במשך שנים רבות נהגנו להגדיר את מהותו ואת דרכו של מחנה השלום העקבי במשפט קצר אחד: מדובר באנשי שמאל ישראלים המבקשים למסד דיאלוג עם אנשי ימין פלסטיניים. מאז התחוללו בעולם מהפכים מהדהדים ועתירי משמעויות: הגוש הסובייטי התערער ואחר-כך התמוטט, הזירה הבינלאומית הפכה לחד-קוטבית, בהנהגת מעצמת-על אחת בלבד, והטכנולוגיה התקשורתית שינתה את מפת העולם וקיעקעה את כל המושגים הישנים של זמן ומקום.
שקיעת הקומוניזם באירופה גררה שינויים עמוקים בדרך התנהלותן של הדמוקרטיות הרכושניות, בהנהגת ארצות הברית. חיסול האיום האמיתי או המדומה של מוסקבה ובעלות בריתה, מיתן את הצורך לרצות את הפועלים השכירים במדינות הדמוקרטיות, ואיפשר את כינונן של כלכלות ניאו-ליברליות קיצוניות, את הרס האיגודים המקצועיים ואת צמצום מדינת הרווחה. בזירה הגלובלית, ובעיקר במזרח התיכון, הופקרה הבמה לידיים אמריקאיות מגושמות וחסרות אחריות (כפי שראינו בעיראק ובדרך הטיפול בבעיה הפלסטינית).
התוצאות של התהליכים האלה בתוך ישראל הן מרחיקות לכת: האליטות מרשות לעצמן לזנוח לגמרי את כל הרעיונות השוויוניים, אפילו את אלה הנובעים משיקולים לאומיים של לכידות מול האויב, ולהעלות על נס את האידיאולוגיה הרכושנית הפרימיטיבית הרואה בצבירת הון עתק בידי מעטים את הדרך להעשרת האומה כולה. הסוציאליזם הלאומי הפך לתאצ’ריזם לאומני, והסכסוך הוא עתה מכשיר ליצירת רוח אחדות מלאכותית מול האויב המשותף, כביכול, כדי לאפשר לשילוש הלא קדוש של ביבי נתניהו, טומי לפיד ושמעון פרס לחסל את כל ההישגים החברתיים שהושגו בעמל רב על ידי דור המייסדים.
השמאל הישראלי כולו, הציוני והרדיקלי, זנח בהדרגה את המאבקים המעמדיים הקלאסיים לטובת דיפלומטיה של "שלום". רבים מאיתנו השקיעו שנות חיים במאמצים כנים להידבר על פלסטינים לאומיים, לא משת"פים, כדי לשבור את הקרח וליצור פריצת דרך שתאפשר לממסד לשאת ולתת עם הנציגים המוכרים של העם הפלסטיני. נסענו לז’נבה, ללונדון, לארצות הברית ואפילו לתוניס, כדי לשבור את הטאבו, ולתת לגיטימציה להידברות עם אש"ף שממשלות העבודה והליכוד כינו אותו בשם "ארגון מרצחים". זה היה טעם קיומנו כאנשים פוליטיים, אבל העידן הזה חלף לו מן העולם.
גם השנה ניסה יוסי ביילין לחדש את המסורת הדיפלומטית, והגימיק של הסכמי ז’נבה עשה את שלו במידה ידועה. אבל דווקא ההצלחה היח"צנית של ביילין סייעה לחשוף את קווי המיתאר הסמויים של מגבלות מאמצי השלום של השמאל, ולדעתי גם סימלה עבורנו את סוף הדרך. אני אומר כאן את הדברים במפורש בפעם הראשונה, גם כדי ליצור ויכוח הכרחי ומפרה בשמאל ובקרב כל הציבור הדמוקרטי בישראל: עלינו להיפרד לשלום מהשלום, להניח את הדיפלומטיה למוסדות הנבחרים מבלי לשתף איתם פעולה או להסכים איתם בנושא כלשהו. שישה חברי הכנסת של מרצ, שלושה חברי הכנסת של חד"ש ושני חברי הכנסת של בל"ד אינם יכולים לסייע לשלום בשום צורה. גם אם ביילין ואפילו אורי אבנרי יחלצו הצהרות חצי ציוניות ממנהיגי הרשות, זה לא ישנה כאן שום דבר. התברר לנו סופית שלכוחות הממסדיים יש רוב עצום לא רק בכנסת אלא גם בציבור, ושהקונסנזוס הלאומי מסכים לוויתורים טריטוריאליים ואחרים רק מתוך כניעה ללחץ אמריקאי ולאילוצים הנובעים מפעילות מלחמתית של הפלסטינים. לכן דרושה לנו נסיגה טקטית מחזית השלום, כדי להקדיש את כל היכולות הבלתי מבוטלות שלנו לזכויות האדם במובן הרחב ביותר של המונח הזה.
במשך שנים סירבה הנהגת "שלום עכשיו" להילחם למען זכויות האדם בשטחים כדי לתמוך בכל מגע לשלום, יהיה מלאכותי ושקרי ככל שיהיה. הגישה הזאת, שאפיינה גם את מרצ ואת יוני העבודה, סירסה אותנו מבחינה מוסרית. ההפגנות למען יצחק רבין או אריאל שרון היו אולי לעתים כורח פוליטי, אבל לעולם לא דגל רעיוני. אם הפאשיזם של המתנחלים הקיצונים יבקש להרוס את ממשלת שרון בגין "ההתנתקות", ואם חלילה ירצחו את ראש הממשלה, נצטרך להגן על הדמוקרטיה, אבל זה לא ישנה את העובדה שפשעי המלחמה והשחיתות של שרון מצביעים על כך שהוא צריך לשבת מאחורי סוגר ובריח.
כל זה מחייב שינוי דרסטי בהתנהלות השמאל: פרידה לשלום מהדיפלומטיה החובבנית, מז’נבה וספיחיה, מפוליטיקאים פלסטינים פרו-אמריקאים, מגיבורי תאי העינויים כמו ג’יבריל ראג’וב ומוחמד דחלאן. נלמד גם להיגמל מכל שיקול "ציוני". אם התקנה החדשה האוסרת על ערבים ישראלים או על תושבי מזרח ירושלים להינשא לפלסטינים מהגדה ולקבל אזרחות (שהיא גזענות צרופה בנוסח דרום אפריקה של ימי האפרטהייד), משווקת לנו בשם הציונות, אז נגיש לתורת הגזע הזאת גט כריתות סופי.
כך נוכל להגדיר מחדש את גבולות המאבק. כל זמן שממשלת ישראל מקיימת שליטה ישירה או עקיפה בכל השטח מהירדן עד הים התיכון, לא נותר לנו אלא להגדיר את כל הארץ כזירת המאבק שלנו. זכויות האדם והשוויון בין בני אדם, כולל זכויות כלכליות-חברתיות הן חזות הכול, ואת התירוצים לדחיית או ביטול המאבק בנושאים האלה יש להדוף בבוז הראוי להם.
ההתנערות מהציונות הגזענית תנתק גם את הקשר הגורדי שלנו עם הסוציאל-ליברלים (יוסי ביילין) או הניאו-ליברלים (שמעון פרס). המכנה המשותף שלנו עם פרטים בשמאל הציוני, ואולי גם עם קבוצות שתתגבשנה בו, הוא המאבק נגד הפאשיזם ונגד הגזענות על כל צורותיה. אבל הפניית העורף לציונות אינה התנכרות לישראל, או לתרבות הישראלית. נמשיך לתרום לספרות, לתיאטרון, לקולנוע, לאמנות הפלסטית, למוסיקה הפופולרית ולמוסיקה הקלאסית. נמשיך לתמוך בקבוצות הספורט הייצוגיות שלנו, בבני סח’נין ובנבחרות ישראל כאחד, נמשיך לחגוג את חגי ישראל ואת החגים של עמים אחרים בארץ בדרך שלנו. אבל מבחינה מדינית ומוסרית, אין לנו חלק ונחלה בממסד הישראלי.
