הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 בספטמבר, 2004 20 תגובות

לפני שלושה שבועות הפתיע אותנו חבר הכנסת אבו וילן בדיבורים לוחמניים נגד המתנחלים, ואף איים עליהם באלטלנה חדשה. הסגנון הזה מאפיין דוברים מסוימים של השמאל הציוני. מצד אחד, הם מתגייסים למחנהו של אריאל שרון ותומכים בפארסה המגוחכת הזאת הנקראת "התנתקות", ומצד שני, כשהם שואבים כוחות מחודשים מההצטרפות לקונסנזוס, הם מרשים לעצמם לנקוט לשון אלימה נגד מתנגדיהם הפוליטיים. ההתמרכזות המשתמאלת הזאת מאפשרת להם לשמר את התדמית העצמית הנאורה, ולתמוך בראשי ממשלות, כמו שרון ואהוד ברק, שתפיסת העולם שלהם בכל הנושאים, כולל הגלובליים, היא ימנית קיצונית.

אני זוכר היטב כיצד לחץ וילן על חברי סיעת מפ"ם בכנסת לא להתנגד למלחמת לבנון הנפשעת בראשיתה, ביוני 1982, ואנשים מסוגו לא לומדים דבר ולא שוכחים דבר. תמיד תמכתי בהורדת כל ההתנחלויות בלי יוצא מן הכלל, אבל הפעלת אלימות כלפי אזרחים היא רק מוצא אחרון, ואצל וילן היא מהווה תחליף לרדיקליות פוליטית, לא ביטוי שלה. ייתכן מאוד ששחיקת החלום על שתי מדינות לשני עמים, אפילו בדרך להקמת מדינה פדרטיבית אחת, ייאלץ את המתנחלים לשקול חלופות, שאינן מציאותיות ברגע זה. מכל מקום, לא הייתי שולף את התותח הקדוש של דוד בן-גוריון בקלות כזאת, רק כדי להגשים את החזון הדמוגרפי שעומד בבסיסה של הציונות. לעשות למתנחלים אלטלנה, רק כדי שתהיה לממסד הישראלי לגיטימציה להקים כאן בנטוסטנים לפלסטינים ולהמשיך לשלוט ברשות פלסטינית שתהיה מטבע הדברים מושחתת עד היסוד? לא בבית ספרנו. רצוי שחבריו של וילן במרצ יעשו חשבון נפש – הוא מקרה אבוד לדעתי – וישקלו ברצינות תוכניות אנושיות יותר. ריסון אלים של מרד פאשיסטי נגד הממשלה הנבחרת עלול להיות בלתי נמנע, אבל זה לא תפקידו של השמאל להיות הצ’ירלידר של הממסד.


אני חושש מאוד מקריאה לא נכונה של הדברים האלה, שלא לדבר על פרשנות פשטנית, שבה אנחנו נתקלים לעתים קרובות מדי. מפעל ההתנחלות הוא תועבה בעיני, ואני מודע לכך שלמתנחלים האידיאולוגיים (לא אלה שתועלו לשטחים על ידי משרד השיכון) אין שום זיקה לדמוקרטיה. הם משתמשים בה היטב, ויעילותם בשטיפת מוח ובחדירה מפולחת לתקשורת היא מרשימה. אבל כבר היו דברים מעולם, ומפלגות פאשיסטיות היסטוריות עלו לשלטון בעזרת פתק הבוחר ותעמולה מתוחכמת, פשטנית במתכוון. אבל היחס החד-משמעי הזה כלפי המתנחלים נובע מרצונם לגזול אדמה לא להם ולסבך את ישראל במלחמות נוראות, ולא מעצם התנגדותם לממסד.


אנשים כמוני רוצים לראות בכל הנבראים בצלם בני אדם עם זכויות אנושיות ואזרחיות, ומתנגדים, למשל, לגזר דין מוות. לכן צריך להיזהר בחיי אדם, ולהתנגד להוצאות להורג בלי משפט (אישית, אני מתנגד גם להוצאות להורג "חוקיות"). אני כבר לא מדבר על המחיר החברתי, המוסרי וההיסטורי שהחברה הישראלית תשלם על אלטלנה חדשה, מאסיבית. וילן לא נראה לי חכם גדול, וייתכן מאוד שהוא בכלל לא חשב על ההשלכות הקיצוניות של הצעותיו לטיפול במתנחלים. השימוש בכוחות הביטחון נגד פורעי חוק חייב להיות מושכל, נבון, מאופק ומתון ככל האפשר. מי שהרים, ובצדק, קול זעקה נגד רצח 13 האזרחים הערבים הישראלים באוקטובר 2000, חייב למחות נגד פתיחה באש על אזרחים בכלל.


