ההכרה בזכות השיבה כתנאי לכינון השלום הישראלי פלסטיני – מבט אל העבר והצצה לעתיד.
בחלקו הראשון של מאמרי נוסחו ובוססו שלוש טענות מרכזיות. הטענה הראשונה היתה כי כשלון המו"מ הישראלי-פלסטיני בקמפ דייוויד וטאבה בשנת 2000, התחייב (בין השאר) מן התהום הפעורה בין העמדה הלאומית הפלסטינית התובעת הכרה ישראלית בזכות השיבה וסדר זמנים למימושה לבין העמדה הישראלית הדוחה תביעה זו על הסף. הטענה השנייה היא כי המשמעות הגלויה של תהום זו היתה והינה שהנוסחה הוותיקה שייצר מחנה השלום הישראלי כאילו יש אפשרות זמינה וקרובה לכינון שלום על בסיס קיומן זו לצד זו של מדינת לאום פלסטינית ומדינת לאום ישראלית – אינה אלא אשליה.
הטענה השלישית היא כי דוברי ופעילי מחנה השלום הישראלי מתכחשים מאז שנת 2000 בכל הכוח והאמצעים שבידיהם לאי המציאותיות של נוסחתם הבסיסית. בשירות הכחשתם הגורפת את מה שהפך גלוי לעין כל, הם מכלים כוחם בגיוס פעילי ציבור פלסטינים לצורך ייצור משותף של יוזמות כגון "המפקד הלאומי" ו"יוזמת ז’נבה" החוזות שוב אפשרות של שלום ללא שיבה. יוזמות אלה חוזרות ונדחות על ידי הציבור הפלסטיני אך כשלונן הידוע מראש אינו מרפה את ידי פעילי השלום הישראלים. הם לוחמים על נפשם ובתהליך צפוי מראש שוחקים את שארית האמון שרוחשים כלפיהם אזרחי ישראל היהודים.
מצב טרגי ותקוע זה מחייב ברור מחודש של מספר שאלות יסוד שרק תשובת אמת עליהן תאפשר ניהול דיון מציאותי בשאלת עתיד חיינו בארץ. השאלה הראשונה היא מספרית: כשמדברים על הפליטים הפלסטינים כיום, במי מדובר? בכמה מדובר? השאלה השנייה היא אידאולוגית ופוליטית: האם בדיקת תולדות התנועה הלאומית הפלסטינית בארבעים השנים שחלפו מאז הקמת אש"פ מלמדת על שינויי עמדה כלפי פתרון בעיית הפליטים? או שמא מתגלה יציבות בעמדה הלאומית? השאלה השלישית נוגעת לעתיד: לנוכח נתוני המציאות – איזה פתרונות מציאותיים לחיים בשלום של יהודים ופלסטינים בארץ יכול אדם להעלות על הדעת? לברור שלוש שאלות אלה יוקדש החלק השני של מאמרי.
כשמדברים על פליטי פלסטין – במי מדובר? בכמה מדובר? בניגוד למצגי המציאות המטושטשים שמציגים פעילי שלום שונים בישראל, ציבור הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם החיים מחוץ לגבולות ה-4 ביוני 1967 אינו קטן כלל. מדובר בכ-5.5 מיליון איש. כ-1.6 מיליון מהם יושבים בגדה וברצועה, כ-3.5 מיליון יושבים בארצות הערביות (בעיקר בירדן, לבנון וסוריה), כ-430 אלף נפש יושבים בארצות הברית ובמדינות אחרות. (המספרים שאובים מדו"חות אוונר"א, ומנתוני הלשכה לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית ונכונים לסוף שנת 2001).
התביעה הפלסטינית להכרה בזכות הפליטים לשוב לארצם ולכונן בה מחדש את חייהם כאנשים שווי זכויות, לא חדלה להישמע אף ליום אחד מאז תחילת שנת 1948, והיא קדמה אף להחלטה 194 של עצרת האו"ם שראתה אור רק בחודש דצמבר 1948, יותר משנה לאחר פרוץ העימות הצבאי בארץ. מאז 1948 ועד היום לא היה אף גוף פלסטיני משמעותי אחד, מרכזי או אופוזיציוני, שהציע לפליטים לוותר על זכותם זו. יציבות העמדה הפלסטינית בסוגייה זו ניכרת היטב בהחלטות המועצות הלאומיות הפלסטיניות (להלן: המל"פ) למן הראשונה שכונסה בירושלים בשנת 1964 ועד היום.
בכנס היסוד של אש"פ בשנת 1964 – שבו גובשה ופעלה המל"פ הראשונה – זכות השיבה של הפליטים היתה עניין מרכזי ומובן מאליו. בהחלטות הכנס שעסקו בהחדרת התודעה הפלסטינית וגיבוש ההסברה הפלסטינית, צוין כי יש להחליף בכל התבטאות לאומית את המלה "פליטים" במלה "חוזרים" (לאדמתם, "עאידון" בערבית, א"ד). הוחלט לפעול למען מינוי אפוטרופוס בינלאומי על הרכוש והכספים הערביים בחלק הכבוש של פלסטין "כדי שהכנסתם תשוב לבעליה החוקיים עד אשר ישיבו הערבים לעצמם את מולדתם הגזולה". נשללו ונדחו הרעיונות בדבר יישוב ואיזרוח הפליטים במקומות ישיבתם הקיימים.
נשללה מכל וכל ההכרה בישראל. במישור האסטרטגי השיבה נתפסה כמהלך שיוגשם עם שחרורה הצפוי של "המולדת השדודה" כולה – פלסטין שבין הירדן לים – מידי הכוחות הציוניים אשר יובסו על ידי הלחץ המתגבר של הלחימה הפלסטינית והערבית נגדם. אחרי השיבה, כך נאמר בהחלטות הכנס, יכונן העם הפלסטיני בארצו את המשטר המדיני, הכלכלי והחברתי הרצוי לו.
בכנס זה ביטאה המל"פ עמדה מצמצמת מאוד כלפי זכויות היהודים תושבי פלסטין. זכות הישיבה בפלסטין העתידית המשוחררת הוכרה רק ליהודים שישבו בה עד 1947, הם וצאצאיהם, כלומר רק למיעוט אזרחי ישראל היהודים בשנת 1964.
הכנס הרביעי של המל"פ התכנס בקהיר ביולי 1968, שנה לאחר טראומת התבוסה הערבית במלחמת 1967. בדו"ח הרשמי של הכנס כלולה התייחסות נרגשת לעוול שבהנצחת מצב הפליטות ולנסיבות חייהם הקשות של הפליטים. באמנה הלאומית שגובשה בכנס, הפליטים מוגדרים כחלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני, בעלי זיקה טבעית ואיתנה למולדתם, אלו שזכותם המלאה להילחם על שחרור מולדתם ושיבתם המלאה אליה. בהחלטות המדיניות של הכנס צוין כי המהפכה הפלסטינית מתייחדת מתנועות שחרור לאומיות אחרת בכך שמטרה ראשונית שלה היא "החזרת העם הפלסטיני למולדתו" כתנאי מוקדם לכינון הריבונות על המולדת. אש"פ הגדיר עצמו כאחראי להחזרת המולדת לידי הפלסטינים, לשיבת פליטיה ולמימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית בארץ.
הכנס גילה עוינות כלפי כל פתרון מדיני פשרתי לשאלה הפלסטינית. הובהר כי יש להתארגן בכל הרמות "כדי להכשיל כל פתרון מדיני לבעיית פלסטין". לא מו"מ ולא פשרה אלא רק "המאבק המזוין" הוגדרו באמנה הפלסטינית כדרך לשחרור פלסטין והשבת בניה לגבולם. העמדה כלפי זכויות היהודים בפלסטין הוחמרה. לפי פירוש נפוץ לאמנה, זכות הישיבה בארץ בעתיד הוכרה רק למי שישבו בארץ עד 1917, הם וצאצאיהם.
