"תוכנית ההתנתקות" של ממשלת שרון זוכה לתמיכה רחבה בציבור הישראלי. חלק גדול מהתמיכה מגיע דווקא מכיוון מתנגדיו המסורתיים של ראש הממשלה – הקבוצה שכונתה פעם "מחנה השלום". אנשי מפלגת יח"ד, ואפילו ראשי יוזמת ז’נבה, אינם מעזים להתנגד לתוכנית ההפרדה בקול ברור, ומסתפקים באזכור דרך המשא-ומתן. בין "שלום עכשיו" לניצי מפלגת העבודה, זוכה התוכנית בתמיכה קולנית ובלתי-מותנית. האפשרות לפינוי תקדימי של התנחלויות, ועוד על-ידי שרון, מסחררת את ראשיהם של מאות-אלפי תומכי שלום לשעבר, בהם גם כאלה שעד לאחרונה צידדו ביוזמת ז’נבה ופיללו למפת הדרכים. זהו חלום היציאה מעזה, החיילים שרים שוב על הנגמ"שים, המפונים נקלטים בזרועות פתוחות ופחות חיילים נהרגים בשביל פחות אדמה מיותרת. אז למה לא בעצם?

אחת: תוכנית ההתנתקות, גם אם תבוצע, מכשירה את רובן המוחלט של ההתנחלויות בגדה המערבית. אנחנו כבר עדים להתחלות בנייה ופרויקטים חדשים בעשרות התנחלויות, לחידוש מרדפי המאחזים ולעובדות שנקבעות בכל יום בשטח. דב וייסגלס "חשף" כבר כי אחרי ההתנתקות נחכה "עד שהפלסטינים יהפכו לפינים" לפני תזוזה מדינית מולם ("בשם מרשו", "הארץ" 8/10). המטרה – הנצחת הכיבוש.

שתיים: תוכנית ההתנתקות, גם אם תבוצע, משאירה את ישראל ברצועת-עזה: ראשית – נוכחות צה"ל בעזה היא חלק אינטגרלי מהתוכנית. שנית – אחרי הריסוק המכוון והמתמשך של הרשות הפלסטינית, הרצועה היא זירה למאבק פוליטי בין קבוצות לא מאורגנות. על רקע המשך הכיבוש, יימשכו התקפות על ישראל מתוך רצועת-עזה. אז תאלץ ישראל, כמובן, להגיב – בתחילה מבחוץ, אחר-כך מבפנים. מדובר בכישלון ביטחוני ומדיני בטוח: ישראל תישאר בעזה.

שלוש: תוכנית ההתנתקות, בעיקר אם תבוצע, תהפוך את רצועת-עזה לבית-כלא ותשאיר יותר מ-1.5 מיליון פלסטינים עזתים ללא פרנסה, בלי מוצא פיסי ובעוני מחריד. עם ביצוע ההתנתקות גם תמשוך ישראל את ידה מהאחריות – ולו הפורמלית – למצב הפלסטינים ברצועה, בעודה שולטת בחייהם דרך צירים בתוך הרצועה והמעברים ממנה ואליה. ישראל חונקת את תושבי רצועת-עזה.

ארבע: כישלונה הביטחוני של תוכנית ההתנתקות יסומן בציבור הישראלי כעוד כישלון של תפיסת הפרטנר הפלסטיני. "הנה", יאמרו מנהיגי הימין לגווניו – "אפילו ‘נ ת נ ו להם’ שטח, ומה קיבלנו? עוד טרור ורצח!". כל עוד יש תמיכה פוליטית משמאל בהתנתקות, תוטל גם האחריות הפוליטית לכישלון הביטחוני על תומכי ההתנתקות היוניים.

חמש: התמיכה בתוכנית ההתנתקות, גם אם לא תבוצע, משמעה – ויתור מחנה השלום על ההנחה ש"יש עם מי" ו"יש על מה" לדבר. בשל סיטואציה פוליטית זמנית, עומד המחנה לוותר על ערכי ההדברות והכבוד ההדדי, ולתמוך, במפורש, בהמשך הכיבוש האלים. מחנה השלום נעלם. התנהלות כזו פוגעת קשות ולזמן רב גם בשיח עם פרטנרים פלסטיניים אפשריים.

