ברשימה קודמת שפורסמה באתר "הגדה השמאלית", מצאתי מינוף להתבטאויות הפסבדו-גזעניות כנגד קבוצת הכדורגל איחוד בני סכנין, בדמות תזכורת הכורכת יחד את הפריצה הספורטיבית של הציונות מבית מדרשו של מקס נורדאו ("יהדות השרירים" לדוגמה), לבין התשתית ההיסטורית של הקשר הגורדי בין לאומיות/לאומנות וספורטיביות באירופה של שלהי המאה ה-19. ראוי למען הסדר הטוב להציג כאן את עמדתו של קברניט התנועה הציונית (המדינית-דיפלומטית) בעניין התחייה הגופנית של יהודי אירופה בעידן זה. ידוע כי הרצל היה עיתונאי (שסיקר את פרשת דרייפוס) והרצל היה משפטן וידוע קצת פחות כי חלומו היה להצליח כמחזאי תיאטרון. הרצל, שניסח בבזל את המצע המפורסם של "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל", נחשב במקביל כאחד המובילים בתנועה הציונית אשר ייחס חשיבות להתפתחות הגופנית ולהנחלתה בקרב עם ישראל, כחלק אינטגרלי מן התדמית החדשה שביקשה להשריש בו (כפועל יוצא מרעיון עקירת הגלות והגלותיות).
מה הניע את הרצל – כאדם, כמנהיג – לפתח יחס חיובי ואף אוהד לקידום הפעילות הגופנית בקרב עם ישראל?
ראשית, כמי שטעם ממעלותיו ומסגולותיו של הספורט האירופי בשעה שחבש את ספסלי הגימנסיה והאוניברסיטה, מעיד הרצל על עצמו כי בשנת 1881 היה חבר באגודת הסטודנטים "אלביה", שטיפחה את הספורט ובעיקר את הסיוף, וכי השתתף יום-יום בשיעורי הסיוף הרשמיים ואף נטל חלק פעיל בהשתלמות מיוחדת באמנות הדו-קרב. ראוי כבר עתה לציין כי התפישה הלאומית-ספורטיבית הגרמנית, זו שהחלה במשנתו של יוהאן גוטס-מוטס והתגבשה בהוראתו של פרידריך לודוויג יאהן, הניחה דגש מיוחד על נושא הסיוף, כמין תחייה של האבירות הגרמנית הקלאסית, המיתולוגית, כשהחזון היה לפתח נוער חזק בגופו וברוחו, כזה שיוכל לאחד את גרמניה (מה שהתחולל עשור שנים לפני כן) ולממש את חלום "גרמניה הגדולה". הרצל איפוא, נסחף אל תוך החלום הלאומי-לאומני הכרוך בטבורו לעיקרון של התחייה הגופנית. ראוי לציין כמובן שהרצל יפרוש ממסגרת האגודה בעקבות גילויים אנטישמיים שחווה בה לאכזבתו.
שנית, הרצל עמד על היתרונות הרבים – הגופניים והנפשיים גם יחד – הגלומים בתרבות הגוף, וב-1896, אף כתב חיבור בשבחה של הרכיבה על גבי אופניים.
שלישית, המסר הציוני עמד על תשתית המהפך המהותי בחייו ובתפישתו של היהודי. הציונות ראתה בשידוד המערכות הרוחני והגופני חלק בלתי נפרד מתחייתו הלאומית של עם ישראל. ההנהגה הציונית שהושפעה לא מעט מן האווירה הלאומית, זו המחוברת לתרבות הגופנית, ששררה בעמי מרכז אירופה, הכירה אף היא בחשיבות תחייתו הגופנית של עם ישראל.
רביעית, מעיניו של הרצל לא נסתר המפנה שהתחולל בקרב צעירים יהודיים, ממרכז אירופה וממערבה, אשר השתלבו בתנועות ספורט ואגודות גופניות, מן המחצית השנייה של המאה ה-19, ובהם ביקש לראות את התשתית האיתנה שעליה יצמח המפעל הציוני.