עמדה רעיונית מוצקה וברורה כזאת מאפשרת לנו להגדיר את בני הברית: הערבים אזרחי המדינה, הפלסטינים בשטחים (זו נקודת המוצא היחידה להגנה על ערפאת, לא הסיכוי הדיפלומטי), המזרחים, הנשים, הפועלים הזרים, המיעוטים המיניים, העובדים השכירים, העניים, האינטלקטואלים השמאליים, מקבלי משכורות נמוכות, מובטלים, מעמדות הביניים החוששים מפני התרוששות, החלקים השמאליים במרצ. שום שיקול ציוני או כזה הקשור בקו הירוק לא ירתיע אותנו. המאבק למען שבט הג’הלין ליד מעלה אדומים, שבניו נזרקים למזבלות כדי לפנות מקום למתנחלים, או המלחמה בגדר ההורסת את חייהם של תושבי השטחים הכבושים, הם האג’נדה שלנו.
בזירה הבינלאומית נחפש בני ברית בשמאל האירופי הנלחם נגד המלחמה בעיראק ובאפגניסטן ונגד הגלובליזציה, בארגונים נגד נשק גרעיני, בארגוני זכויות האדם בכל מקום, בשמאל באמריקה הלטינית ובאסיה, בלוחמים נגד השחיתות, נגד הג’נוסייד ונגד המחלות באפריקה. אין ולא יכול להיות שמאל פרו אמריקאי וההגמוניה האמריקאית בעולם היא אסון לכל תושביו, שכן מגמתה היא ניכוס משאבי העולם לקבוצה קטנה של אנשים, ומאפייניה העיקריים הם אדישות להתרוששות ולעוני בארצות העניות, ונכונות להשתמש באלימות רבה כדי לממש את היתרונות הכלכליים שהושגו בכוח הזרוע.
ג’ורג’ בוש וטוני בלייר, אויבי השמאל האירופי והעולמי, הם גם אויבינו. עלינו להוכיח לאנשי השמאל ברחבי העולם, שיש להם בני ברית איתנים ומסורים בישראל, אנשים שאינם מנוכרים לטובת תושבי הארץ, אלא מחויבים אליה בכל נפשם.
יותר חשוב להילחם נגד סוגרי מפעלים בעיירות הפיתוח, מאשר לסעוד ברמאללה עם ג’יבריל ראג’וב; יותר חשוב לערוך הפגנת אחווה עם האזרחים הערבים בגליל, מאשר לדקלם נאומים לעוסים בסימפוזיונים בספרד או באנגליה. הידוק היחסים עם בני הברית הטבעיים של השמאל היהודי האמיתי, האזרחים הערבים, הוא המשימה החשובה ביותר שלנו בעת הזאת.
המאבק בממסד חייב להיות חסר פשרות, אבל לא אלים. נילחם נגדם ברחוב, אבל גם בבג"ץ, נגיש עצומות ועתירות לבית הדין הבינלאומי בהאג, נוקיע את ההוצאות להורג בלא משפט, נחרים את השירות בשטחים, נציף את התקשורת העולמית במידע על פשעי המלחמה של ממשלת שרון-מופז, נסייע לפועלים זרים להישאר בארץ, נטפח את הקשר עם ילדיהם שנולדו כאן, ננסה למצוא מסילות ללבם ולמוחם של הישראלים ממוצא רוסי, נקים ארגונים לסיוע משפטי לפלסטינים הרוצים באיחוד משפחות, נעצב לעצמנו מערכת מדורגת של בני ברית לנושאים שונים, לא נתנכר לזכויות החברתיות, התרבותיות והכלכליות של הציבור החרדי, ונצביע על תנועת שינוי כיריב המר ביותר שלנו.
אשר למחנה השלום הבורגני, נעניק לו תמיכה קרה, תמיד מבחוץ, כאשר יקדם צעדים בוני שלום, אבל שיתוף הפעולה איתו ירד מדרגה ויהפוך לנושא משני עבור השמאל. לא נוותר על שום מלה ועל שום הברה במצע שהותווה כאן למען "איחוד כוחות". שילוב ידיים אד-הוק נגד הפאשיזם והגזענות הוא כורח המציאות, אבל יותר חשובה היא ההתנתקות מכל השגיאות והקבעונות שאיפיינו את התנהלותנו בשלושים ושבע השנים האחרונות.
מקריאה רבת שנים במאמר’ו של חיים ברעם
אני מבין כי מטרתו היא הקמת חברה צודקת, סוציאליסטית
בארץ ישראל. מלחמה ובמיוחד מלחמה ארוכה תמיד היתה
ועודנה כלי החשוב ביותר בידי המדינה הקפיטליסטית למניעת
הקמתה של חברה צודקת. לכן הפסקת מלחמה (שלום) הפכו
תמיד למשימה מספר אחד לכל תנועה סוציאליסטית אמיתית
מייד עם פרוץ המלחמה. אפשר לדון בטקטיקה ספציפית, וכל פעולה
צריכה להישקל לגופה, אך בלי שלום לא נוכל להגיע למטרה.
המאבק לזכויות האדם, " השחיתות, נגד הג’נוסייד ונגד המחלות באפריקה"
חשוב מאוד אך במצב ההיסטורי הקונקרטי תורם אך מעט לקרבנו
למטרה.
חיים ברעם הוא האדם השלישי מהשמאל הכותב כאן בזמן האחרון על ההתייאשות מ’המאבק על השלום’.
קדם לו עידן לנדו (העולם מתבקש להציל אותנו מעצמנו 2004 / 05 / 24) שהתייאש מהסיכוי לשנות את ישראל מבפנים בכיוון הרצוי לו והציע לשמאל להתרכז בגיוס תמיכה בי"ל כדי להכריח את ישראל לעשות כרצונו.
ללנדו ענה גדעון ספירו (להציל את ישראל מעצמה, 2004 / 05 / 30) והסביר לו את חוסר הסיכוי בגיוס ‘העולם’ נגד ישראל.
וכיוון שכך, סיכם ספירו, ‘צריך להמשיך, ככל שיכולתנו הצנועה מגעת, להיאבק בשני האפיקים: גם הבינלאומי וגם הישראלי פנימי, כל עוד הדבר מותר בפעילות גלויה, וכאשר זו תאסר, בירידה למחתרת, ולקוות שיבואו ימים טובים יותר’.
גדעון אמור לדעת היטב שאין סיכוי במבנה הפוליטי הקיים בישראל שאנשים כמוהו יירדפו ע"י השלטונות וכיוון שכך הילת ה’אסתישהד’ של ירידה למחתרת תימנע ממנו.
אבל ברעם, שבין קבוצות הספורט הראויות לתמיכת השמאל שכח – אוי לאותה הבושה – את הפועל רושלים, אינו מבין, ממש כמו ספירו ולנדו, דבר יסודי אחד:
אין סיכוי לשמאל בישראל כל עוד הוא מתכחש למאוויים הלאומיים של העם שממנו יצא.
בכל העולם אנשי השמאל הם פטריוטים של מדינותיהם ועמיהם ונאבקים לשיפור החברה ע"פ הבנתם. בישראל השמאל הוא אנטי-לאומי ואנטי-פטריוטי בעליל ותומך באלה המעוניינים להחריב את היישות הציונית ולחסל את זכויות העם היהודי בארצו.
זה נושא עתיק יומין וחוזר עד להיסטוריה של השמאל היהודי בא"י עוד מימי הפ.ק.פ. שמרוב שנאה לציונות הגיעה עד כדי שיתוף פעולה עם המופתי, בעל בריתם של הנאצים.