הכנס ה-12 של המל"פ נערך בקהיר ביוני 1974, בצל תוצאות מלחמת יום הכיפורים. הכינוס דחה את החלטה 242, ושלל את ההכרה בישראל, את השלום עימה ואת רעיון שמירת הגבולות המוכרים והבטוחים עימה. למרות זאת חוללו משתתפיו תפנית דרמטית בתוכנית המדינית של אש"פ. במקום הרעיון בדבר "שחרור כל פלסטין" כתנאי מוקדם לכינון ריבונות פלסטינית וחיים לאומיים, התקבלה בכנס "התוכנית המדינית השלבית" שהכילה נכונות להקמת שלטון לאומי עצמאי על כל חלק מהטריטוריה הפלסטינית שישוחרר משליטת ישראל. לראשונה בוטאה הנכונות להקמת ישות מדינית לאומית בחלק מפלסטין, כשלב בדרך לשחרור פלסטין כולה בעתיד. לתפנית זו היתה משמעות מעשית מרחיקת לכת: נכונות להסדר מדיני שהוא פשרתי מעצם טבעו. מול תומכי התפנית, פעילי הזרם המרכזי באש"פ , התייצבה "חזית הסירוב".
אכן, הרבה מאוד השתנה בכנס זה, אך לנו חשוב לשים לב שהעמדה בשאלת הפליטים וזכות השיבה נשארה בעינה, ובוטאה במלים מפורשות: "לא תיתכן השכנת שלום צודק ובר קיימא באזור, ללא החזרת מלוא הזכויות הלאומיות לעם הפלסטיני ובראשן זכות השיבה…". במקום אחר נאמר: "אש"פ ייאבק נגד כל תוכנית של ישות פלסטינית במחיר של… שלילת החזרה…".
14 שנים אחרי כן, על רקע התלהטותה של האינתיפאדה הראשונה, התכנס בשנת 1988 באלג’יר הכנס ה-19 של המל"פ וחולל מהפכה פרוגרמטית עצומה. בהכרזת העצמאות הפלסטינית שפורסמה ב-15 בנובמבר 1988, התקבל והוכר עקרון חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, כפי שהתגלם בהחלטת החלוקה (181) של עצרת האו"ם; החוק הבינלאומי, אמנת היסוד של האו"ם והחלטות האו"ם הרלבנטיות לסוגיית פלסטין הוגדרו כמקורות מעניקי תוקף לזכויות העם הפלסטיני; הוצהר כי מדינת פלסטין הקמה עם הכרזת העצמאות רואה עצמה "מדינה רודפת שלום, מחויבת לעקרונות דו הקיום בשלום אשר תפעל ביחד עם כל המדינות והעמים למען כינון שלום יציב המבוסס על הצדק וכיבוד הזכויות". במקום הראייה המסורתית של המאבק המזוין כדרך יחידה לפתרון בעיית פלסטין מוצהר כי "(המדינה) מאמינה בישוב הבעיות הבינלאומיות והאזוריות בדרכי שלום, בהתאם לאמנת האו"ם והחלטותיו, וכי היא שוללת את האיום בכוח או באלימות או בטרור או את השימוש בהם נגד ביטחון ושלמות אדמתה ועצמאותה המדינית או ביטחון ושלמות כל מדינה אחרת…".
אכן, מהפכה רעיונית פוליטית ומעשית של ממש. אך לא בסוגיית זכות השיבה! בהכרזת העצמאות מאופיין העם הפלסטיני כעם אשר "בלב המולדת ועל גבולותיה, בגלויות הקרובות והמרוחקות, לא זנח את אמונתו המושרשת והיציבה בזכותו לשוב, ולא את אמונתו המוצקה בזכותו לעצמאות…". הכיבוש הישראלי מגונה בהצהרה (בין השאר) כ"הפרה גסה של עקרונות החוקיות, של אמנת האו"ם והחלטות האו"ם המכירות בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, ובהן זכות השיבה וזכות ההגדרה העצמית ו(הזכות) לעצמאות ולריבונות על אדמת מולדתו".
כלומר: זכות השיבה מוצגת בשורה אחת עם הזכויות הלאומיות הפלסטיניות האחרות כחוליה עצמאית, ומוגדרת היטב שתוקפה אינו תלוי בשאלה אם זכויות אחרות הושבו במלואן או בחלקן. הדגשת הבסיס הלגליסטי לזכויות הפלסטיניות משעינה כל אחת מהן על סעיפים רלבנטיים בחוק הבינלאומי ובהחלטות האו"ם. לפי קו זה, מהחלטות האו"ם המכירות בזכות השיבה נגזר שהפתרון הנכון והצודק לבעיית הפליטים הוא איפשור השיבה.
במהלך שהוביל להסכמי אוסלו ("הצהרת העקרונות", ספטמבר 1993) חולל הזרם המרכזי באש"פ שינוי היסטורי נוסף בעמדתו, הכיר במפורש בזכות קיומה של מדינת ישראל והגדיר את הפיוס והשלום כיעד אסטרטגי של התנועה הלאומית הפלסטינית.
אולם הנושאים והנותנים הישראלים והפלסטינים הגיעו מד מהרה אל התהום הלא עבירה בין עמדות הפלסטינים והישראלים בשאלת זכות השיבה. בלית ברירה נדחה הדיון בדרכי פתרון בעיית הפליטים למו"מ על הסכם הקבע. עם זאת, דחיפות העניין הוכרה והודגשה בהתחייבות הצדדים לדון בשאלה זו ובשאלות קשות נוספות לא יאוחר משלוש שנים אחרי תחילת "תקופת הביניים".
במכתבו הנספח ל"הצהרת העקרונות" (אחד משני מכתבי ההכרה ההדדית בינו לבין יצחק רבין) הצהיר ערפאת כחלק מהעמדה החדשה של אש"פ הבוחרת בשלום כיעד אסטרטגי כי "סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את זכות הקיום של ישראל, ותכני האמנה שאינם מתיישבים עם ההתחייבויות שבמכתב זה מאבדים את נפקותם המעשית ואינם תקפים עוד. בהתאם לכך, אש"פ מתחייב להגיש לאישורה הרשמי של המל"פ את השינויים הנחוצים באמנה הפלסטינית". המל"פ אכן כונסה לעניין זה באפריל 1996, ותחת לחץ ישראלי ואמריקאי כבד החליט על שינויים באמנה כך שזו לא תסתור את העמדה הפלסטינית החדשה שבוטאה בהסכמי אוסלו. אך כל המעיין בנוסח החלטת מל"פ זו מבין כי הפלסטינים ראו כחובתם לבטל את הסעיפים שקראו להרס מדינת ישראל, וכן עשו, אך על זכות השיבה לא ויתרו כלל וכלל. איזכור זכות השיבה נשאר חלק אינטגרלי גם מהאמנה המתוקנת.
בנוסח ההחלטה, המל"פ "בהכריזה מחדש על שאיפתה להשיג הסדר שלום צודק, בר קיימא ומקיף, ופיוס היסטורי באמצעות התהליך הפוליטי המוסכם" הצהירה כי החלטתה על שינויים באמנה "מבוססת על החוקיות הבינלאומית המיוצגת בהחלטות האו"ם הרלבנטיות לשאלה הפלסטינית, כולל אלה הנוגעות לירושלים, לפליטים ולהתנחלויות". כל היודע לקרוא טקסט פלסטיני מבין: הדרישה ליישום החלטה 194 של העצרת הכללית נשארה עומדת בעינה. מה שהשתנה הוא שהגשמת השיבה נתפסת כחלק מחזון של תיקון עוול, פיוס ודו קיום בשלום ולא כחלק מתוכנית לשירוש היהודים מהארץ כפי שהיתה בשנות השישים.
