הסרבנות שלי לצק"ל (צבא קלקול לעולם) היתה שטות, לדברי מרבית ממשפחתי. המילואים האחרונים שלי היו ביחידה "לא קרבית" (הווי ובידור), עם כל הטיעונים הציוניים הרגילים. חוץ מזה אני סתם פחדנית. אני הרי אשה, ודי בטוח שלא אגיע לשדה הקרב, והרי את היחידה שלי שומרים בצמר גפן…
כשקיבלתי את הצו 8, הצפנתי לבסיס המאולתר שארגנו לנו בתל-חי. פגשתי את כל החבר’ה מהברנז’ה. אירגנו אותי באיזה צוות. בהתחלה יצאנו לבדר את הפצועות/ים בבתי החולות/ים, ואת יושבי המקלטים. ואז, באיזה שלב, שלחו אותנו לבית חולות/ים-שדה בלבנון. ואז ראיתי פתאום מה זאת מלחמה, מה זה צבא – כל צבא, מעצם היותו צבא! חזרתי לתל-חי ולא יכולתי להירדם באותו לילה…
בבוקר לקחתי מהציוד שלי מה שלא היה צבאי, עליתי על איזה רכב שנסע דרומה, עברתי את הגבול, והמשכתי בטרמפים – בחזרה הביתה, בלי תוכניות פעולה להמשך. ידעתי שאצטרך לעשות משהו. חשבתי, אולי אתארגן עם הלהקה שלי ונעשה תוכנית מחאה. אבל לא הספקתי לדבר עם השותפות/ים.
אחרי יומיים הגיע צו מילואים. כאילו לא קרה כלום. טוב "יש גבול" עוד לא הוקם, הם לא ידעו מה מחכה להן/ם. זה היה מוזר, אולי טעות מחשב. הרי דפקתי נפקדות! בכל אופן, זה איפשר לי להגיב. קרעתי את הצו לשניים, כתבתי מכתב הסבר מאוד לא ציוני, הכנסתי את שתי היצירות למעטפה אזרחית, עם בול אזרחי, ושלחתי את זה לקשל"ר (קצין שלישות ראשי).
צ’יק צ’ק הגיעה ניידת של המשטרה הצבאית, לקחה אותי לכלא 400, שם היה לי משפט, וקיבלתי 45 יום. מכיוון שאלו היו המילואים האחרונים שלי, וגם לפני זה לא הייתי חיילת מצטיינת, שמחו להיפטר ממני מיד כשנגמר המאסר ההוא.
בכלא סירבתי לכל הפקודות. הכרחתי אותן/ם להביא לי אוכל אזרחי (חודש וחצי של שניצלים, שווארמה, פלאפל, צ’יפס, חומוס, קצת סלט ירקות וקוקה קולה. לא הצלחתי לארגן לי קפה או תה. היה לי ברז מים בתא. לא הצלחתי לוותר על הקולה, משום מה המשיכו להביא לי את הרעל הזה), התעקשתי שיביאו לי בגדים אזרחיים (גטקס וחולצות T) ואבקת כביסה אזרחית. אפילו פעם אחת לא נכנסתי לשק"ם, וכמובן שלא קראתי את "במחנה", לא הלכתי שמאל-ימין, לא הצדעתי וכו’… טוב, זה עלה לי ביומיים צינוק, אבל הסתבר ל"מדריכות הכלואות" (הסוהרות) שאני רצינית, אז אמרו – יאללה, ניפטר ממנה, אלו המילואים האחרונים שלה, סתם עושה צרות… וגם התחלתי לשוחח עם אסירות אחרות על אנרכיזם ועל סירוב, אז דאגו להיפטר ממני מיד כשנגמר המאסר הזה.
ככה עברו מהר מאוד החודש וחצי ההם. וזהו.
למה לא סירבתי רק להיכנס ללבנון, אלא בחרתי בסירוב כללי? הרי יכולתי להמשיך להסתובב בבתי חולות/ים ומקלטים בארץ. והרי כבת למשפחה שכולה, לא היו מסרבות/ים לי לבקשה כזאת. ובכלל, חיילות הרי לא חויבו לשירות קרבי, או דומה לו.
סירבתי כדי לשלוח את עצמי לכלא. הייתי צריכה להיענש על הפשע שלי – שנתיים "שירות" צבאי סדיר, ועוד הרבה מילואים. לבישת מדים, נשיאת נשק, השתתפות במצעדים ומסדרים, מילוי פקודות, חלוקת פקודות…
נכון, לא שירתתי בשטחים עד הקטע הזה. אבל בצבא יש הרי "מצבת-כח-אדם", כלומר – רצוי שיהיו בצבא כמה שפחות חיילות/ים! זה נכון בעצם לגבי כל צבא ומשטרע (זו לא שגיאת דפוס) – כלומר כל סוגי המדים, הנשק, הפקודות, המצעדים והמסדרים – צריכים להתאפיין בסירוב. רצוי סירוב אקטיבי, אבל אני לא כועסת על שאר ה"משתמטות/ים" למיניהן/ם (דתיות/ים בישיבות [זה, וההתנגדות לפורנוגרפיה {מסיבה אחרת, לא משנה}, אלו שני הדברים היחידים שבהם הציבור הדתי מקובל עלי]), נשים נשואות (בחלקן פיקטיבית, ולא משנה כאן כמה שנישואין מכל סוג הם רעיון גרוע), וגם סיבות יעני "מוצדקות" (בריאותיות וסוציאליות למיניהן). הכל כשר, רק שיהיו כמה שפחות חיילות/ים בצבא.
