בימים אלה החל מסע הסברה של ההסתדרות בדרישה לתוספת שכר משמעותית לשכר המינימום – אותו שכר מינימום שתודות למדיניות הכלכלית של ממשלת שרון מוקפא מזה שנתיים. שכר המינימום היה ב-2001 47.5% מהשכר הממוצע במשק אך בשל הקפאתו הוא יורד מאז בהתמדה. כך שמשפחה ובה מפרנס אחד המשתכר שכר מינימום (כ-3,300 שקל בחודש) היא משפחה ענייה (בראש שליש מהמשפחות העניות בישראל עומד שכיר). זאת אחת הסיבות לעובדה שמספר משפחות העובדים העניות רק גדל.
קיימים יישובים בהם מחצית השכירים משתכרים שכר מינימום (או פחות מכך). ג’יסר א-זרקא למשל, שעל הכביש המהיר תל אביב חיפה. היישוב שוכן ליד קיסריה בה השכר הממוצע הוא כ-20 אלף שקל בחודש. צמד הרשויות שעל רצועת חוף בת חמישה קילומטר: ג’יסר א-זרקא הערבית וקיסריה היהודית (בקיסריה אין רשות מקומית – היא מנוהלת על ידי חברה פרטית), מהווה תמצית הקיטוב המעמדי בישראל.
אבל מעבר לצדקת המהלך, קיים מהלך מקדים – יש לבדוק האם נאכף חוק שכר מינימום? במלים אחרות, יש צדק רב בתביעה להעלאת שכר המינימום, אבל גם שכר המינימום של היום אינו נחלתם של עובדים רבים; בייחוד עובדות רבות. במחקר שנערך על ידי בנק ישראל, שאינו אוהד תביעות שכר (פרט לתביעות השכר של עובדיו), נכתב כי "הדיון הציבורי בנושא שכר מינימום בישראל מתמקד לעתים קרובות ברמת שכר המינימום או בשיטת עדכונו, כאשר ברור כי קיימת בעיית אכיפה ניכרת". במלים אלה נפתח המאמר המלומד של ד"ר דניאל גוטליב (שהוא יועץ בכיר לנגיד בנק ישראל) ושכותרתו "הציות לחוק שכר המינימום ואכיפתו בישראל". לדברי ד"ר גוטליב: "מחקרים שונים מצביעים על בעיית אי-ציות כללית לחוק". בין השנים 1996 ל-1999 נבדקו 2,517 מעסיקים האחראים על העסקתם של כ-154 אלף עובדים. יותר ממחצית המעסיקים שנבדקו חויבו לשלם לעובדיהם הפרשי שכר! היועץ הבכיר גם ציין במחקרו שמאז 1999 רמת אכיפת שכר המינימום ירדה בצורה ניכרת. אלה שנות ממשלות ברק ושרון. או בלשון המחקר "ב-1999 הוקטן מספר הבדיקות השוטפות באופן חד".
כמובן שאין זה מקרי שמאז 1999 מספר הבדיקות "הוקטן באופן חד". לא רק שאין אכיפה, הממשלה גם דאגה בשנתיים האחרונות שרבבות עובדים ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות לא יקבלו כלל שכר. יתר על כן, במספר רב של הסכמים קיבוציים שנחתמו בין הממשלה לבין ההסתדרות במגזר הציבורי, דרגות השכר הנמוכות ניצבות מתחת לשכר המינימום. כך, שההסתדרות חייבת לעדכן את כל המדרגות במסגרות הסכמים הקיבוצים, שתוקפם פג לפני שנים, על מנת להתאימם לרמת שכר המינימום של היום.
הסיכוי להשגת היעד
כאמור, יש צדק בדרישה לתוספת שכר במסגרת שכר המינימום. השאלה המרכזית היא איך ניתן להשיג את היעד. בהסתדרות פתחו במסע תקשורתי אפקטיבי למדי – חרף הצנזורה שהטילו מפעילי הערוץ השני על תוכן התשדירים. אבל לא ניתן לנצח בקרב על תוספת שכר המינימום רק במישור התקשורתי. יש לקדם מהלך של מחאה חברתית והתארגנות עובדים – מהלך היכול לשנות יחסי כוחות ברמה הלאומית על מנת שתיקון כזה לחוק אכן יתקבל. צורת קביעת שכר המינימום בישראל היא על פי חוק ולכן אין מנוס מלגייס את הרוב הדרוש בכנסת לתיקונו. רוב זה אינו קיים בכנסת הנוכחית, שהרכבה הוא הימיני ביותר מאז הקמת המדינה. רוב חברי הכנסת של הימין ושל העבודה הפכו את הכנסת לחותמת גומי של האוצר, שהוא זרועה הארוכה של בעלי ההון בשלטון.