בשמונה השנים שחלפו מאז החלטת המל"פ בשנת 1996 לא השתנה בעמדה הלאומית הפלסטינית שום דבר מהותי בסוגיית זכות השיבה. להפך: התבטאויות חברי המל"פ, הצהרות הפרלמנט הפלסטיני ועמדות הארגונים השונים מלמדות על שמירת מידה גבוהה של אחידות ועקביות. כדי לא להלאות את הקוראים אדגים את העניין לגבי השנים האחרונות בעיקר בהתבטאויותיהם האישיות, הנרגשות לעתים, של פלסטינים בעלי תפקידים פוליטיים בכירים, דוברים מוסמכים של העמדה הלאומית.
בפברואר 1999 הציג בעיר רמאללה את עמדת אש"פ בשאלת הפליטים יו"ר מחלקת הפליטים וחבר הוועד הפועל של אש"פ, אסעד עבד אלרחמן. הלה הסביר כי עבור ההנהגה הפלסטינית שום תסריט אחר לפתרון בעיית הפליטים אינו עומד על הפרק, פרט למימוש החלטת מועצת הביטחון 194, הקובעת את זכותם לשיבה ולפיצויים. הצד הפלסטיני במשא ומתן הרב צדדי בנושא הפליטים (פורום שנוסד אחרי אוסלו) מסתפק, לדבריו, בהצגת דרכים למימוש החלטה זו כ"אופציה היחידה שאנו מאמינים בה… איננו מוכנים אפילו לדון באופציות אחרות" (העיתון אלחיאת אלג’דידה, מרץ 1999).
בחודש ינואר 2000, כתב הנציג הפלסטיני באו"ם, נאצר אל קדוה בעיתון הירושלמי אלקודס: "הצד הישראלי פעל לבסס את השקר, שהסכסוך הישראלי-ערבי נסוב על הגדה המערבית, דבר שמחייב פתרון של פשרה בנוגע לשטח אדמה זה… אך יש גם היבטים נוספים לסכסוך, שעדיין יש לדון בהם ולפתור אותם באמצעות המו"מ, היבטים אלו קשורים לסכסוך על פלסטין המנדטורית כולה. (נושא כזה) הוא נושא זכויות הפליטים הפלסטינים. המדובר בכ-4 מיליון פליטים, המהווים את בעיית הפליטים הגדולה והוותיקה בעולם. פתרון בעיה זו חייב להתבסס על החלטת העצרת הכללית 194, המאשרת את זכותו של כל פליט לשוב למולדתו ולביתו או לזכות בפיצויים, אם לא ירצה לשוב… מובן שקיימות עובדות חדשות בשטח המציבות מגבלות. אך העקרונות נותרים בעינם: זכויות לפליטים ואחריות ישראלית משפטית מוסרית ומעשית בנושא זה".
דו"ח היחידה המשפטית במחלקת המו"מ הפלסטיני שפורסם ביומון הלונדוני אלחיאת בינואר 2001, וצורף לתשובה הפלסטינית הרשמית להצעות הגישור המאוחרות של הנשיא קלינטון ("מתווה קלינטון" – ניסיונו האחרון של הנשיא להציל את המו"מ שיזם), קובע בפשטות ובהירות: "מהות זכות השיבה היא חופש הבחירה: לפלסטינים צריכה להינתן הזכות לבחור את מקום מגוריהם, ובכלל זה שיבה לבתים מהם הוגלו. אין כל תקדים היסטורי לכך שעם ויתר על זכותו היסודית לשוב לבתיו, בין אם גורש מהם או ברח מתוך פחד. העם הפלסטיני לא יהיה זה שיקבע את התקדים ההיסטורי הזה. ההכרה בזכות השיבה ומתן חופש הבחירה לפליטים מהווים תנאי מוקדם לסיום הסכסוך".
העמדת ההכרה בזכות השיבה ומימושה (במסגרת פירוש מרחיב למדי) כתנאי לסיום הסכסוך בוטאה בסערת רגשות בולטת, בראיון לעיתון הפלסטיני אל-איאם בנושא המו"מ שהתנהל בטאבה בנושא הפליטים, שהעניק חבר צוות המו"מ הפלסטיני נביל שעת’ בפברואר 2001. וכה אמר: "ברצוני להעיר כי יש כמה מטומטמים הסבורים שנושא השיבה הוא שאלה של שיבה או פיצויים, משום שהחלטה 194 קבעה שיש להשיב את הפליטים שהוצאו מבתיהם בחזרה לבתיהם ולכפריהם, במידה והחליטו לחיות בשלום עם שכניהם, או להעניק פיצוי למי שאינו רוצה בשיבה, אלא שהחלטה זו התאימה לשנת 1948. כעת, בחלוף 53 שנה, לא ניתן עוד לעסוק בבחירה בין שיבה לפיצויים. היום אתה מדבר על 53 שנים של סבל ואובדן זכויות ורכוש לאורך שנים שבהן שווי הרכוש הוכפל יותר מפי 100.
לפיכך, כבר לא ניתן לדבר על שיבה או פיצויים. כיום קיימות שתי זכויות השלובות זו בזו: זכותם של הפליטים לשיבה וזכותם לפיצויים… מאז קמפ-דייויד – ודרך אגב, בטאבה לא שינינו ולו שורה בודדת מנייר העמדה שהצגנו בקמפ-דייוויד- תבענו לממש את שתי הזכויות, תבענו גם שישראל תשא באחריות לממש את שתי הזכויות האלה. … אנו תובעים, בראש ובראשונה, פיצויים על הסבל, העינויים, גניבת מקורות, ואי תשלום הרווחים עליהם. בין אם מדובר באדמות שנרשמו על ידי ועדת הפיוס הבינלאומית, ובין אם באדמות שלא נרשמו. כמו כן הכנסנו תנאי המחייב את ישראל להעביר לנו את כל המסמכים המעידים על כל הנכסים שהיא העמידה תחת האפוטרופסות של מה שמכונה "הממונה על נכסי נפקדים". תבענו הקמת ועדה בינלאומית חדשה שתגיע למולדת ותאמוד את ההפסדים ואת הרכוש ואת שוויים בערכים של היום ולא של 1948. זה פן אחד. הפן השני הוא זכות השיבה. באופן טבעי, אנו נתחיל את נייר העמדה שלנו, שיפורסם בזמן המתאים, עם זכות השיבה ורק אח"כ נדבר על הפיצויים. בנושא זה אנו מתעקשים על הזכות האבסולוטית של הפליטים לשוב, ועל מנגנון ברור למימושה של זכות זו. צריך להיות ברור שמי שמנהל מו"מ מנהל מו"מ על כל זכויותיו, הוא אינו מזניח אף אחת מזכויותיו. … לא יהיה הסכם סופי לפני שנשיג את כל הזכויות". שעת’, שברך על כך שבטאבה הובעה נכונות ישראלית להכיר עקרונית (אך לא מעשית) בהחלטה 194, אינו חוסך מאמץ כדי להסביר כי בזאת אין די, וכי העיקר הוא בבניית מנגנוני מימושה המעשי המפורט של השיבה: "הם (הישראלים, א"ד) אומרים: פתרון צודק לבעיית הפליטים על כל היבטיה על פי ההחלטות הבינלאומיות, ובראשן החלטה 194. זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. אולם כדי להרגיע את לבי צריך להיות מנגנון לישום. לדוגמא: כיצד יפנה הפליט כדי לשוב? כיצד אבטיח את השיבה? אם הפליט שב, כיצד אנו יכולים להבטיח שהוא יקבל חזרה את ביתו? ואם הוא שב, כיצד נבטיח שהוא יוכל להחזיר את משפחתו? האם תשוב כל החמולה, וכיצד? אנו דנים בפרטים האלה כדי לוודא את מימושם".