בעיני רבים מצטיירים אנשים כמו וילן כאטומים כלפי "האחר", כלומר, כל מי שלא עוצב על ידי דור המייסדים ולכן אינו יכול להיות "מלח הארץ". לפני שנים רבות מאוד שמעתי את יגאל אלון נוקט טון כזה בדיוק כלפי מנחם בגין, שנראה בעיניו סתם יהודי פולני "גלותי", ולכן, בהגדרה, לא אחד משלנו. למרבה האירוניה אלון דיבר באסיפת עם של התנועה לאחדות העבודה דווקא בכיכר מנורה ברחוב בצלאל פינת רחוב הגידם בירושלים, מגרשו הביתי של מנהיג חירות.


ממש תיאטרון האבסורד: אלון גירש מכאן עשרות ואולי מאות אלפי ערבים בכוונת מכוון, אבל בכל זאת תואר אז בעיתונות הזרה ובמיתוסים הישראליים כאיש נאור והומניסט. משוררי וסופרי החצר של דור הפלמ"ח היו מומחים במלאכת הרימום של מנהיגיהם ובהכפשה שיטתית של כל מי שלא היה דומה להם. מכאן הבוז של אנשים כמו חיים חפר לא רק לבגין, אלא גם לשמעון פרס. אפילו הסופר משה שמיר, שעימו הייתי מיודד בנסיבות מסוימות בעבר, היה מלא בוז ל"פולנים" של הליכוד, ולא האמין בנחישותו של מנחם בגין להיאבק על ארץ ישראל. מי ששמע את נאומיו של אלון בתקופה שבה נרקמו הסכמי השלום עם מצרים, היה מזהה בהם בבירור ביקורת נוקבת על בגין, מימין.


בסוף שנת 1977 ישבתי במזנון הכנסת עם חברי מאיר פעיל, שהיה אז חבר כנסת מטעם של"י. גם פעיל לא היה נקי מהתסמונת הצברית של בוז ל"סבונים", הכינוי המחריד שניתן אז לפליטי השואה, אבל היו בו בכל זאת גם כמה עידונים שנבעו מהשקפתו הפוליטית המורכבת יותר. אני זוכר שאחד מאנשי יגאל אלון, פרופסור ידוע למדע המדינה עם תדמית של יונה צחורה, הצטרף לשולחננו כדי ללגלג על הוותרנות המופלגת של בגין. ההנמקות שלו לא היו משכנעות במיוחד, אבל בנימת הבוז שלו לא היה ניתן לטעות. בגין הוא זר, "שלא טייל בארץ ואינו מכיר את נופה". אהבת הארץ שלו היא, לכן, "אהבה אפלטונית", עקרה ומבית מדרשה של הציונות הקלה.


נגד המנטאליות הזאת נאלצנו להיאבק, בקשיחות רבה, גם בתוך מפלגת השמאל הקטנה של"י, כאשר הנאורים השלום-עכשיוניקים בתוך התנועה ניסו למנוע את ביצוע הסכם הרוטציה בין סעדיה מרציאנו מהפנתרים השחורים לבין מאיר פעיל, ובסופו של דבר ממש כפינו על הרוב האליטיסטי בתנועה את ביצוע ההסכם ומרציאנו תפס את מקומו של פעיל בכנסת. גם סעדיה היצירתי והמוכשר נתפס בעיניהם של רוב נציגי השמאל הציוני בשל"י כ"אחר". יעברו כנראה שנים רבות עד אשר נצליח לשרש את התפיסה הזאת עד תום.


וילן וחלק מחבריו, אבל לא כולם, הם היורשים החוקיים והטבעיים של התדמית העצמית המזיקה כל כך של אני ואפסי עוד. ההשתחררות מהמנטאליות הישנה היא בינתיים נחלת שכבה דקה באינטליגנציה הישראלית, וקשה מאוד לגמול אנשים כמו וילן ממוראותיה. לדעתי, היא משפיעה גם על ההתייחסות הפתולוגית של חניכי ארץ ישראל העובדת ז"ל (שחלקם הפכו ברבות הימים לתאצ’ריסטים מן השורה) ליגאל עמיר.


