במהלך שנות ה-80 הביעו אנשים רבים פליאה לנוכח השילוב שערכו ממשלתה של תאצ’ר באנגליה וממשלו של רייגן בארה"ב בין רטוריקה ליברלית-אינדיבידואליסטית (המדגישה את ערכו של הפרט ואת חירויותיו) לבין פרקטיקה אוטוריטרית (הפוגעת בפרט ובחירויותיו). שילוב זה נתפס והוצג כמין סוג של "תאונה" או סטייה מן הליברליזם האינדיבידואליסטי בשמו דיברו המשטרים הללו. למעשה, אין כאן שום סטייה: דיאלקטית, האינדיבידואליזם הכלכלי והאוטוריטריזם הפוליטי הנם למעשה שני צדדים של אותו מטבע ניאו-ליברלי. מעצם טבעם, מבקשים בני אדם להתארגן ולפעול ביחד כקבוצה בכדי לשפר את תנאי חייהם, גם (ואולי בעיקר) כאשר הם חיים בתנאים המדכאים ביותר. כל נסיון למנוע מאמצי התארגנות שכאלה, ואילוץ אנשים לקדם את האינטרסים שלהם בנפרד, טומן בחובו כפייה וכוחנות ברוטלית בלתי רגילה – רק הפעלה אלימה וחסרת רחמים של כוחה הריכוזי של המדינה יכולה להביס את מגמת ההתארגנות של פועלים, נשים, קבוצות אתניות ועדות דתיות. אין זה מקרי, אם כך, שכל המדינות, ללא יוצא מן הכלל, שזכו להערצת חסידי השוק החופשי הפרוע הן מדינות בעלות משטר אוטוריטרי.
הקשר בין ניאו-ליברליזם כלכלי לבין אוטוריטריזם פוליטי, אם כך, אינו מקרי או פרדוקסלי, נהפוך הוא: הפרקטיקה הפוליטית האוטוריטרית אינה אלא תוצר הגיוני של הניאו-ליברליזם הכלכלי והיא טבועה בו. תמיכתם של כלכלנים ניאו-ליברלים כגון פרידריך האייק או מילטון פרידמן וה"שיקגו בויז" במשטרים אלימים ורצחניים כגון משטרו של פינושה בצ’ילה, אף היא אינה מקרית או סטייה מהשקפת העולם הניאו-ליברלית אלא נובעת ממנה. נשאלת השאלה, מהו המכניזם המקשר בין שני צדדיו של המטבע הניאו-ליברלי – בין האינדיבידואליזם הכלכלי לבין האוטוריטריזם הפוליטי, שהוא על-פי הגדרה אנטי-אינדיבידואליסטי? התשובה טמונה בעיקרה ביחסו העוין של הניאו-ליברליזם לפוליטיקה, או ליתר דיוק, בתיעוב שהוא רוכש לשימוש באמצעים פוליטיים לשם השגתן של מטרות קולקטיביות.
על-פי פרידריך האייק למשל, אין מולך זולת האינדיבידואליזם הכלכלי המתבטא בשוק חופשי ובקיומם של מוסדות קפיטליסטיים. הניאו-ליברליזם שלו אינו מבוסס על ערך האדם, רווחתו, כבודו, חירויותיו או זכויותיו, אלא על עליונותה של כלכלת השוק כערך בפני עצמו. מאחר שבמשטרים דמוקרטיים עלולה בורות ההמונים ("הברקה" נוספת של האייק) לחסל את מוסדות השוק הקפיטליסטיים, קובע האייק, על המדינה להיות אקטיבית ולפעול בכל דרך בכדי שמוסדות אלה יישמרו, גם אם הדבר מצריך פרקטיקה אוטוריטרית. בשם הפטישיזם של השוק והאינדיבידואליזם הכלכלי, אם כך, על המדינה לסכל באופן ממוקד כל סוג של אינדיבידואליזם אחר, קרי: כל שמירה או קידום של זכויות אדם חברתיות, אזרחיות ואף פוליטיות העלולות לסכן את הקפיטליזם ואת מוסדותיו. בהקשר זה ראוי לתת את הדעת להבחנה שעורך האייק בין טוטליטריזם לבין אוטוריטריזם. את הטוטליטריזם הוא מגדיר כמשטר המנוגד לאינדיבידואליזם כלכלי והמזוהה לפיכך בעיקר עם השמאל. אוטוריטריזם, לעומת זאת, מוגדר אצלו כמשטר המנוגד אמנם לדמוקרטיה ופוגע בזכויות האדם, אך עולה בקנה אחד עם ליברליזם כלכלי ולפיכך מזוהה בעיקר עם הימין. בכדי למנוע את הטוטליטריזם (כלומר את שלטון השמאל), אומר האייק, מותר ולעתים חובה לעשות שימוש באוטוריטריזם (כלומר לבסס דיקטטורה של הימין). ניתוח דומה באווילותו נעשה על-ידי ג’ין קירפטריק (חברת הממשל של הנשיא רייגן ושגרירת ארה"ב באו"ם, לשעבר): בשם המאבק בטוטליטריזם השמאלני, טענה, על ארה"ב לתמוך במשטרים אוטוריטריים ימניים כדוגמת שלטון הגנרלים בארגנטינה. גם למשטריהם הפאשיסטיים של פרנקו בספרד וסלזר בפורטוגל (שנים לאחר היעלמותם) גילתה קירפטריק אהדה דומה.