גם שנתיים אחרי כן, למרות המינויים הפרסונליים החדשים ברשות הפלסטינית לא השתנה בענייננו דבר. בעיתון "הארץ" (31.12.2002) הביא העיתונאי עקיבא אלדר ציטוטים מראיון שהעניק ראש הממשלה הפלסטיני אבו מאזן: "לשאלת המראיין, אם יש ממש בהערכה שהוא היה קרוב יותר מכל פלשתינאי אחר להסכם עם שרון, אבו מאזן מבהיר שהוא לא יהיה זה שיציע לישראל מדינה פלסטינית במבצע. לדבריו, העסקה היחידה שהיתה ועודנה קיימת בין ישראל לפלשתינאים היא: החזרת כל השטחים שנכבשו ב- 1967 כולל מזרח ירושלים והכרה של ישראל באחריותה לבעיית הפליטים והבטחת זכות השיבה, וזאת בתמורה לשלום. העסקה הזאת אינה שונה במאום מזו שישראל יכולה לקבל מערפאת מאז ועידת קמפ דייויד (בשנת) 2000″.
עמדות זהות נשמעות ללא הפסק, מאז חתימת הסכמי אוסלו, מצד כל ההנהגה הפלסטינית, מפי פעילי הציבור והארגונים השונים ומפי בני העם בכל הזדמנות בה הם מרואיינים לאמצעי התקשורת האלקטרוניים והכתובים. כל העוקב, צופה, מקשיב וקורא, יודע זאת היטב. אין בכוונתי לטעון כי בדיון הפלסטיני בשאלת זכות השיבה לא חלו לאורך עשרות שנים שינויי דגש מדי פעם. כמו כן יש להזכיר שפה ושם נשמעו קולות של הוגים פוליטיים ופעילי ציבור שהעלו כאפשרות מתקבלת על הדעת העמדת סייגים מסויימים במימוש זכות השיבה כוויתור נחוץ לנוכח מצבם הקשה מאוד של הפלסטינים במאבקם הכולל על השבת זכויותיהם. דברים ברוח זו נשמעו למשל מפי זיאד אבו זיאד, העיתונאים ע’אזי אלח’לילי, תופיק אבו בכר, ופיצל אבו ח’דרא, וברוח דומה כתב אף אשרף אלעג’רמי, מנהל המחלקה לעניינים ישראלים במשרד ההסברה הפלסטיני. אולם קולות בודדים אלו הם היוצאים מן הכלל ובעליהם מייצגים את עצמם בלבד. העמדה הלאומית הפלסטינית אינה מקבלת עמדות אלה, והיתה והינה אחידה וברורה, מקיר אל קיר.
המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון, מכון עצמאי שמרכזו בוואשינגטון המקיים מזה שש שנים מעקב שוטף אחר הדיון בשאלת זכות השיבה (וכמובן בשאלות רבות אחרות) באמצעי התקשורת הערביים, סיכם את העמדה הפלסטינית בשנים 1999-2001 כך: "בניגוד למחשבה שרווחה בישראל בשנים האחרונות, התביעה הפלסטינית למימוש זכות השיבה היא אמיתית ואינה נאמרת רק לצרכים פנימיים או לצורכי המו"מ. התבטאויותיהם של בכירים פלסטינים המעידות על נכונות לפשרה מהותית בנושא הפליטים הן נדירות ביותר. הסתמכויות על התבטאויות אלה בגיבוש הערכה עתידית תוך התעלמות מן ההנחלה המתמדת של אתוס שיבת הפליטים לציבור הפלסטיני, היא טעות".
אנו, כאן, אחרי הסקירה ההיסטורית אודות התפתחות העמדה הלאומית הפלסטינית לאורך ארבעים השנים האחרונות, יכולים לומר הרבה יותר מזה: למרות השינויים הדרמטיים שחלו לאורך השנים בעמדה הפלסטינית בשאלות יסוד רבות, למן שאלת יעדי המאבק, עבור בשאלת אמצעי המאבק, עבור בשאלת היחס ליהודי ישראל וכלה בשאלת היחס למדינת ישראל כישות פוליטית, התביעה להכרה בזכות השיבה של הפליטים נשארה אחידה ויציבה לגמרי. התנועה הלאומית הפלסטינית, ארגוניה החילוניים והדתיים, פעיליה ודובריה, חברי המל"פ ונציגי הרשות הפלסטינית, משכילים ופשוטי עם, וכמובן דוברי הפליטים עצמם, כולם כאחד דחו בתקיפות ובהירות מאז 1948 (ובאורח מאורגן ומלוכד מאז 1964) את כל הנוסחאות והיוזמות שביקשו להדיר את זכות השיבה ומימושה ממעמדן המרכזי ברשימת התביעות הפלסטיניות ובאתוס הלאומי הפלסטיני. כיום העמדה הלאומית אומרת בפשטות: לא יהיה פיוס ולא יהיה שלום בלי הכרה בזכות השיבה ואיפשור מימושה.
מה משמעות הדבר לאזרחי מדינת ישראל? המשמעות הדחופה ביותר היא שטענת דוברי מחנה השלום בישראל כאילו יש אפשרות לפיוס ושלום בין ישראלים לפלסטינים על בסיס נסיגה לגבולות 1967 תוך חסימת השיבה אינה אלא כזב מובהק. אין אופציה כזו. ככל שאפשר לנבא, גם לא תהיה כזאת בכל עתיד נראה לעין. אין לזה פרטנר. מה נשאר אם כן, בגדר האפשרי? הדעת והדמיון מאפשרים לשרטט שלוש אופציות.
הראשונה היא זו של הסדר ביניים שיתבסס על נסיגה ישראלית לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית לצידה, ללא סיפוק פתרון לבעיית הפליטים. זה לא יהיה לא פיוס ולא שלום, אלא מהלך נכון ומוצדק של סיום הכיבוש הנורא שיביא בטווח הקצר ואולי גם הבינוני להפחתה משמעותית בעוצמת החיכוך והאלימות בין פלסטינים לישראלים, לחיזוק הריבונות הלאומית הפלסטינית בגדה וברצועה, ולהטבה בתנאי החיים שם. הפוגה מסויימת עשויה להסתמן אך הסכסוך ההיסטורי לא יסתיים. מדינת ישראל ויהודי ישראל לא יקבלו לא סליחה ולא לגיטימציה מהעם הפלסטיני ומהעמים הערבים. אם לא ייפתח אחרי הנסיגה מו"מ משלים לפתרון בעיית הפליטים, סביר שתהיה התחדשות בלחימה הפלסטינית בישראל, בכלים ומסגרות שכיום קשה לצפות את טבען. הסכסוך יהפוך לכרוני.