שש: תוכנית ההתנתקות, גם אם לא תבוצע, מאיינת אפשרויות להתקדמות התהליך הדו-צדדי לקראת הסדר-קבע: עד כה הורידה התוכנית מסדר היום את יוזמת ז’נבה, שזכתה לתמיכה גדולה בציבור הישראלי, ואת מפת-הדרכים – המתווה הבינלאומי לסיום הכיבוש. בכך גם מגבירה התוכנית את הייאוש בשני הצדדים, ומניה וביה מחזקת ומלהיטה את מעגל האלימות. גם דב וייסגלס הודה שזו מטרתה המקורית של תוכנית ההתנתקות – ישראל סרבנית שלום.

שבע: תוכנית ההתנתקות, אם תבוצע, תשלח לפלסטינים מסר ברור לפיו ישראל עשוייה לסיים את הכיבוש רק עקב אלימות ולא בתהליך מדיני. מסר לפיו אין עם מי לדבר בצד הישראלי. שימור קיפאון מדיני למרות סיום הכיבוש בעזה הוא מטופש, פזיז, ומחזק את הפלסטינים התומכים באלימות מול אלה אשר למרות 37 שנות כיבוש ברוטלי, עדיין מקדמים הידברות עם ישראל.

שמונה: כישלונה הביטחוני המובטח של תוכנית ההתנתקות, אם תבוצע, עלול לסבך את ישראל גם מול מצרים; מצרים, ישראל ונציגים פלסטינים מהווים שלושה צדדים להסדרים שאמורים להחזיק את רצועת-עזה מתפקדת ולא תוקפנית ביום שאחרי ההתנתקות. עם כישלון התוכנית, קשה לחזות את ההשלכות האפשריות על היחסים בין ישראל למצרים – אם בדינמיקה של האשמות הדדיות, ואם באירועים לא רצויים שעלולים אף להוביל לפגיעות בנפש.

תשע: תוכנית ההתנתקות, קרוב לוודאי, לא תבוצע. אך התמיכה הבלתי-מותנית משמאל בה מביאה את שרון ל Win-Win Situation: תבוצע – יימשח שרון בשמן-זית, וכישלון התוכנית יוטל, מעט אחר כך, כמתואר, על התומכים היוניים, ויחזק את הליכוד בבחירות הבאות. לא תבוצע – שרון הרוויח, וירוויח עוד חודשים רבים של כהונה ברוטאלית קונסנזואלית. אי-הביצוע יוצג כחזרת שרון לחיק הימין, ושוב – רווח פוליטי. תוכנית ההתנתקות היא כלי טקטי להישרדות בשלטון.

ככל מאחז-עיניים, היא משרתת בעיקר את מי שאוחז בה, ומשטה בכל היתר. השיטיון שאחז בשמאל הישראלי מביא אותו אל עברי-פי-פחת.

למה זוכה תוכנית ההתנתקות לתמיכה משמאל? תמיכתן הנלהבת והבלתי-מותנית של "שלום עכשיו" ושל מפלגת העבודה בתוכנית, כמו קולם הרפה של תנועת יח"ד ושל ראשי יוזמת ז’נבה, אינם מקריים. נוסף על ההאחזות בתקדים הפינוי יש להם שני הסברים מרכזיים:

1. המומים מהתבוסות הפרלמנטריות והציבוריות מאז 2000, מנסים רוב הפוליטיקאים של השמאל ומנהיגיו להיאחז בכל בדל קונסנזוס שאינו מקעקע לגמרי את תפיסתם העצמית, ולהימנע מאמירות מעוררות מחלוקת. כך זכו מצדם לתמיכה, סבילה או פעילה, או במקרה הטוב להתעניינות מנומנמת, החיסולים, תוואי מכשול ההפרדה ורוב המבצעים הצבאיים בשטחים. כך גם זוכות להתעלמות כמעט גורפת הפרות זכויות האדם של הפלסטינים תושבי השטחים. פינוי התנחלויות הוא משאלת-לב ישנה ומרכזית של אנשי השמאל. האחיזה בהבטחת הפינוי כעיקרון, בלי לבחון את תוצאותיה הצפויות, שנמנו למעלה, מאפשרת לשמאל המבולבל לחזור – לפחות סמנטית – לחיק "הרוב" (ומכאן גם "מטה הרוב" – אותה הגברת, כמעט ללא שינוי אדרת).
   
