"אם אתם יכולים להגיע לילדים עד גיל שנתיים ולכוון אליהם פרסומות בצורה בלתי פוסקת בין הגילאים 3 עד 8, הם יהפכו לצרכנים לכל החיים של המוצר שלכם". את המשפט המטיב כל כך להגדיר צרכנות מכל סוג שהיא, אמר בזמנו קווין אולארי, נשיאה של חברת השיווק רדינג קומפני. רבים ממתנגדי תרבות הצריכה, כתרבות המבטלת חשיבה עצמית ודוגלת בשטיפת מוח, נוהגים להשתמש בציטוט המפחיד הזה, בעיקר כי הוא כל כך פשוט וחד משמעי. אין בו כל אמון ביכולתו של האדם לקבוע לעצמו מה טוב בשבילו, ויש אמונה מוחלטת בכוח של כל מניפולציה שהיא, להטמיע אנלוגיות פשטניות בקרב בני אדם.
המוצר שלנו שווה "משתלם, זמין ואמיתי". אך לא רק המבורגר של רשת מזון מהיר וכורסת טלוויזיה מתקפלת הם מוצרים, אלא גם מידע. בעזרת אמירתו של אולארי, ועל ידי מבט על השיח הפוליטי והחברתי המוגבל המתנהל בחברתנו, ניתן לאושש את גודל הצלחת עבודתם של הגופים המסחריים הגדולים האחראים על סיפוק מידע. אם אלה הפרשנים הפוליטיים, שממעיטים לחרוג מהשיח "הלגיטימי" בארץ, ולהיכנס למחוזות אפלים, ואם אלו הערוצים הממלכתיים שממעיטים לתת במה לעשייה הדוקומנטרית המתפתחת בישראל, פן תפגע ברגשות הציבור שהוא הצרכן של המוצרים הנמכרים בתקשורת. יחסי הגומלין של המוען והנמען נשענים על מספר עובדות מוכרות: הציבור הוא הצרכן. הצרכן צריך להישאר מרוצה ולהרגיש שהוא נחשף לאמת – למה שנכון/טוב/אמיתי. מקור הכוח מספק אינפורמציה לעוסה שלא תפגע ברגשותיו של הציבור, וכך הוא נותר נאמן לערוץ/לחברה/ליצרן.
מעגל הקסמים המצער הזה, היה יכול להתקבל כמובן מאליו, ובלית ברירה, לו לא היתה בישראל עשייה אלטרנטיבית, ומספר לא מבוטל של יוצרים שחורתים על דגלם הצגה של מידע הנסתר לרוב מעיני הציבור, אך למזלנו לא כך הדבר.
זה לא סוד שבארץ מופקים באחרונה עשרות יצירות דוקומנטריות מקוריות. זוהי בהחלט פריצת דרך לקולנוע הישראלי, וכל תלמיד קולנוע בתיכון יכול להצביע על דפוס של קולנוע תיעודי, העוסק ברובו בנושאים אקטואליים, רלוונטיים לכל הציבור, הנדחקים לשוליים של מהדורות החדשות, לעמודים האחרונים של העיתונים היומיים. הרצון של ספקי המידע בישראל לשמר את יחסיהם היציבים עם צרכניהם, הוא אחד הסיבות לאי הופעתם של סרטי התעודה בערוצים המסחריים הבולטים בישראל. ניתן לומר שהבמאים הדוקומנטריים מפשפשים עמוק בתוך פח הזבל החדשותי, ואוספים את הנושאים שעלולים "לפגוע ברגשות הציבור", את המידע שהעורכים מסרבים לשדר או לכתוב, מפאת הפחד באבדן האמון מצד הצרכן. הדוקומנטריסטים החדשים אוספים את סיפורי השטח האמיתיים ופשוט חושפים אותם בכל ערוותם. מן "וידאו אקטיביזם", עם רגישות פוליטית וחברתית גבוה מאוד, מהזן שלא היה נהוג לעשות בארץ בעבר.