האופציה השנייה שונה לגמרי: זוהי אופציה של שינוי, פיוס ושלום על בסיס קיומן של שתי מדינות, מדינת פלסטין ולצידה מדינת ישראל חדשה. אופציה זו תוכל להתגשם רק לאחר תהליך שינוי תודעתי ממושך, עמוק ומכאיב בדעת הקהל היהודית בישראל, ששניים יהיו פירותיו: הכרה בכך שאי אפשר להבטיח את שלומו של העם היהודי הישראלי על ידי הנצחת הרחקתם של בני הארץ הפלסטינים ממולדתם, ויתור מדעת על עקרון ההפרדה בין היהודים לזולתם כדרך חיים במולדת המשותפת. גם בתודעת חלק מהפליטים הפלסטינים יתחייב שינוי: מתפיסת השיבה כהחייאת העבר של חיים ב"פלסטין ערבית" לתפיסת השיבה כצעד דרמטי אך מורכב שתכליתו שיקום מכובד של החיים האישיים והקהילתיים הפלסטיניים בארץ ומדינה המיושבים בצפיפות ביהודים ובערבים החיים זה לצד זה.
במסגרת אופציה זו, ישראל תכיר בזכות השיבה ותאפשר את מימושה כחלק ממהלך של שינוי עצמי ומהחלטה אסטרטגית לבניית שלום של שווים בין העמים. מימושו של מהלך כזה צפוי להביא לשינוי בדמותה הדמוגרפית של ישראל שאת היקפו קשה לשער אך ברור שיהפוך אותה למדינה מעורבת שיהודים ופלסטינים יהוו בה את שתי החטיבות הלאומיות הגדולות. מן השינוי הדמוגרפי יתחייבו שינויים חוקתיים וחוקיים שעיקרם ביטול כל צורות ההפליה וההעדפה על בסיס לאומי, הפיכת המדינה למדינה השייכת באמת ובתמים לכל אזרחיה ושומרת על זכויותיהם האישיות והקיבוציות. אין להוציא מכלל חשבון שלצד מדינת ישראל החדשה יוכלו להמשיך לחיות בתחומי מדינת פלסטין לא מעט מהמתנחלים היהודים, אלו שנכונים יהיו לחיות בשלום ובכבוד עם שכניהם. לא יהא בכך כל רע. להפך.
האופציה השלישית, גם היא של פיוס ושלום אמת, נראית כיום הרחוקה מכולן: איחוד בהסכמה של הארץ כולה במסגרת מדינית דמוקרטית חילונית אחת (שם אפשרי: ישפאל?), דו לאומית ורב תרבותית, שבה תובטח ותוגשם זכות השיבה וזכות הישיבה של יהודים וערבים בכל מקום בו אינם פוגעים בזכויות זולתם. זו תהא מדינה גדולה יחסית שתמנה כ-15 מיליון נפש, יהודים, ערבים ובני קהילות קטנות אחרות. כינונה, הנראה כיום דמיוני לגמרי, אינו חייב להיות כזה. שהרי מזה 37 שנים מאוחדת הארץ כולה תחת שלטון אחד, השלטון הישראלי ויהודים וערבים חיים בה, מרצונם ושלא מרצונם זה לצד זה. השינוי העיקרי שיתחייב ממימוש האופציה השלישית יהיה, כמובן, בעקרונות ארגון החיים: ממשטר מיוסד על אפליה לאומית בגבולות שביתת הנשק של 1949, המיישם שלטון אפרטהייד אכזרי והרסני בגדה וברצועה, למשטר המבוסס על הסכמה הדדית, משטר שיעוצב על ידי נציגי הפלסטינים והישראלים ויסודותיו ההכרחיים יהיו שוויון זכויות אישי וקיבוצי, שותפות בשלטון, סובלנות ושמירת השלום.
שלוש האופציות אינן מוציאות זו את זו. לא צריך להיות בעל דמיון פרוע כדי להעלות על הדעת מהלך היסטורי רב שלבי קשה אך מפוכח שיוביל אותנו מן הראשונה דרך השנייה אל השלישית. גם קפיצות דרך אינן בלתי אפשריות. כבר ראינו כזאת בעולם. דרום אפריקה למשל.
ארצנו נסחפת במהירות לעבר תהום של שינאה ומערבולות אלימות בהיקף ודרגה שלא הכרנו עד לפני שנים מספר. האתגר של פיוס בין העמים והשגת השלום דחופים כיום יותר מאי פעם. הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים. אלה שלוש האופציות. בהן יש לדון בבהירות וביושר לב. זה מה שיש וזה מה שעשוי להיות. שום דבר אחר. הגיע הזמן לבחור.
מי שתמים מספיק כדי להאמין שיישום "זכות השיבה" יביא למשטר ש"יסודותיו ההכרחיים יהיו שוויון זכויות אישי וקיבוצי, שותפות בשלטון, סובלנות ושמירת השלום." כדאי שיצפה בקטעי הוידאו הבאים ויראה כיצד מצטיירת דמות היהודי בתקשורת הערבית:
http://www.memritv.org/Archives.asp
נושא החיפוש: Arab Antisemitism documentation project
אבל כנראה שאת האנשים שהאמינו במשך עשרות שנים שבבריה"מ מתקיים סוציאליזם, גם זה לא ישכנע.
התאריך 1917 לא מוזכר באמנה בהקשר של היהודים וכך גם לא מוזכרת שם הזכות לחיות בפלסטין. הדבר היחיד שמוזכר הוא שיהודים שהיו בפלסטין "לפני הפלישה הציונית" נחשבים פלסטינים. סעיף זה נועד להדגיש את הטיעון (המופיע גם הוא) שהמאבק בציונות הוא מאבק אנטי-קולוניאלי ולא מאבק עדתי ביהודים.
ב-1968 התקבלה גם ההחלטה שלפיה המטרה היא להקים מדינה חילונית ודמוקרטית, גם זה עומד באותו אור, בפירוש לא מדובר פה על הגדרת קריטריונית לתעודות זהות עתידיות אלא בהדגשת העיקרון שהמלחמה איננה נגד היהודים כקולקטיב ושאין מניעה עקרונית שיהודים יחיו בפלסטין. המושג "מדיהנ חילונית ודמוקרטית מבהיר גם באילו תנאים יחיו היהודים בפלסטין – בשמדוקרטיה ושיוויון.
זו פשרה מוסרית והוגנת ביחס לארצות אחרות, בהן גורשו רוב הקולוניאליסטים עם השחרור.
התאריך 1917 בהתייחס לתחילת הפלישה הציונית זה המצאה של יהושפט הרכבי שלקח אותו ממסמך אחר, התאריך הזה אינו מוזכר בהקשר זה.
גם אין זה נכון ש"חזית הסירוב" מתנגדת לרעיון של הקמת מדינה בשטח שישוחרר, ולכן גם לפתרונות זמניים, ההתנגדות היא (ובצדק) להכרה בלגיטימיות של ישראל ולהשלמה סופית עם קיומה.
אני מודה בהכנעה שאני אבק לרגליך, גברת דרזנין וקשה לי לזכור מתי קראתי זוג מאמרים כשני אלה. אם רק יורשה לי להוסיף לתרחיש השלישי נספח, שלאור התרחיש עצמו, איננו נראה חריג או דימיוני יתר על המידה. אני בהחלט מצפה לכך שכפי שניתנת לפליטים "זכות השיבה", תינתן לכל אזרח ישראלי אשר יחפוץ בכך "זכות העזיבה". לדעתי לאור הנסיבות העגומות שהביאו את רוב היהודים לחלק זה של העולם, כולל וזה חשוב להזכיר – 850 אלף פליטים ממדינות ערב, אנו בהחלט זכאים לדרוש ולעמוד על זכותנו לחיים בטוחים מבלי לקחת חלק בניסוי חברתי, שאומנם הצליח חלקית בדרום אפריקה לפחות נכון להיום, אבל נכשל כישלון כואב בהרבה אחרים. כמובן שכל מי שירצה להשאר ולחיות בשלום ובכבוד עם שכניו הערבים החדשים בהחלט מוזמן להשאר – אם נחשב את מספר היהודים שחיו כאן עד 1917 יחד עם 850 אלף הפליטים ממדינות ערב ללא ספק נגיע לשני מיליון בני אדם בעלי זכות שהיה אפילו בהתאם להחלטות הקיצוניות ביותר של המל"פ ואין לי ספק שתוכלו לחיות יחד חיים של פיוס ושלום אמת כמו באגדות. ואילו כל השאר יתפנו להם להיכן שיחפצו, דבר שיקל בהחלט על תהליך השיבה מבחינת עומד על תשתיות, מגורים וכ"ו, כל שנותר יהיה זה לחשב מה מגיע למי ושלום ואולי להתראות, כשנקפוץ לביקור.
