מספר גורמים חוללו לא מעט ייאוש בקרב חברים בתנועות השלום ובשמאל בישראל בכל הנוגע לסיכויים של פתרון ‘שתי מדינות’ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ייאוש זה התבטא בנטייה לסגת מהתמיכה בנוסחה "שתי מדינות" תוך כדי חיפוש אחר אלטרנטיבות שאינן מחייבות מו"מ ושיתוף פעולה עם ההנהגה הפלסטינית. מבלי להקל ראש במכשולים לשלום של "שתי מדינות", עלינו להצביע על המגבלות החמורות של אסטרטגיות אלטרנטיביות אלה. אין זה מקרה שהנסיגה מהתמיכה באופציה היחידה המובילה לסיום הכיבוש ולפתיחת דף חדש בין שני העמים מורגשת דווקא באגפים של מחנה השלום, מצד אחד באגף הממסדי ומצד שני באגף הרדיקלי-ביקורתי.
שלום עכשיו: התנתקות עכשיו
(ולגבי השלום, עוד נראה..)
שלום עכשיו מספקת דוגמה מובהקת של מפנה מרחיק לכת במדיניות. הנהגת התנועה בראשות צלי רשף חברה לשמעון פרס המוביל את מפלגת עבודה לממשלת אחדות לאומית בהנהגת שרון. רשף, השופע התלהבות לתוכנית ההתנתקות של שרון, קבע שעצם הודעת שרון על תוכנית ההתנתקות מהווה שלב היסטורי חדש בפוליטיקה הישראלית. הוא מבקש משלום עכשיו "לשכוח את הכול", כדי להפוך כוח מוביל בהגשמת ההתנתקות. השותפות של שלום עכשיו עם פרס משמעה תמיכה בלתי מותנית בממשלת אחדות לאומית ובניתוק מחנה השלום מהדרישה להידברות עם הפלסטינים. שלום עכשיו אף הפנתה עורף ליוזמי הסכם ז’נבה ומשתתפת במסע של פרס לבודדם באשמה שאינם מוכנים לקפל את דגל השלום הישראלי-פלסטיני. בהתאם לכך מובילה שלום עכשיו, ביחד עם פרס, מהלך לנתק את "קואליציית הרוב" – זו שארגנה את ההפגנה של 150 אלף הישראלים במאי השנה – מכל קשר וזיקה למו"מ עם הפלסטינים.
הסיסמה המקורית של מטה הרוב היתה: "הרוב קובע! יוצאים מעזה ומתחילים לדבר". בשתי הישיבות האחרונות של מטה הרוב תמכו רוב המשתתפים, ובראשם נציגי פרס ונציגי שלום עכשיו, בסיסמה קצרה יותר: "הרוב קובע! יוצאים מעזה!" …היחידים שהתנגדו היו אנשי ז’נבה. איש יוזמת ז’נבה, גדי בטיאינסקי, כתב "שהסרת הקריאה לדבר עם הפלסטינים כמוה ככניעה לייאוש…", (עקיבא אלדר, "הארץ" 13 באוגוסט 2004).
המצב הירוד של תנועה זו, הנמצאת תקופה ממושכת במשבר ארגוני, הקלה על ביצוע התפנית. קבוצה קטנה של חברים השולטת במשאבים של התנועה חיסלה כל שריד של חיים דמוקרטיים ומקבלת את ההחלטות החשובות ביותר ללא דיון מסודר. המפגשים הארציים של התנועה שנועדו בעבר בכדי לדון במדיניות התנועה – נעלמו ונאלמו. למרות זאת, יש ראיות לכך שהמהלך של רשף-פרס אינו נהנה מתמיכה של קונסנזוס – וזאת בתנועה שתמיד התגאתה כי החלטות חשובות אינן מתקבלות ללא קונסנזוס.