המשותף לגל הסרטים התיעודיים, הוא העיסוק בסוגיות שבקונסנזוס כביכול (גדר, דו-קיום, מחסומים, פיגועים, מחנות פליטים וכ"ו) באופן אלטרנטיבי מהמוצג בחדשות ובצורה ייחודית המדגישה את הסיפור האנושי בתוך הסכסוך. הניסיון להעניק פנים ואישיות לדמויות המתקבלות בציבור כחלק מהסטריאוטיפ, הוא אחד ממעלותיו המרכזיות של הדוקומנטציה העכשווית. תעוזה זו, בנוסף לכניסת המצלמה המתעדת לאזורי דמדומים לא מתוקשרים, הם ממאפייניהם הבולטים של עשייה זו.
אך העוני, הניצול, הדיכוי, יחסי ההון והשלטון והסיפורים האישים, נושאים משותפים כמעט לכל מבול העשייה הדוקומנטרית שמציף את חדרי העריכה בארץ ובעולם, לא מחוזרים כמובן ע"י ערוצים בעלי השפעה ורייטינג, אלא דווקא ע"י ערוץ 8 הצנוע. אין צורך להרחיב על נחיתותו הכספית ועל הרייטינג שלו בהשוואה לערוצים 2, 1, 10 או 3, אך דווקא בו מוקרנים המסמכים הכי רלוונטיים לציבור, הסרטים שכל אחד חייב לראות. תיאוריות רבות נכתבו על האופן שבו התקשורת משרתת את הממסד, אך בכל זאת כדאי לציין כמה סרטים ומסמכים קצרים תיעודיים, שלא נכללו בתוך התוכנית המניפולטיבית של גופי התקשורת השונים "לעודד את היצירה הישראלית החדשה".
התוכנית בולדוג, העוסקת ברובה בהתעלמות המוחלטת מהסביבה שלנו, מצד בעלי הון שונים כשהם מחליטים על הפרויקט הבא, עברה מערוץ 8 לערוץ 2, איבדה מהעוקץ ומהחריפות שלה, וכעת חוזרת לערוץ 8 מבלי הד תקשורתי כבעבר, לאחר שהאפקטיביות שלה נוטרלה. הסרט "ג’נין – הסיפור האמיתי", שודר בערוץ 1 לאחר ש"ג’נין, ג’נין" של מוחמד בכרי נפסל לשידור בשל "סילופי העובדות בו". הסרט המרתק והחשוב של ג’וליאנו מר, "הילדים של ארנה", שזכה בפרסים נכבדים בעולם, לא שודר בשום ערוץ ישראלי, שכן הוא "מעניק הומניזיציה לטרור הפלסטיני". אפילו הסרט של דורון צברי על דודו טופז "מלך הרייטינג", לא משודר למרות שהוא נעשה בחסות ערוץ 2 (מקבלי ההחלטות לא רוצים כמובן להסתכן בשבירת יחסי מלך הרייטינג והקהל שלו). "מחסומים", מסמך חשוב מאין כמוהו, על האינטראקציה הבלתי אפשרית בין חיילים לאזרחים במחסומים, דרך מצלמה בלבד, שודר גם הוא בערוץ 8, ולא בערוצים המסחריים וזאת על אף הצלחתו בעולם ואופיו המאוזן יחסית. גם הסרט, מנפץ המיתוסים על מלחמת יום כיפור "רשומון – סיפור החווה הסינית" והסדרה המצוינת "עידן הגנרלים", שבודקת את פועלם של מספר מנהיגים-גנרלים ישראלים, לעתים בצורה פסיכולוגית וביקורתית – לא הגיעו לכלל הציבור. אפשר להזכיר את "השיבה", "חומה", ו"אחת בודדת" וסרטים נוספים שהומלצו באתר זה, והוצגו בפסטיבל ירושלים האחרון, שכנראה לא יגיעו לרוב הציבור הישראלי.