כבר ב-1895 דרש הרצל בשבחו של הנוער היהודי, אשר בריאותו וחוסנו הם אבן השתייה וגרעין העתיד לחברה היהודית המתחדשת, העומדת בסימן התחייה הלאומית. באותה שנה נשא את חזון המולדת היהודית המיוחלת – "התוכנית לעתיד" – שבה הדגיש את חשיבות הפעילות הגופנית בקרב הנערים היהודים. הנוסח כתוב בלשון הווה, אך מכוון הוא לעתיד: "הנוער (גם העניים, ואין זה כלל ציני) לומד משחקים בריטיים: קריקט, טניס וכו’".
משום כך דאג הרצל, בשעה שהתווה את חזונה העתידי של ארץ-ישראל, שלא להבליע את נחיצותה וערכיותה של התרבות הגופנית היהודית, השלובה היטב בתחייה הלאומית של העם בארצו. בחיבורו המפורסם "אלטנוילנד" (1902) מעלה הרצל על נס את חיוניותה של הפעילות הגופנית בקרב עם ישראל. כשהוא דן בחברה הישראלית העתידה להתגבש כותב הרצל: "אנחנו הננו חברה של אנשים אזרחים, ששאיפתם היא עבודה והשכלה. אנחנו מסתפקים בזה שנעשה את בני הנעורים שלנו שלמים גם בגופם. חברות להתעמלות ולשימוש בנשק (הכוונה לסייף – י.ש) – דיין לנו למטרה זו, כשם שהיו דיין לשוויץ. כמו כן יש לנו משחקי תחרות כדוגמת בריטניה: קריקט, כדורגל ושחייה. גם את הדברים המועילים הללו קבלנו מאחרים, והם היו לנו לתועלת".
אי-אפשר כמובן, להתעלם מן האוריינטציה הפרו-בריטית שפיתח הרצל בהנהגה הציונית, החל משנת 1901/1902, לקראת העברת המשקל הפוליטי של הדיפלומטיה הציונית למגרש הבריטי, וכאותה הלצה מפורסמת על הילד האמיד, שהתבקש לכתוב חיבור על משפחה ענייה, וכך כתב בקצרה: היה היתה משפחה ענייה: אבא עני, אמא ענייה, אחים ואחיות עניים, הגננת ענייה, הכובסת ענייה, הנהג עני, הגנן עני, סוכן הבית עני, ובקצרה – כולם עניים. כך הרצל, כבן למשפחה אריסטוקרטית אך גם שבוי בקונספציות הקולוניאליסטיות של גרמניה ובריטניה, רואה לנגד עיניו את התחייה הגופנית של עם ישראל (האריסטוקרטי בעיקרו), ועל כן ראוי לפתח בקרבו את הענפים המייחדים את שמנה וסלתה של החברה – כגון קריקט, שחייה וטניס. אף הכדורגל נתפס אז בבריטניה כענף מרדני אך "צפונבוני", כזה המשוחק בפבליק-סקולס היוקרתיים כגון איטן וקיימברידג’.
בחיבורו האוטופי "אלטנוילנד" שואל אחד הגיבורים את העוברים ושבים בירושלים בתימהון: "הרי תודיעני מי הם כל הילדים הללו, המתרוצצים שם על מצעי הדשא? שכן באותו רגע עברו הם על-פני מרחבי הדשא, שעליהם שיחקו מחנות של ילדים וילדות במשחקים בריטיים: הנערות בטניס והנערים בקריקט ובכדורגל (…) לסירוגין מוצאות כל הכיתות אל המשחקים האתלטיים, שאנו מעריכים אותם בתקופת התפתחותו של הילד לחשובים כלימודים עצמם". משפט זה נאמר בהשפעת החינוך הבריטי, בעיקר ובעיקר האריסטוקרטי.
האתלטיקה ומשחקי הספורט היו חלק אינטגרלי ממערכת החינוך, וזכו לתשומת הלב המרבית של חוזה המדינה הרצל, בחיבור הזה ובחיבורים אחרים.
