מלחמת הבחירות בארצות הברית פרצה בכל עוזה עם התכנסות הדמוקרטים בבוסטון – ובקרוב תתכנס גם ועידת הרפובליקאים. ועידות אלה הן חסרות משמעות פוליטית – על המועמדים והמצע כבר הוחלט קודם לכן באותם חדרים אפופי עשן. פעם עוד היו שם מאבקים גלויים בין קבוצות שונות של הממסד על האינטרסים השונים שלהן. בימינו גם זה נעלם. העיתונות מדווחת כיצד בוועידה בבוסטון נעשה הכול כדי להרחיק עושי צרות אפשריים מן האגף המעט יותר אופוזיציוני. ואכן זה הצליח. הכול הלכו על הקו שיש להקרין מהוגנות, אמינות, סולידיות. וכך נשארנו עם הרבה בלונים צבעוניים מתעופפים, עם שלטים הנושאים את שם המועמדים שיד נעלמה מדריכה מתי להרים ומתי להוריד, ועם נשות המועמדים ופליטות הפה שלהן. והסיסמאות הן בהתאם. ג’ון אדוארדס, המועמד לסגן נשיא, פלט בנאומו את דברי הנצח מלאי המשמעות: "התקווה בדרך" (Hope is on it’s way). והסיסמה העיקרית של הדמוקרטים עכשיו היא: !Anyone but Bush.
כל מפלגה רוצה כמובן לשכנע את הציבור לבחור עבורה, אבל שאלה קטנה טורדת רבים: מה בעצם ההבדל ביניהן. רבים כבר הגדירו את שתי המפלגות כמפלגה אחת בעלת שני אגפים. על השאלה למה אם כן לא מייסדים מפלגה שלישית השיבו: קודם שתהיינה שתיים.
במצב כזה לא קל לשכנע בוחרים. לדמוקרטים יש שיטה מנוסה לכך – שיטה שלעתים גם מצליחה. תחילה צובעים את הנשיא הרפובליקאי עוד יותר שחור משהוא באמת. כל צרות אמריקה באות מהנשיא המיוחד הזה. בתוך כך משכיחים כמובן שהדמוקרטים בסנט תמכו ברוב הצעדים הכי גרועים של הנשיא הזה. קרי הלוא תמך במלחמה של בוש נגד עיראק וגם הצביע בעד תקציב של 86 מיליארד דולר עבור המלחמה (עכשיו בדומה לבוש הוא טוען שהשירותים החשאיים הוליכו אותו שולל).
אם בכל זאת מסע הבחירות לא מתרומם, מאשימים בכך את המועמד ראלף ניידר. אבל אם המועמד הדמוקרטי נבחר, פורשים תוכנית פעולה גרנדיוזית לפני הציבור והרייטינג של הנשיא שובר שיאים. כאשר כעבור זמן מתברר שדבר לא השתנה, מסבירים יועצי התקשורת שלו שהוא לא יכול לעשות הכול בבת אחת ומבקשים סבלנות. לאחר זמן נוסף ולקראת סוף הקדנציה אומרים: רק בתקופת הנשיאות השנייה הנשיא יהיה משוחרר מכל הלחצים המופעלים עליו ותראו שיוכל לפעול לפי נטיית ליבו. ולכן חייבים – לא – מוכרחים! לבחור בו פעם שנייה. אם הוא נכשל בבחירות אשם שוב ניידר. ובמערכת הבחירות הבאה הכול חוזר על עצמו, שוב מכינים את הבלונים לוועידה הבאה.
אין פלא איפוא שכל המהומה התקשורתית, כל הספינים של הספינמייסטרים לסוגיהם לא מצליחים לעורר את הקהל – הוא בוהה בטלוויזיה בליל הבחירות כמו בתחרות ספורט אבל להצביע לא בא לו כל כך – פחות ממחצית האוכלוסייה טורחת עצמה לתא הבחירה. הדמוקרטים מצרים על כך מאוד, כי אלה דווקא המקופחים בחברה, בהם הם רואים את הקהל שלהם. חלק מן האנשים "המתקדמים" והמשכילים פשוט לא יכולים להבין זאת – כיצד זה לא ילכו לקלפי כדי לשנות את גורלם? הם ודאי צודקים, הפעילים "המתקדמים". אבל מנגד, אולי השכבות "הנבערות" מדעת מבינות בכל זאת דבר אחד או שניים, שפטרוניהם לא כל כך רוצים להבין? הם מבינים כנראה שלתוצאות הבחירות בין שתי המפלגות אין כל השפעה מוחשית על חייהם. מה להם בוש או קרי? הם מבינים שמהללו לא תצמח להם הישועה ולכן אין לטרוח ביום הבחירות.