אצל מילטון פרידמן הטיעונים שונים, אך המסקנות המעשיות האוטוריטריות דומות להפליא לאלו של האייק ונובעות לוגית מטיעוניו של פרידמן עצמו. בניגוד להאייק, פרידמן תומך לכאורה בזכויות הפרט, בחירויות פוליטיות ובדמוקרטיה, ודוגל בכלכלת השוק משום שלשיטתו הקפיטליזם הוא הוא המבטיח אותן. חירות פוליטית, אומר פרידמן, מחייבת חירות כלכלית, וחירות כלכלית משמעה קפיטליזם. על-פי פרידמן, השוק הקפיטליסטי הוא ממלכת החופש בהתגלמותה משום שבו ורק בו לאיש אין עוצמה, וכאשר לאיש אין עוצמה, כולם לכאורה חופשיים או עצמאיים. הנקודה היא, שעל-פי תפיסה זו החירות מוקנית ליחידים כל עוד הם פועלים אינדיבידואלית ולא במסגרת ארגונית משותפת, כלומר פוליטית. התארגנות לשם פעולה משותפת נתפסת כאיום על החירות ולא כמימושה משום שבהתארגנות שכזו יש מן ההעצמה.
הכללים להם המדינה הקפיטליסטית מחויבת, אם כך, אמורים לסכל פעולות קולקטיביות שלא לומר לדכא אותן, כל זאת בשם החירות, הדמוקרטיה והאינדיבידואליזם. לא מפליא אם כך, שמדינות רבות בהן פרידמן הפך למעין גיבור תרבות (הפיליפינים, סינגפור, דרום קוריאה, ומדינות אמריקה-הלטינית תחת המשטרים הצבאיים – ארגנטינה, ברזיל וצ’ילה, למשל) הן מדינות בהן הקפיטליזם והאוטוריטריזם הלכו יד ביד ולא, כדבריו הדמגוגיים של פרידמן, הקפיטליזם והדמוקרטיה.
דיכויין של התארגנויות (בראש ובראשונה של איגודים מקצועיים וועדי עובדים) בשם השוק החופשי והאינדיבידואליזם הכלכלי לא מאפיין רק מדינות אוטוריטריות מובהקות. כאמור, גם ממשלות של מדינות הנחשבות דמוקרטיות פעלו לעתים באופן אוטוריטרי כאשר פגעו בזכות ההתארגנות של עובדים, מנעו מהם לשבות ולהפגין, עצרו את מנהיגיהם ואף השתמשו כנגדם בכוחות משטרה וצבא – מימיו העכורים של המעיין הניאו-ליברלי שטפו גם מדינות הנחשבות דמוקרטיות, וכיום הוא שוטף גם את מדינת ישראל. בשם "התחרות החופשית", "כלכלת השוק", "הצמיחה" ו"האחריות האישית" מוציאה לפועל ממשלת ישראל בניצוחו של שר האוצר בנימין נתניהו מדיניות אוטוריטרית שכל כוונתה לשבור ("כן, לשבור", כלשונו של ז’בוטינסקי) כל התארגנות של עובדים ולחסל למעשה את ועדי העובדים והאיגודים המקצועיים. המאבק האמיתי בין האוצר לעובדי הנמלים למשל, הוא למעשה סביב עצם זכותם של העובדים להתארגן ולקדם במשותף את האינטרסים שלהם ולא, כפי שנטען בלי סוף, סביב האינטרסים המובעים עצמם, צדקתם או אי-צדקתם. החקיקה בדבר ההפרטות והפגיעה בזכות השביתה למשל, אינה אלא דוגמא מחליאה לשימוש האוטוריטרי שעושה ממשלת ישראל בכוחה של המדינה בכדי לנתץ את ארגוני העובדים ולמנוע מהם כל אפשרות של השפעה בתהליך קבלת ההחלטות – הן ברמה הלאומית והן ברמת מקום העבודה.
מאמר מצויין. בלי להכביר במילים הצליח הכותב עופר כסיף למצות ולהסביר את השקפת העולם הניאו-ליברלית שנתנה חותמת הכשר לכמה מיצרי האדם האפלים והשפלים ביותר, וגושפנקה "חוקית" להעמקת פערים כלכליים חברתיים.
