חולשת המערכת הפוליטית חשפה את אזרחי ישראל לתופעות המוכרות בעיקר בעולם השלישי. הרמטכ"ל משה יעלון כאילו קיבל אות לאבד כל רסן, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נתן לגיטימציה למשפחת שרון המושחתת (גם בעיני חבר כנסת מהליכוד כמו מיקי איתן) להשתולל כאוות נפשה. אנשיו כנראה הדליפו לתקשורת שגם בפרשת סיריל קרן לא תהיה העמדה לדין, וקיימת תחושה קשה על גורלם המר של דגי רקק כמו ח"כ שלמה בנזרי מש"ס. כל המסואבים בצמרת הגבוהה השמיצו השבוע את פרקליטות המדינה ובעיקר את עדנה ארבל באין מכלים.
מזוז יכול לנסות להמתיק את הגלולה, אבל את הנזק שהוא גרם לא יהיה ניתן לתקן גם בעוד עשר שנים. הוא הכשיר הזרמת כספים לתקיפים בדרג הפוליטי על ידי "חברי מרכז" עשירים, תוך היתממות שמאות אלפי דולרים כ"שכר" לאיש בלתי מקצועי בעליל כמו גלעד שרון הפכה לנורמה ברשות היועץ. גלעד קיבל סכומי עתק לא לגיטימיים, כאשר ממשלתו של אביו מקצצת בקצבאות למיעוטי היכולת; אביו של גלעד תרם את נוכחותו באירועים שערך מיטיבו של גלעד, ומזוז טוען שזה בסדר. אפילו את מס השפתיים שקודמו של מזוז, אליקים רובינשטיין, שהוקע בטור הזה לא פעם בגין "פחדנותו", לא שמענו ממזוז. היועץ לא גינה את השחיתות תוך טענה שאין בידו ראיות להרשעה כפי שעשה קודמו. הוא פשוט נתן רשות לפרות הבשן להשמין כאוות נפשן על חשבון הציבור. חרף העובדה שמזוז מוצא חן בעיני כאדם, וחרף הכבוד שיש לי לאנשים מהפרובינציה שמצליחים במערכת לא קלה עבורם, קשה למחול לו ואני עדיין מקווה שמישהו יתעשת ויחזיר את ערכי כיבוד החוק למקום הראוי להם.
התמוטטות היוקרה של המערכת הפוליטית, הבוז שחשים לה בציבור הרחב, וחוסר יכולתם של פרלמנטרים למחות נגד השחיתות, מאפשרים לגורמים אנטי דמוקרטיים לזלזל בבית הנבחרים בפרהסיה. הרמטכ"ל משה יעלון אסר על קצין אמ"ן להופיע בפורום של ועדת חוץ וביטחון שדן במחדלי המודיעין הישראלי ערב התוקפנות האמריקאית בעיראק, ואף הרהיב עוז לתקוף את יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, במכתב לחברי הוועדה. בכך הוסיף חטא על פשע, אחרי שתקף את חברי הכנסת הערבים על עמדותיהם כלפי פשעי המלחמה של הצבא. מי שלא הגן על חברי הכנסת הערבים לפני חודשיים, ספג עתה מכה יוקרתית קשה. ההגנה על האזרחים הערבים היא עתה אינטרס קיומי של כל אזרח דמוקרטי. מי שישלול מהם את הזכויות, יתנכל גם לנו במוקדם או במאוחר.