עם זאת, לא רק האספקטים החינוכיים והחברתיים-לאומיים היו נר לרגליו של קברניט הציונות המדינית. השבת עטרת כבודו הנרמס של היהודי ניצבה לנגד עיניו של הרצל, וכמה משמעותית היא העובדה כי אחת הדרכים הבדוקות להשגת יעד זה, לשיטתו, היא העיסוק בספורט, ובמיוחד הנחלת יסודות הסיוף. לדעתו יש לתקן את אופיו של העם היהודי, וכדבריו: "לעשותו אמיץ-לב לקרב, שש לעבודה וטוב במידותיו", כפי שגילה את לבו לברון הירש ביוני 1895, ואין טוב מן הדו-קרב, לגרסתו, להרמת קרנו ויוקרתו האישית של היהודי. ב-1899 כתב הרצל כי "לחיצת היד לאחר דו-קרב בסיוף בין סטודנטים היא אולי התופעה הגברית ביותר". קשה שלא לראות בהקשר זה את השתפכותם והתמרחותם של אבות התנועה הגרמנית להתעמלות בשעה שהם דגלו, באיזושהי תשוקה רומנטית לאו-בת-כיבוש, בסיוף בסגנון האבירי של ימי-הביניים. בהקשר זה, כמו גם בזיקה לשאר הפעילויות הספורטיביות, כותב הרצל בשעה שנישאו נאומי הקונגרס הציוני השני (1898) את המשפט הבא: "חידוש העלומים (היהודיים) על ידי ספורט".
הרצל פוקד את פלשתינה פעמיים. בשנת 1898 עשתה כרכרתו של הרצל את דרכה באבק דרכים בואכה המושבה רחובות. שם נחשף הרצל ל"מופע" אטרקטיבי שערכו לפניו, ממש בהפתעה, האיכרים הצעירים של המושבה. אירוע זה נחרת עמוק בלבו וזכה להנצחה, לא רק ביומנו אלא אף באיזכור מעל במת הקונגרס הציוני. וכך משרבט הרצל ביומנו: "האיכרים ברחובות, למשל, הם רוכבים טובים. כשהגענו לרחובות, זינקה לקראתנו קבוצת אנשים צעירים, כעשרים במספר, שרצו ללוותנו עד המושבה. מסביב למרכבתנו הראו על סוסיהם המהירים מעין פנטזיה (שעשועי רכיבה מורכבים ומסוכנים) ערבית, ועל ליבנו עלו רוכבי הלאסו במערב הפראי של אמריקה, בשעה שראינו את הבחורים החסונים והשזופים הללו מסובבים את סוסיהם, מריצים אותם הרחק לתוך השדה ושבים בצהלה". במקום אחר כותב הרצל כי "הם (בחורי רחובות) הראו ריקודי רכיבה נועזים במרוצתם".
הרצל ראה לנגד עיניו איפוא כיצד חלומו ומשאת נפשם של חבריו-עמיתיו, ובעיקר של מקס נורדאו, הולכים ומתגשמים. "היהודי החדש" שנתגלה לפניו ברחובות היה חסון, נמרץ, שזוף, רוכב על סוס, ראשוני, קמאי, יצרי, פרודוקטיבי וטובל כל-כולו בטבע. החלום הרומנטי של זיקה בין המערב הפרוע וה"מזרח הפרוע", בין הקאובוי’ס-אינדיאנים והרחובותים-ערבים (נאמר זרנוגה, לצורך ההמשלה), שהצית את דימיונו של הרצל, חושף, ולו בעקיפין, את הסגידה לכוח ואת השאיפה להתחכך באבק הקולוניאליסטי. בדומה לו אגב, הפליג הציוני ליאו מוצקין בשבח הדור הצעיר שבארץ, "החופשי למרי מעול הגלות", שעליו "חיי הכפר הרחוקים מהגיטו משפיעים השפעה מבריאה". מוצקין מבליט את "הזריזות הרבה בתרגילי גוף למשל ברכיבה, בירייה, מה שאין למצוא לחלוטין אצל יהודי הגולה".