זו אופציה אנטי-קיומית לשני העמים. מצרכי הקיום הינם לחם, מים, זכויות סוציאליות וחירות מטנקים שנכנסים לערים וממנהיגים מושחתים. לצדק האידיאליסטי אין שום קשר לזה, ולמען האמת, גם חנדאלה לא יחיה לנצח.
יש גם אופציה רביעית.
שהפלשתינאים יותרו על "זכות השיבה".
אמנם כותב המאמר לא בחר באופציה הזאת כי היא לא מקובלת על הפלשתינאים ,אבל באותה מידה האופציה השלישית( מדינה דו-לאומית) לא מקובלת על היהודים- אז למה היא הוכנסה לרשימה?
נדמה לי שיש כאן חוסר יושר אינטלקטואלי.
יש גם אופציה חמישית.
שהפלשתינים יתאבדו.
זו המסקנה העקבית של האופציה הרביעית שמציע נתן, כאילו זכות השיבה היא איזו קפריזה פלשתינית, או "קלף" במו"מ, או כפי שמנסה התעמולה הציונית – אמצעי בלבד לחיסול מדינת ישראל ולא שאלה קיומית של הפליטים.
אז הנה לך יושר אינטלקטואלי.
הכותב מתעלם מאמת פשוטה: על טעויות בעולם זה משלמים מחיר. הציבור הפלשתינאי ומנהיגיו בחרו בדרך של מלחמה והתנגדות להחלטות האו"ם אותן הם מקבלים כעת, הם נלחמו בישראל בכל תנאי ושללו את קיומה. אם לא היו עושים זאת, היתה מידה רבה של צדק בדרישתם לזכות השיבה, אבל אינך יכול לנסות להשמיד מישהו וכשאתה נכשל לצפות שתקבל את כל מה שהיה מגיע לך לפני שהתחלת במלחמה. מחיר הניצחון הישראלי הוא שמירת הרוב היהודי בחלק הקטן שישאר מישראל אחרי החזרת השטחים. אחרת לא היה טעם בכל המאבק. ישראל נלחמה על זכותה להיות מדינה יהודית וניצחה, לכן אין זה הגיוני וצודק לדרוש ממנה לותר על מהות קיומה כמדינה היחידה של העם היהודי. אם לא יבינו הפלשתינאים את האמת הפשוטה הזאת ימשיך הסכסוך להקיז את דמם של שני הצדדים עוד שנים רבות. העובדה שניצחנו במלחמה, אינה מאפשרת לנו מצד שני לעשות ככל העולה על רוחנו, היות ואחרת נמשיך להילחם לנצח. בפשרה נדרשים שני הצדדים לויתורים: הויתור הישראלי על הגדה ועזה הוא עצום, וראוי שגם הפלשתינאים יוותרו על זכות השיבה, אחרת לא יהיו ישראלים שיקבלו את הפשרה, אפילו לא בשמאל
זה אולי קצת אירוני, אבל לפי כותב (או שמא כותבת?) המאמר, האדם השנוא עלי ביותר בפוליטיקה הישראלית (ויש הרבה מתחרים על התואר), אהוד ברק, צדק – "אין פרטנר".
אם המטרה של המשא-ומתן היא להגיע לפתרון שמוסכם על חלקים לא קטנים מהציבור הישראלי – שתי מדינות לשני עמים וסיום הסכסוך, הרי שאכן "אין עם מי לדבר".
המגיב אורן אנטין מתעלם מאמת פשוטה:
"הציבור הפלשתינאי ומנהיגיו בחרו בדרך של מלחמה והתנגדות להחלטות האו"ם" – כך גם ישראל. אז מי עשה טעות? ומי צריך לשלם מחיר? (תשובתו של הנ"ל ברורה – לפי נוחיותו)
ובכלל, אורן הנ"ל משווה את המאבק הפלשתיני או את מלחמתה בישראל, כפי שהוא מכנה אותו למשחק כדורגל, הפסדת אחרי 90 דקות אתה משלם בנקודות. אבל אפילו במשחק כדורגל ישנו הסיבוב הבא. הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא לא משחק כדורגל ולא יפתר אלא כששני הצדדים יקבלו את ההכרחי לחייהם ולא הגיוני שזה כולל שלילת זכויותיהם של שני שליש מהפלשתינים.
ועוד הערה "קטנה":
הפלשתינים שללו הקמת מדינת אפרטהייד קולוניאלית ציונית בפלסטין (שהתקבלה באו"ם) – זה נכון. אבל הטענה כאילו יצאו "למלחמת השמד" היא אגדה (האהובה מאוד על ציונים). לאור יחסי הכוחות של אז, פחות מחמשת אלפים נושאי נשק (חלוד) פלשתינים מול ציבור מאורגן, שמנה שש מאות אלף נפש, בעל יכולת צבאית גבוהה (בתנאים ההם). מלחמת ההשמד התנהלה בדיוק לפי יחסי כוחות אלו.
מאמר עצוב מאוד.
למעשה מה שכותב המאמר אומר זה שאו שאנחנו נכניע את הפלסטינים או הם אותנו. ומכיוון שאני בצד היהודי (מה לעשות), ללא קשר לשאלה אם אנחנו צודקים או לא, אני יודע מה אני מעדיף.
לפחות קיבלתי הצדקה לשרות המילואים הקרוב בשטחים.
תודה.
אני מאמין בשמאל (באמת), למרות שיש כמה דברים שאני נוטה בהם קצת יותר ימינה.
אבל מתחיל להיות לי ספק שאחרי קריאת הכתבה הזאת. אולי המסקנה היחידה היא שאסור לנו לוותר על שום דבר והימין צודק?
נתתם לי הרבה חומר למחשבה. אני לא רואה שום סיכוי לשום מדינה רב לאומית שכזאת ומי שמאמין בזה תמים ביותר או דעתו משובשת עליו.
אם זהו הסיכוי היחידי לשלום,וכל פיתרון של חזרה לגבולות 67 מכיוון שלפי טענתכם הוא פיתרון חלקי וזמני בלבד, כי אינו פותר את בעיית זכות השיבה, הוא מסוכן לכולנו.
איך אתם רואים הפליטים מארצות ערב העוינות בחלקם שהגיעו לארץ ישראל אחרי הקמתה? האם מגיעה להם זכות השיבה לשם? האם יש להם זכויות על רכושם? מדוע זכות השיבה היא חד-צדדית?
ל"יושר אינטלקטואלי".
האם ויתור על "זכות השיבה" כמוהו כהתאבדות?
מעניין. כאשר טיעונים כאלו נשמעים מצד ימין הם נחשבים כסוג של טירוף ומשיחיות.
מדוע שלא יותרו על "זכות השיבה" ?
מה כל כך נורא?
כמעט חצי עולם ואישתו לא גרים באותה ארץ שבה הוריהם חיו לפני מאה או מאתיים שנה.