לזכותו של ריבלין יש לומר, שהוא הגיב בחריפות על התערבותו הבוטה של יעלון, וכך עשה גם יו"ר ועדת חוץ וביטחון, יובל שטייניץ. עם זאת, צריך לזכור שסיעת הליכוד, ששני האישים משתייכים אליה, היא שהביאה את הנורמות הציבוריות אל עברי פי פחת. כמעט רבע מחברי הסיעה היו מעורבים בשחיתויות מסוגים שונים, וכמה מהם ניצלו מבית הסוהר בעור שיניהם. אבל יש לברך על התקדים. הרמטכ"ל איננו עוד פרה קדושה, וכמה פרלמנטרים מובהקים, ביניהם גם אנשי ימין, מבינים שיש להגן על עקרון הפרדת הרשויות בכל מחיר. הרמטכ"ל הוא חלק מהרשות המבצעת, וכפוף לשר הביטחון ולממשלה. ריבלין מופקד על עצמאותה של הרשות המחוקקת. התנהגותו של יעלון כלפי הח"כים היתה צריכה לגרור את פיטוריו המיידיים.
אבל שר הביטחון שאול מופז, שאיננו חבר כנסת, העדיף לגבות את הרמטכ"ל במקום להתרות בו בחומרה. מופז ויעלון הפכו את מערכת הביטחון לממלכה עצמאית. הם לוחצים על הממשלה, מיישמים מדיניות משלהם בשטחים, ויוצרים שדולה מסוכנת התומכת במתנחלים בני העוולה, ומנחילה לחיילים מורשת קרב חדשה: אנטי דמוקרטית, דכאנית ולעתים גם רצחנית. יעלון לא נראה חכם גדול במיוחד. הוא קצת מזכיר לי כמה מדריכים שהיו לי בתנועה המאוחדת, וכמוהם גם הוא התקרנף עד תום. אבל הוא עדיין איש מסוכן, ויש לתמוך בכל חברי הכנסת הנאבקים נגדו, בלי שום קשר לדעה הפוליטית שלהם.
את בוגדת בעצמך
גם לנו קשה לעתים להתייחס ברצינות ובכבוד לבית המחוקקים, בעיקר כאשר יושבת בו גברת דליה איציק, התגלמות הניוון של מפלגת העבודה עלי אדמות.
בכתבה המעולה של אלון הדר עליה בשבוע שעבר ב"כל העיר", למדנו שהיא השלימה את תהליך ההתקרנפות. זה היה די צפוי. קוראים ותיקים של הטור הזה יזכרו אולי, שהזהרתי כאן בפני המגמה שלה להיות ליכוד ב’ עוד לפני שנים רבות. אחרי רצח יצחק רבין היא עברה תהליך קצר של השמאלה, אבל ביסודות שלה היא היתה תמיד ליכודניקית. עתה היא מזמרת בפומבי את שבחיו של אריאל שרון, "המדינאי הדגול", חותרת בכל לבה להצטרף לממשלתו ואפילו מרהיבה עוז לקרוא לאנשי השמאל העיקבי "בוגדים במדינה".
אין לי מלים להביע את שאט הנפש מהמקרתיזם של איציק. למשת"פים עם הליכוד, כמו איציק עצמה, אפשר אולי לקרוא בוגדים בכל הרעיונות שעליהם חינכו אותם. הם מכרו את נשמתם לימין, רצים לשרת בממשלה הכי ימנית שהיתה אי-פעם במדינה בכל הנושאים, כולל החברתי-כלכלי, והם חברו לממסד המביא בהדרגה לבידודה המוחלט של ישראל בעולם, ולהנצחת הסכסוך הישראלי-ערבי. אנשי השמאל, לעומת איציק ודומיה, נשארו נאמנים לרעיונות השלום והשוויון, ומבקשים להגיע לפתרון הסכסוך, המונע גם את יישומה של מדיניות חברתית חלופית.