יונתן א.
קודם כל הייתי רוצה לציין לשבח את כותב המאמר על בהירות כתיבתו, לצערנו רוב המאמרים העוסקים בדיאלקטיקה פוליטית עטופים במלל ‘פוסטי’ בלתי חדיר.
מעבר לזאת יש לשאול איזה עניין יש לנו בדיאלקטיקה של רייגן ת’אצר וחסידיהם?, הכותב מבהיר שאין סתירה בין הרטוריקה הליברלית לבין הפרקטיקה האוטוריטרית, אבל נניח שהיה סתירה כזו?, האם הסתירה הייתה מגבילה במשהו את מעשיהם של אותם אנשים?, האם לרטוריקה יש משמעות בכלל מלבד הצורך שלהם להצדיק פעולות אלו ואחרות?
גם אני רוצה להצטרף לשבחים
בס"ד
מר כסיף שלום רב,
בין המשטרים האוטוריטריים הימניים עימם ארה"ב קיימה קשרים הדוקים בימי ממשל רייגן המנוח הייתה גם מדינה אחת שכבושה כעת ע"י ארה"ב: עיראק.
תקן אותי אם אני טועה.
מאוד מעניין.
שימו לב שמדינות עם רק מונוטיסטי (נוצרי ומוסלמי, היהדות זה משהו אחר) תמיד מצמיחות תנועות שמיועדות לכל העולם. לא מספיק שהקפיטליזם טוב לארצות הברית הוא אמור גם להיות טוב לכל העולם. כנ"ל לגבי הסוציאלזים, וגם לגבי החילוניות הצרפתית (בדמות המוזרה של חוק הרעלה המאוד לא דמוקרטי)…
ולגבי התקהלות קבוצתית יש דווקא לאימריות ולמדינות החזקות הרבה מה ללמוד מהאימפריה האוטומנית (שדווקא הייתה חלשה בזכויות פרט, אבל הייתה חזקה בשכויות של כלל)
להיבטים המרתקים במאמרו המעולה של עופר כסיף, יש להוסיף את השימוש המושכל של הבורגנות בתקשורת ובשירותים החשאיים, כדי לדכא התארגנויות פועלים. בהקשר הזה אני ממליץ מאוד על ספרו המאלף של כתב הגארדיין
Seamus Milne ששמו The Enemy Within .
מילן מפרט בספר את שיטות הדיכוי, ההסתה וההכפשה נגד אירגון הכורים הבריטי, ואת התפקיד המרכזי שמילא בפרשה הזאת רוברט מאקסוול, האיש שגנב את קופת הפנסייה של עובדי המירור והשאיר מאות אנשים בחוסר כל.
ייתכן שיש צורך להזכיר שמאקסוול היה מקורב מאוד לשני מנהיגי המרכז הלאומני, טומי לפיד ושמעון פרס, ושלחרפת כולנו הוא נקבר בהלווייה ממלכתית בישראל.
אכן, מאמר מצויין, המראה שמילטון פרידמן ודומיו תומכי בחירויות האזרח אבל לא בחופש ההתארגנות, שבלעדיו לא היתה קמה אף מדינה הקיימת היום, כולל מדינות דמוקרטיות.
הערה אחת למואיז: אני לא סבור שבאימפריה העותמנית היה דבר שמתקרב לשוויון זכויות למיעוטים, וראה את יחסם לשיעים, לכורדים, לארמנים ועוד.
לעניין חוק הרעלה בצרפת, הוא נוגע גם למי שבא לבי"ס ממשלתי עם צלב. אולי החוק מוטעה, אבל לא נראה לי שהוא מאוד לא דמוקרטי, כדבריך. בארה"ב נאסרה תפילות בבתי ספר ממשלתיים, או הצגת עשרת הדיברות בכיתות דווקא כדי להגן על המיעוט שאינו שייך לדת הרוב (כן, גם על אתאיסטים).
לעופר, ברכות, מאמר מצויין. ליואב, הבנת הרטוריקה חיונית כדי להילחם בה. היא מופנמת על ידי ציבורים אדירים, מוטבעת באמצעות התקשורת, ויוצרת קונסנזוס בינלאומי של תודעה כוזבת. שבירת שפת השקרים, בין אם זו של הציונות ובין אם זו של הקפיטליזם הגלובלי, היא בעיני היום תפקידו החשוב ביותר של כל כותב פוליטי.
אכן הכותב מראה את הקשר שבין הכלכלת הניאו ליברליזם לדיקטטורה חדשה. איסור על התארגנויות עובדים הוא אחת מהפגיעות הקשות בדמוקרטיה, בעוד שחברי הכנסת נתבעים שוב ושוב על שחיתות זו או אחרת….
ככה צריך לכתוב.
חבל שכסיף נעלם מהאופק.