אחרי מותו של יגאל אלון הפך יצחק רבין, שיחסיו עם אלון ידעו מעלות ומורדות, בעיקר בתקופת כהונתו הראשונה של רבין כראש ממשלה (1974-1977), לסמל החשוב ביותר של דור הפלמ"ח, על כל הסממנים שלו: צבר אשכנזי, חניך בית הספר החקלאי המיתולוגי כדורי, הורים (בעיקר האם רוזה) פעילים בכירים בהסתדרות, חשדנות כלפי זרים, ואחרי שהפך לפוליטיקאי מהפך בעמדות הרעיוניות, תמיכה במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, ונטייה להתחבר עם אנשי ממון.


יגאל עמיר, שלא היה מאנ"ש משום בחינה אפשרית, הרג לא רק את האדם, אלא גם את הסמל. מכאן נובעות גם העמדות הבלתי רציונליות כלפי עמיר, רוצח פוליטי קר וקשוח. הענישה לפי החוק איננה מספקת את חברי השבט. הם מחפשים הכבדות, בעצם, נקמה, ואין בארסנל שלהם נימוקים משכנעים. עמיר עשה להם רע, במובן העמוק ביותר של המונח "רע", והם רוצים להרע לו ככל האפשר. כמו תמיד בעיתות של התנהגות בלתי אנושית, המניעים שלה הם מאוד אנושיים.


לאנשים שפרשו מרצונם ממועדון האנ"ש, למרות שגדלו בחממה שלו, קל להבין את השנאה התהומית כלפי עמיר, וגם את רגשות העברה והזעם כלפיו. עם זאת, אין שום סיבה לחרוג בנושא שלו מעקרונות המעוגנים בהשקפת עולם הומניסטית מוצקה. האסירים שהורשעו בדין פשעו, והעונש שלהם הוא כפי שקצב בית המשפט. לא פחות, אבל גם לא יותר. כל ניסיון להיגרר לרבנשיזם יהפוך גם אותנו לסוג של פאשיסטים.


אני לא מקל ראש בפשעיו של עמיר, ומודה בכך שהוא מעורר גם בי רגשות זרים ומרים של שנאה נוראה. התחושה הזאת מתעצמת והולכת ככל שחולף הזמן. אחרי הכול, עמיר ניצח, והרצח שביצע היה לא רק מתועב, אלא גם יעיל ביותר מבחינתו ומנקודת ראותם של שולחיו, האמיתיים או הרוחניים. הוא הצליח לסכל את הסכמי השלום, ולהכחיד את תהליך אוסלו. אלפי ההרוגים משני הצדדים מאז אוקטובר 2000, נפלו גם בגלל תרומתו העצומה של הרוצח לבעירה שהתלקחה כאן. כיוון שהוא וחבריו מתעבים את הדמוקרטיה, כדרכם של פאשיסטים, אז רצח ראש הממשלה פגע מאוד גם בדמוקרטיה הישראלית. היחס האישי לראש ממשלה זה או אחר לא מעלה ולא מוריד בהקשר הזה. פעם כעסו עלי כשכתבתי כאן, שהייתי מצטער וזועם על רצח בנימין נתניהו כראש ממשלה בדיוק כפי שמחיתי על זוועת רצח רבין. אני חוזר שוב על הדברים: אין להשלים בשום פנים עם פגיעה בראש הרשות המבצעת.


אבל כבני אדם כולנו שווים, ודינו של עמיר כדינו של כל רוצח. למרבה האירוניה שמירת העיקרון הזה חשובה יותר לנו, הדמוקרטים, מאשר לעמיר עצמו, שהוא אנטי דמוקרט.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. אברהם נוריאל הגיב:

    לחיים ברעם

    אחרי שבועות אחדים של מאמרים שרוח היאוש מפתרון פוליטי קילקלה בהם את השורה –
    סוף סוף חזר אלינו הקול הברור והחזק של הסוציאליסט, הדמוקרט וההומניסט, ומעל לכל של האדם הפוליטי חיים ברעם.
    כל מילה במאמר הנ"ל היא במקומה.
    יישר כוח.

