להימנע ממנה. להפך – במרחב הפוליטי בו ארצות הברית כובשת את עיראק, והיא מרשה לתושביה להחזיק בנשק, איני חושב שהיוצרים צריכים לייצר אלימות גם בסרטם, אלא לייצר אלטרנטיבה, מרחב שבו קולות אחרים יוכלו ליצור מציאות.
- צורת העיבוד – האיליאידה של הומרוס עובדה לאין ספור טרגדיות, אפוסים, ספרים, שירים ומחזות. יוצרים שונים ניתחו והציגו בדרכים שונות את הסיפור המיתי. אייסכילוס, אותו טרגיקון מופלא, לקח את הנקודה של הרג המלך אגממנון על ידי אשתו קלימנסטרה בתוך הבית, באמבטיה, וכתב עליה מחזה שלם שפתח את האוריסטיאה (שלושה מחזות שביטאו את המעבר מחברה שנשענת על נקמת דם לחברה שנשענת על מוסדות בית דין). הנקודה שבה קלימנסטרה הרגה את אגממנון, היתה חשובה משום שהיא ביטאה את כל מורת הרוח שנשארה באתונה בעקבות יציאת הגברים למלחמה המיותרת. אגממנון לפי מיתוס זה העלה את איפגניה בתם על המוקד, משום שהאלים לא נתנו לספינות היוונים את הרוחות הדרושות להגיע לטרויה – ואגממנון קיבל עצה מהכהנים שהדבר קשור בו.
היוצרים בסרט טרויה לא התאמצו לעבד את הסיפור וליצור חדשנות עלילתית בסיפור. הוא הוצג בצורה כרונולוגית, מודרניסטית, שבה ההיסטוריה היא אנליטית, נעה ממעשה למעשה בהיגיון מה, שלפעמים נפגם משום שהשמיטו את סיפורי האלים. כך נוצרו סצינות שלא היה להן הסבר עלילתי. למשל כיצד אכילס היה בעל כוח רב כל כך, או כיצד מלך טרויה הצליח לפגוש את אכילס, לבקש את גופת בנו הקטור.
דווקא אחרי שהפילוסוף הצרפתי מישל פוקו פרץ לעולם האינטלקטואלי עם השיח (Discourse), שניסה למצוא נקודות אפס בהן ניתן לקרוא תיגר על ההיסטוריה כולה – דווקא כיום ציפיתי ליותר עבודה תסריטאית-בימאית שתאיר את הסיפור מחדש בצורה חדשנית.
אפשר להמשיך ולמצוא נקודות תורפה בעיבוד לסיפור המיתי עליו גדלתי, (דרך הספר "מיתולוגיה" של אניד המילטון) כילד עיראקי בשכונת מהגרים בלב השכונות המערביות של חיפה. יחד עם זאת, בהשוואה לסרט אחר, "שר הטבעות", בו הדמות הרעה היתה רעה לגמרי, ללא שום מורכבות אנושית כלשהי – אני חייב לציין שהיה שיפור. נראה שהסרט טרויה לא הצליח להרוס לגמרי את הטקסט ההומרי. למרות כל האלימות לטקסט המקורי שמורה המלה האחרונה – אלפי שנים אחרי שנכתב, דומיין, נשמע ונקרא…