רק תמימים מעטים מאמינים לרדיקליות החברתית החדשה של שמעון פרס, ניאו-ליברל בדיוק כמו ביבי נתניהו. כדרכו הוא ניסה לתרגם את הריב האישי בינו לבין שר האוצר למונחים רעיוניים שקריים. ביבי מנסה למנוע את שיתופו של פרס בממשלה, כדי שזה לא יחזק את בן בריתו שרון. כיוון שגם שרון הוא תומך עיקבי במגמות האנטי חברתיות של הממשלה, אין לנו אלא להסיק, שמי שתומך בשרון, תומך גם בתאצ’ריזם, בהרחבת הפערים, בקיצוץ הקצבאות ובקניבליזם החברתי של החוגים השליטים. איציק, עסקנית מובילה בתהליך פירוקה של מפלגת העבודה מכל סמליה ומכל תכניה, היא האחרונה שיכולה להטיף לנו מוסר. היא מזכירה לנו עסקנים סוציאליסטים באיטליה של שנות ה-20, שהצטרפו לבניטו מוסוליני הפאשיסט, ונימקו את צעדיהם ב"בגידת השמאל". כדאי לה לקרוא קצת היסטוריה, ולהפיק את הלקחים הדרושים בהקדם.
במהלך השנים שמעתי ביקורת מהרבה פרשני מפלגות, על העיסוק המופרז שלי באידיאולוגיה. הם טענו, שהעסקנים פועלים רק לפי ציוויי האינטרס שלהם. תמיד חלקתי על השטחיות התהומית הזאת, שהפכה את רוב כתבי המפלגות לבעלי טור רכילות. המגמה הרעיונית מייצגת את התדמית העצמית של הפוליטיקאים, והם נוטים, בטווח של שנים, לממש אותה גם בהתנהגותם בשטח. רוב העסקנים ממפלגת העבודה, שהוגדרו כאן כליכוד ב’, מימשו בהדרגה את נטייתם הימנית: אפרים גור, עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני. אחרים חברו לליכוד במסגרות של ממשלת אחדות, ופעלו בתך הממשלה כאנשי ליכוד לכל דבר: שמעון פרס, בנימין בן-אליעזר, אפרים סנה, דליה איציק ומתן וילנאי. גם חיים רמון הולך, לצערי, בדרך הזאת. דינה של מפלגת העבודה נחרץ, ומי שחולם על חלופה לשלטון הקיים חייב להשקיע שנים בבניית מסגרות חדשות.
בין שתי ערים
מסיבות שהזמן גרם ביליתי כמה ערבים באירועי שבוע הספר העברי בירושלים ובתל-אביב. חמישים דקות נסיעה מפרידות בין מוזיאון ישראל לבין גני יהושע בתל-אביב, אבל התחושה היא כאילו נסענו בחללית, ועברנו עשרות שנות אור. האקלים שונה. אצלנו רועדים מקור החל משעה שמונה בערב גם ביוני, ואילו בתל-אביב חם ונעים. גם הקהל שונה. בירושלים רב מאוד מספרם של חובשי הכיפות, יותר ממחצית מכלל הציבור המבקר בשבוע הספר, ואילו בתל-אביב נדירים הם האורחים שיש להם הופעה חיצונית דתית.
הדמוגרפיה באה לידי ביטוי גם בדוכנים. רחבת המוזיאון היתה מוצפת בדוכנים של ספרות דתית ותורנית ובדוכני החתמה של עיתון המתנחלים "מקור ראשון". בתל-אביב התאספו המונים מסביב לדוכנים שהיו מלאים בספרים מהודרים שעסקו באוכל. ספרי מתכונים, שכללו גם סיקור רחב של מאכלי עכו"ם, היו דומיננטיים בגני יהושע. הצלחתם אצלנו היתה יותר צנועה.
גם באירוע שבו השתתפתי בירושלים לכבוד שבוע הספר נכחו חובשי כיפות, שבדרך מוזרה מקנים לי תחושת בית בעירי. זהו אולי ההבדל בין אנשי שמאל ירושלמים לבין חבריהם בתל-אביב. עבורנו, היישות הדתית והחרדית היא טבעית לחלוטין, ובמשך השנים טיפחנו נטייה לשפוט את בני עירנו לפי טיבם, ולא בהתאם ללבושם או לאמונתם הדתית. חברים קרובים שלי בתל-אביב מתעלפים כשהם שומעים שהצבעתי בעד אורי לופוליאנסקי לראשות העיר. אבל אנשי שמאל עקבי בעירנו רואים בזה דבר מובן מאליו. ברור שאיש שפעל למען החברה ("יד שרה") עדיף על ביזנסמן ימני, גם אם לופוליאנסקי לא התלהב (לצערי) ממצעד הגאווה. אז את אלה ששאלו אותי בחודש האחרון אם יש בדעתי ללכת אחרי שני אחי לעיר הגדולה בשפלה, אני יכול להרגיע: אני נחוש בדעתי להישאר כאן.