ואכן אם נעיף מבט לאורך ההיסטוריה האמריקאית, האם מישהו יכול לקשור בין מדיניות אמריקאית כזו או אחרת לבין מפלגה או נשיא? האם אנו זוכרים מי שלט בבית הלבן בזמן תקופת מק’קרתי – דמוקרט או רפובליקאי? את ההסתבכות בווייטנאם, מי היה אחראי לה? נשיא דמוקרט או רפובליקאי? ומי ביצע את הפלישה לקובה ותכנן את הרצח של קסטרו? מי הפיל את הסנדיניסטה? מי עזר לפינושה? מי פלש להאיטי? מי התיר את הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי?
ובאשר ליחס לישראל: מי קטע את "מלכות ישראל השלישית" של בן גוריון וצווה על ישראל לסגת מסיני, דמוקרט או רפובליקאי? מי תמך בכיבוש השטחים הפלסטיניים משך 38 שנה? מי יתמוך יותר בישראל ובשרון, קרי או בוש? אני מניח שמעטים מן הקוראים יודעים את התשובות לחידון הקטן הזה, ובדין, כי שוב זה לא חשוב כלל – אין הבדל בין המפלגות. וגם במדיניות הפנים אין הבדל – למשל למה אין עד היום ביטוח בריאות לכלל אזרחי ארה"ב? קלינטון היה אחרון שהבטיח ולא קיים. בתורו גם בוש מבטיח ויקיים כמו קודמו.
לנו הישראלים זה צריך להיות מוכר. גם אצלנו מתגוששות שתי מפלגות ואפשר איפוא לשאול שאלות דומות: איזו מפלגה הוציאה את ישראל מסיני? מי פינה לפחות חלק מחברון?ראש ממשלה מהליכוד או מהעבודה? אפשר גם לשאול מי הדיח יותר מכל אחד אחר, ובאופן האפקטיבי ביותר, את העם בישראל נגד הפלסטינים? (הזכייה בפרס הזה מגיעה לאהוד ברק – איש מפלגת העבודה).
מבט שטחי ביותר על מדיניות ישראל משנת 67′ מראה שאין הבדלים ממשיים בין מדיניות הליכוד והעבודה (ובעצם כל המפלגות הציוניות). הנה רק כמה דוגמאות: מלחמת ששת הימים התקבלה בכנסת על דעת כל המפלגות הציוניות בתרועה גדולה (כולל מפלגתו של סנה דאז. המפלגה היחידה שהתנגדה ויש לזכור זאת לטובה, היתה מק"י בראשותו של מאיר וילנר). ההתנחלות בשטחים נעשתה ע"י העבודה והליכוד לחלופין. העבודה לא שעתה לתביעתו של בגין לספח את השטחים (הגדה) לישראל, אבל כאשר הוא בתורו הגיע לשלטון נהג גם הוא כמוה.
ומי ציפה משרון במערכת הבחירות האחרונה שיציע תוכנית התנתקות? חיים רמון מסביר לנו עכשיו ששרון קיבל את מדיניות העבודה. בצורה דומה מסביר עכשיו המועמד הדמוקרטי קרי שבוש לקח ממנו את תוכניתו לנסיגה מעיראק.
להכרה פוליטית נכונה יותר נגיע אם נשכיל להבין שבארה"ב (ובישראל) המדיניות נעשית ע"י האליטות – שפעילותן מתבצעת הרחק מעיני התקשורת. אלה הם התאגידים הגדולים, הצבא (התאגיד התעשייתי-צבאי כדברי אייזנהואר) נגידי ההון הגדול ובכירי הפוליטיקה – כאשר התקשורת היא לרוב שרת צייתני. אלה קובעים גם את מדיניות המפלגות הגדולות. כמובן שיש הבדלי אינטרסים בתוכם, ועל אלה מבוססים ההבדלים הזעירים בין המפלגות. דוגמה טובה היא המלחמה בעיראק. זה היה רק טבעי שלאחר התמוטטות ברה"מ, כאשר ארה"ב נשארה כמעצמת-על יחידה, מחומשת מכף רגל ועד ראש, זה פשוט ידגדג לה בידיים לממש את כוחה האדיר בהתפשטות גלובלית. ההתערבות בבלקן, באפגניסטן ומלחמת עיראק הראשונה היו אבני דרך בדרך אל אימפריה אמריקאית גלובלית.
