קורא אדיב הפנה את תשומת לבי לידיעה די זניחה בעיתון, לפיה הביע אהוד ברק חרטה על כך שלא הזמין את אחי עוזי ברעם לכהן כשר בממשלתו. למחרת טילפן אלי קורא אחר, ומילמל משהו על אחי ורעייתו שהוזמנו לארוחת ערב בביתו של ברק, וקיבלו או דחו את ההזמנה. אין צורך לדווח לקוראים היותר ותיקים של הטור הזה, שלא שוחחתי על הנושא הזה עם עוזי.
בשיחות הלא מספיק תדירות שלנו אנחנו מעדיפים לדון על נושאים חשובים יותר, כמו היתרונות היחסיים של רונאלדו מקבוצת ריאל מדריד לעומת תיירי הנרי מקבוצת ארסנל. החיים קצרים וחולפים מהר, וחבל לבזבז דקות יקרות על ראש ממשלה כושל, שעלה לשלטון אחרי הצבעת אמון מדהימה ב-1999, ברח בחרפה מקידמת הבמה מקץ שנתיים, השאיר את החברה הישראלית בצרות גדולות, הרס לא רק את תהליך השלום הקודם, אלא גם את תהליך השלום הבא, ועוד השאיר את מפלגת העבודה עם שמעון פרס.
נכון שהוא נהג באחי (שלצערי ונגד עצתי הנדירה תמך בו בתחילת הדרך) בגבהות לב, שחצנות וחוסר תבונה, שלוש התכונות המלוות אותו בכל אשר יפנה, אבל זו בעיה של מפלגת העבודה ולא של השמאל. עוזי היה מוסיף המון לממשלתו של ברק (1999-2001) אבל ספק אם היה משפיע על נפוליאון הקטן לשנות את דרכיו הנלוזות. למען האמת, לא הייתי מטריח את קוראי ומדכדך את נפשם בעצם איזכורו של מר ברק אלמלא שלחו עוזרוניו רמזים עבים, מעין בלוני ניסוי מעליבים בחוסר הטקט שלהם, על כוונתו של האיש לשוב למרכז הבמה הפוליטית.
קל מאוד להתייחס לכל הסוגייה הזאת כאל בדיחה לא מוצלחת, אבל בדיחות כאלה כבר חרצו את גורלם של בני אדם לשבט או לחסד, ומי שלא מבין או לא מאמין חייב ללכת ולצפות בסרטו של מייקל מור על ג’ורג’ בוש וחבר מרעיו. יש גם המון דוגמאות ישראליות: אריאל שרון נעשה ראש ממשלה אחרי שהושעה על ידי ועדה משפטית מתפקיד שר הביטחון; בנימין נתניהו חולש על כלכלת ישראל בדרכו המסוכנת, התאצ’ריסטית, אחרי שכשל בכל הפרמטרים כראש ממשלה; גולדה מאיר נבחרה מחדש בשנת 1973, אחרי החורבן המדיני, הצבאי, הפסיכולוגי והתרבותי של מלחמת יום הכיפורים; ולפחות חמישה שרים בממשלה הנוכחית הגיעו למשרתם הרמה אחרי שניצלו בעור שיניהם מהעמדה לדין בגלל שחיתות.
גם ברק ניצל בזכות רכות לבו של היועץ המשפטי הקודם (טוב, מני מזוז היה נותן לו מדלייה), גילגל את האשמה בדבר גיוס כספים בלתי חוקי על עוזריו המסכנים, שכמה מהם אהבו אותו בכנות. הוא גם האחראי הראשי על טבח 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000. בכך חולל ברק פשע כלפי בני אדם שנולדו בצלם, כולם אזרחים ישראלים שגם לרווחתם ולביטחונם הוא נשבע אמונים כראש ממשלה. מבחינה הומניסטית, הוא פסול לכהונה ציבורית, ובוודאי שאינו ראוי לעצב אופוזיציה לשרון ולממשלתו.