מצער ש’השמאל הרדיקלי’ לא למד את הלקח הזה וגוזר על עצמו במו ידיו מעמד של מצורעים בתוך החברה היהודית.
ז"א למשל שבדרום אפריקה של האפרטהייד או להבדיל בגרמניה של הרייך השלישי השמאל צריך לתמוך "במאוויים הלאומיים של העם שממנו יצא", אחרת "אין לו סיכוי"…
עדיף "אין לו סיכוי" מאשר אין לו סיכוי להקרא שמאל ואידך זיל גמור.
דוד
למרבה הפרדוקס עוד יתברר לימים שמצדדי המדינה האזרחית שבין הירדן לים הקרויים משום מה עוכרי…כל מיני דברים (ישראל,יהדות וכדומה) הם אולי ה"ציונים" הרציניים היחידים לטווח ארוך. כלומר המבנה המושגי שבו נכללת קבוצת היהודים לצד קבוצות אחרות לאורך ימים וללא צורך תמידי להפעיל אלימות על כל הסביבה, הוא כנראה היחיד שיאפשר כאן קיום. שאר החלומות והכיסופים על פי הערכתי ,לא יחזיקו כאן מעמד לאורך זמן, שלא לדבר על תוקפם המוסרי של חלומות אלה.
אני נוטה להסכים עם חיים ברעם כי יש להעלות מחדש את דגל זכויות האדם והמאבק בפשיזם ובגזענות, וכי יש לתת גט כריתות לציונות בלבושה הנוכחי.
יחד עם זאת איני בטוח שנמצא הרבה בעלי ברית לעמדות הדוגלות בחשיבות הערכים הדמוקרטיים ברחוב הערבי והפלסטיני. בודדים תמיד ישנם וחשוב לטפח עימם את הקשרים, אך בקרב רוב החברה הערבית בעיקר בשטחים הכבושים, הערכים של זכויות אדם אינן מושרשים עמוק, ומשתמשים בהם רק כמס שפתיים. תהליך הרדיקלזציה הדתית נותן את אותותיו.
יש מכנה משותף רחב בין ערפאת והחמאס לימין הלאומני בישראל. פעילי זכויות האדם בישראל יכולים למצוא תמיכה ועידוד אמיתים בעיקר מעבר לים.
ישנה רק בעייה קטנה אחת, העם הפלסטיני אינו מועמד "טוב" להלחם עבורו על זכויות דמוקרטיות בשל היותו עם המכיל גרעין גדול מאד של כוחות ראקציונריים דיקטטוריים מהגרועים ביותר בעולם.
הסיבה האמיתית ליאוש מהמאבק ל"שלום" היא העם הפלסטיני עצמו. ברור לכל שמדינה פלסטינית בגבולות כל שהן תהיה בעלת משטר איסלאמי אפל ומושחת ותדרדר את זכויות הפלסטינים למצב עוד יותר גרוע מזה הקיים היום (כן, יכול להיות הרבה יותר גרוע).
איראן ושליחיה ינהלו את ההשתלטות על השלטון בפלסטין ולכן התוצאה העגומה ידועה מראש.
אגב מעולם לא קראתי באתר הזה כל תכנית או לפחות רעיונות כיצד למנוע את הפיכת פלסטין לשלוחה איראנית.
בעצם השאלה היא מדוע להאבק למען מטרה שאם וכאשר תושג תביא לתוצאות גרועות בהרבה מהמצב העכשווי?
ציפיתי לתגובות רגשניות על המאמר שהוא, בעיני הסובייקטיביות, המשמעותי ביותר שכתבתי בשנים האחרונות. עם זאת, הצטערתי שחברי ראובן קמינר העדיף להגיב בדם לבו, כאילו הירושלמיות הממושכת שלו הפכה גם אותו לאיש נטורי קרתא, שומרי החומות או שומרי העיר.
ובכן, לא "נסיגה" ולא "חמורה". גם לא נטשתי שום ספינה, שאפילו הראדר הרגיש ביותר לא היה מאתר את עצם קיומה.פשוט דיברתי על סדרי עדיפות חדשים, הנובעים מן העובדה שאין לנו שום השפעה על תהליך "השלום". נכון שההתמקדות בזכויות האדם בכל השטח, הכבוש והלגיטימי, מקרבת אותנו יותר לעזמי בישארה (מינוס סוריה) מאשר ליוסי ביילין, אבל אני רואה בזה התפתחות חיובית.
בעיקר אני מבקש לדחות את ההאשמה בפוסט-מודרניזם. זוהי אסכולה לגיטימית, לא פחות מהציונות הסוציאליסטית, אבל באורח אישי אני סוציאליסט מהאופנה הישנה, בדיוק כמו קמינר עצמו.בניגוד למה שראובן כתב, אני חושב שהצעתי חלופה רעיונית מאוד רצינית, ושורה ארוכה של הצעות ישימות בהחלט, שחלק מאנשי השמאל במדינה מקיימים או מתחילים להגשים כבר זמן-מה. אני בסך הכל חושב שפעילות אנטי אמריקאית, מאבק לזכויות אנושיות וחברתיות בכל מקום, עדיפים לאין שיעור על פגישות עם לאומנים פלסטינים, חלקם מושחתים עד היסוד. אין לנו מה להציע להם.
אני אתייחס לנסיגה החמורה של חיים ברעם במאמר קרוב שהוא במסגרת תשובה לתזה של אנדרה דרזנין שאין פרטנר לשלום פלסטיני עם ישראל כמדינה יהודית. חיים ברעם נכנע לדאבון הלב לאופנה חולפת בחלק של השמאל הישראלי. חיים נוטש את ספינת השלום כאילו היא תקועה לנצח ומעניק בזאת לשרון וחבורותיו הישג פסיכולוגי שאינו מוצדק ואינו מבוסס במציאות האובייקטיבית. אין שמאל ללא ניתוח קונקרטי של המערכה על שלום קונקרטי. העדר עיסוק בנושא השלום מהווה תרומה לימין המסביר את פשעי המלחמה של השלטון ככורח המציאות הביטחונית המוצגת כגזירה מן השמיים. עם כל הקשיים הרגעיים, יש תוכנית שלום ממשית של שלום בשתי מדינות ריבוניות. הפסימיזם הרשמי הפוסט מודרניסטי של נטישת עולם הפוליטיקה הממשית אינו תשובה רעיונית רצינית לאופטימיזם המוגזם שהיה אופייני לחוגים שלנו בעבר הקרוב. אחרי הכל, בוש אינו יכול לכבוש את פלוג’ה! כיצד יתמיד שרון בכיבוש העם הפלסטיני?!
בברכה ראובן קמינר
ובקשר למאמר: מישהו כבר חשב על להיפטר מהציונות ולדאוג לזכויות אדם כזכויות אדם ולא בתור שמירה על המדינה היהודית. הוא הקים את חד"ש.
חיים ברעם, יישר כוח, מי יתן ואכן יקומו ארגוני שמאל שיסתכלו בפרספקטיבה כללית וגלובלית על הנעשה. ללא אפלייה בין נושאי שלום לאיכות הסביבה או זכויות אדם.
ישנו עוד נושא שקרוב לליבי שלא ציינת, והוא המלחמה במלחמה בסמים, כאשר מוקיעים קרוב למיליון אזרחים כפושעים, זאת סיבה להגיד לא עוד, הגיע הזמן לתת את היחס הראוי ושיקול הדעת הנכון (בדומה לרוב מדינות המערב כיום) על הקאנביס (חשיש ומריחואנה) למרות ההגמוניה השמרנית האמריקאית בנושא בארץ.
ישנה עוד נגזרת סמים, גם כן של אוכלוסיה חלשה רדופה וחולה, הנרקומנים, בכל ארצות העולם המתקדמות החל הטיפול בנרקומנים בתור אנשים חולים המצריכים טיפול ולא עונש.