מעבר לכך ,חשבתי שהם רוצים שלום, ובשביל שלום צריך לוותר ,בדיוק כמו שאנחנו נעשה.
תודה על מאמר מקיף ומאוזן.
אין מקום לייאוש כפי שהערבים הסכינו עם החלוקה באיחור של 41 שנה, כך יסכימו עם ניפוץ אשליית השיבה ביום מן הימים. ועד אז יש להסתלק משטחי 1967, ואם יהיה צורך גם מחלק מהגליל והמשולש, ולהתרכז בנושאי פנים ללא תקווה להסכם שלום.
האופציה הראשונה במאמר היא האופציה הריאלית היחידה.
בנוסף לשלוש האופציות ביחסי ישראל פלשתין שהועלו, יש להעלות אפשרויות בקשר לעתיד הפליטים: מה יהיה על הפליטים הפלשתינים בארצות ערב, לפי תרחישים שונים? אני רואה אפשרות אחת לקליטת חלק מהם במדינה צפופה זו, והיא רכישת שטחים מסיני וסיפוחם לפלשתין בגבולות 1967. כמובן בהכרח חלק מהפליטים יצטרכו להיקלט במדינות ערב או במדינות אחרות. בישראל כולה, וודאי שבשטחי 1967 אין מקום ל 4 מיליון בני אדם נוספים, בפרט בהינתן שיעור הריבוי הטבעי הגבוה.
כותב המאמר חוטא לאמת ונוהג על פי אמות מידה שונות כלפי שני העמים. אם לדעתו יש זכות לכול פליט לחזור לאדמה ממנו גורשו אבותיו או נסן מפחד מדוע אין הוא מכיר בזכותם של היהודים לחזור לארצם?
יתר על כן, במחצית השנייה של המאה ה-19 חיו בארץ ישראל פחות ממאתיים אלף ערבים, כמחציתם שבטים בדואים שנדדו בין חצי האי סיני ועד לעמק החולה בצפון.
רק כאשר בתחילה התנועה הציונית להראות בשטח עם העליות הראשונות החלו המוני ערבים לפלוש לשטח ארץ ישראל מלבנון, סוריה, חצי האי ערב ועבר הירדן וממצרים. פולשים אלו תפסו קרקעות בכול חלקי הארץ מתוך כוונה למנוע את חזרת היהודים לארצם וכינון עצמאותם הלאומית על אדמתם.
פליטי 1948 הן שרידי וצאצאי פולשים אלו שאין להם שום זכות כמו גם שום היסטוריה של חיים בארץ ישראל.
אלו העובדות ההיסטוריות שהכותב מתעלם מהם – כמו כול השמאל הישראלי המעדיף הכרה בזכויות הבלתי קיימות של הפלסטינאים על פני ההכרה בזכות העם היהודי על אדמתו.
כל הכבוד נשר, אכן פתלתלה ומתעתעת היא היסטוריה של אזור העלוב והמוכה שבו בחרו אבות האומה ליישב אותנו. בסוף המאה התשערה – תחילת המאה העשרים בעקבות סימני ההתעוררות הכלכלית באזור עברו רבים מנוודי האזור לישובי קבע, אבל אני בספק אם הם עשו זאת בעקבות מודעות פוליטית כל שהיא, אלא יותר מתוך הרגל וזה משום שהתנהלות זו מוכרת לנו עוד מתקופת הברונזה הבינימית, באזור 2500 B.C תקופה ובה ישובי הקבע של הברונזה הקדומה ננטשים, כנראה בעקבות מצב כלכלי, והאוכלוסיה עוברת לנדידה. תופעה דומה מוצאים בתחילת הברזל B.C 1200 כאשר מופיע אוכלוסיה בעלת מאפינים חדשים באזור ההר, אוכלוסיה הזוכה לשם ישראלים, הארץ נטושה. כך שכיבוש הארץ ע"י יהושע מוטל בספק. בסוף התקופה העותמנית תחילת התקופה הבריטית ישנו גידול באוכלוסיה שנובע מהפיתוח הבריטי של האזור והציונות (כלומר הגירה של יהודים וערבים לשטחי פלסטינה א"י – כל אחד מסיבותיו הוא) וכך אנו מגיעים לשנת 1948. בקיצור ולענין, הטענה הישראלית לגבי כך שארץ הייתה ריקה היא נכונה במידה מסוימת, אם לא סופרים את הנוודים. היא לא נכונה בכך שגם ההגירה הערבית, שחלקה היה למעשה מעבר מנדידה לישיבת קבע, לגיטמית כמו זו היהודית מכוון ועדין לא היה קושן לאף אחד.
מכאן הכל שאלה של פרשנות.
על פי הפרשנות שלי העבר איננו רלוונטי משום חוסר היכולת שלנו להציג גירסה מוסכמת על שני הצדדים ולכן צריך למצוא פיתרון על בסיס ההווה. מכוון וגם פתרון שכזה איננו בנמצא, צד אחד צריך לוותר והצד הזה הוא הישראלים. כמובן שעבור הוויתור שלנו אני מעונין בפיצוי, שהוא כידוע סכום כסף ואזרחות ניו זילנדית (בשבילי ובשביל חברי. כל השאר יכולים להשאר או ללכת לאן שאתם רוצים ואיך שבא להם, ממש לא מענין אותי. הסולידריות שלי היא אוניברסלית ואני לא מוגבל למסגרות של דת ולאום, אלא של תחומי ענין משותפים ומקדם סטלבט גבוהה ככל האפשר)
קראתי את המאמר בענין רב ואף למדתי מספר עובדות חשובות.
בראיה הסטורית, הסיבה שאנחנו כאן בארץ ישראל נעוצה בעובדה שהאומה הנאורה והמתקדמת ביותר באירופה, גרמה לרציחתם של יהודים חפים מפשע במנגנון מפלצתי של השמדה.
כל עמי הסביבה ידעו ושתקו וחלקם אף שיתפו פעולה.
משנסתיימה המלחמה עלו פליטי השואה לארץ ישראל והורי ביניהם. גם הוריך כך, אני מניחה..
בארץ הענייה שלנו הם נקלטו חסרי כל וצלקות המלחמה בנפשם ובגופם.
ומנגד הפליטים הערבים , אלה אשר חיים חמישים ושש שנים במחנות פליטים, נותרו ברובם שם עד היום. ולמה??.הם אלה אשר יצאו למלחמה נגד הישוב היהודי דל האמצעים, הפסידו במלחמה ונאלצו לברוח וכאן התחוללה "הנכבה " של הפלשתינאים. ואיני מתחמקת מאחריות, רק שואלת אתכם מלומדי: האם נעשה איזה ניסיון מצד מדינות ערב לקלוט ולשקם את הפליטים הפלשתינים? לא!!! מאז ועד היום הם מרוכזים במחנות ונשארו פליטים כשכל מטרת מדינות האיסלאם אשר סביבנו להשתמש בהם כדי לחסל את מדינת ישראל. והם ניסו שוב ושוב.
אני מאמינה שאנו בעיצומה של מלחמת תרבות של האיסלאם כנגד המערב.
חייבים להגיע לפתרון בעיית הפליטים בהסכם שלום איזורי. כדוגמת הצעת סעודיה.מענין למה איש לא התייחס לכך ברצינות המתבקשת. הקול נשמע ודאי גם באוזני המושכים בחוטים הנושאים באחריות לגורלנו אנו ובאחריות לעליבות מצבם של הפלשתינים החיים תחת כיבוש מתמשך .