נוסיף לכך את הסרטים הדוקומנטריים הישראליים שהוקרנו בפסטיבלים השונים בארץ ובעולם, ונחבאים מעיני צרכני האקטואליה הישראלים, ותקבלו התעלמות בוטה מהיצירה הישראלית החדשה, ודחיקה מתוכננת מראש לשוליים של הבמאים האמיצים האלה. כל מי שצפה בחלק מהסרטים שנסקרו כאן ורבים וחשובים אחרים שנעשו כאן לאחרונה, יודע שרק לב מאבן יישאר אדיש נוכח הסיפורים האנושיים המרתקים והמידע החדש שנגלה לעיננו בעת צפייה בסרטים, ולכן יש בכוחם לגרום לשינוים הדרגתיים, גם אם הם קטנים, בחברה. בשל דחיקתם לשוליים, לפרשנים למיניהם ולתקשורת המגויסת למטרות הממסד, קל כל כך להפיץ את "האמת" ולשרת נאמנה את צרכניה, בעוד מבחינת רוב הציבור, שלא הולך לסינמטקים או צופה בשעה 11 בלילה בערוץ 8, אין עשייה נוספת מלבד מה שעיניהם רואות בערוצים המסחריים.
באחרונה שוחחתי עם אחד מהיוצרים הדוקומנטריים הצעירים שזכו לשבחים בחו"ל, אך סרטו אינו הוקרן בארץ. הבמאי אמר לי שככל שהוא הרבה לחקור לעומק את האמיתות שעליהן התחנך, ובמובן מסוים רוב החברה הישראלית התחנכה, כך הוא החל לנפץ אותן אחת לאחת, זאת ע"י מעקב אחר סיפורים אישיים. העוולות שאותם תיעד, החיים הבלתי אפשריים של היחיד בתוך הסכסוך, גרמו לו לרצות לצלם ולערוך את מה שהתקשורת המסחרית אינה מציגה ולהציג כמה שיותר חומרים לכלל הציבור, דרך העשייה הדוקומנטרית.
על אף ההתעוררות התיעודית המעודדת, שחלה בישראל מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, הצלחת הסרטים כרוכה בשאלה אם גופי התקשורת יעזו לשבור את הברית הצרכנית עם קהל היעד שלהם, ולהרחיב את המידע שהם מספקים לצופים. אם סדר היום התקשורתי יישאר על קנו, ילמדו הבמאים ושותפיהם המוכשרים, שאם כל הכבוד לאכפתיות החברתית ולרצון לעצב נקודות מבט רחבות יותר על "המצב", מבלי חשיפת הסרטים לקהל הרחב העשייה המשמעותית שלהם תעלם כלא היתה. אם ישכילו מעצבי לוח השידורים, כמוהם ככלל אנשי התקשורת ורוכשי זכויות שידור שבכוחם להזרים כסף לתעשייה הדוקומנטרית, להשקיע ולתת במה לעשייה זו, נצפה כולנו להרחבת היריעה האקטואלית הזמינה בפני כלל הציבור.
"הצלחת הסרטים כרוכה בשאלה אם גופי התקשורת יעזו לשבור את הברית הצרכנית עם קהל היעד שלהם"
כלומר, אחרי שכתבת באופן מלומד על האופן שבו גופי התקשורת חוסמים תיעוד ביקורתי חושב, אתה תולה בהם את סיכויי ההצלחה של הדוקומנטרי החברתי.
הסרט "הילדים של ארנה" הצליח אצל כל אדם שאליו הוא הגיע, גם כשלא הקרינו אותו בערוץ ממלכתי. כשאתה מודד הצלחה כמותית, אתה שוכח ששינוי חברתי הוא איכותי. הוא אינו נמדד בכמות האנשים שראתה סרט.
אם אתם רוצים להצליח אתם חייבים להתנער מהערוצים הממוסדים, ולשים את כל האנרגיות שלכם בבניה של מערכות הפצה והקרנה עצמאיות. אם תתארגנו תגלו שיש הרבה מקומות (מועדונים, מתנס"ים, תנועות נוער) שירצו לראות את הסרטים.
אתם צריכים לרכז את המידע, להתחיל מקטלוגים בסיסיים, ליצור ערבי הקרנה משלכם, ולהפסיק לחכות שאיזה גורם ישראלי ישנה את דרכו כדי לחבק את המסרים החשובים לכם. להיות ישראלי זה להיות אטום וראש בלטה.
