בזמן שהותי בחלק המערבי של ארה"ב, צפיתי בחדשות ערוץ 2 איך קבוצה של נשים חד הוריות עושות את דרכן ממצפה רמון לירושלים. התקשורת נתנה כיסוי רחב וליווי לקבוצת הצועדות ללא הפסקה. תמהתי ושאלתי את עצמי מה גורם לתקשורת לתת כיסוי כה נרחב לצעדת נשים, שמחאתן הופנתה כלפי הממסד בנושא אישי – פגיעה בהכנסותיהן באמצעות הפחתה של הבטחת ההכנסה?

הבאמת זאת הבעיה? זה מה שמטריד את התקשורת? למה כל הרעש סביב הקבוצה הזו?

מנסיוני האישי ידעתי שזו עבודה של תקשורת מגויסת המחפה על מעשים נפשעים של ההנהגה והעומד בראשה, ראש הממשלה אריק שרון.

הרי במשך שלוש שנים של אינתיפאדה שילמו מאות בחורים צעירים בחייהם, רק בכדי לממש פנטזיות של שלטון נפשע. האסטרטגיה של שרון היתה למוטט את הרשות הפלסטינית ולבודד את הנהגתה בבית הכלא ברמאללה – במוקטעה.

זהו בית סוהר חדש שנהגה במוחו הקודח של ראש הממשלה שרון.

ההצלחה היתה חלקית. ההנהגה, ובראשה יאסר ערפאת, נשארו סגורים ומוקפים על ידי כוחות הביטחון הישראלים, ולבית הכלא הזה לא היו צריכים לשלוח סוהרים. בית הכלא נוהל על ידי הפלסטינים עצמם.

על מנת לבצע פעולה בסדר גודל שכזה היתה התקשורת צריכה להסית את תשומת לב דעת הקהל. במקביל עמל שר האוצר ביבי נתניהו ימים כלילות להכין תוכנית כלכלית שתממן את פנטזיות הביטחון וההתנחלויות.

ואם אפשר גם לתת קצת לחברים העשירים שלו, שמזה זמן רב לא דאגו להם מספיק. איך אפשר להוציא תוכנית כזו לפועל אם לא מושקעת בה מחשבה, עורמה ותושייה.

החד הוריות נפלו קורבן לקונספירציה מתוחכמת של פוליטיקאים משופשפים ורעי מחשבה.

כשהגעתי לארץ, בספטמבר 2003, הלכתי למאהל החד הוריות והזדעזעתי למראה עיני על העזובה, חוסר הארגון והשתלטות של קבוצת אנשים המשויכים לממסד במסווה של דאגה כאילו כל מעיינם הוא לדאוג לצורכי דיירי המאהל.

בכוונה אין אני מציין את שמות האנשים שלקחו חלק בקונספירציה של משרד ראש הממשלה מול משפחות החד הוריות. אלה אותם אנשי ממסד שאני מכיר אישית, אשר בכל התארגנות חברתית תורמים את חלקם בפירוק ההתארגנות של קבוצות המחאה. אלה סוסים טרויאנים שהממסד משתמש בהם מזה זמן רב.

בזמן שהותי במאהל קיבלתי טלפון להצטרף לביקור במוקטעה כאורחו של הנשיא ערפאת. נסעתי לנקודת מפגש במרכז ירושלים, ומשם נסענו לשכונת א-ראם בואכה רמאללה. ירדנו קצת לפני המחסום וטיכסנו עצה איך להיכנס ללא אישור השלטונות. החיילים שעמדו במחסום בדקו כל אחד ואחד. מהכרותי את השטח ככף ידי הצעתי לעשות איגוף בתוך השכונה ולהיכנס דרך הסימטאות.

כך מצאנו את עצמנו מעבר למחסום. במקום חיכה לנו רכב שהסיע אותנו למוקטעה. ברחבה צבאו המוני צעירים פלסטינים על דלתות הכניסה של הראיס, הניפו כרזות וצעקו אל המרפסת סיסמאות שתומכות בנשיא הנמצא במצור זמן רב.

ההרס מסביב היה ניכר ונראה שפגעו בחלק גדול מהבניינים בצורה קשה, עד כדי כך שהיה צריך לפנות את ההריסות. כך נוצרה שם רחבה ענקית שיכלה להכיל מאות אוהדים.

בכניסה למוקטעה קיבלו את פנינו קבוצת חיילים מכוח 17 וליוו אותנו פנימה בסבר פנים יפות – כמיטב הכנסת האורחים. חשבתי לעצמי שהאיש אותו אני עומד לפגוש חולה מאוד ואינו מתפקד. לא כך היה הדבר, למרות הפרסומים כי ערפאת הולך למות.