איני יכולה שלא לחוש חוסר אונים מול כוחות של מעצמות אשר אינם נותנים את הדעת למצוקת הפליט הפלשתיני וגם לא למצוקת הישראלים.אתה כותב על התפקחות מאשליה ואני מבקשת להמשיך ולקחת את הנושא קדימה , באופן שיתקבל על דעת רבים וטובים לדעתי.ישוקמו הפלשתינאים במדינות ערב. חלק ישובו למדינת פלשתין כשתקום, באופן שלא יהווה איום על קיומה של מדינת ישראל. והרי את מחנות הפליתים בראץ צריך יהיה לפנות ולבנות בתי קבע ולדאוג לפרנסתם. ואם את זאת נעשה אנחנו , אולי נהיה גם אור לגויים?
לשרית,
אני מצטרף לדעתך כי הפתרון לבעיית הפליטים יכול להתממש רק בהסכם שלום כולל. אך איני מקבל את האשמת הפליטים במצבם. לא נכון לטעון כי הם יצאו נגדינו למלחמה, שהרי רובם ככולם היו אזרחים תמימים ולא לוחמים. פגיעה באזרחים חפים מפשע אינה מקובלת ואין לתת לה כל צידוק.
גם הטלת פתרון הבעיה על מדינות ערב אינו לעניין, שכן למדינות ערב אין כל אינטרס בהקמת מדינה פלסטינית. והן מקוות כי בעיית הפליטים תמשיך להיות מכשול לכך.
האינטרס להקמת מדינה פלסטינית, ולפתרון בעיית הפליטים הוא של העמים בסביבה (בישראל, בשטחים הפלסטינים הכבושים, ובמדינות ערב). אני מקווה כי העם בישראל יבין כי עלינו לפעול בכיוון זה.
אינני יודע אם הכותב צודק או איננו צודק בייחס לחוסר הנכונות לוותר על זכות השיבה. לגופו של עניין כיום זכות השיבה היא הדרך של פלשתינאים רדיקלים כמו אבו-סיטה לנגח כל נסיון להגיע להסדר זאת בטענה כי ללא זכות שיבה מלאה לא יהיה הסדר. העצומות הטיפשיות המופצות על ידי אבו סיטה ואחרים קוראים לכל פוליטיקאי פלשתינאי המוכן להגיע להסדר בוגד. זה כמובן יקשה על כל הסדר.
להערכתי בהסדר שלום הפלשתינאים יקבלו זכות שיבה מקוצצת ותמורת זכות זו יצטרכו לוותר בתחומים חשובים הרבה יותר. לו הייתי פלשתינאי היו לי תביעות הרבה יותר דחופות מאשר זכות שיבה.
מגדל הקלפים של כותב טור זה מונח על כמה הנחות חלשות במיוחד: ראשית הוא מניח ש"זכות השיבה" עבור הפליטים היא עניין פרטי ופרטני בלבד. כל פליט רוצה להשיב את הרכוש והכבוד שנגזלו ממנו ואז יהיה הוא מוכן "לחיות בשלום" לצד הכובשים. זוהי התעלמות מוחלטת מהמקום שממלא "הזכות" באתוס הפלשתיני. הפליטות והזכות הם הרעיונות המכוננים את הזהות הפלשתינית. שירים, סיפורים ודם רב נשפכים זה 55 שנה סביב אתוס זה – לא הרכוש ולא הציפייה לפיצוי כספי הם לוז שדרתו כי אם הכבוד והזהות הקולקטיביים. ואתוס זה כולל (יתכן שבצדק ובדין, אינני עוסק כרגע בשיפוט מוסרי)חוסר נכונות בסיסית לקבל נוכחות יהודית ריבונית על אדמתם. אתוס השיבה אינו רק לאדמה ולבית -הוא בראש וראשונה גם הכמיהה של הפלשתינים לריבונות ושליטה במקורות ודרך חייהם על-פי אמונתם ומסורתם.
מתוך ההנחה השגויה הראשונה, "הפרטת השיבה", נובעת הטעות השנייה – האמונה כי ההנהגה הפלשתינית והציבור הפלשתיני מעוניינים במדינה דו-לאומית. האמת היא שאף אחד מאיתנו אינו יודע בוודאות לאן פניהם, אבל יש להם אין-ספור טעמים להתנגד לכך, בין השאר משום שזה יצריך ויתור על האתוס המכונן של "הזכות", שבהעדרו ובאין מדינה פלשתינית ריבונית עצמאית אלא קונגלומרט ישראלי-פלשתיני, תעמוד כל שאלת זהותו והגדרתו של העם הפלשתיני בסימן שאלה ענק והקולקטיב הפלשתיני יעמוד בפני סכנת התפוררות.
ההנחה השלישית היא שניתן לקלוט 5 מיליון פליטים לתוך תחומי ישראל, לבנות מבנה פוליטי שיכיל את כל הסתירות והמתחים האדירים ולצור מכנה לאומי משותף רחב מספיק כדי להכיל את השאיפות הנבדלות ואף מנוגדות של כל האזרחים. כל זאת בתנאים שאין לך כל ידיעה שאכן הצדדים מכירים לעומק זה בצדקתו של זה. הנחה בלתי סבירה בעליל. יישום האוטופיה הזאת עשוי להסתיים באסון גדול בהרבה – לשני הצדדים.
אתה טוען ביושר וכשרון כי הפלשתינים מעולם לא ויתרו על זכות השיבה אך מסרב ללכת צעד נוסף בפרשנותך ולזהות את העובדה כי עמדה זו כרוכה בשלילה מוחלטת של כל ריבונות יהודית בפלשתין. יתכן כי עבורך אין זה חשוב כלל אם רבונות כזאת תתקיים, ואולי אף עדיף שתתפוגג, אבל אז אין כל טעם בנסיונות השלמה ופיוס דוגמת אלו שאתר זה מנסה לקדם, יש פשוט לחתור להתמוטטות היישות הציונית.
קארין זה לא נכון!
כל הכבוד על הסקירה המלומדת והמשכנעת לגבי העמדות של הפלשתינאים והעורון הלא מובן של השמאל הישראלי,שכמו הימין -המציאות לא ממש מפריעה לו.יחד עם זאת הפתרון שאתה מציע בעייתי לא פחות.כידוע יש צורך בהסכמה גם בצד של בני ישראל.
לו הייתי פלשתינאי היו לי תביעות הרבה יותר דחופות מאשר זכות שיבה
אבל זהו שאתה לא. זה הם וזה אתה -הגיע הזמן להבין שסדר העדיפויות שלהם כולל חיים קשים מאוד בתמורה לכך שלא יגידו שהם מוותרים עלזכויתיהם ההיסטוריות. ככה זה עם אידאליסטים ועוד דתיים(מה שאתה קורא בודאי פונדמנטליסטים) – מה לעשות
הם עשו את הצעד שלהם והצהירו אתההצהרה שלהם לגבי מה חשוב להם. עכשיו גם לי מותר ואם זה יגרום לאחרים להלחם בי? – הם כבר עושים זאת ממילא.
אני כאן כדי להישאר ולהרבות טוב ומי שילחם בי ידו תקוצץ והוא יפגע(גם הילדים שלו כי ככה זה שיורים המוזות שותקות והילדים נפגעים לצערינו) ואם אומות ערב יעלו על ישראל למוחקה(47) אז אחיהם הערבים התמימים(שחלמו איך יגרשו אתהיהוד ויקחו את בתיהם ) ישלמו.
אלו חוקי ההג’ונגל.ובסופו של יום אלו החוקים שיביאו ליותר ברכה באזור(מאז אוסלו ומחנה השלום יש כל כך הרבה הרוגים משני הצדדים שבא לבכות)