אבל יש מסביבכם אנשים שהם בני אדם לפני שהם ישראלים, וזה האתגר שלכם להגיע אליהם
האתגר הוא של האנשים שיוצרים
לא של אף אחד אחר
ואם תצליחו בדרך העצמאית,
הערוצים הממסדיים יאלצו לפנות אליכם,
בהצלחה
רוני
בשבוע שעבר קיבלו עובדי עריית כפר סבא הוראה מהיועץ המשפטי של ראש העיר להצביע להראל סקאת – אחד מהמשתתפים בתוכנית כוכב נולד.לפני כמה שנים איציק מרדכי, בהיותו שר בממשלת ישראל, והאלוף יורם יאיר רקדו דבקה בתוכנית של אמנון לו כי גליה אלבין הבטיחה לתרום 5000 דולר לנזקקים במידה ויעשו כן. בתרבות וספרות של הארץ הופיע מאמר על טלנובלות.
בסביבה כזאת לא יכול להיות שום דיון תרבותי, למעשה לא יכול להיות דיון בכלל. רק צעקות וסטיקרים.
עבודתם של היוצרים הדקומנטרים היא חשובה ואני מקווה שתמשיך למרות כל הקשיים שציינת. הדרך היחידה , לדעתי, היא להמשיך וליצור ולנסות להפיץ את החומר באותם מקומות שמאפשרים זאת במגמה להרחיב את המעגל לאט אבל בטוח. ברור כי יצירת תיעוד דקומנטרי אמין ולא מטעם (ג’נין, ג’נין למשל) ירחיב את מעגל המתעניינים ואולי יפרוץ את מעגל האדישות.
אבחנות נהדרות ואינטיליגנטיות של צרכנות המידע בישראל.הכותב מנתח בדייקנות, אחד לאחד את הברית המקודשת בין היצרן לצרכן בעולם אקטואלי רדוד שמו שלנו.
יישר כח, כותב צעיר, עלה והצלח
אלא של שנאה גזענית, פחד וטפיחות הדדיות על השכם.
כמה לא סביר זה נשמע לכם שהאדם הממוצע מן הרחוב יסביר לרוני דניאל את אותם דברים שהוא מסביר לו ערב ערב. רוצה לומר- הקשר לא נובע מתוך בורות של הציבור, אלא מתוך התפיסות שמונחלות לו ע"י הממסד- ומביאות לחוסר רצון שלו לשמוע אמת-שלא-מטעם. האדם הממוצע רוצה שאלון בן-דוד יסביר לו שוב (למרות שהוא כבר יודע) כמה שצה"ל גדול וכמה שהפלסטינאים רעים.
לכן הוא שונא את מוחמד בכרי באופן א-פריורי לכל שידור של "ג’נין, ג’נין" בערוץ 2.
האם יש דרך לפרוץ את מעגל הטמטום?
לרמי הוד
אין למדוד את חשיבות הדוקמנטציה במימדים של פה ועכשיו . בסופו של דבר האנשים הצעירים שהעזו להגיד שהמלך הוא עירום ורשע יועלו על נס כשומרי המצפון כמו חסידי אומות העולם בזמן השואה.
לכותב – "המעגל הוא … " – זכותך להביע את דעותיך אולם זה פטטי לשמוע שכל אלה שלא חושבים כמוך ( וזה רוב מכריע של הציבור ) הם מטומטמים. דבר נוסף ליחס לציבור רמה של ילדים קטנים המונעים כמריונטות על ידי הממסד . הציבור בוגר מספיק ובורר לו את הערוצים המתאימים מבין עשרות ערוצים. עובדה היא כי למרות השפעת הממסד מתרחשים שינויים פוליטיים בהתאם לשיקולי הציבור . אל ליחס לתקשורת השפעת יתר.בכל מקרה הופעת השמאל הקיצוני בתקשורת הרבה מעבר לגודלו האמיתי לא מביאה לו מעריצים רבים. רבים סולדים מהלשון הבוטה והראיה של שחור לבן.האמת היא תמיד אפורה .