לא רק שאינו ראוי, הוא גם לא יכול. האיזון בזירה הפוליטית הישראלית היה תלוי בקול הערבי, מאז הבחירות בשנת 1969. בלי ההשתתפות הפעילה של האזרחים הערבים בתהליך הפוליטי, יש רוב לשלטון נצחי של הליכוד, הדתיים הלאומנים והחרדים. הפגיעה של ברק בסיכויי מפלגתו להיות אי-פעם חלופה לליכוד היא אנושה, בעצם, חשוכת מרפא. מנקודת מבט רעיונית, אם בכלל יש כוונה למישהו ליצור כאן חלופה למחנה הלאומני, ברק גרוע יותר אפילו משמעון פרס. אבל לא המפלגה היא העיקר. החברה הישראלית זקוקה לפיוס דחוף עם האזרחים הערבים. ברק, שקיבל מהם 95% מכלל הקולות בשנת 1999, נהג בהם בצורה בהמית, לא פחות.
האזרחים הערבים שהעלו אותו לשלטון היו כמצורעים בעיניו, ולא שותפו בכלל במגעים הקואליציוניים שלו. האיש חושב שהוא גאון, והפטפטת הכרונית שלו לפעמים עובדת על בני-אדם, אבל לפחות בנושא הזה הוא נהג בטימטום מוחלט. למרבה הצער, אין די בפתגם האנגלי השגור על לשונו של ביבי ("חותך את אפו כדי להתנקם בפניו") כדי לתאר את ממדי האסון שברק המיט על ישראל. במדינה השנואה על כל תושבי האזור, אסור לפגוע, בכוונת מכוון או אפילו בטעות של חובבן, במירקם היחסים עם שישית מכלל האזרחים. מי שעובד למען ברק למרות הנתון הזה (ויש עוד) מחבל בעתידה של החברה ובסיכוי של בנינו לחיות כאן. בלי שלום פנימי לא ייכון שלום חיצוני, וברק עירער את השלום הפנימי.
ברק ניסה "לתקן" את הסטייה של מפלגת העבודה מהמרכז הלאומני אל מחנה השלום, בשני אמצעים עיקריים:
- הרס הברית בין המחנה שמשמאל לליכוד לבין האזרחים הערבים.
- קיעקוע האמונה בשלום כהסכם בינינו לבין הפלסטינים וגם בינינו לבין הסורים.
את סטיית התקן החשובה הזו חולל יוסי ביילין, שהצליח לגייס בשלב הראשון את פרס ואחר כך גם את יצחק רבין. נכון ששלושת האישים האלה עשו בעצמם טעויות רבות ופגעו באמון שההמונים הפלסטינים רחשו לתהליך השלום בתחילת דרכו. אבל לברק היתה אסטרטגיה מרחיקת לכת אף יותר. הוא רצה לסכל את התהליך מבלי לפגוע בנכונות של השכבה האליטיסטית בחברה להילחם נגד הערבים. לכן עשה הכל כדי להטיל את האחריות על כישלון התהליך על הפלסטינים, ובעיקר על יאסר ערפאת (לא גיבור חלומותי, אני חייב לציין בהקשר הזה). את הנזק שברק גרם ניתן לאמוד בעזרת מרואן ברגותי: ברק הפך את לוחם השלום הנאמן, הישר והאמיץ ביותר בשטחים – לאסיר ביטחוני בכלא הישראלי.
ה"וויתורים" שהציע ברק לערפאת היו חסרי שחר וריקים מתוכן מציאותי מכיוון שהוא הגיע למשא ומתן הסופי עם 30 חברי כנסת. הוא בעצם דרש מראשי הרשות להיחשב לבוגדים ולקעקע את היחסים הרגישים עם מיליוני הפליטים, רק כדי לחתום על הסכם חסר ערך עם רבע מכלל חברי הכנסת! כך הצליח ברק לשכנע את הבוחרים היהודים מן המרכז שאין טעם לתהליך השלום. הוא הכתיר את שרון במו ידיו בשנת 2001, ורק אז פנה לעשות לביתו תוך כדי תרגילי התחמקות מהדין והחשבון שהוא היה חייב לבוחריו וגם לחוקרי המשטרה.
ברק סייע לחישול המרכז הלאומני, תמך בשרון ברוב הנושאים, הפך למיליונר בחברה ניאו-ליברלית שמטפחת את העשירים, ועדיין שומר לעצמו את הזכות, בעצם את החוצפה, לדבר על אלטרנטיבה. אין שום הבדל בינו לבין שרון, בשום נושא, וגם לא ברמת הברוטאליות האישית והציבורית. איש מחושב ודוחה, שגם כאשר הוא מזמין מישהו לארוחת ערב, אין בכך אפילו שמץ של ספונטניות.
