כמעט עשור עבר מאז הופרט קונצרן כימיקלים לישראל (כי"ל), חברת האם של מפעלי ים המלח. ימי הפרטת מפעלי ים המלח היו ימי ממשלת רבין הרחוקים. מאז, מכבש ההפרטות לא פסק מלפעול. ממשלות קמו ונפלו, היו אלה ממשלות העבודה, הליכוד והאחדות הלאומית, אבל ההפרטה לעולם נשארת. ההפרטה שהחלה בחברות עסקיות בבעלות המדינה (כדוגמת ים המלח) המשיכה בתאגידים שהוגדרו אסטרטגיים (כגון תעש או אל על) ואינה פוסחת על תחומי הרווחה (תוכנית ויסקונסין, למשל), הבריאות והחינוך.

האסטרטגיה של בעלי ההון בישראל ובחו"ל מכתיבה מדיניות אגרסיבית של הפרטה, לטובת הצבר ההון ההולך וגדל, וממשלות ישראל מיישמות מדיניות זו ללא עוררין. מדיניות ההפרטה אינה תולדה של הקשר בין הון ושלטון. היא היא ההון בשלטון.

למרות שמדיניות ההפרטה החלה כבר לפני יותר מעשור, ובעולם לפני שני עשורים, השאלה הנשאלת היא מהו "קצב ההפרטה"? מדוע ממשלות מסוימות מפריטות בקצב מהיר יותר ואחרות בקצב איטי יותר. זאת, כאשר כולן מגלות רצון להפריט… ומהר ככל האפשר. התשובה אינה נעוצה בהרכב הפוליטי של ממשלה זו או אחרת. התשובה נעוצה ביחסי הכוחות החברתיים במדינת ישראל. או אם לצטט את מה שנכתב בשבועון הכלכלי השמרני הבריטי "אקונומיסט" לפני כמה שנים: "קצב ההפרטה בישראל עומד ביחס ישיר למיליטנטיות של ועדי העובדים". ב"אקונומיסט" לא נכתב ב"יחס ישיר למליטנטיות של ההסתדרות" או של האיגודים המקצועיים. וזה לא במקרה.

משני עשורי הפרטות במדינות הקפיטליסטיות המרכזיות ניתן ללמוד שהעברת הבעלות מידי המדינה או הציבור אל בעלי ההון של נכסים, שירותים או תאגידים ממשלתיים גרמה לשלוש תופעות משולבות:

• פגיעה בעבודה המאורגנת. זאת על ידי ביטול הסכמים קיבוציים, פיטורי אנשי ועדים או גיוס עובדים שמחוץ למסגרת ההסכם הקיבוצי.
  
  
• הקטנה במספר העובדים. החברה בבעלות פרטית מעוניינת להרוויח כמה שיותר וניתן להגיע למיקסום רווחים על ידי פיטורי עובדים והעמקת הניצול של העובדים הנותרים.
  
  
• פגיעה בצרכנים ובאזרחים. יהיו אלה צרכני שירותי הרכבת, שדות התעופה, מערכת הבריאות וכד’.

לכן, איגודים מקצועיים רבים בעולם (לא כולם, יש כאלה שפועלים בשירות בעלי ההון) מתנגדים בחריפות להפרטה. מאבקים ארוכים התנהלו ומתנהלים על מנת למנוע הפרטות. בין הידועים: המאבק נגד הפרטת נמלים (לא כאן, שם – בעולם הגדול).

מול המכבש ההפרטה שאינו נח לרגע ולנוכח הניסיון הבינלאומי שנצבר, השאלה הנשאלת היא מהי עמדת ההסתדרות בשאלת ההפרטה. כאמור, ה"אקונומיסט" לא מנה את ההסתדרות בין מתנגדי ההפרטה. והצדק עם השבועון הבריטי. ההסתדרות לא ניהלה קרב נחוש נגד ההפרטה וחמור מזה – אין לה כל עמדה עקרונית נגד ההפרטה, נגד מגמת הצבר ההון בידי שכבה מצומצמת של בעלי הון בישראל ובחו"ל. אמנם ההסתדרות קבעה כמה וכמה פעמים שהיא מתנגדת להפרטת "שירותים חיוניים" (כמו מים או חשמל), אך לא עשתה דבר כדי לממש עמדה "עקרונית" זו. יתר על כן, ההסתדרות נתנה יד לביתורה של חברת מקורות לחמש חברות האמורות להתחרות אחת בשנייה. ופיצול חברת המים הלאומית הוא הצעד הראשון לקראת ההפרטה.