"אם אתם יכולים להגיע לילדים עד גיל שנתיים ולכוון אליהם פרסומות בצורה בלתי פוסקת בין הגילאים 3 עד 8, הם יהפכו לצרכנים לכל החיים של המוצר שלכם".
ואכן מייקל מור, "האליל", שעומד בראש במאי ה"דוקומנטרי" בעיני מוכר מוצר (110 מיליון דולר רק על פרנהייט 911).
הצגת אמת חד צדדית נטולת נפח ומימד ע"י נקיטת עמדה ברורה וחד צדדית מוזילה את האמירה שלו ואת השיח האינטלגנטי שסרטיו יוצרים.
כל בנאדם היום יכול לקחת מצלמת DV ביתית וללכת לצלם את עוולות העולם
השאלה האמיתית היא האם הוא עושה זאת בדרך אינטלגנטית,בדרך כנה?
בעיני זה לא מספיק רק לצלם זוועות או עוולות
ולמקם אותם ברצף מניפולטיבי וחד צדדי
אלא להעלות שני צדדים ולהראות דרך כלים קולנועיים היכן האי צדק ושהצופה יבחר מתוך המכלול הויזואלי את עמדתו.
דוגמה לכך הוא הסרט "שואה" של לנצמן אשר אינו מכיל פריים אחד מצילומי ארכיון של גופות או מחנות ריכוז ואינו מנסה להטות את הצופה רגשית.
לנצמן מנטרל את עצמו מלנקוט עמדה חד משמעית ורק מראה 9 שעות של צדדים שונים ופרספקטיבות שונות שיוצרות אמת קוהרנטית יותר שהצופה בונה לבד.
לעומת זאת מייקל מור יורה את ה"אמת העירומה"
בפנים שלנו, מטיח בנו את כל מה שלא בסדר לפי תפישתו ולא באמת מראה את התמונה המלאה אלא רק את מה שיעורר פרובקוציה,ממש כמו פרסומת
רק את מה שימכור.
כתגובה לאמירתו של איבל חיים כי התוצרים הדוקומנטריים הם חד צדדיים, אני מוכרחה לחזור ולהדגיש את הנקודה החשובה כי הסרטים התיעודיים בישראל, אינם תופסים את גולת הכותרת בתקשורת הישראלית, ואינם מהווים מקור מוכר ומהימן לצרכן החדשות הישראלי. אמצעי תקשורת מסוג זה, לא לחינם מסווג לאמצעי "תקשורת אלטרנטיבי". מקומו הוא שולי ואינו נגיש (ולא כפי שמציגה זאת מגיבה נוספת בשם "גלילי", מבחר הערוצים שבאמת נגישים ומוכרים לקהל הרחב אינם מציגים לנו את המגוון השלם, אלא רק חצאי אמיתות), ולכן על כל יוצר דוקומנטרי שיצירותיו עתידות או מתיימרות להגיע לציבור הישראלי ולא לחתך מסוים ללחוץ במקומות כאובים כמה שיותר, להפגין את העוולות ברמה הראויה להן, ולא לבזבז "זמן מסך" יקר על הצגת הצד השני המוכר לנו ממילא מ"התקשורת הפופולארית". על יוצרי התקשורת האלטרנטיבית להסב יצירותיהם כ"טריגר" אשר יגרה צרכני תקשורת להתעניין ולהעמיק על חשבון זמנם, ולא על חשבון הזמן היקר של היצירה האלטרנטיבית. הצרה היחידה היא- כיצד גורמים לחד צדדיות לא להיראות שקרית ובלתי אמינה (בהנחה, כמובן, שהיא אכן אמינה).
לא מצחיק
ניצן, לדעתך חשיבותה של יצירה אלטרנטיבית היא לתת את ה"קונטרה" ליצירה הפופוליסטית
לדעתי לייחס חשיבות לכל צד אינה "לבזבז זמן מסך" אלא באמת לפתוח דיון משמעותי
אחרת כל מי שיצפה בתכנים יהיו אנשים שגם ככה היו מתעניינים בחומר הזה – אנשים שהם לצערנו מיעוט.