  2. צ’יקי הגיב:

    גם אני מחזק את ידי הכותב.
    ההתנחלויות הן צרה צרורה בכך שהן לא מקובלות על יושבי האיזור.
    אלא שכשאנשים מסויימים מדברים על מתנחלים, יש להם סוג מבט כזה שבו משתמשים גם תלמידי רייכמן המדברים על חרדים, ואנשי צבא מדברים על ערבים. הם כאילו גובהים בכמה סנטימטרים כשהם מדברים על הגועל שמעוררים בהם המתנחלים.

    לטעמי, המתנחלים הם אנשים יפים ומנומסים. הילדים שלהם ילדים יפהפיים, ממש כמו ילדי החרדים וילדי הערבים הטובלים בחוף הים. אני מלא אהבה אליהם, ומקווה שהפינוי יעבור עם כמה שפחות כאב מצד המשפחות והילדים.
    אני גם לא מאמין שתהיה שום מלחמת אחים, מלבד אחדים, לא יירה אף אחד על חייל, ובשביל מלחמה צריך יותר מעשרה אנשים.

  3. מור הגיב:

    זכויות "אסירי עולם".
    אני חוששת שהנקודה האגבית שחיים ברעם נוגע בה בעניין עמיר, אינה קשורה בעיקרה לבעיית אנ"ש וכו’.וכי מן הראוי לקיים דיון ענייני בנושא (שאני אנסה לתרום לו מעט).
    ניראה לי כי בעמדתו של חיים ברעם, יש חוסר התמודדות עם התפיסות של רוב הציבור כולל הנאור בארץ.
    אני יוצאת מתוך ההנחה כי רובו המכריע של הציבור הזה מתנגד לעונש מוות, גם בגינם של מעשים מתועבים ככל שיהיו.
    הענישה המקובלת במדינות נאורות (כאלו ששוללות קיומו של עונש מוות מחד ועונשים גופניים אחרים מאידך), היא באמצעות שלילת החירויות של הפושע ובמיוחד חירות התנועה – דהיינו – ע"י מאסר.
    הכוונה היא שמבחינה נורמטיבית, תקופת המאסר תהיה ארוכה יותר, על עבירות שהחברה תופסת אותן כחמורות יותר (וכולנו מסכימים כי רצח היא העברה החמורה מכולן). בגין רצח, ישנו לפיכך מאסר עולם (שמקובל לקצוב אותו).
    בתקופת המאסר, כך סבור רוב רובו של הציבור הפושע מצוי בבית הסוהר, עובר לעיתים הליכי גמילה/שיקום שונים ובכל מיקרה הוא "מחזיר את חובו לחברה"-דהיינו נענש. רוב הציבור אינו ער לעובדה כי אסירי עולם נהנים מחופשות, וכי הם רשאים בתנאים מסויימים לקיים חיי אישות או לשאת אישה.
    השאלה, היא האם יש לנו עניין, במתן זכויות שכאלו לרוצחים המרצים את עונשם ככל שאין הדבר קשור בשיקומם?
    מבחינה עניינית אני אפילו סבורה כי באופן רגיל מי שביצע מעשים כגון רצח אין להתיר לו בתקופת מאסרו קיומם של חיים "נורמליים" (למשל נישואים) כגון אילו שהוא שלל מקורבנו.
    לא יתכן בשום מצב, כי זכויות הקורבן (והציבור כקורבן פוטנציאלי) יתגמדו וייעלמו – בבואנו לדון לפתע רק בזכויות האסיר. כך, גם לא ניתן להתעלם מקיומו של גורם מרתיע במאסר שנובע בין היתר מן המיגבלות וההשעייה של החיים האזרחיים והאישיים.
    מאסר עולם, נועד בעיקרו להוות עונש ובחברה דמוקרטית העונש האולטימטיבי על פשע ולא רק להוות מניעה מפני ביצוע עבירה נוספת ע"י הפושע. במצב כזה – אני סבורה כי אם ניתן יהיה למנוע את נישואי עמיר יהיה הדבר רק נכון וצודק.