נסכם, כפי שרינו צרור היה אומר: ברק הוא נץ ערמומי, האיש שהרס את תהליך השלום עם הפלסטינים ואת הסיכוי לשלום עם סוריה, איש קשה ולא נאמן לחבריו ולתומכיו, שחצן בעל שיגעון גדלות בלי כיסוי, חייל טוב אבל שנוי במחלוקת שהפך למדינאי גרוע ועל כך אין מחלוקת. הוא גם תאצ’ריסט במדינה הזקוקה לרפורמה סוציאליסטית, אויב האזרחים הערבים במדינה, ואיש שבהתנהלותו אין אפילו שמץ של תקווה לשיפור פני החברה בנושאי שחיתות וטוהר מידות.
ואין לנו אלא לשאול את עסקני מפלגת העבודה: לא די לכם בעסקני האתמול שהביאו אתכם לעברי פי פחת? אין לכם גאווה בעצמכם וברעיונות שלכם ורצון חיים, פשוטו כמשמעו? שאופיר פינס-פז, איש לא גרוע יחסית לחבריו, יואיל בטובו לגבש חבורה של בני-דורו במטרה לגרש את כל פושטי הרגל ולהקים מחדש את הסוציאל-דמוקרטיה. אני יודע שגם היישות שלו תהיה ימנית ומעצבנת, חלק מהאורביט האמריקאי, ומבטיח שלא אצביע למענה לעולם. אבל כולנו זקוקים למפלגת עבודה סבירה, במקום אנשי ליכוד ב’ כמו פרס, מתן וילנאי, חיים רמון, בנימין בן-אליעזר, אפרים סנה ודליה איציק, שהמאבק ביניהם הוא אישי ולא רעיוני. מפחיד ממש שדרך הפירצה הזאת מנסה להתגנב איש גרוע יותר מכל ה"מנהיגים" האלה, אהוד ברק.
דן ליאון, אחד מוותיקי השמאל הישראלי, יליד מנצ’סטר ואולי האיש המקסים ביותר שפגשתי בסביבה החברתית והפוליטית שלי, יזם והוציא לאור אסופת מאמרים באנגלית תחת הכותרת הדו-משמעית: Who’s Left in Israel בהוצאה האנגלית היוקרתית, Sussex Academic Press.
הספר נמצא בחנויות הספרים, בעיקר ברשת סטימצקי, אבל עד כה לא זכה כמעט לביקורת הוגנת ומפורטת, למעט התפרצות מקרתיסטית אופיינית של אמנון לורד מ"מקור ראשון" בג’רוזלם פוסט. ניתן למצוא בו מאמרים מכל הקשת השמאלית, החל מהשמאל הציוני, דרך הפוסט ציונים ועד לאלה שנחשבים לאנטי ציונים. השקיפות מחייבת אותי להצהיר שגם ממני ביקש ליאון לכתוב, ובלחץ אירועי השנה פשוט לא הספקתי.
היריעה כאן לא מאפשרת לנתח את הספר, אבל הוא מומלץ מאוד לקוראים המבקשים להכיר את השמאל הישראלי, את הכוחות הפועלים בו, את המניעים הרעיוניים והפוליטיים ואת התדמית העצמית שלו. תחת הגל העכור של הדימוניזציה של השמאל, אסופת המאמרים שערך וליקט דן ליאון היא משב רוח מרענן, ותעניין גם אנשים שאינם רואים את עצמם כאנשי שמאל. הספר עורר סקרנות רבה גם בשמאל האירופי, הרואה לאחרונה בישראל יישות ימנית בלבד, וליאון, עורך בחסד עליון, הראה להם שיש בחברה שלנו גם זרמים אחרים.
אני בספק אבל מעדיף להשתמש במינוח המקובל כדי שהדברים, המופיעים גם לתפוצה כללית ודי רחבה, יהיו מובנים לכל הקוראים
אני מסכים עם חלק גדול מהדברים שציין חיים ברעם בנוגע לברק, אבל צריך להודות כי יש לברק גם כמה הישגים, ובראשם שבירת המיתוס של ירושלים "מאוחדת לנצח נצחים" וגם היציאה מלבנון.