לחיים.
*********
מן המפורסמות היא,שמאבק חברתי אמיתי ,לא יוכל להתקיים כל עוד נמשך הסכסוך היהודי-ערבי.
שנאה למיעוטים היא כלי ימני ידוע לתעל אליו את כל רגשות הזעם והתסכול של האזרחים,אשר במקום לבוא חשבון עם מי שבאמת "דופק אותם" , פורקים זעמם על ערבים\צוענים\שחורים\יהודים\מחק את המיותר.
דגמה קלאסית היא השביתה בנמלים.עובדי הנמלים מבינים בדיוק שכל רעיון ההפרטה אינו אלה תרגיל להעברת נכסי ציבור לקבוצה של מיליונרים על גבם של העובדים.כל זה לא ימנע מהם להצביע גם בבחירות הבאות לליכוד.
ולכן השלום הוא תנאי למאבק חברתי.
מר ברעם
כפי שכבר נאמר פה לפני, אובדן היכולת להשפיע בזירה הפוליטית נובע מן הניתוק המכוון שעושה ה"שמאל" בינו לבין המציאות. בכל המישורים.
זה מתחיל במישור הכלכלי, שם אין לו כל תוכנית מעשית (לא, הדיקטטורה של הפרולטריון אינה מעשית בישראל של 2004) שתעמוד במבחנם של השווקים הבינ"ל, במישור החברתי דווקא מקובלים (שלא לומר אהודים רחמנא ליצלן) רבים מרעיונותיו של השמאל אך, כמה לא מפתיע, לא האנשים המשמיעים אותם. אוהבים את חוק הדיור הציבורי, אבל שונאים את יוסי שריד, בעד שוויון בין המינים ונגד תמר גוז’נסקי, בעד זכויות אדם – רק לא מפיה של שולה אלוני… וכו’.
במישור המדיני השמאל אינו בא מנקודת מבט פטריוטית ו/או ביטחוניסטית ציונית אלא להיפך – הוא הילד המעצבן והמתחכם של הכיתה, החנון שעושה תמיד דווקא. מה הפלא איפה שאיש אינו נוטה לו חיבה?
אורי אבנרי כתב בעבר (אך לא טרח ליישם זאת בתנועתו) שהוא רואה עצמו כפטריוט ישראלי המשפיע מבפנים – עד שלא תעברו את הטרנספורמציה הזו יוסיפו להתייחס אליכם, למה אכחד – יוסיפו להתייחס אלינו, כאל ערימת אידיוטים הזויים ומסוכנים שמניעם היחיד שנאת עצמם ומדינתם.
מתנצל על הסגנון. הנושא כואב לי מאוד.
אכן מאמר מענין וחשוב. אני מסכים עם מר חיים ברעם על כך שיש לשנות את סדרי העדיפויות ואני בהחלט מעריך שקיעקוע חומת הממסד בדרך אותה מציע מר ברעם אפשרי ויניב תוצאות הרבה יותר משמעותיות מאשר התמקדות בתהליך של שלום. עוצמת הממסד נשענת על בורתם של ההמונים, על הפחד מהאויב, מהמינוס בבנק.
אם יורשה לי לפרשן את מר ברעם, אז כוונתו היא להלחם בממסד באותה שיטה. רק שהפעם האויב הוא הממסד והפחד הוא מבעלי ההון. את אל קאפונה בסופו של דבר כלאו על העלמות מס.
רק חבל שמר ברעם ממשיך להשען על השמאל האירופאי כמעין גוף מוביל. השמאל האירופאי איננו מושלם. הוא נגוע בפופליזם ופטרוניות הנובעת מתחושת יחוס מוסרי שלדעתי כלל איננה במקומה. ואין ולא יכול להיות שמאל פרו אירופאי. הניאו קולוניאליזם, תמיכה ברודנים רצחנים, הפצה של אמצעים לייצור נשק להשמדה המוני, מערכת בנקאות עולמית המשרתת נאמנה כל גוף פשע וטרור על פני הגלובוס וכמובן הבנה ותמיכה מוסרית באירגוני טרור על מנת לשפר את כושר המיקוח האירופאי בסוגיות גלובליות. העימות בין הממסד האירופאי לאמריקאי הוא לא בשאלות של מוסר אלא בשאלות של סחר ואזורי השפעה. בארה"ב ישנו שמאל אמיתי ומחויב לא פחות מבאירופה המדושנת ובודאי שבודאי לא פחות מבישראל.
לדידי, כל קריאה שאיננה אונברסלית היא בלתי רלוונטית ובסופו של דבר משרתת מטרה אחת על פני אחרת. השתיקה היחסית של השמאל האירופאי לנוכח המתרחש כיום בסודן היא דוגמא לכך.
נו, אז מה אתה רוצה להגיד? היכן העוגן בשאלה שלך אלי? זה שמדינת ישראל היא מדינה גזענית ומחורבנת זה סוג של קונזנוס באתר הזה שכולם נהנים לחזור ולהדגיש, סוג של תראפיה, שאם אתה מרגיש צורך לחזור ולזעוק אותה מידי פעם בפעם אז בבקשה, לדעתי זה אכן יכול לסייע בשמירה על הפרופורציות, אבל רצוי לזכור שהמעשים שלנו אינם ממרקים את מצפונו של העולם.
הבושה שלי לנוכח דרך ההתנהלות של מדינת ישראל הוא לא בהשוואה לטוהר המידות מסביב, אלא פשוט בגלל שאני יודע שאנחנו ….. (וכל אחד יכול להשלים את החסר לפי ראות עיניו) אבל אני לא חש צורך להתהלך חפוי ראש בקרב אומות העולם "הנאור". אני לא חושב שלרוצחים ישנה זכות זכות לשפוט אותי על רצח.
הסיכסוך הישראלי פלשתניאי משרת היטב את מנגנוני התעמולה של הדיקטטורות הערביות וגם את אולגרכית הממון האירופאית. כולם עסוקים במייצגים מטופשים בלונדון על חומת ההפרדה ובנתים אפשר להמשיך לעשות עסקים מצוינים עם כל רוצח ורודן. תשאל כל אירופאי מהיכן הגיע הכסף למימון שני תארים באוניברסיטה ותנאים סוציאלים מפליגים בנדיבותם והתשובה שלו תהיה: אכן, ישראל מדינה בעייתית.
אפשר בהחלט להבין אנשים שלא רוצים להזדהות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, אבל מהניסוח של חיים ברעם עולה רושם של "הנתקות" מכל המאבק הפלסטיני כמאבק לאומי הראוי לסולידריות והתייחסות אליו רק באספקט של זכויות-אדם. הרושם הזה הוא פרובלמטי מאד.
כדי להיות בטוח אשאל – למי חיים ברעם קורא "לאומנים פלסטינים" ופוסל אותם כבני ברית ? האם הכוונה רק לג’יבריל רג’וב ושכמותו ? איפה השמאל הפלסטיני כפרטנר בתוך הסיפור הזה (ואין כוונתי רק לברית מפלגתית צרה של חד"ש עם המפלגת העם) ? איפה עשרות אלפי הפלסטינים (אולי יותר) שמאורגנים בתנועות שונות לא כדי להיות הנהגה מושחתת אלא כדי לשחרר את עמם ?
לפי ההגיון שעולה מהדברים (ואני מקווה שחיים ברעם יתקן את הרושם) אפשר גם להכריז על גט למאבקי-עובדי כי אמיר פרץ מושחת וציוני…
ולסיום שאלה קונקרטית – לאור האג’נדה שמועלית כאן, איך צריך להתייחס לשתיקה הרועמת בשמאל הישראלי (עד היום) בנוגע למאסרם השרירותי והשערורייתי של אחמד סעדאת ואחרים בידי הרשות ובפוקדת ישראל וארה"ב ? אלפי שורות נכתבו על ברגותי, ועל סעדאת, שהוא אסיר של אותו מאבק, נאדה.