האידיאולוגים האמריקאים ראו בכך את "המאה האמריקאית" או ה"שליחות האמריקאית". פוקויאמה חזה את "קץ ההיסטוריה", כלומר הניצחון האמריקאי הסופי. ובשנים האחרונות הופיע הנטינגטון בתיאוריה על מלחמת הציוויליזציות הנותנת את ההכשר לתקוף את ארצות האיסלאם. בוש והניאו-קונים הם החוגים השבויים בקונספציות אלה. הם חשבו שהזמן הבשיל להתקדם עוד צעד לעבר השתלטות על עיראק. קרי ואנשיו לא חלוקים על הקו הכללי הזה, הם רק דורשים לעשות זאת בצורה מתונה יותר, תוך גיוס ותאום ואפילו חלוקת השלל עם בעלי ברית באירופה. בעיקר הם חושבים שצריך להימנע מדיבורים על מלחמות מנע וזלזול גלוי בהחלטות האו"ם. לחוגים אלה קוראים באמריקה האימפריאליסטיים הליברליים. דובר זריז לשון שלהם הוא תום פרידמן, כתב בכיר בניו יורק טיימס. הלה היה תומך נלהב בפלישה לעיראק, אך לאחר שלא נמצא שם הנשק להשמדה המונית, יצא מיד עם הצדקה חדשה: אפילו שלא נמצא נשק כזה, היה נכון לתקוף את עיראק למען סילוק סדאם חוסיין והנהגת דמוקרטיה. כלומר הגענו לשלב שלמען זכויות אדם כביכול מותר לפתוח במלחמות כיבוש.
הסיבה לכך שקרי וחבריו הדמוקרטים בסנט לא התנגדו למלחמה, היתה שהם פשוט הסכימו עם מטרותיה. אחרי הכישלון, הקווים בין המפלגות טושטשו עוד יותר, בוש נאלץ לסגת קצת ולקרוא להתערבות בינלאומית – וקרי מאשים את בוש בגניבת תוכניתו. ממש שני אגפים של אותה מפלגה, וכלל לא בטוח איזה מהם מסוכן יותר לשלום העולם. האימפריאליסטים הליברלים עשויים להיות מסוכנים יותר.
משתי המפלות האלה אין תקווה או בשורה לעם האמריקאי או לעמי העולם. הדרך היחידה הניצבת בפני השמאל האמריקאי היא ליצור אלטרנטיבה ולא להיגרר אחרי המפלגה הדמוקרטית.
משונה שמכל המאמר נעלמה מפלגתם המהפכנית של העמלים בארה"ב – המפלגה הקומוניסטית האמריקאית.
כניראה צודקים אלה המלחשים שמאז ימי פול רובסון ואנג’לה דיוויס אף אחד לא שמע על הדינוזאור הזה שכניראה נכחד.
האם לכך מתכוון שמואל אמיר במשפטו האחרון
>>הדרך היחידה הניצבת בפני השמאל האמריקאי היא ליצור אלטרנטיבה ולא להיגרר אחרי המפלגה הדמוקרטית<
אם אינני טועה, לרישום המוקדם של בעלי זכות הבחירה בארה"ב מתייצבים כ-50 אחוז ומהם מגיעים לקלפי כ-50 אחוז כך שבפועל משתתפים רק כ-25 אחוז מאזרחי ארה"ב בבחירות, שלא לדבר על מיליונים החיים שם שאין להם זכות בחירה כלל.
ול"תמהני", האפשרות ליצור אלטרנטיבה כלשהי "לשתי" המפלגות כלל לא קיימת מאחר שהממון של בעלי ההון מושקע שם ואין כל אפשרות לאחרים אפילו להתקרב למיליארדים הדרושים לצורך זה.
שמואל שלום.
אני מצטער אבל אתה ממש לא מבין כלום בפוליטיקה אמריקאית.
הנושאים הכי חשובים לאמריקאים הם:
1) הפלות.
2) מחירי דלק,מיסים וביטוח רפואי.
3) זכויות מיעוטים.
כל הייתר לא מעניין אותם.
גם למפלגה הדמוקראטית וגם לרפובליקאית מדיניות חוץ זהה ולכן לנו כישראלים זה לא ממש משנה מי מבין שני המועמדים יזכה.