במאבק מקצועי ניתן לשנות את דרגות השכר בהסכמי העבודה של המגזר הציבורי על מנת להתאימן לשכר המינימום הנהוג כחוק, או בהתאם לדרישות לתוספת שכר המינימום. במגזר הפרטי הקרב יהיה קשה עוד יותר. אם כי תוספת בשכר המינימום אינה נוגעת לכלל התעשייה, ובמקרים רבים אינה קשורה במגזר הבנקאי. רוב המעסיקים שאינם משלמים שכר מינימום הם מעסיקים קטנים ובינוניים; רוב משלמי שכר המינימום הם עסקים גדולים במסחר ומפעלי התעשייה עתירי ידיים.
הסיכוי היחיד להעלאת שכר המינימום טמון בשינוי יחסי הכוחות החברתיים, קרי: הקמת חזית רחבה של איגודים, ועדים ומגזרים המעוניינים בכך והיכולים להיאבק למען מטרה זו. למשל ציבור הסטודנטים. במדינת ישראל כרבע מיליון סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות. רובם עובדים ורוב הסטודנטים העובדים משתכרים שכר מינימום או שכר סטודנט, שהוא גבוה במעט משכר המינימום. הפיכת הדרישה להעלאת שכר מינימום, לדרישה לתוספת בשכר סטודנט, בשיעור דומה להעלאת שכר המינימום, יכולה לצרף למאבק רבבות ומאות אלפי סטודנטים – שרובם אינם חברי ההסתדרות. כך, גם יש לצרף למאבק את העובדות, העובדים הערביים, העובדים הזרים והעולים – שלרוב מקבלים שכר מינימום או מתחת לזה.
האם, כמו שנחמיה שטרסלר טוען (במאמר דוחה נוסף שלו היום בהארץ), זה רק חלק ממסע הבחירות של עמיר פרץ במפלגת העבודה? אם כן אז זה יתפוגג באותה מהירות שבה שאר הצעות החוק של פרץ להעלאת שכר המינימום התפוגגו בעבר. תקשורת ופרסום, בלי עבודת שטח (כמו שדוידי טוען) לא יעשו את העבודה.
אותה נקודה מכיוון אחר – סטודנטים, כמו מרויחי שכר מינימום נוספים, משתכרים כך ברוב המקרים תחת חברות כח אדם. צריך לשים לב שרובם מועסקים במקומות עבודה שיש בהם וועדים חזקים – למשל, שרותי האבטחה במשרדי הממשלה, באוניברסיטאות, בחברת החשמל. (שימו לב-גם בנייני המשטרה מאובטחים על ידי חברות כח אדם פרטיות).
הוועדים לא מבינים את הבעיה ולא יוצאים במקומות העבודה למלחמה על העסקה ישירה, או לפחות על שכר הגון וייצוג עובדים לעובדי הקבלן. במקום להילחם איפה שאנחנו חזקים, אנחנו רצים לכנסת ולתקשורת, איפה שנקי ונעים.
בתור עובד אוניברסיטה "זמני" מזה כשלוש שנים וחצי אני חושב שהמאבק שלנו לא צריך להיות כולו מכוון נגד הממשלה. יש להיאבק בתוך מקומות עבודה שיש בהם עובדים מאורגנים על-מנת שכל העובדים יהיו מאורגנים ולא רק חלק. אחרת במקומות כמו האוניברסיטה שבה יש כיום עובדים רבים נטולי זכויות וכן עובדי קבלן, כל העבודה המאורגנת תתמוסס בהדרגה.
אכיפת חוק היא תמיד בעיה, אבל ניתן לנסות להתמודד איתה במישור של החוק עצמו. אני לא מתכוון לתוספת פקחים, אלא לבדיקה באמצעות דיווח לביטוח הלאומי על השכר והיקף המשרה, והטלת אותם עונשים על העסקת זרים בלתי-חוקיים, כמו שמדווחים התשדירים המפחידים ברדיו מטעם משטרת ההגירה.הפרת חוקים סוציאלים על-ידי המעסיק צריכה להיחשב עבירה פלילית בדיוק כמו כל עבירה אחרת שבתחום הצווארון הלבן.
אבל ההצעה של עמיר פרץ היא לא ברורה ונראה שגם קשה לאסוף תמיכה להצעה כזו. הוא מדבר על הצעה של שכר מינימום של "אלף דולר"(???), כלומר סכום שהוא במטבע זר, מנותק מהשכר הממוצע ואינו מתייחס לנושא של תנאים נלווים לשכר.
לעופר ואחרים:
כן,כפי שנאמר,בעית האכיפה היא אולי החלק
העקרי של הבעייה.