ליורם בר-חיים,
אם אתה ואחרים לא הבינו, אז אולי לא כתבתי היטב. טקסטים חייבים להיות ברורים, ואני תמיד משתדל בנושא הזה.
ההתנתקות עליה דיברתי היא מדיפלומטיה מזוייפת וממגעים מיותרים עם לאומנים פרו אמריקאים, שלא רואים כמונו את העולם ואת בעייותיו.יש גם שינוי בסדרי העדיפויות ובבחירת בני הברית. זה לא אומר שאימצתי את דיעותיך. פשוט, הבעתי את הדיעות שלי. אשר למר גורדון, שינוי סדר העדיפויות אינו מצביע על קבלת הצדקנות הציונית.
לחיים ברעם
לא ביקשתי שתאמץ את דעותיי (אם כי זה יהיה נחמד) אלא שתבהיר נקודה מסוימת בגישה שאתה מעלה, שיש בה הרבה יסודות נכונים בעיני.
אחד הדברים שלמדתי במהלך פעילותי הפוליטית הוא שלא שאסור לנו לבקר פלסטינים, אבל אנחנו תמיד צריכים להיות ביקורתיים כלפי הביקורת שלנו את הפלסטינים… יש נטיה למי שגדל בתוך הציונות (כלומר כל היהודים בישראל) שגם הביקרות שלנו משמאל נגועה במושגים צינויים. ר"ל, לעתים קרובות אנשי משאל סוציאליסטים מותחים ביקורת על הנהגת אש"ף, ביקורת שהיא בחלקה הגדול נכונה כלשעצמה אבל הטון נשמע בסופו של דבר כמו האנטי-אש"פיות הציונית שמנוסחת בז’רגון סוציאליסטי.
אני מכיר את התופעה הזו אצל עצמי, בציוחד בתחילת דרכי, של העלאת הסתייגויות מההנהגה הפלסטינית, הסתייגויות כאילו-סוציאליסטיות (ושהרבה פלסטינים מעלים אותן) אבל בחינה כנה של עצמי העלתה שאלו ההסתייגויות הציוניות שלי שעברו טרנספורמציה-לשונית. התופעה הזו קיימת אצל הרבה פעילים וארגונים, לכן חשוב לי לדעת, מהו המקום שאתה מייעד לסולידריות עם הפלסטינים כקולקטיב נאבק על חירותו בתוך העמדה שאתה מעלה פה.
מר חיים ברעם, חזרתי ובדקתי ואני לא מוצא היכן אני מבקש ממך לקבל את הציונות במובן הצדקני שלה או כל מובן אחר, להפך, אני חושב שהגישה שאתה מציג היא נכונה. במשך זמן רב המאבק מתמקד בנושא השלום וללא הצלחה תוך הזנחה של כל העיוותים החברתים במדינת ישראל. אני חושב שהדרך החדשה שאתה מציע תביא תועלת רבה לא רק בתחום החברתי מכוון ולדעתי למאבק חברתי על זכויות אדם בסיסיות ישנה השפעה מבגרת ומחנכת שבסופו של דבר תועיל גם בנושא השלום. אני כן מבקר את הצדקנות האירופאית שאתה מאמץ -יתכן ולזאת אתה קורה צדקנות ציונית, ובכן כפי שציינתי כבר בהודעה למעלה, מעשיה של ישראל אינם ממרקים את מעשיה של אירופה שאינם פחותים מאלא האמריקאים. על פי אותה זכות אונברסלית המאפשרת לשמאל האירופאי לבקר את מדינת ישראל אני מבקר את אירופה והשמאל האירופאי המייצג את האינטרסים האירופאים. לכנות את זה בשם צדקנות ציוניות זה בדיוק הדבר אליו אני מתכוון שאני אומר שמאל פופליסטי הפועל משיקולי רייטיג.
את המילה "מהפכנים" אתה הימצאת בתגובה שלי כי היא לא נמצאת שם. אני כתבתי על עשרות אלפי אנשים החברים בארגונים הנאבקים לשחרור לאומי. להיאבק למען שחרורך זה דבר מכובד ומתקדם ובמצב שנמצאים בו הפלסטינים זה גם אמיץ. אולי זה לא "מהפכני" אבל יחס של ניכור כלפי המאבק לשחרור לאומי לא יכול להוליד שום דבר קרוב למהפכני, רק ריאקציה עטופה במילים יפות.
באשר ל"לאומנות", הנה קטע משיר של זיאד רחבאני, החלף את המילה "כופר" במילה "לאומן" ותקבל הסבר לכל ה"לאומנות" של ההמונים במזרח התיכון על רגל אחת :
אני לא כופר אבל הרעב כופר
אני לא כופר אבל החולי כופר
אני לא כופר אבל העוני כופר, והיאוש כופר
אני לא כופר אבל מה אעשה
אם נפגשו בי
כל הדברים הכופרים.
לחיים ברעם,
כמי שהכיר את תחילת דרכך בשמאל, ועוקב מדי פעם אחר דרכך הפוליטית, לא הופתעתי מהמאמר.
יחד עם זאת ההססנות המובנת, של מי שינק ציונות עם "חלב אם", מורגשת לכל אורכו כך שאחרי קריאתו נשארתי עם הרבה תהיות:
התנערות מהציונות אינה רק התנערות מהממסד השראלי והשמאל הציוני. היא התנערות ממדינת ישראל כמדינה יהודית (ברחל בתך הקטנה), מאחר שאין לה קיום ככזאת ללא טרנספר ואפרטהייד (ו"התקנה החדשה" אינה אלא פסיק קטן במסכת הזו) ותמיכת האימפריאליזם. החלום של שתי מדינות כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של שני העמים הוא חלום באספמיא ולא חשוב מה חושב קמינר או איש זה או אחר או אפילו כל "השמאל שבעולם". במציאות אלו אינם, ולא יהיו אחרות, אלא מדינה ציונית-גזענית ולידה מכלאת האפרטהייד. "שתי מדינות" אינם אלא ההפרדה שהיא אינה אלא המשך הכיבוש באמצעים אחרים.
"השמאל הישראלי כולו, הציוני והרדיקלי, זנח בהדרגה את המאבקים המעמדיים הקלאסיים"
קביעה זו מנין לך? המאבקים המעמדיים בישראל בין יהודים הם קודם כל לחלוקה צודקת יותר של הפרבילגיה (ולכן צועדים תמיד עם דגל ישראל ומעלים על נס את שרותם הצבאי ושל בניהם). ולכן לא ראיתי שבדיוק השמאל מבוקש שם (ואם כן, בשעת הדחק, אז רק בתנאי שיבוא בלי הדגלים). ובחברה הפלסטינית המאבק המעמדי הוא קודם כל שאלה פוליטית.
שאלת זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים גם היא קודם כל שאלה פוליטית (ולא הבנתי שאתה מציע להצטרף לאמנסטי).
לכן, השאלה היתה ונשארה פוליטית בעיקרה. ואם המאבק העיקרי הוא נגד הציונות ההגמוניה האמריקאית ולמען אפשרות של קיום בשוויון בין יהודים לערבים באזורנו, אזי המסקנה היא יצירת פלטפורמה פוליטת למאבק פוליטי משותף ליהודים ופלסטינים משני צידי קו ההפרדה.
לדעתי יש לה בסיס ויש לה שותפים פוטנציאלים.
אני פשוט רוצה לחדד את הנקודה שנראית לי כמרכז הדיון הזה:
האם מה שחיים ברעם כותב – ולפניו כתבו עידן לנדו, גדעון ספירו, חיים הנגבי, מירון בנבנישתי, ועכשו גם ישראל פוטרמן, רק כדי להזכיר כמה שמות – פירושו שחלקים לפחות ב’שמאל הרדיקלי’ זונחים את התקווה לשנות את פניה של מדינת ישראל ומוותרים על אסטרטגיה של מאבק על דמותה של החברה הישראלית?
