תארו לעצמכם שהילד/ה שלכם לומד/ת בכתה אחת עם עוד יותר מ-40 ילדים, כי ביישוב שלכם לא נבנו מספיק כיתות לימוד. תארו לעצמכם שאין אזור תעשייה ביישוב בו אתם גרים, ולעסק שאתם חולמים להקים אין – לא מקום ולא סיכוי. תארו לעצמכם שזה עתה נישאתם ואינכם מוצאים קורת גג כי ביישוב שלכם מעולם לא נבנו שכונות חדשות שיקלטו זוגות צעירים. תארו לעצמכם שאתם 20% מאזרחי המדינה ומקבלים פחות מ-5% מתקציבה. האם הייתם סובלים מצב זה?
הממשלה אמורה לדון בתקציב המדינה לשנת 2005 בקרוב, כשכולנו עדיין סובלים מהמדיניות הכלכלית התאצ’ריסטית שמומשה בתקציב 2004. לפי ההערכות, המצב לא ישתפר אלא רק ילך ויחמיר; האבטלה תרקיע שחקים ופירות הצמיחה ימשיכו להיות מנת חלקם של האלפיונים העליונים.
האוכלוסייה הערבית סובלת מאפליה תקציבית מתמשכת – ובאחוזים, התקציב המיועד לאוכלוסייה הערבית לא עולה על 5%. דבר שימשיך לייצר פערים בחינוך, ברמת החיים, ברווחה, בבריאות, בתעסוקה ובתחומים נוספים.
מה זה אומר? זה אומר שאלפי ילדים ערביים ילמדו בתנאים לא תנאים כי חסרות כ-1,800 כיתות; שאחוז הנשירה של התלמידים הערביים ימשיך להיות כפול מזה שבקרב היהודים; זה אומר מחסור של כ-40 אלף יחידות דיור; זה אומר שהיישובים הערביים ימשיכו להוביל בטבלאות האבטלה, העוני ותמותת התינוקות.
הנשים הערביות משלמות מחיר כפול: אחוז הבלתי מועסקות מביניהן מגיע לכ-80%, למרות שמחציתן רוצות להצטרף לשוק העבודה. גם בנגב המצב על סף פיצוץ: יותר מ-75 אלף אזרחים חיים בכפרים בלתי מוכרים, ללא מים, חשמל, שלא לדבר על שירותי חינוך ובריאות, וכשהכפר בלתי מוכר, אז הבית הופך "בלתי חוקי", ויש אפילו יחידה משטרתית מיוחדת להריסת בתים אלה.
גם כשהממשלה נענית לחלק מתביעותינו ומחליטה על תקציב מסוים, ולו הקטן ביותר, בפועל הכספים אינם מושקעים או לכל היותר מושקעים חלקית, והצרכים המצטברים אינם מובאים בחשבון שנה אחרי שנה.
במרכז מוסאוא גובשה תוכנית מקיפה שכוללת את סיכום הצרכים של האוכלוסייה הערבית ודרישות תקציביות לשנת 2005. תוכנית זו מסתמכת על ניתוח ותחקיר שוטפים, בתיאום עם השלטון המקומי ביישובים הערביים. עיקר הדרישות הן העברה בפועל של תקציבים מאושרים שלא הועברו בשנת 2004, שמסתכמים בכ-1.5 מיליארד שקל. ובנוסף, החזרת 600 מיליון שקל שקוצצו בשנה שעברה מתקציב מענקי האיזון לרשויות המקומיות הערביות.
ממשלות ישראל אינן עושות בשכל, גם בנושא המדיניות התקציבית. הפערים שנוצרו על פני השנים מצריכים עכשיו השקעה שעולה באופן משמעותי על החיסכון כביכול שהשיגו ממשלות ישראל, כשהיקצו אחוז דל לציבור הערבי. האפליה לא משתלמת, כי על כל שקל שנחסך נדרשים כיום שקלים רבים בכדי לסגור את הפערים. כך למשל, על כל כתה שנבנית כיום, ייחסכו בעתיד סכומי עתק על טיפול בתלמידים שנשרו או הונשרו.
להוסיף לדברי הדובר. לא צריך להיות חוקר דגול כדי לציין מספר מרכיבים נוספים שמשום מה לא צויינו.
