היה משהו נאיבי בהתנהלותו של השר לשעבר יוסף פריצקי והשילוב הייחודי באישיותו, הממזג ערמומיות ותמימות במידה כמעט שווה – האופייני מאוד לישראל. באורח אישי, לא כעסתי במיוחד על פריצקי. הוא נשמע לי יותר טיפש מאשר מנוול, והיה משהו נוגע ללב בהיתממות הכמעט כנה שלו, כאשר נתפס בקלקלתו. בסך הכל, הוא לא שונה בהרבה מעדת הכלבים שנעצה בו שיניים, בעודנו מדמם.

אני לא חושב שמנהיג שינוי, טומי לפיד, הוא איש יותר טוב ויותר מוסרי מפריצקי. הלאומן הקיצוני לפיד, ששירת בעבר את בן-העוולה רוברט מקסוול, והעלה אותו על נס בשער בת-רבים למרות שחמס את קופת הפנסיה של עובדיו ברשת ה"מירור" האנגלית, הוא חלק מהמערכת הכלכלית- חברתית מטעם האליטות, שדאגה להעברת מיליארדים מרשות הציבור למגזר הפרטי. כל מי שנותן את ידו למפלצת התאצ’ריסטית פוגע בציבור הרחב ובעיקר בשכירים ובשכבות החלשות, עשרות מונים יותר מפריצקי עלוב הנפש. אני לא מתעלם מהאירוניה הגדולה, הנעוצה בעובדה שפריצקי עצמו היה חלק ממכונת הגזל הזאת. עתה הפך, בצורה דרמטית וגרוטסקית גם יחד, לקורבנה הבלתי צפוי.

רק תמימים רואים בשינוי תנועה פוליטית טהורת מידות. לפיד ועמיתיו מייצגים את הציבור המבקש לנכס את המדינה לעצמו, ורבים מהם סבורים, שהחלק האדיר שהם נוגסים מהעוגה הלאומית הדלה מגיע להם בדין. שינוי מכהנת בממשלה הרעה ביותר בתולדות מדינת ישראל, כדי להשלים את מלאכת העברת המשאבים מהמגזר הציבורי (כלומר מאיתנו) למגזר הפרטי (כלומר, לאחוזים בודדים מכלל האוכלוסייה). כך שבצד ההתפעלות מהאכזריות ה"אירופית" של שינוי, לא שיניתי דבר מיחסי השלילי למפלגה העדתית והמעמדית הזאת, שעשתה אידיאולוגיה מהאנוכיות הקדושה.

המדינה כולה התבצרה בעמדה נאיבית וערמומית, מושגים כאילו סותרים המקננים בהרמוניה מפתיעה בתוככי התודעה הקולקטיבית שלנו. בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג פסק שגדר ההפרדה מהווה הפרה בוטה של עקרונות המשפט הבינלאומי, ואריאל שרון הוביל מקהלה שלמה של צדקנים, חלקם ציניים וחלקם מטומטמים, למחאה חסרת שחר נגד ההחלטה. מסע השיסוי נגד המוסד הבינלאומי החשוב הגיע לשיאו כאשר ראש הממשלה טען שפיגוע הטירור באוטובוס בתל-אביב ביום ראשון השבוע, נעשה "בחסות האג".

שמעתי מהדורות חדשות בכל הערוצים, ובכולם חזרו על המנטרה הזאת. המנטליות הישראלית עדיין מסרבת לקבל את העובדה, שמעשי העוולה שלנו סותרים את כל הנורמות המדריכות את העולם הנאור, וששרון ושותפיו (כולל שמעון פרס שיצא גם הוא נגד פסיקת האג) מוציאים אותנו בהדרגה מחוץ למחנה, אל השוליים של המדינות המצורעות, המסרבות לקבל את ערכי הלגאליות הבינלאומית.