המטרה של "דוקו אקטיבזם" צריכה להיות גם למשוך קהל שלא היה מגיע באופן סטנדרטי להקרנה של סרטים מסוג זה אבל יפסלו אותם בגלל שזה "שמאלני" ודרך אגב הם יהיו צודקים במאה אחוז.
הסיבה שהבאתי את קלוד לנצמן כדוגמה ליצירה דוקומנטרית "אובייקטיבית" יותר אינה כי הוא באמת אובייקטיבי, לנצמן חותר לגרום לצופה להבין את זוועות השואה, אבל באמת להבין אותם בלי מניפולציות – מה שהופך את האמירה שלו לפי אלף יותר משמעותית.
כשקולנוע דוקומנטרי מזלזל בצופה שלו הצופה יזלזל חזרה.
אבל…"איבל חיים"??
ראשית, מאמר מצוין ומאוד חכם, זוהי בהחלט הברית הצרכנית המגויסת והאנטי-דמוקרטית שגורמת ליצירות עצמאיות להעלם, ניתוח נכון.
ושנית, לאיבל חיים- אדוני צודק במאת האחוזים אך מנתח קולנוע תעודי נטו ללא התייחסות ליחס הא-סימטרי בתקשורת הישראלית כלפי תיעוד. מן הראוי שהערוצים המסחריים, שמתעדים חיילים בדרך למבצעים וביום הגיוס, גיבושוני טייס וסיירות, חיים של משפחות של קורבנות טרור פלשתיני-יאזנו את המצב ויראו מה קורה גם בצד השני-וזאת ע"י הצגת הסרטים שרמי הוד מציין ( שהם היחידים שנותנים קונטרה). כמו כן, אני לא יודע למה אתה מצפה ( ובספק רב אם אתה אכן עוקב אחר סרטים ישראלים דקומנטריים): מדוע סרט העוסק בילדי מחנות פליטים או בקונספציה השגויה של ההערכות למלחמתץ יום הכיפורים צריך להראות גם קורבנות טרור או לחילופין לראיין גנרל לשעבר? הצד הלאומי מוצג נון סטופ בתקשורת ולכן הניסיונות לעצב השקפה אלטרנטיבית לא חייבת לבוא בריאקציה תמידית "לצד שלנו". אז תחשוב על מה אתה מדבר לפני שאתה כותב "זמן שווה"…מלבד זאת, הערך האמנותי החשוב של היצירות יכול לעתים לזוז הצידה, למען תועלות אחרות-ולכן התיעוד ככלי לעיצוב מידע חלופי מהמיינסטרים הוא לגיטימי.
לרמי הוד
מאמר מצוין ורוב המגיבים איתך. "גלילי" ושכמותו הם חכמים גדולים בעיני עצמם – ידענים וצדקנים שמניפים את דגל "האובייקטיביות" שמכסה את דלות מחשבתם!
התגובה של רוני היא מאוד לעניין. רק עם הפסקה האחרונה איני מסכים: "ואם תצליחו… הערוצים הממסדיים יאלצו לפנות אליכם". הם יפנו רק אם המפה והאווירה הפוליטית תשתנה והגופים המסחריים יראו זאת לתועלתם לשדר חומר מהסוג האחר".
אבל כדי שהאווירה הפוליטית תשתנה יש לפעול כפי שרוני מציע(ה) – לרכז את המידע, קיטלוג, ערבי הקרנה וכו’…
והדרך קשה וארוכה. ולא רק בישראל… !
יונתן, טורונטו.
תיקון קטן ואקטואלי.
הסרט "אחת בודדת" שהזכרת כסרט "שלא יגיע לרוב הציבור" הגיע ועוד איך הגיע (שעת הפריים טיים כחלק מהקמפיין האווילי של ערוץ שתיים ל-4 שנות האינתיפאדה) לכן תבדוק את מקורותיך או במקרה הזה את שיקול דעתך לפני הכתיבה.