האם פירושו של דבר שהם רואים את הדרך שלהם בהצטרפות של בודדים או חוגים קטנים של חברים לדיעה למאבק הפלסטיני ומנסים להשפיע עליו בכיוונים שהם חושבים לנכון?
האם הם הופכים מזרם, גם אם קטן, הרואה את עצמו שייך לחברה היהודית-ישראלית – לא חשוב איך מגדירים אותה כרגע במדוייק – לסקציה היהודית של התנועה הפלסטינית המיוצגת בתוך ישראל ע"י בל"ד, תע"ל ודומיהן?
יש לכך לדעתי חשיבות מסויימת והיא מתבטאת גם בכותרת של מאמרו של חיים: ‘שלום לשלום’. המטרה החדשה שלהם (אצל אחדים הישנה) היא לא להשיג שלום בין המדינה היהודית ובין המדינה הפלסטינית שבדרך, אלא להחליף את המדינה היהודית בפלסטינית כאשר הם רוצים להשפיע עליה כרוחם.
יש בכך חזרה לאוריינטציה ולפרספקטיווה של הפ.ק.פ. בשנות ה-20 וה-30 שהתנגדה לעצמאות יהודית בארץ ופעלה להפיכתה למדינה פלסטינית בלעדית.
ברכותי.
הדברים שהיו צריכים להיאמר כבר מזמן.
טוב שיותר ויותר מגיעים להכרה הזאת.
מתי היא תגיע גם לראשיהם של אנשי מרצ/יחד? (שלא לדבר על המפלגה ההיא, הרחוקה שנות אור).
התשובה שלי אליך היא פשוטה וכבר עמדתי עליה בתגובתי לעיל.
מאחר שהגעתי למסקנה שמדינה יהודית אינה אפשרית אלא באמצעות טרנספר ואפרטהייד פרמננטיים מצד אחד, ותלות במעצמה אימפריאליסטית מצד שני, המאבק על "דמותה" ברור שהוא מאבק על חלוקת השלל והשלמונים.
באשר לפרספקטיבה, מאחר שאיני פלסטיני, והיהודים אינם מיעוט מכוטל בפלסטין, צריך לדעתי לחתור למדינת כל אזרחיה בכל השטח. מדינה דו לאומית היא (לא עפ"י הגדרתה) מדינה של פריבילגיה והגמוניה לאומית ללאום החזק לכן במציאות הקיימת איני מגדיר את ההסדר ככזה.
הסידור הזה הוא לא "גן עדן" ולא "קץ ההיסטוריה". אבל הוא אולי האפשרות היחידה לחיים של יהודים וערבים בפלסטין בעידן הזה.
לחיים ברעם – עם כל הכבוד מאמרך מזכיר לי את המאמרים מטעם מפמ ( ז"ל) לפני האחד במאי. רשמתי לפני את כל ידידך הפוטנציאליים . במבחן התוצאה תבדק ( הבחירות ב 2006 ). עד עתה אני קורא שחבריך הבודדים לדרך חולקים עליך ואתה מנכס לעצמך את המזרחיים העניים ועוד.חיים אל תשתמש במילה "נקים" נעשה" אתה עיתונאי מוכשר השאר כזה . כפוליטיקאי טרם הוכחת את עצמך וגם לא נבחרת .
בסדר גלילי, אמנון ואיך-עוד-קוראים-לך. אולי מומחה בעיני עצמו לדרך החשיבה של האוייב משמאל. אחרי הכל, הגיבן לא רואה את החטוטרת שלו. אני פשוט לא מסוגל לעכל את התגובות שלך בלי המשפט המונומנטאלי הזה.
אני חושבת שהבנתי, המאמר כתוב באריכות והמילים נפתלות, אך המסר ברור.הקריאה היא להתפקחות מאשליה בנוגע ליכולת של השמאל להשפיע..
בנוסף יש כאן אמירה בנוגע לשיוויון אזרחי המדינה.. ואני מסכימה על כך אכן צריך להלחם. על כך אנחנו יכולים להשפיע, גם בחיי היום יום.
דבר נוסף שהשתמע מדבריו נוגע לענין ההשפעה האמריקנית כאן באיזור, ואכן בני בריתנו האמריקאים לא ממש מצליחים לתווך ביננו לפלשתינים ובעצמם מושכים את התנגדות העולם המוסלמי בהיותם עם כובש בעירק היום.
הרבה חומר למחשבה יש בו במאמר הזה של חיים ברעם, וכך זה בדרך כלל..
הסופר , איש הרוח משפיע על הכלל באופן גלי,גם הגלים משנים את פני החוף. זה רק לוקח הרבה זמן..
שלום לך חיים
כיוון שאתה קורא לויכוח, אני מקבל את האתגר, למרות הקושי. קשה לי בגלל החברות וקשה לי משום שאני בדרך כלל מסכים מאוד עם מאמריך.
אבל הפעם לא.מאמרך הוא בעיני מאמר של יאוש, שאני מכירו על בשרי, ונלחם כנגדו בכל מאודי. אני אינני מוכן "להיפרד בשלום מהשלום", ואינני מבין איך אפשר להיפרד ממנו ולהקדיש את כל הכוחות "לזכויות אדם במובן הרחב של המושג הזה". האם ישנה זכות אדם העולה בחשיבותה על הזכות שלא להרצח, שלא להיות נכה, וזה בדיוק מה שהכיבוש מעולל לבני העם הפלסטיני בעיקר וגם לנו כמובן?! האם אפשר בכלל להילחם בכיבוש, מבלי להמירו בשלום בין המדינות ואחר-כך בפיוס בין העמים?
מעולם לא היינו "אנשי שמאל ישראלים מנסים למסד דיאלוג עם אנשי ימין פלסטינים". נכון, תמיד היינו ראש החץ אשר פרץ גדרות, לגליים ובלתי לגליים, לא רק ל"דיאלוג",כי אם לשותפות עם ההנהגה הפלסטינית נגד הנהגתנו הכובשת והלוחמת בעם הפלסטיני הנאבק לעצמאותו. מה רע בזה, ומדוע צריך להיפרד מהמאבק הזה, שתמיד יעמוד בראש סדר יומנו, כפי שהוא עומד בראש סדר יומם של שני העמים, גם כאשר הקונסנזוס הישראלי מתכחש למילוי חובתו לצאת מהשטחים?
גם כאן אנו לא ממציאים את הגלגל. את הנסיגה מויאטנאם ביצע הממשל האמריקאי ולא הקומוניסטים האמריקאים שהיו חלוצי המאבק נגד המלחמה; גם את הנסיגה הצורפתית מאלז’יר ביצע דה-גול ולא הקומוניסטים הצרפתית ושאר אנשי שמאל שלחמו נגד כיבושה של אלז’יר. האם גם שם צריך היה השמאל "להיפרד לשלום מהשלום"?!
אתה צודק באומרך שהמאבק על זכויות האזרח, בעיקר המאבק המעמדי, אינו תופס אצלנו את המקום הראוי לו. אולם אצל מק"י-חד"ש זו אינה בעיה של דעה והיא בודאי לא תיפתר על-ידי "התנתקות מכל השגיאות הקבועות שאיפיינו את התנהלותנו ב- 37 השנים האחרונות" – האם לא הגזמת? גם בניסוח?! זוהי בהחלט בעיה של חולשה כאשר המאמק נגד הכיבוש ומוראותיו מציף את כולנו, אבל היא מתתקנת בהדרגה בידי פעילנו בעמותות השונות לשינוי חברתי, בהתנהלותנו האופוזיציונית בהנהגת ההסתדרות, בסדר יומם של נציגנו בכנסת.