המפלגה הקומוניסטית האמריקאית אף פעם לא היית כוח שווה ערך, רק הובר וה – FBI עשו אותה למשהו
לזינגר: אם אני מבין אותך נכון אז צריך להגיד קדיש למהפיכה לא רק באמריקה אלא בהרבה מקומות אחרים שבהם אין אלטרנטיבה ו’אין כל אפשרות לאחרים אפילו להתקרב למיליארדים הדרושים לצורך זה’.
לגבי ההשתתפות בבחירות בארה"ב כדאי שתבדוק את ידיעותיך לפני שאתה מפגין אותן בפומבי.
הינה טבלה על ההשתתפות בבחירות ב-30 השנים האחרונות.
Voter Turnout in Recent Presidential Elections Year Voting Age Population (VAP) Total Vote % VAP Voted
2000 205,815,000 105,399,313 51.2
1996 196,507,000 96,277,634 49.8
1992 182,628,000 104,428,377 55.2
1988 182,628,000 91,594,805 50.1
1984 164,595,000 92,653,000 53.1
1980 164,595,000 86,497,000 52.6
1976 152,308,000 81,603,000 53.5
1972 140,777,000 77,625,000 55.2
אבל את מי מעניינות העובדות כשאפשר במקום זאת להציג דעות קדומות?
לניתוח מזהיר של התרחקות המפלגה הדמוקרטית ממעמד הפועלים, מומלץ הספר
What’s the Matter with Kansas
של תומס פרנק. ראיון איתן אפשר לקרוא ב-
http://archive.salon.com/books/int/2004/06/28/tomfranks/
למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית אין מועמד לנשיאות כיום (בעבר היו), אבל יש לה בהחלט עמדה בעניין הבחירות.
אין חובה לקבל את עמדתה, אך רצוי להזכירה ולהתייחס אליה בדיון כזה.
עמדת המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית היא להצביע לקרי. לא משום שיש הבדל מהותי בין שתי המפלגות או בין שני המועמדים, אין הבדל כזה, אלא משום שהעומד לבחירה הוא בראש ובראשונה הנשיא המכהן.
הפסד לבוש הוא בגדר אי אמון במדיניותו, ללא קשר מי העומד מולו. עצם הפסדו של בוש יביא כל נשיא שייבחר לחשוב פעם נוספת בטרם ייצא ליישם בפועל את התפיסה לפיה ארצות הברית צריכה לשלוט בעולם ולהכתיב את מהלכיו.
ליובל שלום,
אכן הפסד של בוש הוא בגדר אי אמון למדיניותו. אבל האם זה באמת יספיק שהנשיא הבא "יחשוב פעמים" לפני שימשיך במדיניות בוש? את המדיניות של בוש קשה להמשיך מן הסיבה הפשוטה שהיא נכשלה. סיבת הכישלון היא התנגדות העם העיראקי. מעבר למדיניות של אימפריאליזם ליברלי היא הסכנה הגדולה, בין שתבוצע ע"י בוש או קרי. אל מול השיקולים האלה עומד השקול האם לפעול בדרך ארוכה למען הקמת אלטרנאטיבה רדיקלית למפלגה הדמו-רפית. הציבור הרדיקלי שבא בחשבון למטרה זו נמצא בין אלה שמאסו בשתי המפלגות הגהדולות ויבחור עבור ניידר. אליהם צריכה המפלגה הק. להתחבר. בימי הזוהר נהגה כך – היא תמכה בהנרי וואלס כאשר זה התחרה בטרומן ודיואי.
מה ענין מהפכה לכאן?
בברה"מ התרחשה מהפכה אפילו שהתקיימה שם מפלגה אחת בלבד, ולאו דוקא דרך הקלפי (כיוון המהפיכה בודאי לא נראה לאוהדי ברה"מ, וגם לאחרים, אבל שם פרצה מהפיכה, אפילו בצורתה הקלסית, כאשר המעמד השליט החדש צמח בתוך ומתוך המשטר הישן).
לגבי ההשתתפות בבחירות בארה"ב, כתבתי במפורש "אם איני טועה" (בעברית לא בטוח) אז אין צורך להתלהם (עם זאת, כבודו של אדם התלהמותו). ובכ"ז גם על כ-50 אחוז השתתפות בבחירות אין בדיוק על מה לחגוג.
באשר ל"דעות קדומות" אני מודה ומתוודה שיש לי דעות קדומות ביחס למשטר בארה"ב ולתפקיד שהיא ממלאה בעולם ואין לי כל רגש שלילי בענין זה.
בך, לעומת זאת איני חושד בדעות קדומות, לאור העמדות שאתה מביע כאן (המלוות "במספרים" המתאימים)