במרומי גבעת אולגה – זעקת שבר נגד הכיבוש
תמורות פוליטיות בקרב השמאל הלוחם, הרעיוני – הן מורכבות ביותר. נכון הוא, שבמשך השנים מתרחבת האכזבה לרגל העדר התקדמות בחזית השלום של פתרון "שתי המדינות". במקביל, קיימת נכונות גוברת לבדוק פתרון לסכסוך שניתן להשיגו במסגרת של ‘דינה דמוקרטית אחידה’ לפתרון זה יתרון בכך שעקרונותיו בהירים ופשוטים. בני שני העמים יהיו אזרחים בעלי זכויות שוות במדינה אחת. אך נשארת ללא תשובה השאלה אם יעד כה רחוק יכול מעצם טבעו לשמש אסטרטגיה לשלום כאן ועכשיו.
קבוצת חברים שנפגשה בגבעת אולגה פירסמה לאחרונה מסמך חשוב המגלם מגמות שונות ומגוונות בשמאל הישראלי. המסמך זכה בתקופה קצרה יחסית לתמיכה של יותר מ-100 פעילים ועורר בצדק עניין רב בשמאל. רבים מאלה שיזמו אותו והזדהו איתו תרמו ותורמים למאבק למען שלום והבנה יהודית-ערבית. המסמך קרוב ברוחו לאותו שמאל המנהל מאבק רעיוני עיקש נגד מדיניות ההפליה והדיכוי נגד הפלסטינים – מעבר לקו הירוק ובישראל עצמה.
במסמך נקבע בין היתר כי "…התנאי הראשוני לקידום חזון-החיים-בצוותא ברור מאליו, הן כציווי מוסרי עליון והן כעניין של כאן ועכשיו: סיום לאלתר של מצב הכיבוש".
אך אפילו אלה שיקראו את הטקסט בהקפדה ראויה לא מצאו תשובה לשאלה כיצד "סיום מיידי של הכיבוש" יושג. מאחר שלקונה זו נראית בעיני כפגם חמור, הרהבתי עוז כדי להציע תוספת של פסקה למסמך המקורי. אני מקווה שאוכל להצדיק את המעשה יוצא הדופן הזה בהמשך:
"הסיכוי היחיד הממשי לסיום מצב הכיבוש והאלטרנטיבה היחידה הנראית לעין הוא הסכם שלום בין מדינת ישראל, לבין מדינה פלסטינית עצמאית שתקום. ישראל יכולה להשיג הסכם שלום בר-קיימא שיזכה לתמיכה מדינית, דיפלומטית, חומרית ורוחנית כלל עולמית. הטענה השקרית שאין לישראל שותף רציני למו"מ ולהסכם שלום, אינה אלא התחמקות של ממשלת ישראל, שנועדה להכשיל את הסיכויים לשלום. כתמיד, מדיניות ישראל מתואמת עם ארה"ב ומתפקדת כחלק ממנה. כך שהסיכויים לשלום מושפעים מאוד מן ההתפתחויות הבינלאומיות והאזוריות. ובהקשר זה, ההתפתחות הרלבנטית ביותר היא תבוסתם של בוש וחבורתו בעיראק. כישלון בוש והשלכותיו, יכולים לסייע בקידום שלום-ישראלי פלסטיני".
קיימת כמובן אפשרות מאוד סבירה שה’חסר’ במסמך אולגה מכוון ואינו מקרי. כיוון שיתכן וכך הדבר, חובה לחזור אל המסמך המקורי כדי לחפש תשובה כלשהי לבעיה "כיצד מביאים לסיום המיידי של הכיבוש". אך לפני כן, אבקש להתייחס לראיות בדבר הרלבנטיות הנמשכת של פתרון שתי-מדינות. הרי נסיגות ארעיות שהן פרי המאמצים של אויבי השלום באזור אינן יכולות, כפי שנראה, לשלול רלבנטיות זו.