אולם, למרות "השליטה הישראלית מהים עד הירדן" האם אפשר להתעלם מהקו הירוק ומהשוני בין דרגת רמיסת זכויות האדם הבסיסיות בשטחים הכבושים לבין דרגת רמיסתם בישראל? (אמנם הן נרמסות משני הצדדים ובשניהם ראוי להילחם בכל מידת היכולת עם כל השותפים המוכנים לכך).
אתה צודק כמובן באומרך שהברית בין יהודים בשמאל הרדיקלי לבין ערבים אזרחי ישראל חשובה מאין כמוה, והיא הייתה תמיד נשמת אפו של הקומוניזם הישראלי וגם של חד"ש (אולי לא במידה מספקת…). אולם גם ערביי ישראל אינם עוד מכלול לאומי, רעיוני-פוליטי כמעט הומוגני, ולא חסרים ביניהם מצביעים וחברים נאמנים בליכוד ובעבודה, המנוכרים לחלוטין לעמם הנלחם על חיו הלאומיים.
כמובן שאין שמאל פרו-אמריקאי; ונכון שגם פעילים ב"יחד" המגדירים עצמם כציונים, חייבים לתת גט כריתות סופי לתורת הגזע האנטי פלסטינית המגדירה עצמה ככזאת. אולם איך אפשר "להשאיר את הדיפלומטיה (שפרושה לפי מאמרך את השלום) למוסדות הנבחרים מבלי לשתף אתם פעולה או להסכים בנושא כלשהו?"
איך אפשר להיות כך סיעה בכנסת, איך יבינו התנהגות כזאת אזרחי ישראל, יהודים וערבים, שאת אמונם אנו רוצים לרכוש, האם אין זו התבדלות קיפודית שהיאוש גורם לה?
ולבסוף, חיים, אינני יודע מתי ואם יהיה שלום בין המדינות ופיוס בין העמים; יכול להיות שלא בימינו. אולם אני, כבן לעם הכובש, לא אנטוש את "שתי מדינות לשני עמים" לפני שהנהגתו של העם הפלסטני תיטוש אותה.אני מקוה, ולא בטוח, שזה לא יקרה.
אז אחרי כל זה, בכל החברות,
שלך דני
חיים שלום,
ניתוח הבעיתיות שבשיתוף פעולה עם הימין הלאומני הפלסטיני במאמרך הוא מצוין; אבל הוא לא מצדיק את הטיעון הסופי שלך אם אתה לא מנתח גם את הקשיים והסכנות בדרך שאתה מציע, ומשכנע אותנו שעליהם קשה פחות להתגבר. בראש ובראשונה עומד הקושי שכבר נזכר כאן: כשרועמים התותחים קשה יותר מתמיד לגייס את המעמדות הנמוכים למאבק למען עצמם.
תודה לכולם על הדיון המעניין שמתפתח ולא רגע מוקדם מדי. נראה שהמתקוממים נגד הרעיון של המאבק על זכויות אדם (כלכליות, חברתיות, פוליטיות ואחרות) במקום המאבק "הדיפלומטי" הם הנאחזים ברעיון שתי המדינות ההולך ומתפוגג, בין אם ההנהגה הפוליטית הפלסטינית הנוכחית תומכת בו ואם לאו. ברעם, אם הבנתי נכון את מאמרו, קורא לדרום-אפריקניזציה של המאבק – ממאבק לאומי (או סולידאריות עמו) למאבק דמוקרטי, של כל תושבי הארץ (האחת) הזו. יוזמות מעניינות בכיוון הזה כבר פועלות, מפעילות השטח של תעאיוש, דרך מפעל ההנצחה של זוכרות, ועובר לדיון המרתק המתפתח סביב אמנת אולגה (שאבוי, כמו הדיון כאן, מתנהל בעיקר בין יהודים, אך טומן בחובו סיכוי לדיון דמוקרטי אמיתי, שיכעול להתקיים רק בין יהודים וערבים ליהודים וערבים אחרים, על בסיס פוליטי ולא לאומי). וכדאי לכולנו לתת מבט ארוך ועצוב בדרום אפריקה בטרם נפשיל שרוולים, ולהגיע למסקנה שאכן, לא גן עדן, לפעמים כמעט גיהנום, אבל לשם אנו הולכים, כי כל אלטרנטיבה אחרת תהיה איומה הרבה יותר.
לדני פתר,
התגובה שלך חשובה בעיני, כמובן, אבל אני בכלל לא מסכים לנושא הזה של ייאוש או עייפות החומר. פשוט, הסקתי מסקנות מן המציאות החדשה והלכתי הלאה. זה הכל.
המאמר שלי מוצף ממש בתוכניות פעולה וברעיונות, כולל בנושא השלום (כמו התמיכה בסרבנים והפניות לחוץ לארץ נגד המימסד הכובש). ההתנקות היא מהדיפלומטיה המזוייפת, וגם מקדושת שתי המדינות. אם זה יסתייע, ניחא, אבל הדגל הוא שיוויון לכולם, בכל הארץ, כולל העובדים הזרים.
בניגוד למה שרומז חיים ברעם, תהליך אוסלו החל לאחר התמוטטות ברית המועצות. בהסכם ז’נווה היתה הסכמה ראשונה בין נציגים של תנועות ציוניות לבין חלק מראשי הפלסטינים לגבי הסדר הקבע, כלומר שתי מדינות בגבולות 67 וויתור על זכות השיבה לתוך קו זה. אמנם, הימין נחל ניצחון מכריע, אבל השמאל קרוב לשליש הקולות ויחד עם המרכז למעלה מ-40 אחוז (אני מכיר את הטענה שהעבודה היא לא שמאל, אבל מבחינה חברתית גם החרדים לא בימין). אמנם, לא סביר שמיעוט ניכר זה יהפוך לרוב בפעם הבאה, אבל כמאמר הפתגם את רומא לא בנו ביום אחד.
נראה לי שברעם מתנגד להתנתקות מתוך ברית לא-קדושה עם עוזי לנדאו ודומיו, אבל לעומת זאת הוא כן רוצה להתנתק מכל שאר המנהיגים: מה"ציונות הגזענית" של ליברמן וביילין כאחד, מההנהגה הפלסטינית כולה אפילו מהמתנגדים התקיפים ביותר של ערפאת, ובמרומז גם חד"ש לא רדיקלית מספיק בשבילו עקב תמיכתה בשתי מדינות.
אולי כוונתו להקים לא רק מדינה דו-לאומית רגילה אלא גן עדן מהירדן עד הים, מעין פסטיבל וודסטוק ענקי, שבו ישירו יהודים ופלסטינים שירי שלום בעודם לבושים בעבאיות ושרוואלים, מתחת לעננים ענקיים של גראס וקטורת מרחפים מעליהם. צר לי, אבל זה לא הולך לקרות בדורות הקרובים: שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, נמצאות בדרגות מודרניזציה שנונות הנמוכות מהמקובל במערב. במלים אחרות, שתיהן חברות הנגועות בשנאת זרים שינה במידה רבה שינאה זו לאנשיה של זו, בשתיהן יש השפעה רבה לגורמים לאומניים וטרוריסטיים, מלאות בקנאות דתית חשוכה ובפערים חברתיים עצומים, ונשלטות ע"י שלטון משחת הנסמך על אליטות קטנות ועשירות כקורח.
שתי חברות כאלה הינן מסוכנות לעצמן ולסביבתן אפילו במדינות נפרדות, ומי שינסה להכניס את שתהין למדינה אחת סופו להוביל לאסון. על הגורמים המתקדמים בשתי החברות לפעול למען היפרדותן לשתי משינות, ולאחר מכן לפעול כל אחד במדינתו להפיכת החברה לנאורה יותר. לא המדינה הפלסטינית גבולות 67 תהיה מדינת אפרטהייד; זה מה שיש כיום אוסף של "בנתוסתנים" מובלעות מנותקות ומסוגרות בחומות , סוללות עפר ומחסומים. נרע שאילו הפלסטינים היו יודעים שזה יהיה המצב למעלה מ-10 שנים לאחר חתימת הסכמי אוסלו היו מעדיפים את הכיבוש בגרסתו הינה, שבה יכלו לפחות להתפרנס ביתר קלות.