בראיה היסטורית, יש בודאי בדברים אלו משום תרומה חשובה של ברק.
יש דבר כזה "שמאל ציוני"?
שלום חיים
כמעט כרגיל מאמרך נוגע בתחתית הבטן של כל איש במדינת ישראל שציפה לגדולות ונצורות מהאיש הקטן הזה (תרתי משמע). לא הייתי מרשה לעצמי להמשילו לנפוליאון שעשה ליהודים (בסופו של דבר – כתב הזכויות וכו’).
כגודל הציפיו כך גודל הנפילה. אמר כבר מישהו שככל שאתה גבוה יותר רעש הנפילה יהיה חזק יותר.
אני מקווה כמוך שהאיש ברק יידחה מכל משרה שלטונית וימשיך לעשות לביתו העיקר שלא יעשה לביתי!
אני מסתכל על ההתרחשויות בארץ ההזויה הזו וחושב לעצמי שיכול היה להיות אחרת אם היינו מספיק נחושים לצאת למרד אזרחי ולאמץ את מושג "החברה האזרחית" כמאזנת בין כלכלה ופוליטיקה.
חייבים לצאת עם סטיקר "רק לא ברק" כי אחריו ברך כלל מגיע הרעם ואין לנו כוח להיות שפני הניסויים של מנהיגינו "הנבחרים"
יישר כוח על המילים.
בוודאי שיש דבר כזה כמו שמאל ציוני. שלום עכשיו זה שמאל ציוני, מרצ זה שמאל ציוני, פרופ’ זאב שטרנהל הוא שמאל ציוני, לא מעט מסרבני השרות בשטחים שישבו בכלא הצבאי הם שמאל ציוני (בעיקר חברי הקיבוצים שבהם), אפילו דן ליאון שחיים ברעם משבח את ספרו הוא שמאל ציוני.
אם חיים ברעם סבור שאין דבר כזה כמו שמאל ציוני, מדוע לעשות בו שימוש כאילו הוא קיים? הנימוק שזה נעשה למען יהיו הדברים מובנים לקוראים "בתפצה כללית" (במלים פחות דיפלומטיות: למען ההמונים הנבערים) היא גם הולכת שולל וגם התנשאות אופיינית של שמאל קיצוני אנטי ציוני.
לא הבנתי מה אחיך קשור לנושא המאמר. גם הוא לא עשה גדולות ונצורות למען המדינה.
במדינה דמוקראטית כל אדם יכול להציג את מומדותו העם יחליט. בכל מקרה מי שיבחר לא יקבע על פי מאמרים בעיתון אלא על פי הפתרונות שהוא מציע לעתיד ולא על סמך העבר.
אני מניח שבוא היום, על כף המאזנים, מול כל מעשיו הנבליים של נפוליון הקטן, יעמוד לזכותו היציאה מדרום לבנון.
כניראה שככה זה בהנהגה שלנו, על כל מעשה טוב צריכים לעשות חמש מאוד מעשים שהם בכיה לדורות .
מה זה "זכות בסיסית להגדרה עצמית"? האם ניתן לאפשר לתומך ברעיון הטרנספר להגדיר עצמו כ"איש שמאל"? שמאל הוא שמאל הוא שמאל, ואג’נדה ציונית מנוגדת לאג’נדה שמאלית. די עם הפוסט-מודרניזם הארור.
לא אמרתי שאין דבר כזה שמאל ציוני, אלא דיברתי על ספק. הספקות הם גם האדנים שעליהם נשען כל דיון רעיוני.
בוודאי שיש ציונים המגדירים את עצמם כאנשי שמאל, והרי אנחנו תומכים בזכות הבסיסית להגדרה עצמית..
אכן צודק המגיב, מי שתומך בטרנספר אינו שמאל, הציונות ביצעה טרנספר גדול ב-48, שאותו הובילו הזרמים ה"שמאליים" ומאז ועד היום היא מנציחה אותו במניעת זכות השיבה.
