השלטון הישראלי, על כל גלגוליו, האמין שדרך הטיפול הנאותה בציבור הערבי היא בעיקרה כלכלית. הוא גרס שהעלאת רמת החיים של הערבים בישראל תגביר את אהדתם למדינה. כך השר אהוד אולמרט, אשר כיהן כשר לעניינים ערבים בשנים 1989-1990, הביע תפיסה זו באופן ברור: "אם אגיע לכך שבעיית הביוב בכל יישוב ערבי תיפתר, ושיש יותר תוכניות מתאר, ויש יותר הקצאת אדמות לבנייה, ויש כבישי גישה, אני יכול להגיד לכם: מעתה ואילך אתם חלק מהאוכלוסייה במדינה. תחיו את בעיותינו, תאבקו את מאבקנו, וגם תסבלו את סבלותינו". האבסורד הוא, שאף על פי שזו היתה גישתו של הממסד השלטוני בכל שנותיה של המדינה, הוא לא עשה די לבצעה הלכה למעשה; בעיות הביוב ביישובים הערביים עדיין לא נפתרו, אין תוכניות מתאר ואין הקצאת אדמות לבנייה.

מעולם לא היתה קיימת בישראל תפיסה מגובשת וברורה בנוגע למעמדה הרצוי של האוכלוסייה הערבית, אשר מערכת יחסיה עם הממשלה הם תוצר משולב של צורכי השלטון ואתגרי המדיניות שהציגה ומציבה בפניו האוכלוסייה הערבית באופן מתמשך. הרשות המבצעת – בדרג המדיני ובדרג המינהלי – העדיפה פתרונות אד-הוק לעומת גיבוש מדיניות כוללת וארוכת טווח. כך למשל, אם נדרשה הממשלה לסוגיות הנוגעות למצבו של הציבור הערבי, עשתה זאת בשל אילוצים מיידיים, ואופן טיפולה היה בעצם הכרזה על מתן פתרון מוגדר לבעיה הספציפית שנדונה לפניה. יתרה מזאת, הדרג הפוליטי לא השכיל להפנים את הצורך במתן שוויון מלא לאזרחים הערביים, בעוד שזרועות אחרות של הממסד כגון השב"כ הפנימו זאת ואכן השב"כ המליץ בפני הדרג המדיני על הצורך לשנות את המדיניות התקציבית המפלה כלפי האזרחים הערביים.

יתרה מזו, גם כאשר התקבלו החלטות מעשיות, שנועדו במוצהר לשפר את איכות החיים המוניציפאליים של האוכלוסייה הערבית, נוצר פער ניכר בין הכוונה למימושה. מדיניות הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית הינה מדיניות מזניחה, תגובתית, ואינסטרומנטלית במהותה. כך למשל, בעקבות אירועי אוקטובר 2000 הקשים, אשר חשפו את תפיסתו הכוחנית של הממסד השלטוני למיעוט הערבי, החליטה ממשלת אהוד ברק לתקן את המשבר על ידי  תגבור המשאבים הכספיים המופנים למיעוט הערבי, וכך כבר ב-22 באוקטובר 2000 אישרה הממשלה את תוכנית הפיתוח החברתי-כלכלי ליישובים הערביים. מדובר היה בתוכנית רב-שנתית אשר לפיה התכוונה הממשלה להקצות ליישובים הערביים כ-4 מיליארד שקלים במשך ארבע שנים, וזאת בכדי לתת "תנאים שווים והוגנים לערביי ישראל בתחום החברתי-כלכלי" כלשון ההחלטה. למרות החלטה זו, הקצתה המדינה רק 7% מתקציבה השנתי לאזרחיה הערביים אשר מהווים 20% מכלל האוכלוסייה הישראלית. כך שכעבור ארבע שנים מקבלת ההחלטה, נוכחנו כי ביצועה הוא חלקי בלבד הלכה למעשה. לאור כך, החלטה זו לא רק שאינה מגשרת בין הפערים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית, אלא אף משמרת את הפערים הקיימים ביניהן.

אחד המדדים לבחינת התייחסות הממשלה לאוכלוסיות השונות הוא אופן הקצאת המשאבים. מדינה המתהדרת ביחס שוויוני כנגזרת מהיותה מדינה דמוקרטית, שומה עליה שהיא מקיימת הקצאה שווה לציבורים שונים, ואפילו הקצאה "המפלה" לטובת מגזרים שהופלו לרעה בעבר לשם צמצום הפערים. אולם בפועל לא מתקיימת המדיניות המוצהרת של מתן משאבים שווים לאזרחים הערביים כפי שהם מוקצים לאזרחיה היהודים, שלא לדבר על המציאות המתבקשת של מתן העדפה מתקנת לאור מחדלי העבר.

היעדרה של מדיניות מגובשת לשיפור מעמדה של האוכלוסייה הערבית משמעותה, בין היתר, גם היעדרה של מדיניות כלכלית-תקציבית הנותנת מענה לצרכים המיוחדים של האוכלוסייה הערבית. הממסד השלטוני נוקט בפועל באפליה שיטתית כלפי האוכלוסייה הערבית בכל הקשור לחלוקת המשאבים, וזאת לא מכיוון שהמיעוט הערבי אינו חלק מהאוכלוסייה במדינה, אלא שהממסד השלטוני החליט לראות אותו ככזה, ובכך הוא רק דוחק את הערבים בישראל אל מחוץ לגבולות האזרחות המשותפת.

Share on Facebook