הנטיה של ערביי ישראל לגור על הקרקע מושרשת ומכאן הצורך בשטחים גדולים שאינם . אצל היהודים רוב האוכלוסיה גרה בבתי קומות ורק בעלי האמצעים גרים על הקרקע.(כיום בשכונות החדשות בונים בתים בני 20 קומות).
סטטיסטית נאמר לנו כי מספר הילדים לזוג במגזר הערבי גדול פי שתיים ויותר מאשר המגזר היהודי , ברור שההשקעה לילד מצד ההורים תהיה קטנה בהרבה.
גם אוכלוסית החרדים מהוה אוכלוסיה עניה ברור שמי שמביא 10 ילדים בעודו לא עובד , אינו רשאי לצפות מן המדינה שתמלא תפקיד של אב ואם.
למרות כל האמור לעיל יש קיפוח של האוכלוסיה הערבית . התיק שמקבל ילד יהודי לא שווה שתיק שמקבל ילד ערבי דבר משותף לכל ממשלות ישראל.
דבר נוסף שלא צויין העדר תשתיות , ערים כמו טירה טייבה אום אל פחם בנויות על תשתית של כפר ללא תכנון ותשתיות הולמות. כדי לפתור זאת יש לעשות מאמץ לאומי .
משטר החמולות הנהוג ברבים מהכפרים והערים גורם לכך שרבים לא משלמים מיסים הרשויות נכנסות לגרעונות כי תמיד המדינה תשלים.
המובא במאמר הוא חלק מהאמת , האמת יותר מורכבת ורבת פנים.
אני עוקבת אחרי מסע הפרסום של מוסאווא וגם קראתי את המאמר של מנהל העמותה מר פרח בהארץ לפני חודש ימים. הגישה של העמותה הזו היא גישה נחותה שמשקפת רגשי נחיתות. מר פרח כמעט בכה אל מול היהודים שאנא מכם, תתיחסו אלינו יפה, בחיאת ראביק!… דווקא אתם שסבלתם כל כך…
הפמלט התעמולתי שגברת קובטי פירסמה כאן שייך לאותה קטיגוריה. ונניח גבירתי שהאפלייה הייתה משתלמת מבחינה כלכלית, מה היינו עושים??
הטיעונים התועלתניים האלו רק מזיקים למאבקם של הערבים במדינה. אני כיהודיה רוצה שיהיה פה שיוויון זכויות מלא. אבל לדעתי זה ייעשה ע"י מאבקים עיקשים ובשם השיוויון כערך עליון. מי שבונה על טיעון ש"זה טוב ליהודים" שומט את השטיח מתחתיו.
תפסיקו עם הגישה המתחננת הזו. הנזק שאתם עושים בל ישוער.
חבל שעביר קופטי מציגה באורח כ"כ חד-צדדי את מצב האוכלוסייה הערבית בישראל.
היא צודקת שיש הזנחה וקיפוח של המגזר הערבי ביחס למגזר היהודי ושהמדינה צריכה לעשות מאמץ להתגבר עליו, אבל גם על הציבור הערבי חלות חובות והם לא יכולים להיות רק בצד המקבל.
למשל, כשהכותבת מציינת שרק 5% מתקציב המדינה מופנה למגזר הערבי היא ‘שוכחת’ לציין איזה אחוז מהכנסות המדינה באות מהמגזר הזה. אני בספק אם זה מגיע ל-5% (נא לתקן אותי אם יש נתונים אחרים).
על מצב המיסים העירוניים במגזר הערבי עמד כבר גלילי לעיל.
בכלל, כדאי שמישהו יכתוב פעם גם משהו חיובי על מצב הערבים במדינה, כי בסה"כ ולמרות הקיפוח מצבם היום הרבה הרבה יותר טוב מאשר לאחר קום המדינה – גם ברמת החיים, גם ברמת ההשכלה, גם בתנאי המחייה, גם בזכויות האזרחיות. בכל הפירסומים הבאים מהמגזר הערבי (שלא לדבר על השמאל) שומעים רק תלונות וטרוניות ולעולם לא משהו חיובי.