דיקטטורה סינית או לא דיקטטורה סינית, מי שתומך בטרנספר אינו שמאל, אבל בישראל מי שעושה טרנספר הוא כנראה שמאל…
יסלח לי האיש מהחצר האחורית.מה הדאווין הזה? מי שתומך בטרנספר הוא לא איש שמאל, כפי שמי שתומך בדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוא לא איש שמאל וכפי שמי שתומך באסאד הוא לא איש שמאל. זו דעתי. מה הקשר לציונות? הביטוי "שמאל הוא שמאל הוא שמאל" הינו חסר משמעות כי כמספר אנשי השמאל כך מספר ההגדרות. שמאל ציוני לא יכול להיות בעד טרנספר כפי שימין ציוני לא יכול להיות בעד הלאמת אמצעי היצור. אג’נדה ציונית יכולה להיות אג’נדה שמאלית בתנאי שמדובר באג’נדה ציונית שמאלית.
שאלת תם:
יואיל בבקשה הכותב מהחצר האחורית להגדיר מהו "שמאל".
אני חושב.
ואין קשר לפוסט מודרניזם. יש אנשים המגדירים עצמם ציונים ושמאליים, ויש לכבד הגדרה זו.
לחצר האחורית,
אפס קצהו של שמץ של חוש הומור לא יזיק לך. וחוץ מזה, אני מודרניסט ולא פוסט-מודרניסט, מלבד אולי העובדה שאינני משוכנע שיש לי מונופול על הצדק ועל האמת.
שותף לדעותך על אהוד ועל רוב חברי מפלגת העבודה, חיים, אך המאמר משעמם כי החומרים בו לעוסים לעייפה.
מספיק כבר להאשים את ברק באופן בלעדי בכשלון השיחות. נכון, האיש מגלומן, ותוכניותיו השאפתניות והגרנדיוזיות מדי התפוצצו לנו בפרצוף. אך הנטייה לזכות את הפלסטינים מחלקם בכישלון (ועוד כאחראים העקריים) ובמה שבא אחריו, הרי הוא דומה לזיכוי רוצח הוריו בנמוק של ילדות קשה ויתומה. במילים אחרות, זוהי טענה מגונה.
ברור למדי שלהיות מחוץ לקונסנזוס הלאומי הוא ענין של גאווה עבורך ועבור חבריך (מעין מרדנות פרונדרית אופנתית שכזו, כמו משקפי ג’ון לנון). יחד עם זה, האם לא הגיע זמן להתבגר, להתפכח, ולהבין שלא הכל תלוי בנו ושיש גם הצד השני?
ושתי הערות לסיום:
א. הסר דאגה מלבך, אף אחד ממפלגת העבודה (לא ברק ולא פרס) לא "יראה" שלטון בעתיד הנראה לעין. כך שנסיונות הקאמבק הלא רלוונטיים של איש לא רלוונטי למפלגה לא רלוונטית לא צריכים להפחיד אותך.
ב. למה הכינוי הסרקאסטי הזה, "המחנה הלאומני"? אני די בטוח שאחיך לא היה אוהב עם, למשל, למפלגתו היו קוראים "אבודה" במקום "עבודה".
לאמנון לביא,
לפי בקשתך, אלמדך דבר בכנות: לאהוד ברק לא היה רוב בכנסת להצעות שלו לעראפת, שלא היה בהן אפילו שמץ של כנות. כולם יודעים זאת, חוץ משטופי המוח מהמרכז הלאומני, שמספרם מתמעט והולך (כיוון שהם נספחים לגרועים מהם). זוהי כל התורה על רגל אחת.
אם אפשר להתייחס לשני הערותיך האחרונות:
א. אילו היית בטוח שהמחנה הלאומני ינצח, לא היית טורח לכתוב תגובות באתר הזה. האמת, נראה לי שתחושות הבטן שלך (ושל רבים) זזה שמה שיש לנו עכשיו זה ממשלת מעבר שאין לה שנציגיה מאוסים עד מאוד – בשפת תקשורת הם "לא עוברים מסך"
ב. נדמה לי שנכון לקרוא לך וחבריך מחנה לאומני כי אתם מנסים לנסוך בכל דבר מימד לאומי. תמיד האזרחים מתבקשים להקריב את הכדאי להם אישית כדי לקדם איזה גחמנ ממשלתית כמו מטוס הלביא או טיל החץ או "מפעל" ההתנחלויות.
אתם גם לאומנים בגלל שאתם שופטים אדם לפי דתו או מוצאו – אילו הייתי ערבי הייתי פחות ערך בעיניך ואפילו עם אני 10 דורות בארץ.