המקום החשוב והמבורך שמצאו הפעילות הגופנית והחינוך הגופני בקרב ההנהגה הציונית בכלל, ולענייננו אצל הרצל בפרט, נבע מן הטעם המהותי – ראיית השילוב בין גוף ורוח כמאפיין חשוב בתקומתו של "היהודי החדש"; הטעם הענייני – רק בחורים צעירים וחסונים יצליחו לממש את המפעל הציוני בכל החזית הפרודוקטיבית; הטעם התעמולתי – להציג בפני העם היהודי והעולם כולו את דמותו המתחדשת של הצעיר העברי החסון, המייצג את הדמות המנוגדת ליהודי הנפחד, המוכה והמושפל, היהודי הגלותי – מושא חצי הלעג של האנטישמיות.
עם זאת, מסקנות אלה יאבדו את הפרופורציה ההיסטורית, הכה חשובה, אם כי "מכאיבה", ואולי אנטי-קונסנזוסיאלית, של מערכת ההנעה של השילוב: ציונות-ספורט. הרצל וחבריו לא קפצו מעל לפופיק, אלא היו תבנית נוף מולדתם: התרבות הגרמנית. ובתור שכאלה התקשו להתנער מעקרונות הקונגלומראט שמרכיביו היו הקולוניאליזם, הלאומיות-לאומנות, הכובשנות, הסגידה לנעורים ולחוסן הגופני, ובוודאי שהיו צרובי המודעות האריסטוקרטית, המיוחשת. אשר על כן, בין השורות עולה הזיקה בין ציונות, כוחנות וקולוניאליזם.
ליהדות מעלות רבות בפיתוחו של האינדיבידום. חסרון גדול מאוד הוא הסלידה מן הספורט ופיתוח הגוף. הדמות השרירנית מבוזה ביהדות. הרומאים טענו:"נפש בריאה בגוף בריא" ומדענים היום מצדיקים גישה זו. הרצל, ששאף לשנות את היהודי מן היסוד, השכיל להבין כי דרוש תיקון פיזי לנערים החוורים שזה עתה יצאו מן "החדר" בו למדו שעות תורה. פיתוח הגוף קשור גם ביכולת היהודי להגן על עצמו ובני משפחתו בעת פוגרומים. אצל חובבי ציון ידוע כי האימונים הגופנים תפסו חלק מרכזי בהתארגנות המזויינת הראשונה של היהודים באירופה.
כיום לצערנו, הישראלי הממוצע חושב כי ספורט משמעו להסתכל במכשיר הטמטום עם חצי קילו גרעינים ולעודד 11 שחקנים הרצים אחר כדור. מוטב לממשלה לעודד ספורט קהילתי מאשר להשקיע בהישגי ספורטאים יחידים, עילוים ככל שיהיו, או במתקנים לצפייה בספורט במקום עשייתו.
לערן.
לא הרומאים אלא חז"ל קבעו: "נפש בריאה בגוף בריא".
לליאורה
מה לעשות, אך אימרה זו הינה רומית: Mens sana in corpore sano, והאמת היא, שמקורה יווני-קורינתי, על יסוד התחרויות שנערכו לכבודו של זאוס, בהדגשת ה"מעין-שיוויוניות" (שוויוניות עלאק) של הספורט ההלאסי (יווני) הקדמון. אולי חז"ל המציאו את הגלגל ושאר גילויים מרעישים כמו "משפט פיתגוראס", אך הרי, בוודאי נקוטה עליך האימרה, כי "מי שאומר דבר שלא בשם אומרו…" וגו’. אולי, כך דומה, התבלבלת משהו עם כתבי הרמב"ם, אשר מתייחס לנושא הגופני, כגון בספרו "על הנהגת הבריאות". הרמב"ם, בכל מקרה, מה-לעשות, היה פלגיאט הלאסי לא זעיר ולא זהיר.