ביום ראשון השבוע הוקיע אפילו נחום ברנע מידיעות אחרונות את ההחלטה, וטען, במידה ידועה של צדק, שהשופט הסיני, למשל, בא גם הוא ממדינה המפרה זכויות אדם. הסנטימנט הזה מוכר לי. ברנע הוא בערך בן-דורי, וקיבלנו חינוך כמעט זהה. אני עצמי לגלגתי כאן בשבוע שעבר על צביעותם של האנגלים המוקיעים את התוקפנות שלנו וממשיכים להצדיק את התוקפנות שלהם נגד עיראק. אבל אם ניתן לשבץ רגשות כאלה ברשימה קלילה על ביקור קצרצר בלונדון, אין להם מקום במאמר של פרשנות מדינית בבמה המתיימרת להיות העיתון של המדינה. ברנע החזיר אותנו מהסטנדרטים של עיתונות חופשית בשנת 2004, להרגלים הרעים של העיתונות המודרכת בימי דוד בן-גוריון, והוא לא עושה את זה בפעם הראשונה. ההטחה הצדקנית נגד בית דין בינלאומי לצדק, הזכירה את דברי השיסוי של מדינות לאומניות ופאשיסטיות בין שתי מלחמות העולם כלפי חבר הלאומים, בעיקר בכל הנוגע לפלישה האיטלקית לאבסיניה בשנת 1935. לא ההתמרמרות הקדושה נגד העולם צריכה להדריך שיקולים מדיניים של יישות ריבונית כמו ישראל, אלא בחינה מדוקדקת של האיזון בין כוח לצדק, וניסיון להגדיר את האינטרס האמיתי של מדינה קטנה החיה באזור עוין.

אין שום קשר בין הפיגוע בתל-אביב להאג. בית הדין הבינלאומי לא טען שאסור למדינת ישראל להגן על עצמה, אבל שלל את זכותנו לבנות את חומת ההפרדה על אדמה לא לנו, לפי כל עקרונות המשפט המקובלים בכל העולם. אם היינו מכריזים על פירוק כל ההתנחלויות (שהן כשלעצמן מהוות מעשה תוקפנות בלתי חוקי כלפי שכנינו), ומתעקשים על הקמת גדר בדיוק לאורך הקו הירוק, שבו מכירות רוב מדינות העולם דה יורה או דה פקטו, לא היינו מוקעים קבל עולם בפסק דין חמור (בצדק) כזה. ייתכן מאוד שהכרזה כזאת היתה מביאה ממילא להפסקת הפיגועים, אבל גם המחמירים מבחינה ביטחונית לא יכולים להצדיק את בניית הגדר על שטח פלסטיני, וגם לא את הסיפוח למעשה של יותר מרבע מהגדה המערבית הכבושה.

לכן אין כל חשיבות לרקורד של השופטים, או של המדינות מהן באו לכס המשפט. אפשר להתבדח על חשבונם, ואפילו להוקיע את הצביעות אם מוכרחים, אבל ההרכב הנכבד הנפיק פסק דין הוגן, מנומק וצודק, וישראל חייבת לציית לו ככתבו וכלשונו. זה שכל כותבי המאמרים וכל פרשני הטלוויזיה מתנבאים כמו כותבי המכתבים למערכת מעריב, לא מעלה ולא מוריד ובווודאי שלא משנה את המציאות בשטח. ברנע, כמו זאב שיף מהארץ, מנסים לגבות את דבקותו של המרכז הלאומני בשטחים ובהתנחלויות הגדולות שהוקמו שם. אז כדאי להם לשנן בכל בוקר, לפני שהם ניגשים למלאכת יומם המפרכת: לא ניתן להגן על סיפוח של אף סנטימטר שנכבש בשנת 1967. או שלום-או שטחים; או לגאליות בינלאומית-או סטאטוס של מדינת אפרטהייד מוחרמת, שבסופו של דבר תקרוס.