  4. יובל הלפרין הגיב:

    על ההבדלים בין השמאל הציוני לשמאל העקבי דובר באתר זה רבות. השתייכותי שלי ידועה לכול ואין טעם לחזור אליה. אבל אין לכך כל קשר לדבריו של וילן על צורך אפשרי לעמוד מול המתנחלים בעוז ובנחישות.
    דה גול לא היה איש שמאל כלל, אבל כשהוא גמר אומר לדכא (ל-ד-כא) את מרד המתנחלים באלג’יריה, השמאל לא קם והטיף לו מוסר על יחסו ל"אחר".
    אני לא יודע מה פירוש "אחר". לכל מאבק יש שותפים ויש אויבים, ובאויבים יש להילחם. אם ניתן לעשות זאת ללא שימוש בכוח – עדיף כך.

  5. יורם בר-חיים הגיב:

    ההתנחלויות הן פשע-מלחמה והמתנחלים הם פושעים, אבל יש משהו חשוב בנקודה שחיים ברעם מעלה, משהו יותר רללונטי מהתרחיש הדמיוני שהצבא הישראל יירה על מתנחלים (אותו צבא שעומד ומגן עליהם כשהם תוקפים פלסטינים). מה שכן רלוונטי בעיני בכל טרמינולוגיית ה"אלטלנה" הוא שזו בכלל אל טרמינולוגיה של דמוקרטיה נגד קבוצה גזענית, כי דמוקרטיה אין פה. טרמינולוגיית אלטלנה היא מבטאת למעשה את הנחות היסוד של ה"ממלכתיות" הישראלית הציונית, כנגד יזמות פוליטיות פרטיות בשלב שבו הן מסבכות את קובעי המדיניות.
    איש שמאל רציני לא אמור לתמוך ב"אלטלנה" של וילן (וגם לא בזו של בן גוריון) מהסיבה הפשוטה שבכלל אין זה מתפקידנו להגן אל הממלכתיות הגזענית במהותה של ישראל. שלטון החוק במובנו העיוור, האבסטרקטי לכאורה והגזעני למעשה לא אמור להיות הדגל של פעיל שמאל ישראלי, הדגלים שלנו צריכים להוות אלטרנטיבה חד-משמעית גם לממלכתיות הישראלית, שפעם ביובל מפציצה אלטלנות ורוב הזמן מפציצה פלסטינים, וגם למתנחלים הנוהגים לעתים כניהליסטיםפ פרועים אבל הם בשר מבשרה של אותה "ממלכתיות ומבצעים את הפשעים שלהם תחת הגנתה. במאבקים הפנימיים בין האגף הציוני ה"ממלכתי" לבין האגף הפאשיסטי בגלוי, אנחנו צריכים להיאבק על מה שחשוב לנו ולא הליות בכיש שום שום צד, גם לא של וילן.

  6. אלישע הגיב:

    חיים שלום\
    להזכיר לך נשכחות: סעדיה מרציאנו המוכשר והיצירתי פרש מסיעת של"י בכנסת חודשים ספורים לאחר הרוטציה, כשהוא לוקח לעצמו את המנדט והופך לסיעת יחיד,מעשה מכוער ובוגדני לכל הדעות.

  7. חיים ברעם הגיב:

    לעת עתה אדרש רק לעניין שהעלה אלישע, כי מתעוררים כאן כמה ויכוחים מרתקים בנושאים מוסריים ופוליטיים. אלישע צודק בעובדות. הייתי מעורב מאוד בפרשה הזאת, ולדעתי מרציאנו הגיב ליחס המתנכר והעוין שקיבל בשל"י. אני לא מצדיק את צעדיו, ובשעתו לא דיברתי איתו לתקופה ממושכת, אבל האשם העיקרי רובץ על המימסד בתוך התנועה, שבאורח תמוה, אבל מאלף, חיקה את דפוסי המימסד הרחב יותר, ששלט אז בחברה הישראלית.

  8. גל הגיב:

    מדוע חיים ברעם סובר כי הרוצח השיג את מבוקשו ברצח? הרי סמוך לפני הרצח התמיכה בהסכמי אוסלו לא הייתה מכרעת וכך גם המשך כהונתו של רבין היה מוטל בספק רב. לאחריו התמיכה בהסכם עלתה ליותר מ-70% ובמשך יותר מחצי שנה נראה כי פרס (שהוא היה נציג יותר מובהק מרבין של אוסלו) לוקח את הבחירות בהליכה.