לערן:
כדאי לדעת כי אגודת "מכבי" הקדימה את ה"הפועל" בכעשור שנים, מכיוון שהתפישה הפועלית של מנהיגי היישוב היתה אובססיבית ואולטמטיבית (ומזכירה לא מעט את הנחייתו של האפיפיור גרגוריוס הקדוש: "מוטב שיעדרו מאשר ירקדו") – הסתייגות מהפעילות הגופנית האתלטית, התחרותית, מכיוון שזו עלולה לפתח אינדיבידואליזם מזה, מקצוענות מזה ושיסוע בקרב גוש הפועלים. אך לבסוף הועילו לחצים פנימיים. קמה אגודת ("קלוב" דאז) "הפועל" בחיפה וסיסמתה: "אלפים ולא אלופים". לימים השתנתה סיסמתה, וגם הפעם על רקע היריבות עם אגודות "מכבי" והיתה ל"אלפים ואלופים", ולבסוף גם מנטרה זו נשחקה ונתחלפה לה ב"מן האלפים יצמחו אלופים".
בכל מקרה הערתך בעניין התיגמול והתימרוץ הכספי, ולפחות הממלכתי, אשר מופנה לאפיקים מדליסטיים, היא בהחלט נכונה כמו שהיא כואבת, וכואבת כמו שהיא נכונה.
אזכור ביקורו של הרצל ברחובות מוביל אותי לחגיגות הפסח המפורסמות שנערכו במושבה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. חגיגות אלה היו אירוע ספורט שניתן, אולי, להגדירו כאלימפיאדה (בבמובנה הבסיסי ביותר), ששימש גם כאירוע ציוני ייחודי.
כל ראשי היישוב (ביאליק, סוקולוב ועוד) נהגו לבקר באירוע, לא כל כך לשם הספורט, אלא לצורך הזדהות.
אך להגדיר את הקשר בין הספורט למתיישבים ככוחנות יהיה קיצוני ומוגזם.
למגיב האחרון:
אכן, שנה-שנה, בחוה"מ של פסח, החל משנת 1908 ועד 1914, התקיימו במושבה רחובות מפגני ספורט ותחרויות בענפים שונים, ואפילו היתוליים. אני מציין זאת באחד ממחקרי (1989) כ"אולימפיאדה היישובית-ציונית", או סתם "מישחקי רחובות". לתחרויות אלה נודע לא מעט גוון פוליטי-עקרוני, כאשר מנהיגים ציוניים ניצלו את המיפגש הרחובותי שמשך אליו לא מעט סקרנים, כדי להציג מולם קו פוליטי כזה או אחר.
הזיקה בין הספורט-הציונות והכוחנות איננה בבחינת אמת אולטימטיבית-אובססיבית. רוב הפעילויות הספורטיביות שנערכו אז בארץ היו רחוקות מן הכוחנות והפסאודו-קולוניאליזם, אלא שעקרונות כאלה עמדו לנגד עיניהם של מנהיגים ציוניים, דוגמת הרצל, נורדאו ואחרים, בין השאר כפועל יוצא מן האווירה שהוספגה לתוכם באירופה של שלהי המאה ה-19.
תמיד השתוקקתי לסיבה טובה כדי להצדיק את המעבר שעשיתי מציונות לפוסט ציונות, והיא לא היתה בידי. לפתע זרחה השמש בדמות רשימתו מאירת העיניים של יחיעם שורק. עכשיו אני יודע, הגם לאחר מעשה, מדוע עזבתי את הציונות: בגלל שהרצל היה חובב רכיבה על אופניים. הנה, תפשתי בעזרתו האדיבה של הד"ר הנכבד, את הציונות הקולוניאליסטית בביצים.
אותה בעיה היתה לי גם עם קובה. מעולם לא היו לי נימוקים ממש משכנעים מדוע אני מתנגד למשטר של קסטרו. דיקטטורה, הפרת זכויות אדם, אלו סיבות קלושות. עתה נפל לי האסימון. אני מתנגד לקובה של קסטרו בגלל שהפכה למעצמת ספורט. פולחן הספורט שיצר את האדם הקובני הבריא, הקולוניאליסט, הכוחני, ממש מימוש החלום של הרצל, שם נעוצה הביצה המעופשת.
תודה יחיעם.
ד"ר שורק,
אם רוצים להכפיש, אין צורך בסיבה. הנסיון שלך להכפיש את ראשי הציונות באמצעות יחסם לספורט, הוא מנותק מהמציאות.