שד"א בלי שום קשר, הסרט עצמו הוא מפכח עיניים וטוב בפני עצמו.
בכל מקרה, אני חושב שבחרת נקודה מאוד נוחה לפגיעה. הרי זה מובן מאליו שטלוויזיה שרוצה להשיג רייטינג לא תראה דברים שהם נגד דעותיהם של "רוב" ואני מדגיש רוב דעותיהם של אזרחיה.
בכל מקרה אותם אלטרנטיבות שאתה מציע לא טובות יותר. אותם סרטים שדיברת עליהם הם לא פחות קיצוניים ומוטים מאשר האייטמים החדשותיים המוטים של חברות החדשות למינהן. ככה שהצעת הפיתרון שלך (למרות שאני לא בטוח שהצעת אחת) היא לא טובה יותר מאשר המציאות שקיימת.
מאמר מעולה.
איננו מייחסים מספיק חשיבות להשפעה של ההוויה שמעוצבת על התודעה של הציבור, כמה פריימים בטלויזיה המסחרית מלבים את יצר הנקמה ואת החד צדדיות באופן משמעותי. לעתים, כמו שכותב רמי במאמר זה וגם בקודמו, הטכניקות הנסתרות שבעזרתן מנציחים את מציאות הכיבוש והפערים החברתים,משמעותיות יותר מהברור והמוכר. אכן, כך מעצבים תודעה.
אנו, כתלמידי מגמת תקשורת שנחשפים לקולנוע דוקומנטרי רואים בו ערך חשוב, זרם קולנועי שחושף את הציבור לנושאים רגישים, ל"טאבו".
כותב המאמר מתייחס לעובדה שהקולנוע הדוקומנטרי תלוי ברצונם של הערוצים המסחריים, אך אנו מסכימים עם רוני ערמון שטוען שהאחריות היא על היוצר. בזמן האחרון ניתן לראות עלייה בחשיפה לדוקומנטרי- ערוץ דוקומנטרי נפתח בלווין, והוא מקרין סרטים שמעלים סוגיות חשובותת בדיוק המטרה של הסרטים הללו.
אנו רוצים לעודד את היוצרים הדוקומנטריים, שיהיו מודעים לעובדה שיש קהל שמתעניין ביצירה שלהם, אנשים כמונו שרוצים קולנוע איכותי , חושף, בלתי מתפשר שיחשוף אותנו לאמיתות חדשות, בניגוד למה שהתקשורת הממוסדת מנסה להטמיע בנו.
כפרה על אביב.
אנו תלמידי מגמת תקשורת הלומדים בכיתה יא’ הנחשפים לתכנים אין-סופיים של קולנוע תיעודי (דוקומנטרי) טוענים כי יש אמת בדיברי המאמר בנוגע לאחריותו של היוצר לגבי תכני הסרטים וכל זאת למרות התערבותה של התקשורת הממוסדת שנוקטת עמדה מנוגדת להרבה תכני תקשורת תעודיים
וידר המלך!! כפרקעע עליך נשמה!
כתבה מצויינת שמסבירה בצורה טובה מאוד את מצבו של הקולנוע התעודי העכשוי הישראלי ואת הגבלת המידע כלפניו, הצופים, ע"י ספקי המידע "שכולם רוצים לשמוע".
רמי הוד עשה טוב בכך שרק כתב את הכתבה והעביר לנו את המידע הזה, שהוא בעצמו משהו שספקי המידע הפופלרים לא יספקו לנו.בזכות הכתבה לא רק שהוא העביר לנו את המסר אלא הוא העביר גם את המידע ובכך הוא עשה את מה שלהרבה אנשים לא נותנים לעשות, להביע את דעתו בלי שיצנזרו אותו.
אני מסכים איתו שעל היוצרים, הצעירים והפרובוקטבים שמציגים לנו את האמת שאנחנו לא בהכרח רוצים לדעת, להתנגד ולהפיץ את סרטיהם ובכך את דבריהם.
חלעיעחםכגןםכלכחלהצמהההיוןךדקר9ן0רם