הערה קטנה לברעם . מזוז לא אמר ששרון לא אשם אלא שהראיות שהביאה ארבל לא יספיקו להרשעה . הרי כבר הביאו ראיות נגד אולמרט נאמן רפול קהלני ליברמן ונתניהו ועוד . הרשעה לא יצאה מזה .
דבר נוסף אני יכול להבטיח לך . אם אקבל משימה לתפור לך תיק ואקבל אישור להאזין לטלפונים שלך במשך שנתיים לנבור בניירות שלך ולחדור לפרטיות שלך אמצא משהו כדי להאשים אותך . גם אם לאחר מספר שנים תצא זכאי חייך לא יהיו חיים.
אין לי עניין להיכנס לוויכוח אידיאולוגי עם חיים ברעם.
עם זאת מפריע לי שהוא מפיץ עובדות לא נכונות כדי להרשים את קוראיו ולתמוך בטענותיו המופרכות.
למשל המשפט הבא:
‘גלעד קיבל סכומי עתק לא לגיטימיים, כאשר ממשלתו של אביו מקצצת בקצבאות למיעוטי היכולת.’
ממשלתו (הראשונה) של שרון נכנסה לתפקידה ב-7.3.2001 כממשלת אחדות עם העבודה. לא ידוע שבשלושת חודשיה הראשונים היא ‘קיצצה בקצבאות למיעוטי היכולת’.
ואולם, אם בודקים את התשלומים (‘סכומי עתק’) שגלעד שרון קיבל מאפל הרי מתברר (ע"פ חוות הדעת של עדנה ארבל עמ’ 20-21, ר’ http://www.haaretz.co.il/hasite/images/131072/240604/arbel.pdf)
שהוא קיבל אותם בתקופה שבין יוני 2000 ליוני 2001.
כלומר, את רוב התשלומים גלעד קיבל כשאביו היה באופוזיציה ובשלושת החודשים הראשונים לשלטונו כששום קיצבאות עדיין לא קוצצו.
משעשעת גם הגנתו הנחושה של ברעם על עדנה ארבל גם כאשר מתברר שהיא טעתה טעות מביכה מאוד בכך שייחסה לשרון ולאפל עיסקת שוחד בנוגע לקרקעות שבכלל לא שייכות לאפל ושלא היתה לו בכלל נגיעה אליהן.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-48912-00.html?tag=0-53-17
ולא נשכח גם את כתב האישום הכוזב והמופרך שארבל הגישה נגד שלושת הצעירים מכפר כנא באשמת רצח החייל אולג שייחט ז"ל – בניגוד לדעת השב"כ ולמרות היעדר ראיות מספיקות בתיק.
כשקוראים את ברעם מקבלים את הרושם שהוא פועל ע"פ הכלל: כשצריכים את הגנב מורידים אותו אפילו מעמוד התלייה.
התוצאה היא שברעם מאבד את שארית אמינותו בעיני הקוראים.