חוץ מזה המפלגות והאירגונים המייצגים את הציבור הערבי עסוקים רוב הזמן באירגון תמיכה ברש"פ ובהסתה בלתי-פוסקת נגד מדינת ישראל (הופעותיו המסיתות של אחמד טיבי בכנסת עוררו לא מכבר במצרים קריאות התפעלות נוכח הדמוקרטיה הישראלית הסובלת את זה) במקום להקדיש את מרצם לקידום ההשתלבות של הערבים במדינת ישראל הציונית (בין הייתר ע"י שרות צבאי ושרות לאומי) מתוך הבנה ששוויון בחובות כלפי המדינה יוצר את הבסיס לשוויון בזכויות.
הם עושים כל מה שביכולתם כדי לפריד את הערבים מהמדינה ומתייחסים למדינה רק כאל פרה שצריך לחלוב אותה עד כמה שניתן ושממילא בשלב מסויים צריך יהיה להיפטר ממנה ולהקים על חורבותיה משהו אחר, קרי מדינה פלסטינית מהנהר עד לים.
דוד כותב "המפלגות והאירגונים המייצגים את הציבור הערבי".
נדמה לי שצ"ל "המפלגות והאירגונים *המתימרים ליצג* את הציבור הערבי".
דן תמיר
אמנם לא נעים לי לקלקל ל"גלילי" וחבריו את התאוריות עם העובדות אבל אין מנוס:
* הערבים מהווים כ-18% מאוכלוסיית ישראל
* שטח השיפוט של המועצות הערביות מכסה כ-2.5% משטחה של המדינה
* אזרחים ערבים מחזיקים בבעלות פרטית כ-3.5% מהקרקעות במדינה
* ברוב היישובים הערביים, הקצאת הקרקע לצורכי ציבור נופלת מרמת המינימום הארצית
* בכ-80% משטח המדינה, הערבים מנועים למעשה מחכירה של קרקעות או רכישתן
* מאז 1948, האוכלוסייה הערבית גדלה פי 6, אך הקרקע שברשותה קטנה בכמחצית
* מאז 1948, לא איפשרה המדינה לערבים לייסד יישוביים חדשים
* עשרות יישובים ערביים ותיקים אינם מוכרים על ידי המדינה, המבקשת לפנותם
משהו פה לא ברור לי. מדוע שערביי ישראל ישרתו בצבא, שלטעמי לפחות, הינו צבא פוליטי מדי, צבא כיבוש שטחי העם הפלסטיני ולא הגנה על השטחים המוסכמים-באופן יחסי-של מדינת ישראל? מדוע שיצטרפו לצבא שכובש ומאמלל את קרוביהם, בני לאום זהה? אם מישהו יכול לבאר בעבורי את העניין, אני אשמח, מפני שכבר זמן רב השאלה הזו מטרידה אותי. מעבר לעובדה שההתגייסות לצה"ל נראית לי תרומה מעט מפוקפקת בעבור מדינת ישראל, אינני מבינה את דרישת גיוס החובה בקרב המיעוטים. מהו בעצם חלקם של אותם בני מיעוטים בתהליך קביעת החלטות כמו גיוס החובה, המסים וכו’? מהו חלקם ביחס לחלקם של האזרחים היהודים? בכל אופן, כל אותן הסיסמאות כגון "אבל הם לא משרתים בצבא" וכיו"ב, מסתמנות בעבורי כשטחיות ונטולות מחשבה מעמיקה. אולם, אם אכן הוקדשה לכך מחשבה הגיונית, הנני מתנצלת בזאת על ספקותיי.
האג’נדה הזאת שלך, סותרת את עצמה. מצד אחד, את רואה בעצמך אזרחית המדינה, שזכאית לזכויות אבל בצבא לדוגמה, לא תחלמי לשרת. מצד שני, את טוענת שהמדינה שאת אזרחית שלה, כובשת. למדת במוסדות שהקימו יהודים, ואת נהנית מכל מה שהם הקימו פה על האדמה הזו מכלום, אבל בכל זאת את מזדהה עם הצד האחר. הכל מרחוק כמובן, כי לא תלכי לחיות בעזה לאות הזדהות עם מישהו, ויותר נחמד לך פה על סיר הבשר.
אולי די עם הצביעות הזו כבר?