בעודנו עולים במדרגות לקומה הראשונה, הגיח הראיס בצעדים מהירים כשעל פניו חיוך וידו מושטת לשלום. כהרגלו הוא חיבק ולחץ ידיים תוך שהוא מברך אותנו במרחבא, אהלן וסהלן. הוא הורה לנו ללכת אחריו אל אולם האורחים. בזמן זה נחכו רוב חברי ההנהגה הפלסטינית כולל ראש הממשלה.

לאחר הכרות עם כל הקבוצה, הזמינו אותנו לארוחת צהריים בצוותא עם הראיס וההנהגה. השולחן היה עמוס בכל טוב. מנהל הטקס כיוון אותנו לשבת בכיסאות שיועדו לנו. כמובן שהתיישבנו רק לאחר שערפאת ישב. אותי הושיבו ממש לצידו, בצד הימני של השולחן.

תוך כדי "נשנושים" בהמתנה עד שתגיע המנה העיקרית, הרבנו בדיבורים ובהחלפת דעות ואינפורמציה על בריאותו והחיים בתוך המוקטעה. מצאתי אדם אופטימי ובטוח בעצמו. אמונתו רק הלכה והתעצמה למרות כל הלחצים שהופעלו עליו על ידי כוחות הביטחון. עם סיום הארוחה ברכנו אחד את השני ואמרנו מילות נימוסים ותודה לכל המארגנים וכמובן לראיס.

יאסר ערפאת סיכם את הפגישה והודה לנו על נוכחותנו, על האומץ שהפגנו ועל כך שהגענו למרות המחסומים והאיסורים. בזמן שפנינו לעזוב, הניח ערפאת את ידו על כתפי ובחיבוק חם לקח אותי למסדרון הארוך. התפתחה שיחה פתוחה, חברית, לא רשמית, כאילו אנחנו מכירים הרבה שנים. הוא שאל אותי על מקום הולדתי, על המשפחה והחיים כאן בארץ לאחר עלייתי ארצה מצפון אפריקה. ההתעניינות שלו היתה אמיתית, מרגשת. הוא נכנס לפרטים הקטנים, ותוך כדי התחיל לספר לי על ילדותו ועל המשחקים שהוא אהב וחלומות הילדות שלו כמו כל הילדים. לבסוף אמר כי חבל, יכולנו לחיות כאן כאחים ללא שנאה. הוא העריך והאמין שיום זה יבוא. אין תוחלת למלחמה, להרג ולסבל שעוברים שתי אומות אלה, אמר.

הוא הביע משאלת לב ואמר אינשאלה בעודי בחיים אני רוצה לראות שתי מדינות עצמאיות, פורחות ומשגשגות זה לצד זה לנצח.

התרגשתי עד מאוד. לא היו מלים בפי להודות לו על כנותו והפתיחות בה הוא דיבר. כל זאת נאמר כשידו עדיין על כתפי. כך הגענו לחלון הרחב שפונה אל הרחבה בה עמדו מאות צעירים פלסטינים, כשבגרון נחר צועקים יחי הראיס.

כשהוא מברך את הקהל בנפנופי ידיים, החזיק בידי והניף אותה אל-על לעבר הקהל.

בעודנו צועדים מחובקים במסדרון נדהמתי משאלה אחרת שלו, לה כלל לא ציפיתי. מה קורה עם המשפחות החד הוריות והאם יש סיכוי שיצליחו במאבקן? הוא שאל. נדהמתי וחשבתי לעצמי מנין לו מה קורה ברגע זה במקום אחר?

כך הוא התעניין בדברים נוספים, ורצה לדעת מה קורה בחברה הישראלית – בדיוק כפי שהוא מודאג ממה שקורה בחברה הפלסטינית.

אז הבנאדם לא עמד למות.

כמובן שחלק לא מבוטל מהישראלים היו רוצים שהוא ימות ויפנה את מקומו למישהו טוב יותר. יש מי שמאמין כי אחרי ערפאת הפלסטינים יהפכו לשבדים.

עכשיו ערפאת מאושפז בבית החולים בפאריס, אף אחד לא יודע עדיין מה מצב בריאותו ואם הוא יחזור וינהיג את עמו. דבר אחד אני יכול להבטיח, עוד נתגעגע לראיס ערפאת איתו יכולנו להגיע להסדר טוב שהיה נותן ביטחון לשני הצדדים.

אינשאללה שהוא יחזור בריא ושנוכל להגשים איתו את החלום עליו דיבר עמי – חלום של שלום, שלום של אמת.

Share on Facebook