  9. חיים ברעם הגיב:

    גל צודק, אבל רק לטווח קצר. זה נכון שפרס היה יותר מזוהה עם אוסלו מאשר רבין, אבל לא היתה לו נחישות וגם לא את המעמד הציבורי המתאים. פרס ועוזרו ביילין פחדו להגשים את ההסכם במלואו. עמיר ניצח.
    אני מבקש להבהיר שבעיני הסכם אוסלו היה גרוע ומלא סתירות מבניות, אבל אני מעדיף כל הסכם על העדר הידברות.

  10. יובל הלפרין הגיב:

    ליורם בר חיים,

    במקרים מסוימים זה דווקא מתפקידו של השמאל הרדיקלי להגן על ממלכתיות, כי אלו שעד שלב מסוים השתמש ב"ממלכה" ככלי ששירת את צרכיהם, או חלקם לפחות, מעוניין להשליכו מסיבות כלשהן.
    את דיכוי מרד המתנחלים הצרפתים באלג’יריה כבר הזכרתי, אבל דוגמה מובהקת עוד יותר היא מלחמת האזרחים בספרד. ודוגמה נוספת, שולית ושכוחת אל, היא האונייה אלטלנה.

  11. ליובל הגיב:

    במקרים מסויימים תפקידו של השמאל הוא להגן על הממלכתיות, נכון, אבל לגמרי לא במרה של הממלכתיות הישראלית הציונית. הגנה על רפובליקה מפני כוחות פאשיסטיים היא הגיונית, אבל ישראל אינה רפובליקה, היא קולוניה. כדי להגן כאן על הרפובליקה צריך להקים אותה קודם כל.

  12. דן תמיר הגיב:

    בהמשך לדברי הכותב המזדהה כ"ליובל", הנה קשור למאמר של אהרן אמיר שהתפרסם לפני מספר ימים:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2968904,00.html

  13. שאלה הגיב:

    מי הוא המגיב ‘ליובל’?

  14. תשובה לשאלה הגיב:

    אני המגיב :
    יורם בר-חיים

    לא התכוונתי להגיב בעילום-שם אלא להשאיר את שמי למטה ושכחתי.

  15. עופר הגיב:

    לעניין ההתנתקות, כותב המאמר לא מבדיל בין השלב שעד קבלת ההחלטה לבין יישומה. נראה לי שאם יהיה משאל עם האזרח חיים ברעם עצמו יצביע בעד ההתנתקות, ולא נראה לי שירצה לעקוף את שרון מימין.

    יתכן שההתנתקות אינה אלא תכנית שמעלה שרון כדי שייראה כאילו הוא ממשיך בתהליך השלום ואין לו שום כוונה לבצע אותה, וברור שמטרתו הסופית, בדומה לזו של ברק ופרס, היא לסגור את הפלסטינים במולעות (בנתוסתנים). אבל באותה מידה מטרתו של מנחם בגין כשהחזיר את סיני למצרים היתה לחזק את שליטת ישראל בשאר השטחים, ולמרות זאת השמאל תמך בהסכם השלום ובצדק.

    מרגע שתתקבל ההחלטה, בכנסת או במשאל עם, על המדינה להשתמש בכל האמצעים הנחוצים כדי לבצע החלטה זו, כולל שימוש בכוח במידת הצורך.גם לא נראה לי שחיילי צה"ל יתחו באש על מתנחלים אלא כהגנה עצמית. נגד המאחזים הצבא לא מהסס להשתמש אפילו בידיים חשופות.

    למען הדיוק, יגאל עמיר כמעט והשיג את ההיפך ממה שתכנן : ערב הרצח, לא היה הבדל משמעותי בסקרים בין רבין לנתניהו. ילו אוטובסים היו מתחילים להתפוצץ בפברואר 96, לא כשפרס מוביל ב-30 אחוז אלא כשרבין מפגר בכמה אחוזים, סביר להניח שנתניהו היה נוחל ביוני ניצחון מוחץ.

    התנשאותם הגובלת בהיסטריה של כמה ממנהיגי השמאל לא מצדיקה את התנהגותם של אנשים בעלי אישיות בעייתית כמו סעדיה מרציאנו וכמו (להבדיל אלפי הבדלות) יגאל עמיר. אני תמיד חושד במי שזועק את זעקת המקופחים כמו סעדיה מרציאנו ומצדיק בכך את מעשיו השליליים.