הסכם שלום, שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, מוכר בז’רגון’ הפוליטי הדיפלומטי בשמות שונים: "מסמך קלינטון", "הבנות טאבה", "התוכנית הסעודית", "תוכנית הליגה הערבית", "תוכנית הקהילייה האירופית", "הסכם ז’נבה" ועוד. קווי המתאר העקרוניים והמשותף בתוכניות אלה הם: כל התוכניות כולן מתבססות על נסיגת ישראל לגבולות 67′; ירושלים תהיה בירתן של שתי המדינות, ותחולק לפי גבולות דמוגראפיים, תוך התחשבות ברגישויות הדתיות; יצא לפועל פרויקט בינלאומי מסיבי למתן סיוע לפליטים הפלסטינים, שיפתור את מצוקתם החומרית ויפצה אותם על שנות סבלם, אף כי מעטים בלבד יוכלו לחזור לתחום מדינת ישראל.
אי אפשר להפריז בממדי התמיכה הבינלאומית שתינתן להסכם כזה. להערכתי, הוא ייהנה מתמיכה מכרעת של רוב מדינות העולם (פרט אולי, לישראל, ארה"ב ומיקרונזיה) ויזכה להסכמה נלהבת של דעת הקהל הבינלאומית. בקרב האינטליגנציה ושוחרי השלום, הוא ייחשב כצעד חשוב לקראת פיצוי העם הפלסטיני על שנות הסבל והדיכוי שעברו עליו תחת הכיבוש. כמו כן ולא פחות חשוב: הסכם כזה יתקבל בצדק כנסיגה במעמדה המועדף של ישראל ופגיעה ביכולתה של וואשינגטון להמשיך ולהתעלם מהקונסנזוס הבינלאומי. הרי האפשרות שהצעות לפתרון של שתי מדינות יעלו ויצופו מחדש בוואקום המדיני והדיפלומטי, הטרידה על פי הודאתו את מנוחתו של אריאל שרון. זהו גם ההסבר המקובל להחלטתו להסיח את דעת הקהל בארץ ובחו"ל על ידי תוכנית ההתנתקות, המכוונת כדבריו נגד הפלסטינים.
השגת הסכם שלום של שתי מדינות רחוק מלהיות מובטחת. בעקבות אירועי 9/11 בוש ושרון יזמו סדרה של "תעלולים מזוהמים" באזור שתכליתם להציג את המאבק הפלסטיני כפעילות טרוריסטית נגד ארה"ב. מטה משולב של מנגנוני המודיעין הצבאי של שתי המדינות פתחו במסע השמצה נגד ערפאת. אי אפשר לקבוע בוודאות שהמערכה האנטי-פלסטינית לא השפיעה על חלקים בדעת הקהל הנאורה בישראל. כמובן, ערפאת אינו חסין מפני ביקורת מצד שמאל. אך חל, כמדוני, ערבוב תחומים בין ספקות לגבי כישוריו ובין ערעור על סמכותו לעמוד בראש עמו ולנהל מו"מ בשמו. נשאלת השאלה: כיצד אנו כאן בארץ, שהעומד בראשה אחראי לרצח ההמוני בסברה ושתילה ואפוף שערוריות שחיתות, פיתחנו רגישות כזו דווקא לרמתם האינטלקטואלית והמוסרית של בכירי הצמרת הפלסטינית. האם הביקורת מצד שמאל לא נוצלה כדי לפסול את ערפאת כשותף למו"מ? האם השמאל הבין את תכלית המהלך של בוש שנועד – כדי לפגוע בהנהגה הפלסטינית, שעה שהכתיר את ידידו, אריאל שרון, "איש שלום"?