כל התמרונים של כל הממשלות מאז יוני 1967 נועדו לעקוף את האמת הזאת, וכמו ששר יוסי בנאי, "עברה שנה ועוד שנה, ושום דבר לא השתנה". החלומות של יגאל אלון על פשרה טריטוריאלית, החלומות של משה דיין על פשרה פונקציונאלית, ההתנחלויות שבנה ישראל גלילי, הדמגוגיה הרגשנית של גולדה מאיר, הדמגוגיה העוד יותר רגשנית של מנחם בגין, העקשנות הנפתלת של יצחק שמיר, טירפוד ההסכמים של אהוד ברק, תרגילי ההשהייה של ביבי נתניהו, הרמאות הבוטה של אריאל שרון על התנתקות ועל מפת דרכים, ואפילו האשליות שהפיץ יוסי ביילין על בירה פלסטינית באבו-דיס והשארת 70% מכלל המתנחלים על כנם – לא שינו ולא ישנו את המצב הגיאו-פוליטי וגם לא את חוסר המוסריות העומדת בבסיסו של הכיבוש האלים, המשחית והמושחת.

ההגנה על האינטרס האמיתי של העם בישראל, של האזרחים היהודים והערבים של המדינה כאחד, חייבת לשלול עימות פטאליסטי נגד כל העולם. ניווט הסירה הרעועה הזאת מצריך מיומנות והגדרה בהירה של היעדים לעתיד. כדי שהסירה לא תטבע, עלינו להשליך ממנה את המטען העודף: את ההתנחלויות הממאירות, את המנטליות של עם אדונים, את המזימות האפלות לגרש מכאן עשרות אלפי ואולי מאות אלפי בני אדם, את הניסיונות לטרפד הקמת יישות שאיתה ניתן להגיע לשלום אמת לטווח ארוך. הדיעה של עיתונאי ירושלמי קרתני על המשטר בסין חשובה כקליפת השום. היא מזכירה את חוות הדעת המלומדות של האברכים בבתי המדרש בפולין וברוסיה על התנהלות ראשי הצבאות במלחמת העולם הראשונה. סין היא מעצמה אדירה, ישראל היא מדינה התלויה ברצונו הטוב של העולם. הרומן של ביבי עם מטורפי הימין הקיצוני השמרני בארצות הברית לא ישנה את המציאות הזאת.

כמו פריצקי, גם קברניטי המדינה והעיתונאים המשרתים אותם מקווים, שאיש לא יתפוס אותם בשעת מעשה. פריצקי זומם נגד חברו, "אבל לא ידע שמקליטים אותו". שרון ופרס חותרים נגד הלגאליות הבינלאומית, שהיא הנכס הכי חשוב של המדינה, ונדהמים כאשר בית הדין בהאג מעמת אותם עם עקרונות החוק והצדק, וגוזר את דינם לשבט. את פריצקי פיטרו והעמידו אל עמוד הקלון; את הנוכלים העומדים בראש המדינה מצדיקים מיטב הפרשנים המדיניים שלנו. אני קורא לישראלים היותר אינטיליגנטיים לא ליפול לפח היקוש הזה. את הפיגועים לא מבצעים בחסות האג, אלא בעטיים של אלה המתעלמים מן המציאות. הטרור הממלכתי של ישראל שמוציא מאות פלסטינים להורג בלי משפט, מביא עלינו את המפגעים המזוויעים האלה. זו האמת ואין בלתה.

שלום ולא להתראות

לשכת מפלגת העבודה בהנהגת שמעון פרס החליטה להצטרף רשמית לקואליציה של אריאל שרון ובכך להשלים את התהליך הארוך של הזניית המפלגה. התירוצים השקופים של פרס לא מעניינים אף אחד. הוא חדל מלהיות אישיות נפרדת. הסימביוזה בינו לבין שרון הפכה את שניהם למהות בן-גוריוניסטית אחת, כמו בסרט העתיק "פרסונה" של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן.

ייתכן שהליכוד לא יקבל את העריקים העלובים האלה, ואז ישובו הסמרטוטים לספסלים הנידחים שלהם בכנסת, ואולי אפילו ישמיעו פה ושם ציוצים נגד שרון ונתניהו בתקשורת. זה לא יציל אותם מתהום הנשייה שלה הם ראויים. אני מקווה שהח"כים המעטים שכן שמרו על כבודם, כמו איתן כבל, יולי תמיר ואופיר פינס יחפשו להם בית אחר, אולי עם יוסי שריד ויוסי ביילין. עם כל הביקורת על מרצ-יחד, הם עולים על העבודה מבחינה מוסרית, ויש להם גם עמדות פוליטיות יותר טובות.

Share on Facebook