הטענה כי הרצל ונורדאו ראו בתרבות הגוף "אידיאל" בדרך ליצירת היהודי החדש, יוצרת קישור, גם אם ברמיזה, לתרבות הגרמנית-נאצית, שראתה בתרבות הגוף דרך ליצירת האדם הארי.
נדמה כי אין כל בסיס לטענה זו.
למר "קורא"
הרשה לי להתקשות בהבנת טענתך לגבי, כי הנני מסמן פגיעה ואחר-כך את מעגלי המטרה. הגישה האידיאליסטית כלפי הגוף, בזיקה לנפש מחד וללאום מאידך היתה לא רק נחלת הגרמנים, אלא גם ההבסבורגים, הצרפתים, הסקנדינבים ואף ההולנדים והבלגים. היו שלקחו אידיאליזציה זו למחוזות אפלים, והיו, כמו גם בכירי הציונות שלקחו אותה למחוזות מתונים, כתשתית לצמיחה לאומית, להתחדשות ולהתרעננות. מותר להתאהב בהפרזה, ידידי, אך תמונת המצב של ענייננו שונה מכך.
אחת הרעות החולות ביותר בציונות, שזוהי הפעם הראשונה ששמים אליה לב בגדה השמאלית, היא הדמנוניזציה ואימוץ המיתוסים האנטישמים כלפי יהדות הגולה. נדמה כי לא הייתה אף ולו תנועה ציונית אחת לרפואה ששנאת הגולה פסחה עליה, ממפ"ם ועד ברית הבריונים – כולם תיעבו את היהודי הגלותי, הלא "צבר", לא לובש מכנסי החאקי הקצרים שרחמנא ליצלן לא עובד אדמה אלא סוחר. לא רק שפשעו אבי הציונות למינהם ולדורותיהם בשנאת תרבות הגולה שהחזיקה את יהדות מזרח אירופה שנים כה רבות בצורה קהילתית, מאוחדת עם סולידריות חברתית מדהימה – אלא גם הוסיפו חטא על פשע בכך שאימצו את כל המיתוסים האנטישמים על יהודי מזרח אירופה, היהודי "הנשי", היהודי הרכוכי, היהודי החולני, היהודי העסקן שידיו עמוסות בכספים של מלווה בריבית – כמסורת הדר שטיימר.
במאמר זה ניתן לראות גם כי הציונות לא נעצרה במציאת פיתרון לאנטישמיות הפושה באירופה, אלא הרחיקה לכת אל מחוזות שמאוחר יותר נכבשו על ידי משטרים טוטאליטרים וראתה את עצמה גם כמשנה את אורחות חייו של היהודים עד הפרט האינטימי ביותר שבו – גופו.
לנמרוד שלום
היטבת לנסח את הדברים.
בל נשכח כי הציונות יצאה מנקודת מוצא אנטי-גלותית ואנטי-גולתית, ואין זה משנה באיזה זרם מדובר: מהמדיני למעשי, מהסוציאליסטי לרוחני, ובתור שכך נזרקו הרבה מקדמי אנטישמיות למדורת השבט הציונית. אלה בהחלט היו זרדים שהתלקחו יפה מחד ואף האריכו לרחוש וללהוט מאידך.
דע לך כי הרצל מיודענו משתמש בספרו "מדינת היהודים" בלא מעט טיעונים אנטישמיים, חלקם בהפוך-על-הפוך, ובחלקם ממש בכוונת-מכוון – להרטיט את הלבבות והתפלח אל תוך ורידי היהודי, תוך כדי הצבעה על כך, שאם האנטישמיות צודקת, הרי היא תופעה בלתי-הפיכה, והילכך, אין פיתרון אחר, אלא הלאומי-ציוני.
קראתי את דבריו של יחיעם לגבי סימון מטרה.
מטרתו המסומנת של יחיעם היא לנפץ מיתוסים ובכל מחיר.
אתן לו תזה אחרת : הרצל לא היה הוגה דעות גדול או מפתח תיואוריות כמרכס. גדולתו היא בחזונו שנבנה על ידי אינטואיציה .