  16. מור הגיב:

    לדן תמיר:
    משטר נשיאותי כמו בשיטה האמריקאית (כמוצע ע"י אמיר במאמר ההפנייה שלך) – אינו פתרון לבעיה בפניה אנו מצויים, אלא הינו מנגנון שמטרתו מניעת כל אפשרות לייצוג פוליטי של מי שאינו ממומן ע"י בעלי ההון.
    השיטה הישראלית בבחירות (ארצית ובאמצעות מפלגות ) היא הרבה יותר דמוקרטית ונכונה מן השיטה האמריקאית, בה רוב העם לא מקבל שום ביטוי פוליטי במערכת הפדרלית.
    הפתרון היחידי שיכול להיות הוא שנפעל ונשכנע את הציבור בעמדותינו ולא שניבנה על כך שנשיא (ביבי או נתניהו???) יפתור לנו את הבעיות.

  17. דן תמיר הגיב:

    מסכים בהחלט עם האמירה שנשיא איננו פותר בעיות (מזה זמן מה יש לי ויכוח בנושא עם אהרן אמיר). מה שלדעתי כן נכון ותקף במאמרו – ואת זה בקושי שומעים בשיח הפוליטי בארץ – הוא האפשרויות לשיפור המצב הפוליטי הגלומות במשטר פדרלי, שנותן כח רב יותר לכל אזרח ואזרח ולכל קהילה וקהילה בעיצוב החיים הציבוריים.
    משטרים פדרליים לא חייבים להיות נשיאותיים כמו בארצות הברית. בראשם יכולים לעמוד ראש ממשלה (כמו בקנדה) או מועצה של שרים בעלת סמכויות מוגבלות למדי (כמו בשויץ) ועוד. ואפילו בשלטון נשיאותי, מידת כחו של הנשיא אינה קבועה, ויכולה להיות שונה ממדינה למדינה וממשטר למשטר.

  18. חיים ברעם הגיב:

    לנמרוד ברנע,
    "הנשק" קשור למזימה לבצע טרנספר, רעיון ניאו נאצי שאותו יש למנוע בכל מחיר. זה שונה לגמרי מסתם סירוב לציית לממשלה.
    אשר לרבין המנוח, תומך נלהב בימין האמריקאי בדיוק כמו ביבי, ידוע שהוא התרועע עם עשירים וקיים אורח חיים של איש העשירון העליון. זה לא פשע כשלעצמו, ואני מציין את הדבר רק בהקשר החברתי של הסתאבות הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית.

  19. נמרוד ברנע הגיב:

    אומנם אני חולק על וילן בתחומים רבים, והוא הח"כ אחרון שתומך בז’נבה שהייתי מזדהה איתו – אבל בכל הנוגע לראיון שלו עם "הארץ" אני חותם בעצמי על כל מילה.
    אם תקרא היטב את דבריו של וילן תראה שהוא מדבר על ניסיון פינוי בצורה לא-אלימה, ורק כאשר תהיה התנגדות אלימה הוא תומך בשימוש באלימות נגדית כהגנה על הדמוקרטיה הישראלית.
    בתור מי שכתב כאן לפני כמה שבועות אודות נכונותו לקחת נשק ליד וללמד את ליברמן את הלקחים שבגין למד מאלטלנה, הייתי מצפה ממך לפחות דאבל סטאנדרט.

    בנוגע לקשר של רבין עם בעלי ההון – ידוע לי על הקשר הסבוך של פרס עם בעלי ההון, אך איזה קשר היה לרבין (יותר מפוליטיקאים אחרים מהמפלגה הרקובה ההיא) עם בעלי ההון ? תוכל לפרט?

  20. הצמחוני הימני הגיב:

    מאמר יפה.

    צודק חיים ברעם כאשר הוא מבדיל בין מתנחלים אידיאולוגיים לבין אלה שתועלו לשטחים על ידי משרד השיכון. הבעיה מורגשת יותר בשכונות ירושלמיות שמעבר לקו הירוק. אני מכיר הרבה פנסיונרים מהעלייה הרוסית האחרונה (העלייה שלי) שמתגוררים שם ולא מודעים כלל לעובדה שהשכונות נמצאות מעבר לקו הירוק. הם יודעים על התנחלויות אבל לא מחשיבים את עצמם ככאלה.

    דרך אגב, חלקם ניצולי שואה. יהיה עצוב מאד אם הם יועמדו לדין במדינות אירופיות אחרי שגדעון ספירו או חבריו שמתגוררים שם יסגירו אותם (כפי שהוא הציע במאמרו).

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים