קראתי את הקול הקורא (מסמך אולגה) ונתתי לו את הכבוד הראוי בחשיבה על תכניו. חלק אהבתי, חלק פחות. פחות מכל אהבתי את הפסקנות הצדקנית, את הבומבסטיות הכל-כך משוכנעת, שמוציאה מתוכה את מי שאכן מנסה להתקיים (בכבוד?) במדינה המופרעת והמורכבת הזו שבה אי אפשר להציב חומה מבדילה ברורה בין ה"טובים" ל"רעים", והוא עדיין קצת מבולבל. קראתי את תגובתם של גדי אלגזי והשאם נפאע. שם לפחות יש ניסיון להציג את אותה מורכבות שבה לא תמיד אפשר לסמן בה מיהו המדכא ומיהו המדוכא. ואז – קראתי את תגובתם של סרחיו וגלילי ונעשה לי רע. כל כך הרבה כעס, שנאה, רוגז. למה? מה קרה? יש משהו שאני לא יודעת? נכון, מוחי הקטן (בכל זאת אשה, אמא, עובדת, המוח נגמר כבר משנים של ספונג’ה) אולי לא בדיוק מבין הכל.
מוחי לא מבין איך אני ואחרים מנסים בקטן – במגע אישי, בלי מניפסטים ובלי הצהרות פסקניות – פשוט להביא אנשים להבין שצריך לוותר על השנאה, על הפחד ולנסות משהו אחר. אני מודה שאני מבינה את כל מי שקשה לו וגם לא שונאת אותו, אפילו אם הוא ציוני. זה נורא מפחיד להיות פה. אבל אם אתם לא מצליחים כל כך הרבה זמן להתגבר על הפחד שלכם, על השנאה שלכם ועל הטראומות שלכם – איך אתם בכלל חושבים שתצליחו לשכנע אחרים.
לדעתי, הם ימשיכו לברוח מכם כמו שעשו עד כה. ואתם תמשיכו לבכות על הדפוקים שלא מבינים שהם כאלה ושלא מוכנים לשנוא את מי שאתם, ממרומי האקדמיה, מסמנים להם ככזה. כל פעם שאני נתקלת שוב בהצהרות מעין אלו ובוויכוחים מעין אלה, אני שואלת את עצמי: מה, ואם מישהו מהם ינצח אז זהו, השלטון יעבור למנצח? אפשר לחשוב שאין מספיק למי להרביץ חוץ מזה!
הכי חשוב, במקום לריב מי מנתח יותר טוב את הציונות תתחילו ליישם, להציע משהו קונקרטי שייתן עוד קצת עבודה למישהו, עוד קצת פתרונות למי שהפחד הקיומי אינו מאפשר לו אפילו להאזין לכם. למי שמעולם לא הגיע לאקדמיה והמונחים שלכם ממש ממש לא אומרים לו כלום. אולי אולי זה יביא אותו להאזין גם לכם. אני מאמינה שהיום, יותר מתמיד, אי אפשר לצאת ולקרוא לתיקון העוול שנעשה בעבר ונעשה עתה לפלסטינים ולהתעלם מכל מעשי הדיכוי האחרים! אי אפשר שלא לתת את הדעת על כך שציבור שחווה יום יום את הפרת זכויותיו הוא, את הרעבת ילדיו ואיבוד עתידם ואת הקבלה של הפרת זכויות זו – ציבור זה אינו יכול לקום ולהזדעזע מכל עוול שנעשה לאחר – אם זה ההיסטורי ואם זה הנעשה עכשיו.
אם אנו באים לקרוא לציבור להזדעק על עוול הנעשה ל"אחרים", להזדעק על העוולות האיומות של הציונות, של הכיבוש; אם אנו באים לקרוא לו להזדעזע עד כדי כך, שיסכים לחפש דרך אחרת, שיסכים לוותר – ולו לכאורה – על הסיכון הקיומי שהוא קיים בו על פי אמונתו; אם אנו מניחים שרק כך יכול להיעשות שינוי מהותי בהעדפותיו הפוליטיות המפלגתיות – עלינו קודם כל לעזור לו לנסות להזדעק על העוולות הנעשות לו עצמו. ולפני כן, עלינו למצוא את הדרך להיות איתו במצוקתו שלו, עקב העוולות הנעשות לו עצמו, גם אם הן נתפסות על ידינו כחמורות ומזעזעות פחות מאלה הנעשות בשטחים.
צריך לבסס קודם כל את הנחת היסוד (שכבר אינה קיימת כיום), שיש זכויות שבשום פנים ואופן אסור לוותר עליהן, שיש עוולות שאסור לעשותן בשם שום מטרה, ולו גם כזו המוצגת כקיומית.
צר לי להגיד לכם אבל אם לציבור הזה לא תצליחו להגיע; אם לא תרדו קצת למטה ותתחילו לחשוב על פעולות קונקרטיות ולא רק על הצהרות ומאבקים נגד מי שהם בעצם שותפים לכם ומוכים כמוכם; אם את זה לא תצליחו – כל מניפסט מנוסח כהלכה לא ישנה ולא כלום במציאות הדפוקה שכולנו תקועים בה.
נ.ב. – הייתי פעילה בתעאיוש, הייתי פעילה בחד"ש, אבל מה שכתבתי כאן הכתיבו לי הלב והנשמה שלי שנקרעת ולא ה"קו הרשמי".
רותי מילים ישר כח.
אני מזמין אותך לעשות בקהילהhttp://www.community.syncopa.org.il
___ערכים ועקרונות:
שוויון.
צדק חברתי.
פלורליזם.
סולידאריות.
סיוע בהגשמת צרכיו של האחר.
מעורבות חברתית.
שאיפה לפיתוח הסכמה בתהליכי קבלת החלטות.
יושר וכנות.
ערבות הדדית.
קידום זכויות אדם.
יזמות.
תיעול והנעת הון אנושי-חברתי בין פרטיים וקבוצות שונות באוכלוסיה.
אחריות חברתית-אזרחית.
___בין מטרות העל:
פיתוח אחריות ומעורבות חברתית בקהילה ובחברה לקידום: זכויות אדם, צדק חברתי ועשיית שלום (חיזוק האמונה ביכולת להשפיע במסגרות דמוקרטיות).
להתראות.
"צריך לבסס קודם כל את הנחת היסוד (שכבר אינה קיימת כיום), שיש זכויות שבשום פנים ואופן אסור לוותר עליהן, שיש עוולות שאסור לעשותן בשם שום מטרה, ולו גם כזו המוצגת כקיומית."
האם משפט זה חל על שני הצדדים לסכסוך?
התגובה של יגאל עוררה אותי לחשוב על תאורית הזכויות.
"האם יש זכויות שבשום פנים ואופן אסור לוותר עליהן?"
אני מציע לוות על התאוריה הזאת משום שהבעיה של זכויות היא שבצד כל זכות יש חובה. מישהו צריך לשלם את המחיר של קיום הזכות. המשמעות של הדרישה "שבשום פנים ואופן אסור לוותר עליהן" מניחה שיש מישהו שאינו מוגבל בכוחו שאחריותו מימוש הזכויות. עם כל הכבוד להתאגדות המדינית, את זה יכול רק אלוהים. אם אנחנו מחפשים פתרון אנושי, בלי אלוהים עלינו לזנוח את תאורית הזכויות. הזכויות קידמו את הדמוקרטיה והביאו אותנו למצב הנוכחי, אולם הם מונעות מאיתנו להתקדם ולפתור סיכסוכים בהם כל צד למד את שיח ה"זכויות" ובעצם מצפה שהפתרון יגיע מתוך החובה של צד שלישי או הצב השני של הסיכסוך.
במסגרת סיכסוך, הרי טענה לזכות היא טענה כלפי החובה של הצד האחר. והרי זה בלתי איפשרי כל עוד נשאר ה"סיכסוך" שצד אחד יהיה מוכן בלי שיופעל עליו כח לוותר. כך תורמת תאורית הזכויות לאלימות במקופ לקדם שלום.
אולי צריך לוותר על שיח הזכויות, הנשענות על אינטרפטציה של כל צד (זכות השיבה, זכות אבות, זכות החזק, נרטיב היסטורי, אמונה דתית וכו’).
אני מציע דווקה לדון ב"חובה" של הצדדים בסיכסוך, לא כמקור לזכות כי אם כמקור לפעולה.
חובה אחת (מיני רבות) היא החובה של החזק לשאוף לסיום הסיכסוך בלי השמדה/ביטול של החלש.
הסיבה שאני מציע את זה כ"חובה" היא מתוך ההכרה כי לחזק יכולות גדולות יותר מהחלש.תשאל תמיד השאלה מי הוא החזק בסיכסוך, וכאן אני חושב שיש מקום לזרמים משני צידי הסיכסוך לקום ולהחריז "אנחנו החזקים" ומתוך כך לקחת את האחריות לפעולות מקדמות שלום. שלום נעשה על ידי חזקים, בכיבוש יש לפחות חלש אחד.
שמתם לב איך נגררתם ישר ל"סכסוך" ןל"שני הצדדים" וכו’? על זה בדיוק אני מדברת – הסכסוך הזה חוץ מהרבה דברים אחרים משמש גם לטשטוש הדיכוי הכלכלי החוגג כאן ביד רמה ובזרוע נטויה ולאפשור הדיכוי הזה. אני מדברת כאן על לחם ומים ןעבודה ןמגורים – שהזכות להם נשללת כל הזמן מהפלסטינים אזרחי ישראל ובשנים האחרונות – הורי הורי – גם מיותר ויותר יהודים אזרחי מדינת ישראל (ואל תתפסו אותי בניסוחים – אין לי כוח לזה). כל המ שרציתי להגיד זה שמי שרואה שהילדים שלו רעבין ולאף אחד זה לא מזיז אין שום סיבה שילדים רעבים/מתים/נרצחים וכו’ של אחרים יזיזו לו. שלא לדבר על זה שמי שרואה שלאף אחד זה לא מזיז אין שום סיבה שהוא יאמין שיש בכלל סיכוי לאיזושהי התנגדות או מאבק (בכל סוג של שיתוף).
תחשבו על זה
לרות לביא,
כאבך מובן מבחינת הרגש והאנושיות אך לא בטוח שנכון מבחינת ההגיון.
אין תחליף למאבק על הזכויות (או איך שלא יקראו לכך) של הדפוקים למאבק שלהם עצמם (כבני אדם יש גם להם אחריות על חייהם). משום שרק כך המאבק יהיה אולי גם יעיל (ראי דוגמת הפנתרים השחורים). האחרים יכולים רק לתמוך בכלים העומדים לרשותם.
תארי לעצמך ששורה של פרופסורים תקיים שביתת רעב במחאה על העוני. הלוא מיד תהיה מטרה למשל ולשנינה (דרישה לשלוף את תלוש המשכורת למשל). אלו אם לבם ומוחם נמצא לצד המנוצילם והדפוקים, יכולים רק לנסח את הדברים ולהזדהות. עד שהדברים יגיעו למטה יכולים לעבור אפילו דורות אבל זה מה שיש והשאר דמגוגיה.