בעקבות תערוכה עכשווית בגלריה שלוש בתל אביב
שערו בנפשכם את התמונה הבאה: אמן ידוע מציג שני דיוקנאות זה לצד זה – האחד הוא דיוקן של רוצח והשני של אדם שהקדיש את חייו למאבק נגד נשק להשמדה המונית. הצבתם זה לצד זה אמורה, מן הסתם, לבטא איזו-שהיא עמדה פוליטית-חברתית. הרוצח עדיין יושב בכלא, בו הוא זוכה ליחס מיוחד והרבה זכויות יתר. האיש שהקדיש את חייו למאבק נגד הנשק הקטלני ביותר בהיסטוריה ישב אף הוא בכלא שנים רבות (בתנאים לא-אנושיים), ורק לאחרונה יצא משם, אם כי עדיין איננו חופשי.
מישהו יכול להסביר לי את הצירוף הזה? אולי יואיל מוטי מזרחי, שעבודותיו לעתים קרובות מבטאות עמדות חברתיות-פוליטיות מקוריות, להבהיר למה התכוון כאשר הציב יחד את דיוקנו של יגאל עמיר, מי שרצח בדם קר את יצחק רבין, נבחר העם, לצד מרדכי ואנונו, מי שאישר בפני העולם את מה שכבר ידעו המומחים וארגוני הביון למיניהם – היינו, שלישראל יש מאגר גדול של נשק גרעיני.
יגאל עמיר זכה למשפט גלוי והוגן. מרדכי ואנונו נחטף באלימות מארץ זרה ונשפט במין משפט שדה בו לא הותר לו אפילו לחקור את מאשימיו או להביא עדים מטעמו. האמת הפשוטה היא שהראשון הוא פושע והשני הוא גיבור. הדבר המשותף לשניהם הוא שנים ארוכות בכלא, אבל על בסיס זה אפשר לחבר את נלסון מנדלה עם ג’יימס ארל ריי, רוצחו של מרטין לותר קינג.
כן, אני יודעת: רבים בישראל רואים במרדכי ואנונו בוגד, למרות שהיו מעריצים אותו על אותו מעשה בדיוק אלמלא היה ישראלי – אם למשל היה אירני או צפון-קוריאני. מצד שני, בעיני ישראלים רבים יגאל עמיר הוא גיבור, וכמוהו גם רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין.
המסקנה – אנחנו עומדים בצומת נורא בו כל קני-המידה התערערו. אם גם אמן ישראלי מוכר ומכובד מסוגל להציג מין עיוות שכזה, פירוש הדבר שצריך לשלוח את כל העם הזה חזרה לגן הילדים, ללמוד את הכללים הבסיסיים של התנהגות אנושית הגונה.
כנראה שמוטי מזרחי נהפך למזדהה – משתף – פעולה. מסכן. ממליץ לא לקנות את אומנותו.
אני חושב שזה דווקא מעורר מחשבות, גם אמיר וגם וענונו שניהם נחשבים בעיני הרוב כ"בוגדים" ובעני מיעוט כגיבורים. אם היינו חיים רק במיקרוקוסמוס הישראלי זה היה באמת מעניין ,אולם יש הבדל גדול מאוד בניהם: מעמדם בחברה הישראלית דומה, אבל בעולם הרחב מעמדם שונה מאוד .
גם יגאל עמיר וגם מרדכי וענונו הם מזרחים שלכאורה מרדו בהנחות היסוד של הקונסנזוס הישראלי-אשכנזי. אני כותב לכאורה כי עמדותיו הכהניסטיות של יגאל עמיר מכילות למעשה כל כל הנחות היסוד הגזעניות של הציונות והנהגתה האשכנזית. זה גם ההבדל בין השנים, המרד של וענונו הוא מאבק לשלום ולצדק בעוד שיגאל עמיר פשוט הצטרף לזרם הכי פסיכי וגזעני של הציונות.
יעל שלום
הזדהיתי לחלוטין עם הזדעזותך מן ההקבלה בין שתי הדמויות: עמיר וואנונו. אוקיינוס של הבדלים חוצץ בין מעשה הנבלה של עמיר לבין אומץ לבו של ואנונו. עם זאת, והגם שלא ראיתי את התערוכה המדוברת (אגב, התפרסמה היום כתבה ארוכה בנידון במוסף "גלריה" של "הארץ" מאת דנה גילרמן) ועל יסוד המסר של "מיטב השיר כזבו" ומשהו מעין "בעיני המתבונן" אסור לנו, כמעט בשום מקרה למתוח ביקורת, למעט אמנותית, תרבותית, על תצוגות אמנותיות שונות או מיצגים. כמו שלחמנו למען המיצג בשטוקהולם וכנגד הברוטליזציה הפרובינציאלית של ציבור מסויים בארץ אשר דחק באוצרת מוזיאון תל-אביב להסיר מספר ציורים אשר קוממו אותם, כגון צלב קרס בתוך מגן דויד ולהיפך. אין זה גם משנה מה חשב האמן, אם בכלל ואם בכלל הוא מעוניין לחשוף את מניעי יצירתו. סתימת פיות, או לחלופין שבירת מכחולים או מפסלות אמן, פסולות מעיקרן. איך שלא נתבונן על כך נסתכן בקריסת הליברליזם וזכות הבעת העמדה. ואולי, נאמר, דווקא הצגת שתי הדמויות תעורר ויכוח כלשהו, אפילו פוליטי או אידיאולוגי, ואו-אז נבלתו של זה ואומץ לבו של זה, יתפשו דווקא מקום בשיח הווכחני ולפחות הנושא לא ירד מסדר היום הדיסקוסולוגי של חברתנו.
לא ראיתי את התערוכה, ולכן אני מתיחס לתיאור של הגב’ לוטן בלבד.
האם יכול להיות שהאמן ניסה ליצור ניגוד בין השנים, ולא השוואה?
אהבתי מאוד את הכתבה 🙂
המשיכו כך …