קראתי שנית את המאמר וברצוני להוסיף הערה . דליה איציק מושווה לעסקנים שעשו עיסקה עם מוסוליני. אם כך שרון מושווה למוסוליני. לאחר מכן קובל ברעם שיש להקים מסגרות חדשות . נראה שהכלל הראשון הוא להתייחס ליריב הפוליטי בדרך ארץ ובכבוד ולא לכנותו מוסוליני. ( טוב שלא היטלר ! )
לגלילי,
תודה על הערותיך.אני לא מסכים, אבל מתרשם מהניסוח ומהנימוס. גם זה משהו היום. אשר לשרון, אני מסתפק בהשוואה לבניטו מוסוליני, בהקשר שבו נכתבה, ורק בהקשר הזה-כלומר, תיאור התקרנפותם של סוציאליסטים בשנות העשרים והשלושים באיטליה
נדמה שחיים ברעם לא קלט שישראל איננה מדינה שהתדרדרה אל רמת עולם שלישי, אלא ממש מדינת עולם שלישי.
מדוע?
מכיוון שחיים כאן 10 מליון תושבים.
מתוכם, רק לשישה וחצי יש זכויות אזרח.
לשאר, שלושה וחצי מליון, אין זכויות אזרח.
זה יכול לקרות רק במדינת עולם שלישי.
לכן, כל עוד סיפור השטחים והכיבוש לא נגמר, השחיתות השלטונית תמשיך לשגשג.
אגב, יש דמיון רב בין ארה"ב שלפני מלחמת האזרחים, ובין ישראל של היום. גם בארה"ב היה מעמד שלם של תושבים שלא היו אזרחים (שחורים), כי לא היתה להם זכות לבחור ולהיבחר.
הכיבוש הפך אותנו למדינה ששכחה מה זה דמוקרטיה – זכות בחירה והיבחרות של כל תושב-קבע.
חיים ברעם שלום,
אתה מכנה את מפלגת העבודה ליכוד 2 כאילו שיש בזה חידוש ממש, בכלל לא, מפלגת העבודה לא יותר ולא פחות טובה מהליכוד, תרשה לי להזכיר לך את שלושים שנות השלטון הרצוף עם הצייטלע והסרפאן, פרוטקציות ומנעמים, ועיתונאים מבוישים ושטופי מוח, אז היום השקיפות ייתרה, והעיתונאים החצופים מצליחים לגלות יותר על הון ושלטון, לא שהצדק נעשה.. עדיין החלשים וחסרי הלובי כגון: ועאנונו, דרעי ודומיהים יושלכו לכלא, ואילו עייזר, שרון,טננבאום ודומיהם ישוחררו בגין חוסר ראיות, סעיפים של חולי נפשי והשם יודע מה..אל תתחסד בבקשה, אנחנו רק שואפים לצדק ולא ממש יודעים שזה קיים באמת.
נ.ב- בתוך שנות שלטון המערך(עם כל הדמויות שהנהיגו בתוכו)התכוונתי כמובן לכלול את מדיניות המערך\עבודה כלפי הקמה ותמיכהב התנחלויות, ההקרנפות בפלסטינים, ומתן ה’צדקה’ לפריפריה ולשכבות החלשות מצד אחד, והמקל מצד שני(ואלה כידוע ברובם יהודים יוצאי ערב) בקיצור, ליכוד\עבודה זו מפלגה חצויה!
To sami Knafo’
Sorry for writing in English. I am in London now, and have no access to Hebrew.
I was surprise by your reaction. This article, and most of my columns throughout the year, have made exactly the same point. So what are you so angry about?
Mr barahm never mind, we’r close enough ., enjoy landen:-)
בנקודה אחת אני לחלוטין לא מסכים. הגעגוע לאליקים רובינשטיים אשר צירף לחוות דעתו המשפטית גם ביקורת מוסרית-ציבורית.
יאה בעיני הרבה יותר יועץ שעושה את מלאכתו – במקרה זה קביעה מנומקת היטב האם יש או אין די ראיות להעמדה לדין – ונמנע מהטפות מוסר. מדוע? כי בצד המוסרי-ציבורי אין חשיבות לדעתו של מזוז יותר מאשר דעתו של כל אזרח. המקום הראוי לנהל דיונים בשאלות ציבוריות הוא העתונות ולא דוחות משפטיים.