לדעתי, דווקא נסיון של השמאל בכלל ושל מרצ בפרט "להכות בכל הכיוונים" הוא מה שהוביל להתרסקות האלקטורלית בבחירות האחרונות. החובה של השמאל הוא לטפל קודם-כל במארת הכיבוש ולהוביל לוויתור על השטחים במסגרת הסדר קבע, לפעול לפירוק הנשק הלא-קונוונציונאלי וביטול גיוס החובה, ורקק לאחר מכן לפעול בשאר הנושאים, כלומר לאחר שמדינת ישראל תהפוך למדינה מערבית נורמלית.
חבל שלחיים ברעם לא קוראים אליהו. כך הייתי יכול לברכו בבוקר טוב.
אולם יחד עם התובנות החשובות שלו ישנם כמה כשלים בסיסיים שמאפיינים אותו ואת מחנהו לאורך שנים:
א. בעצם מדוע להפסיק להאבק על תהליך שלום שמאלי? ברור שחשוב ליצור איחוד שמאלי במאבק על זכויות אדם במובן הרחב, אולם ממתי אנו אנשי חד-נס? אם באמת יש לשמאל הלא-ציוני (אגב, במה הוא יותר רדיקאלי מאנשי השמאל הציוני?) "יכולות בלתי מבוטלות" – מדוע לתעל אותם רק לכוון אחד, מרכזי ועיקרי ככל שיהיה? ואם כך – מדוע בעניין השלום בני אותו מחנה "אינם יכולים לסייע לשלום בשום צורה"? ברעם מנמק זאת בכך "שלכוחות הממסדיים יש רוב עצום לא רק בכנסת אלא גם בציבור" בהתייחסו לקעקוע תהליך השלום, אולם הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בתפישה כלכלית-חברתית שמאלית. בשני המקרים אין מנוס מלהמשיך במאבק על התודעה הציבורית.
ב. הקביעה על יכולותיו של המחנה הלא-ציוני היא מגוחכת בעיקר באספקלריה היסטורית. אם באמת יש למחנה זה של ברעם "יכולות בלתי מבוטלות" – מדוע לא נוצר ממנו שום שינוי משמעותי בחמישים וחמש שנות המדינה – לא רק בפוליטיקה הממוסדת, אלא גם בתחומים כמו חינוך, התיישבות, תרבות המונים, עבודה מאורגנת ועוד ועוד? "נמשיך לתרום…" אומר ברעם, אך במקרה הטוב היתה למחנה זה קול ענות חלושה. במקרה הנפוץ – התעלמות והתנכרות אידאולגיות. אני מאד שמח שברעם רואה כיום את הצורך לפעול בכל התחומים הללו מתוך שיתוף פעולה רחב, ולהפוך את המאבק החברתי לבסיס הקשר הפוליטי, אבל בזאת הוא למעשה מצטרף למחנה הציוני – כלומר למאבק על דמותה הכוללת של החברה בישראל, מבלי לעשות רדוקציה למאבק המעמדי בלבד. נכון, הוא בוודאי לא יסכים איתי על הגדרה זו, והוא גם ישלול כל התייחסות ייחודית למעגלים הלאומיים הקיימים בארץ (אם כי מבחינה פרקטית ניתן ליישם את דבריו רק כך) – אבל לא זה מה שחשוב. החשיבות היא בפרוגרמה הפוליטית, ולא בכינוייה.
ג. הדבר המרכזי שהמאמר הזה מנסה לפתור הוא את הפרדוכס הפנימי שאפיין את הקומוניסטים הישראליים – מחד עמדה רעיונית של מאבק מעמדי; מאידך – הצבת הפתרון "שתי מדינות לשני עמים" כחזות הכל, שכן הכיבוש משחית. המעניין הוא שהעמדה הזו נוסחה באופן המובהק ביותר על-ידי תמר גוז’נסקי ודווקא היא עסקה גם בתחומים אחרים בעבודתה הפוליטית – תחומים חברתיים ראשונים במעלה. מבחינה זו חד"ש שיקפה צורת חשיבה דומה לזה של לשום עכשיו, אולם עם נראטיב אחר. בפעם הראשונה מאז 1967 מאמץ קומוניסט את מה שכתוב במגילת העצמאות (הציונית, כמדומני; אם כי חתום עליה גם קומוניסט): "מדינת ישראל […] תפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה". גם במקרה הזה – ברכות לברעם ולחד"ש, אבל עבורי – אין בכך כל חדש.
ד. הניתוח ההיסטורי שלו הוא הבעייתי ביותר, אם כי חשיבותו לביסוס הטיעון היא משנית. לא נפילת בריה"מ הניעה את העולם לפסים הניאו-ליברליים הנוכחיים. אמת, קריסתה של המעצמה הסובייטית העניקה תודעת כוח לארה"ב, שמנצלת אותו (בעיקר תחת ממשל בוש) באופן דורסני ביותר. אבל אי-אפשר להתעלם ממה שקרה לפני נפילת הגוש המזרחי – רייגן ותאצ’ר עלו לשלטון בתחילת שנות השמונים, והנהיגו קו אנטי-סוציאליסטי כלפי פנים וכוחני כלפי חוץ (במיקוד על מדינות דרום-אמריקה ומרכזה) – וזאת בתקופה שבה המלחמה הקרה הגיעה לשיאים תודעתיים בכל העולם (כולל ‘מלחמת הכוכבים’ המפורסמת של רייגן). בריה"מ עצמה עשתה בתקופה זאת שרירים (הפלישה לאפגניסטן), וניסתה להשאר גורם משמעותי והכרחי בפוליטיקה הבין-לאומית. גם אצלנו, בעיקוב-מה, החל בשנות השמונים אימוץ שיטתי של הקו הניאו-ליברלי (תכנית הייצוב של פרס ומודעי), וזאת כאשר בריה"מ ראתה את עצמה כבעלת משקל בתהליכים המדיניים של המזרח התיכון. אף אחד לא צפה שתוך עשור לא ישאר שריד מהאימפריה הזו, ובכל זאת נוצר מחנה אנטי-חברתי רחב בעולם המערבי. את הסיבות לצמיחתו צריך, אם כן, לחפש במקומות אחרים. אני הייתי מציע למקד את הניתוח במאפייניו הפנימיים של מחנה השמאל הדמוקרטי בארצות אלו, תוך חשיפת המרכיבים שהפכו אותו, לצערנו, ללא-רלוונטי מבחינה פוליטית.
ה. אין בהחלטה על איסור נישואין בין ערבים ישראלים לפלסטינים שום מרכיב ציוני. זו גזענות טהורה. ברעם לא יכול להשתמש בזה כדי לתרץ לעצמו לאחרים מדוע יש להעניק "גט כריתות סופי" לציונות. אמנם מאד נוח להשתמש בהגדרת הציונות של לימור לבנת כדי לשלול אותה, אבל הייתי מצפה מברעם שיהתייחסותו לציונות תהיה תהיה בעלת עומק ראוי לסוג כזה של ניתוח. המסקנות של ברעם הן אולי שינוי גדול שחל בו, אולם הרטוריקה נותרה כמיטב המסורת הקומוניסטית. נשארה לו, אם כן, עוד משימה חשובה בדרך ל"התנתקות מכל השגיאות והקבעונות שאיפיינו את התנהלותנו בשלושים ושבע השנים האחרונות".
דודני