המאבק בנוכל מקסוול

היעדר הנכונות של ההסתדרות להילחם בהפרטה אינה נחלתם של כלל העובדים. מעשרות מפגשים עם אנשי ועדים והשתתפות באסיפות עובדים, אני יכול להעיד שרוב-רובם של העובדים רואים בהפרטה אויב ישיר. במקרה של מפעלי ים המלח, ועד העובדים סיכל את הפרטת החברה לידי איל ההון הבריטי רוברט מקסוול. אותו רוברט מקסוול, שטקס ההשכבה שלו נערך בבנייני האומה בירושלים בהשתתפות ראשי המדינה, עוד בטרם התגלה שהמנוח רוקן את קופות הפיצויים והפנסיה של רבבות עובדיו. אגב, יש לזכור ששר המשפטים דהיום, יוסף לפיד, היה אז נציגו האישי של בעל ההון הנוכל.

כאמור, ועד העובדים סיכל את מכירת כי"ל למקסוול שאמור היה לשלם 200 מיליון דולר תמורת חברה שמחירה היה אז כ-1.2 מיליארד דולר. כעת מחירה הוכפל, וגם בעליה הם שונים. המנוח שאול אייזנברג קיבל את החברה לידיו ותמורתה הוא שילם בכספים שקיבל בצורת הלוואה מבנק הפועלים – אז בבעלות המדינה. אגב, גם בנק הפועלים נרכש על ידי משפחות אריסון ודנקנר מכספים שקיבלו מבנק לאומי, אף הוא בבעלות המדינה. כעבור מספר שנים מכרה משפחת אייזנברג שוב את כי"ל לאחים עופר, לאחר שהחזירה את ההלוואה שקיבלה מבנק הפועלים מרווחי כי"ל ועוד נותר לה רווח נאה מהפעלת החברה וממכירתה.

איך מוכרים חברות גדולות, כגון כי"ל, בנק הפועלים או אל על תמורת מעט מאוד כספים? או איך מוכרים אותן מתחת לערכן הריאלי? על כך קיימים שני פטנטים מבית היוצר של האוצר: "מכירת גרעין השליטה" (חלק ממניות הקונצרן המקנות שליטה על כל התאגיד) ו"עסקה ממונפת" (קבלת הלוואה מבנק בבעלות הממשלה ופירעון ההלוואה מרווחי החברה המופרטת). כך עומדת משפחת בורוביץ (מבעלי ארקיע) להשתלט על אל-על (המתחרה), עד לא מזמן "המוביל הלאומי".

מחדל או כניעה?

האפיזודה של המאבק נגד מקסוול היתה חד-פעמית. לרוב, ההסתדרות נוקטת בגישה של "להמתיק את גלולת ההפרטה", על ידי מדיניות מקצועית המתבססת על שלושה עקרונות:

• שמירה על ההסכם הקיבוצי. לפחות עבור העובדים הוותיקים. ותיקים שעם הזמן הופכים למיעוט במקום העבודה.
  
  
• חתימה על הסכם דור ב’. המבטיח תנאי עבודה גרועים יותר ושכר נמוך יותר לעובדים הצעירים.
  
  
• אי-התנגדות למהלך ההפרטה. כאשר מדובר על יחידות ממשלתיות, התירוץ כדי לא להילחם בהפרטה הוא "שלא ניתן להתנגד להחלטות הריבון", קרי הממשלה. וכאשר מדובר על תאגידים עסקיים, נאמר על ידי ראשי ההסתדרות ש"אלה עסקים שהמדינה לא צריכה לנהל אותם". כאילו דואר, חברת תעופה, מים, חשמל, דיור, חינוך, תשתיות, בריאות, רווחה, טלקומוניקציה – אינם שירותים חיוניים שהמדינה אמורה להעניק לאזרחיה כחלק מהזכויות החברתיות שלהם.

עמדת ההסתדרות היא לא אחרת מכניעה להון הגדול. אבל חמור מזה, זהו מחדל בכל הקשור לזכויות העובדים. כי מהות ההפרטה היא פגיעה בזכויות העובדים. במלים אחרות, הפגיעה בעובדים בהפרטה היא חלק מהותי מהתהליך ואיננו מהווה "חריגה". לכן, ההגנה הטובה על זכויות העובדים, אבל גם על הזכויות החברתיות של כלל האזרחים, היא להתנגד כליל למהלך ההפרטה. מדובר על התנגדות לכל הפרטה, בכל ענף ובכל עת. יתר על כן, ההסתדרות צריכה לעמוד בראש חזית נגד הפרטה ולהרחבת השירותים הניתנים על ידי המדינה לאזרחים. גם אם הדבר כרוך בהלאמת נכסים או תאגידים שיפעלו תחת שליטה דמוקרטית של העובדים.

Share on Facebook