אז עכשיו, באופן אקטואלי – מזל טוב לשחרור, וכל הכבוד על העיקביות – לחמשת הסרבנים. שכנה שלי אמרה לי שהיא לא מעריכה אותם, כי הם "סתם פחדנים". אם היו צריכים, כמוני, לעשות את הפשע, לראות אותו מול עיניהם, ואז להעניש את עצמם, כמוני. ואני מקנאה בהם, שלא היה לי הידע והאומץ הדרושים כדי לסרב באופן אקטיבי, כבר כשקיבלתי את הצו הראשון.
להתראות בפעילות – אני אמנם לא קומוניסטית, אלא אנרכיסטית, אבל הביטוי הנכון בעיני כרגע הוא – ברוכים השבים, חברים, אל החופש!!!
אי-אהבת הממשלה אין פירושה אי-אהבת המדינה.
אנחנו יהודים, ונמשיך לחיות פה על אף נסיונותיך נוטפי ארס השנאה להגלותנו.
גם נמשיך להתנגד לנסיונכם להקים פה מדינת גזע, ולהפעיל צבא כנגד אוכלוסיה אזרחית.
במדינה לגיטימית אין שני סוגי סרבנות, יש רק אחת – הסוג הלא חוקי. סרבנות השמאל היא הצדקת סרבנות הימין ולהיפך.
החוק איננו חזות הכל.
בעיני הסרבנות היא לגיטימית.
זוהי תגובה מוסרית שפויה – פעולה פסיבית שאיננה פוגעת באיש.
היא לגיטימית לכל אדם (מכל הספקטרום הפוליטי) בתנאי שמוכן לשלם את המחיר.
כל הכבוד לסרבני הכיבוש.
לא נכון.
לא תשכנע אותי שהסירוב שלי לכבוש עם אחר מצדיק את הסירוב של הימנים לפנות התנחלויות לא חוקיות בשטח שלא שייך למדינה שלנו.
בכלל- למה לעזעזל צריך לפנות בכוח אנשים שאין להם שום זכות להמצא במקום בו הם נמצאים.
יש גבול, אותו מדינה "לגיטימית" לא עוברת.
כיבוש, השפלה והרג חסר אבחנה הם בדיוק אותו גבול.
צר לי שאינך מצטרף אלינו, אבל את כולנו תשפוט ההיסטוריה…
גם אני חושב שהרג חסר אבחנה הוא סבה טובה לפעילות ולכן אני תומך נלהב של הסכולים הממוקדים. זו רק דוגמא קלילה איך אותו טעון עובד לשני צדדים. לגופו של ענין, סרבנות מוצדקת רק אם המדינה אינה מוצדקת ושנית, מי שהגיב מעליך כתב שמותר לסרב אבל צריך לשאת במחיר וזה נוגד לבכינות הכללית משמאל על המחיר שמשלמים הסרבנים.
יש שני סוגי סרבנות
האחד סרבנות פוליטית, ובה אדם מסרב כדי לשנות את המציאות הפוליטית. וזהו צעד שלדעתי מותר לבצע רק כאשר המציאות כבר אבודה ומופשטת לחלוטין, כי הרי סוג כזה של סרבנות נותן לגיטימציה גם לאחרים לסרב וזה עוד עלול לכלותינו.
הסוג השני הינו סרבנות המצפון ובה המסרב לא נכנס כלל לנכונות מעשיו אלא רק מצהיר שמצפונו לא מאפשר לו להמשיך לעשותם. ולעניות דעתי על צהל לשחרר את כל סרבני המצפון כדי לא לפגוע בחופש הפרט שלהם.
רבים מחברי הלוחמים יצאו פגועים נפשית מחוויתם הצבאית ומבין אני אותם על כך שיסרבו להמשיך. אבל זמרת בלהקת הווי ובידור?? אין לך בושה??? תיכוניסטים שטרם התגייסו?? הרי כולכם סרבנים פוליטיים המשתמשים באקטים אלימים לשינוי המציאות. אינכם שונים במאומה מעמיתיכם המתנחלים בחברון.
הכותבת מעונינת לבטל את הצבא והמשטרה. האם את בת 15??? האם נשרוד כך יותר מיום אחד???
קודם צריכה לבוא מהפכה חינוכית וחברתית ורק אז ואולי ניתן יהיה גם לשנות את הממסד…
בתקווה שנפסיק כבר להיות סהרוריים…
תמשיכו לסרב ולדעתי על צה"ל לשחרר אותכם מידית.
והמחיר מנעת קבלה ללימודים בארץ חסימה בפני כל תפקיד ציבורי ואו אז תוכלי לממש את מצפונך ולא להיות חלק ממדינה כובשת ומושחתת
יש משהו משותף בין סרבנים מימין וסרבנים משמאל, לשניהם יש את הביטחון העצמי המוחלט הזה- שלהם,ורק להם יש את האמת המוחלטת בידיים. כשסרבן שמאל מדבר הוא מציג תמונה של כוחות הרשע היהודים שמנסים להרוג כמה שיותר ערבים-כדי לאכול אותם אח"כ לארוחת ערב, וכשסרבן ימין מדבר הוא אומר בדיוק את אותו הדבר-אבל מהכיוון ההפוך. אולי הבעיה שלכם- הסרבנים מימין ומשמאל שאתם מסתכלים על המצב בצורה קצת לא בוגרת? אפשר להיות בעל דעה שמאלית או ימאנית גם בלי לאבד פרופורציה!
(ע"ע : "צק"ל"??, "הפשע שלי -שנתיים "שירות" צבאי סדיר"??)