הערה לסיום:
חסכו מאיתנו את הארס והציניות של מערכת פרופגנדה – הדיונים מעניינים יותר כך.
תודה מראש
ילמדני חיים בכנות הרי האינטיפדה התחילה עוד לפני שברק נשאר בלי תמיכה בכנסת.מדוע באמת לא הסכים ערפאת להסכם שיתן לו 95%מדרישותיו.
הרי באמת איננו יודעים באופן מוסמך כי הצד הערבי אכן מכיר בזכות הלאומית הלגיטימית של היהודים בארץ ישראל וזה לדעת רוב היהודים שורש הבעיה
לאמנון לביא,
אתה עדיין מתהלך עם הנתונים השקריים שהופצו על ידי מכונת התעמולה של הימין כאילו ברק הציע לערפאת 95% מהשטח. הוא מעולם לא הציע זאת. המפה שהציע ברק פורסמה בשעתו על ידי גוש שלום (אולי היא עדיין מצויה באתר שלו) ולפיה הציע ברק קצת מעל 80 אחוזים מהשטחים הכבושים כשהם מבותרים לשלושה חלקים על ידי התנחלויות ישראליות. ואל תשכח כי השטחים הכבושים כולם הם 28 אחוזים מפלסטין ההיסטורית כשישראל בגבולות הקו הירוק מהווה 78 אחוזים מאותה פלסטין.
כל אחוז שאתה מוריד מהם, בוודאי כשאתה מוריד כ-17 אחוזים, זה גזילת כבשת הרש. ערפאת לא היה יכול לקבל הצעה כזאת בלי להיות מוקע כבוגד ומשת"פ ישראלי כמו הגנרל הלבנוני שפיקד מטעם ישראל על כנופיות צד"ל.
רעיון: אולי הקשיים בהבנה כיצד ייתכן "שמאל ציוני" קשורים לא רק בהגדרה לא נכונה של "שמאל" אלא גם בהגדרה בעייתית וחד-ממדית למדי של "ציוני"?
עניין לנו בהגדרות (וזה בדרך-כלל עניין משמים ומייגע). מי שמגדיר ציוני לפי דרכם של שאול יהלום או לימור לבנת, ימצא, אכן, ש"שמאל ציוני" הוא סתירה במושג. אבל למה לאמץ דווקא את הגדרתם שלהם? האם הגדרנו "קומוניסט" על-פי הדוגמה של ברז’נייב או צ’אוצ’סקו דווקא? (ונתעלם לרגע מן הח’ יוסף ס.)
אם נאמץ הגדרות מעניינות ועשירות יותר לציונות, אנו עשויים לגלות כמה מסקנות מפתיעות. למשל, ששמאל-ציוני זו עמדה קונסיסטנטית. למשל, שמדיניותו החברתית-כלכלית של ביבי נתניהו היא אנטי-ציונית. למשל, שאנטי-ציונות הולכת טוב מאוד עם ליבראליזם, ואפילו ליבראליזם-רדיקאלי, אבל מתקשה דווקא להסתדר עם השקפה סוציאליסטית.
הערותיך רק ממחישות את היהירות וההתנשאות של מחנה ה"שלום". בשתי ההתיחסויות שלך בנית תדמית על סמך (א) "נראה לי", ו-(ב) "נדמה לי", ובהשלכה אתה מיחס גם לי "תחושות בטן". ככה לא בונים חומה. אני, מה לעשות, מעדיף ניתוח מושכל.
ניתוח כזה מראה, למשל, שכאשר יפוגו ימיה של ממשלת מעבר זו, ש"לא עוברת מסך" (כהגדרתך) הממשלה שתחליף אותה תיהיה ימנית יותר ולא שמאלנית יותר בדעותיה. אתה מבין, על אף הזלזול האופייני של המחנה שלך כלפיו, העם איננו טיפש ואינו קונה לוקשים של "פלסטינים שוחרי שלום" עם הקסאמים והמתאבדים. העם לא יתן את קולו למכים על חטא וצועקים "מאה קולפה", כאשר האשמה היא לא שלנו.
את הערתך האחרונה כלל לא הבנתי: איזה ארס ואיפה הציניות?
רוקסטון