במערכה לשלום ושוויון
מסמך גבעת אולגה מדגיש את הצורך החיוני בשינויים עמוקים שהחברה הישראלית חייבת לעבור לקראת הכרה בזכויות הערבים הפלסטינים, תוך כדי דחייה מוחלטת של מציאות הנישול. המאבק לשוויון מלא וחיסול עוולות העבר הוא מושכל ראשון במערכה לשלום צודק. אך יש במסמך מספר ניסוחים שניתן להבין מהם ששאלת השלום אינה עומדת כלל וכלל על סדר היום. ניסוחים אלה רומזים ששלום אינו אפשרי עד אשר כוחות הצדק והפיוס ינחלו ניצחון שיחולל תמורה מלאה בתודעה בארץ. גישה זאת מציעה, ככל הנראה, שדה-ציוניזציה של ישראל וביטול האופי היהודי של המדינה הם תנאים מוקדמים לשלום ישראלי-פלסטיני. יש סימנים לכך שמסמך גבעת אולגה תומך בתזה קיצונית זאת, הקובעת שאי אפשר לכונן שלום עם הישות הציונית או עם מדינת ישראל בתור מדינה יהודית. בקריאת המסמך ככזה מיוצג המאבק לשוויון וניצחונו המלא כאלטרנטיבה המנוגדת לחלוטין לכל פתרון על סמך קיומן של שתי מדינות. מכאן ניתן להבין שמוצע לנו להימנע מבזבוז כוחות לשינוי במדיניות הישראלית. במקום משימה זאת, מוצע לנו להתמסר למלאכת פירוק (דה-קונסטרוקציה) המבנים הרעיוניים והמשפטיים המונעים מהציבור הישראלי מלהכיר בפלסטינים כאחים. עם פירוק המכשולים תיפתח הדרך להקים קהילה אחת של כולנו המבוססת על כבוד ופיוס.
לכן, מצד אחד ניתן לקרוא את מסמך גבעת אולגה כזעקה מהדהדת לכולנו להתגייס נגד הגלים העכורים של הפליה ודיכוי – גלים השוטפים את ארצנו. בתור שכזה, יש לשבח את המסר שלו. אך מנגד ניתן לקרוא אותו כמעין פרוגרמה-נגד בנושא השלום – פרוגרמה המבקשת לבטל את המאבק לשלום כנושא מעשי בימינו אנו. מכיוון שכותב שורות אלה סבור שרוב התומכים שחתמו על מסמך אולגה לא החליטו, למרות אכזבתם מהקיפאון והתסכול, לדחות את האפשרות של הסכם שלום המבוסס על שתי מדינות עצמאיות, הוא הגיש את הפסקה הנ"ל שעשויה להיקרא כחלק בלתי נפרד מהמסמך.
הנזק שבכוונות טובות
יש נזקים ברורים מאימוץ התזה הנאיווית ששלום יתכן רק לאחר שיושג שוויון מוחלט בין שני העמים. אומנם שתי המטרות, שלום ושוויון, הן יעדים חשובים ונעלים. אך ברור לכל שיעד השלום הוא ממשי וריאלי ללא שיעור מיעד השוויון. המערכה לשלום ישראלי-פלסטיני של שתי-מדינות, על כל בעיותיה, הוא סוגיה פוליטית אקטואלית וניתן לחזות את מימושה ללא תמורות מהפכניות. השלום אפשרי בתנאי של תזוזה ביחסים הבינלאומיים שתתבטא בהחלשת מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. על פני השטח יש כבר סימנים שתהליך כזה אכן מתרחש.
מנגד, המערכה לשוויון אינה תהליך פוליטי רגיל. היא מחייבת תמורות עמוקות – רוחניות, פסיכולוגיות ורעיוניות בחברה הישראלית. מדובר בתהליכים ארוכי תווך שקשה אם לא בלתי אפשרי לנבא את מהלכם. הכוחות שמוכנים להיאבק למען תמורה כזאת קיימים אך בקושי, אפילו ברמה התיאורטית. באופן פרדוקסלי, ניתן לקבוע שדווקא הסכם שלום על יסוד קיום שתי מדינות עצמאיות עשוי לקדם אותנו לעבר ישראל שפויה יותר, אנושית יותר ולהגביר את הסיכוי לשפר את היחסים בין שתי החברות.