כפי שקיים חוק חינוך חובה ומאות ואולי אלפי ילדים לא גומרים ב"ס עממי על אף שהחוק
מדבר גם על תיכון.
כפי שקיימים חוקי פיטורי עבודה וחוקי
עבודה רבים שלא מקיימים,כפי שקיימים חוקים
האוסרים אפלייה על רקע דת או מין,וגם חוקים
אלה לא מכובדים.
מתי תבינו שבלי שינוי השיטה בה אנו חיים,
המקבלת חזות מסולפת של "דמוקרטיה"(הרי יש
לנו כנסת המחוקקת חוקים ויש לנו מערכת המשפט
האמורה לדאוג לקיום חוקים אלה !)שום חוק
ושום "בטיח" לא יעזור ?
מסכים איתך במאה אחוז, הבעיה היחידה שלנו היא שהוועדים באוניברסיטה לא מסכימים איתך. מבחינתם עובדי ניקיון ואבטחה הם לא עובדי אוניברסיטה אלא שרותים שהאוניברסיטה קונה מקבלן משנה, והם לא ייכנסו לשחק במגרש הזה. ובלעדיהם אנחנו נשארים רק עם מאבק סטודנטים ומרצים, וזה קשה מאוד לארגן (מניסיון). כשדיברתי עם שני נציגים על זה שכשהתהליך מתחיל באבטחה וניקיון (והסעדה, וגינון…) זה מגיע גם למזכירויות, לספריות, למיחשוב, ובעצם למה לא למרצים עצמם, אז הם אמרו (בשקט) שמנכ"ל האוניברסיטה העברית הבטיח להם שאין כוונה להרחיב את צורת ההעסקה הזו. נאיביות או אוטיזם, סולידריות זה בטח לא.
לאשר – רוב החוקים נאכפים גם נאכפים. אתה עצמך אומר שרלפי ילדים לא מסיימים בי"ס לפי חוק חינוך חובה, וזה מתוך מאות אלפים.גם האפלייה על רקע מוצא, מין ולאום הולכת ופוחתת למרות שעדיין לא חוסלה באופן מלא או קרוב למלא.
לעופר שלום:
אינני מבין איך אתה לא מצליח לראות מסביבך.אתה יודע כמה עולה יעוץ וטיפול משפטי של עורך דין טוב?אתה לא יודע שמרבית האנשים
הנפגעים מעברות על החוק פשוט מוותרים בגלל
שטיפול משפטי עולה המון כסף?.אתה לא יודע כמה
גנבים ופושעים מסתובבים חופשית בגלל שעורכי
דין הגובים 400 $ לשעה מטפלים בהם?
אתה לא יודע מה היקף ההון השחור בישראל?=
לפי הערכה מתונה מדובר בפי 2 כל תקציב המדינה!!.
אתה לא יודע שאדם שגנב בסופרמרקט לחמניה
וקצת גבינה ישב בכלא ועשרות סוחרי זונות
וסוחרי סמים,מסתובבים חופשיים במרצדסים שלהם?
אתה לא יודע שכמות הסמים הנתפסת על ידי
השלטונות לא עוברת את 10% מכלל הסחר בסמים
במדינה?
באיזה עולם אתה חי?
כמשפטן אני צמכיר את המערכת שאתה מדבר עליה, אפילו קצת יותר טוב ממך.יש אפשרות (אמנם די מצומצמת) לנזקקים לקבל ייעוץ משפטי הולם ללא תשלום או בתשלום סמלי, מארגונים פרטיים וציבוריים.ולא, אני לא יודע מאיזה עולם אתה מגיע, אבל תרשה לי להזכיר לך כמה עובדות:
א) אחד העקרונות במדינה דמוקרטית אומר שאדם הוא חף צמשפע עד שהוכחה אשמתו, והתוצאה (המוצדקת) של עיקרון זה הינה שהרבה יותר אשמים יוצאים לחופשי במערב מאשר חפים מפשע שמורשעים.
ב) שיעור הההרשעות במשפטים פליליים בארץ עומד על 97 אחוז (99.8 אחוז למי שאינו מיוצג).התירוץ של המערכת הוא שהפרקליטות לא מגישה כתבי אישום או מבטלת אותם אם רואים שאחין סיכוי גבוה להשיג הרשעה, אבל האמת היא אחרת – Hשיעור המורשעים דומה לשיעור השופטים שבאו מן הפרקליטות.
ג) אם היתה לגליזציה של הסמים הרכים, ומס ההכנסה היה מוחלף במס רכוש על נדל"ן, חלק ניכר מהבעיות שאתה מדבר עליהן לא היו קיימות.