   אלא שהתנהלות פוליטית כזו מנציחה את עצמה; המרכז-שמאל הפוליטי ויתר על עקרונותיו המדיניים וההומניסטיים, ככל שהדבר נוגע לפלסטינים (ולפעמים גם למתנחלים), והבוחר (או הפעיל) גומל לו בחוסר-אמון. מדוע לבחור ברשת-הביטחון של שרון, כשאפשר לבחור בדבר האמיתי? או לחלופין, כשאפשר לקדם שוויון חברתי, או שוויון אזרחי? ואפשר גם לשאול, בתום-לב – איך אפשר להצביע לשמאל, כשאין שמאל להצביע לו? עד שלא יחליטו המפלגות והתנועות הרואות את עצמן כמייצגות השמאל, מהם עקרונות היסוד שלהן, שלאורם הן ראויות לתמיכה – התמיכה לא תגיע. השמאל ממשיך להתרסק. פינוי התנחלות אינו עקרון יסוד. זו, לכל היותר, טקטיקה.
   
   
2. ההתנהלות הערכית הבעייתית אינה מקרית: העצמת המחיר שמשלמים הישראלים על המשך הכיבוש האלים של הפלסטינים האיצה את הוויכוח היסודי על עתיד השטחים, וגם חידדה פנים מסוימים שלו. בארבע השנים האחרונות, וביתר שאת מול תוכנית ההתנתקות, ניכר פער בין הערכים בהם מתהדרות קבוצות רבות ב"שמאל" לבין הערכים המנחים את פעולתן. הטיעונים המרכזיים של אנשי מפלגת העבודה, "שלום עכשיו" ויוזמת ז’נבה ליציאה מהשטחים הם "האיום הדמוגרפי" והפגיעה בכלכלה. לפעמים מדברים גם על הנזק המוסרי לחברה הישראלית. סיטואציית הכיבוש, והמצב בצד הפלסטיני, אינם משחקים תפקיד אסטרטגי. אין פלא שללא בסיס ערכי עמוק וכן, קרסה הקונספציה של השמאל הישראלי המצוי ברגע האמת. לוויתורים ערכיים, גם כשהם נעשים או מתורצים כצעדים טקטיים, יש משמעות מהותית מרחיקת-לכת.

אז מה לעשות? ההתעלמות מהשיקולים ההומניטריים והצורך העז להיות לחלק מההגמוניה, בייחוד בשעת מצוקה, מונעים מקבוצות השמאל המסורתיות את האפשרות להוות גורם רציני ויוזם בזירה הפוליטית. התמרכזות המפה הפוליטית משקפת קונסנזוס מעשי, המבוסס לכאורה על קונסנזוס ערכי. מי שאינו חולק את הערכים הללו מחויב להעמיד מולם אלטרנטיבה. תנועת המתנחלים האידיאולוגית עושה זאת; התנגדותה לתוכנית ההתנתקות נובעות מהערכים היסודיים עליהם מושתתת אמונתה, ולפיהם התנהלה עד כה. מחנה השלום הישראלי אינו עושה זאת. אמנם, "תעאיוש", "גוש שלום" ותנועות אחרות מציבות אלטרנטיבה, אך כמעט שאינן משפיעות על המדיניות.

מכיוון שרוב אזרחי ישראל מיצבו את עצמם סביב מוקד ימני יחסית במפה הפוליטית המסורתית, דרוש משקל נגד משמעותי כדי להציב אלטרנטיבה שמאלית. כדי לחזור ולהוות גורם רציני בפוליטיקה הישראלית, חייב השמאל לנסח מחדש את ערכיו, ולהבדיל עצמו מהותית – ולא רק טקטית – ממפלגות הימין. הצגת התנגדות שמאלית בולטת ומבוססת ערכית לתוכנית ההתנתקות חשובה לא פחות מהכשלת התוכנית עצמה. בהעדר התנגדות כזו, הולך ונקבע עתידנו בשנים הקרובות, ואולי בכלל, כשחצי המפה הפוליטית בישראל אילם, ונציגיו נכנעים מרצון ומתפרקים מנכסיהם הערכיים תמורת נזיד עדשים. לשיקולים הטקטיים – העדפת פופולריות בטווח הקצר, העדפת תועלת פשוטה על ערך מורכב, הופעות בתקשורת, שיפור המצב הפיננסי וכיו"ב – אין כאן מקום, ובוודאי לא כאשר השעה דוחקת כל-כך.

המשימה מוטלת על כל מצביעי השמאל-לשעבר, פעילים, תומכי תנועות השלום שחזונם איתן, ועל כל מנהיגי המחנה: להבהיר שלא נתמוך עוד בהליכה הטקטית, עקב בצד אגודל, אל התהום. יש להפיל את הממשלה, דרך קידום האלטרנטיבה: התנגדות להמשך הכיבוש ולמהלכים חד-צדדיים, התנגדות להפרות זכויות-האדם של הפלסטינים בשטחים ותמיכה ביוזמות המשא-ומתן וההדדיות.

Share on Facebook