אך הקושי אינו רק בהבדל המהותי בין לוח הזמנים של המאבק לשלום והפרספקטיבות המעורפלות של פרויקט שמבקש לחולל שינוי מופלג בתודעה הלאומית. העלאת התזה שאין מקום לדבר על שלום באזור בגלל האופי היהודי של ישראל, תעניק מתנה בלתי צפויה לריאקציה הישראלית. אחת מהטענות האפקטיביות הבודדות של שרון וחבריו היא שאלה הנאבקים לשלום ישראלי-פלסטיני הם בעלי אג’נדה סמויה והם מבקשים למעשה לבטל את ישראל כמדינה יהודית. התזה המפוקפקת שאין אפשרות של שלום עם ישראל מכיוון שמדובר במדינה יהודית, עלול להזיק לאלה הלוחמים לשלום ובתוכם ידידים טובים ביותר של העם הפלסטיני. אילו היינו מקבלים את התזה המפוקפקת הזאת, היינו פוגעים אנושות בכול אלה הנאבקים נגד הכיבוש. הרי הם רואים את הדברים אחרת ומסרבים להעלות גם את הסיסמה של ביטול אופייה היהודי של ישראל כדי להטיב עם הפלסטינים! יש לקוות שרובם של אלה שהביעו תמיכה במסמך אולגה אינם תומכים בפירוש שלו, העלול להוביל למסקנות הרסניות ואומללות.
למרות הקשיים, ממשיכה קואליציה עולמית מרשימה לפעול בתבונה ובהתמדה למען חתירה לסיום מהיר של הכיבוש, באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. המדינה הזאת לא תפתור את כל הבעיות. אך היא תחולל שינוי לטובה בהשוואה למצב הקיים של דיכוי ישראלי בלתי מרוסן, של סבל והשפלה ושל מעגלי אלימות אינסופיים. ההכרה במדינה פלסטינית תחייב הכרה בינלאומית במצב חדש של דו-קיום. אין פירוש הדבר שהקמת מדינה פלסטינית מבשרת ‘מלכות צדק עלי אדמות’. אך נצטרך בשלב היסטורי זה להסתפק בצעד אחד גדול קדימה.
בכלל לא וההיפך הוא הנכון:
הצבת תנאים פוליטיים לסיום הכיבוש הוא המכשול לסיומו. זאת ידע היטב ברק ולכן הציע את התנאים מרחיקי הלכת ביותר מבחינת הקונצנזוס הציוני (שאינם מספקים את המינימום של התביעות הפלסטיניות), ושכנע בזאת ש"אין עם מי לדבר", ויצר את הקונצנזוס להמשך הכיבוש בתנאים של דיכוי שלא ידענו עד עכשיו.
סיום הכיבוש הוא דרישה כשלעצמה, שלא צריכה להיות מותנית בשום דבר. הצבת תנאים לכך היא בבחינת אולטימטום לכניעה פלסטינית ולא משנה אפילו אם התנאים הם עפ"י נוסחא של שמאל כזה או אחר. לכניעה פלסטינית כנראה שאין פרטנר (לפחות עד עכשיו)
בכמה תגובת שפרסמתי ב’גדה השמאלית’ עמדתי על המבוי הסתום של הפוליטיקה השמאלית בסכסוך הישראלי ערבי כפי שהוא משתקף בהתבטאויות של אנשים כמו עידן לנדו, גדעון ספירו, חיים ברעם, חיים הנגבי וכד’.
לא נותר לי אלא לחזור ולומר שכל עוד השמאל בישראל יתנכר למאוויים הלאומיים של העם שלו ויישאר מגוייס למען האינטרסים של הפלסטינים בסכסוך הלאומי אין לו סיכוי לחרוג מהממדים של קבוצות שוליים סהרוריות ולא יעזרו כל ההצגות והתחפושות דוגמת ה’יהודים-הערבים’ ו’השיח המזרחי החדש’.
איו שום "מבוי סתום" בפוליטיקה של השמאל. מבוי סתום יש בפוליטיקה של מדינת ישראל. וללקק "למאוויים הלאומיים של העם שלו" לא צריך את השמאל מספיק לצורך זה הימין.
All versions of the so-called "2 state solution" contemplate a de-militarized Arabic Islamic prison camp or bantustan dominated by a fully armed Jewish Israeli ghetto. How this can be a formula for peace, even in the short run, escapes me
The view that the 2-state framework will permit Jews and Arabs to calmly address more long-term issues, like democracy, equality, refugee rights, etc., is wishful
thinking
In fact, until the issues of democracy, equality, refugee rights, etc. are addressed, there cannot be peace, not even a little peace, not even a temporary peace.
The Israeli left must face up to this fact, and understand that peace is not the result of a magic formula, or the product of a favorable diplomatic relationship of forces. Peace will be the product of the well-organized fight to build a new society based on values conducive to peace: democracy, equality, refugee rights, etc
נראה לי שכותב המאמר משלה את עצמו, אם הוא סבור שללא הענקת זכות שיבה לילידי הארץ ובניהם, יפסקו מעשי האיבה ויכון שלום. נסיון "לסתום" את הסכסוך הרמטית בלי זכות השיבה עלול לגרום לאסון דומה לזה שהמיט עלינו אהוד ברק: אם תוקם מדינה פלסטינית על כל השטחים הכבושים, והאלימות והטרור לא ייפסקו, הציבור בארץ יהיה משוכנע שעכשיו באמת כבר "נתנו להם הכל" והם "פשוט רוצים בחיסולנו". הדבר יישמר את הסכסוך אולי לעוד 100 שנים מדממות.
ואם נניח בצד את השיקולים התועלתיים שלנו: באיזו זכות ניתן לשלול מאדם זכות לאזרחות במדינה בה נולד וגדל, הוא ואבותיו?
נאה דרש כותב המאמר. גם מי שמאמין שסוף מוחלט לסכסוך יכון רק במדינה דו-לאומית שוויונית חייב להכיר בכך שהתהליך חייב לעבור דרך שתי מדינות לאום נפרדות ויציבות. הן יהודים והן פלשתינים צריכים לגבש את זהותם הלאומית באופן עצמאי ו"חיובי", לא רק כנגטיב של האחר. רק בהתקיים תנאי זה ניתן יהיה לדבר על שבירת החומות ויצירת, נגיד, קונפדרציה כלשהי שתאפשר חופש פעולה ותנועה לכל האזרחים בין שתי היישויות.
דרישה לשיבה מלאה של כל הפליטים לכל המקומות מהם באו הם או אבותיהם אינה רק מכשול מעשי בלתי עביר אלא בראש וראשונה דה-לגיטימציה של קיום יישות יהודית כלשהי בישראל. "זכות השיבה" היא רעיון מכונן שמקפל בתוכו את השאיפה לריבונות פיזית על הרכוש והאדמות אך גם על שלטון ועל קביעת הערכים השולטים. קריאה נכונה של "הזכות" בהתבטאויות מנהיגים, אינטלקטואלים ו"פעילי שטח פלשתינים" מבהירה שמבחינתם המאבק בטווח הארוך הוא על שליטה, על דומיננטיות.
לכן, כעת, כאשר אלו הם פני הדברים, אין ברמה העקרונית מקום לדבר על מדינה אחת לשני העמים. זה לא אומר שאין צורך להכיר בעוול שנגרם זה 55 שנה לפלשתינים ולפעול לתקונו. חשוב מכל, יש לאפשר להם סוף-סוף לצור לעצמם זהות עצמאית סביב מדינת לאום משלהם (לדעתי מזה בדיוק חוששים ערפאת ומקורביו). צעד זה, אם אכן ישראל לא תנסה להפוך אותו לעוד מכשיר לדיכוי וניצול, יוכל בעתיד להוות קרש קפיצה לאיחוד קונפדרטיבי שוויוני.
אמנת אולגה היא מצד אחד פרובוקציה מבורכת ומצד שני בריחה ילדותית לעולם אוטופי חסר מורכבויות האופיינית לכותבים אקדמאיים בגישתם אשר אינם צריכים לשאת באחריות מעשית.