למה לחפש קשר ונימוקים שונים ומשונים לעיסוק בספורט ולא להזכיר את הדבר העיקרי הספורט בריא . כל מי שחושב שהציונות שללה את הגולה אינו יודע מה הוא סח. התנועה הציונית קמה בגולה והיא חלק מהתעוררות התנועות הלאומיות שהחלה באירופה אחרי 1840 – אביב העמים.
כיום יש התעוררות מדהימה של הצורך בספורט לשיפור איכות החיים . יעידו על כך מאות אזרחים הצועדים ברגל מדי יום.
הנה עוד נושא למחקר של יחיעם – מדוע הם הולכים ? אולי בגלל הכיבוש ?
לגלילי הנכבד
מהיכן שאבת את האומץ (אני נרתע משימוש במילה אחרת, בוטה יותר) לדחות את הרעיון המרכזי המקובל במחקר (לאושרך – לא הפוסט-ציוני, אלא הקונפורמיסטי) והמאושש, מה-זה-מאושש על-ידי תעודות (אסלי תעודות, ולא בדויות ומפונטזות כמו שלנו, השמאל-הפוסט-ציוני). שלילת הגולה והגלות-גלותיות, היתה מנקודת היסוד של הציונות בכלל, והציונות המדינית במיוחד. הצמיחה של הציונות באירופה היא עובדה מוסדת (מדינת ישראל לא היתה אז בנמצא) ומושאיה היו בוודאי היהודים המפוזרים בכל הגלויות, אלא שמשימתה היתה להמציא פיתרון בר-קיימא לשלוש הצרות אשר פקדו את העם היהודי: פיזור, התבוללות ואנטישמיות, ובכל מקרה מדובר על ריכוזו של העם בטריטוריה מסויימת, אחת ויחידה. כל אחד מזרמי הציונות הגדיר את הגלות והגלותיות כאחת הרעות החולות של העם, וכנגדה צריך להילחם על-ידי ריכוז טריטוריאלי מחד והשלת הגלותיות מעל היהודי לטובת בריאתה של חברה תקינה ובריאה.
הזיקה בין הרצל לבין הפעילות הגופנית לא היתה טכנית, אם כי חשובה – בריאותית. הזיקה היתה, כמקובל באירופה בכלל, לאומית.
אחת הבעיות שחוקרים במדעי החברה סובלים ממנה הוא הצימצום ההולך וגובר בנושאים רציניים למחקר. אין כמעט נושא רציני שלא נחקר לעומק על ידי יותר מחוקר אחד. מאחר והנושאים הרציניים למחקר אוזלים, אזיי נתפשים לתחומים שוליים ואיזוטריים, הכל על מנת להוכיח "מחקרים" שמהווים תנאי לקידום מקצועי בעולם האקדמי.
"המחקר" שששורק פירסם כאן על נושא הספורט ותרבות הגוף אצל הרצל, הוא דוגמא יפה לכך. בכדי להצדיק את "המחקר" צריך כמובן החוקר להכניס לתיזה שלו כל מיני בוקי סריקי, לנפח אותו למימדים אימתניים בכדי להציג יעני "מחקר".
אם יש משהו שלא השתנה מאז הרצל ועד היום הוא שהספורט הוא נושא להזדהות שבטית ו/או לאומית. לא חשוב אם מדובר בימין מרכז או שמאל, כולם מתאחדים סביב הנבחרת הלאומית בהתמודדויות לאומיות. ויש גם תרגום פוליטי להישגים ספורטיביים. כאשר ברית המועצות זכתה באוליפיאדה ביותר מדליות מארצות הברית ראו בכך חסידי הקומוניזם הוכחה לעליונות האידיאולוגיה המרקסיסטית לניניסטית. שטות זו לא הפריעה לאנטי קומוניסטים בברית המועצות לצרוח יחד עם קהל האוהדים כאשר נבחרת ברית המועצות התמודדה בכדורגל נגד גרמניה או אנגליה. כאשר נבחרת הונגריה הגיעה לגמר אליפות אירופה בכדורגל ב-1954 עם פושקש הגדול, עמדו המוני העם ההונגרי, כולל מתנגדי המשטר הקומוניסטי, וקססו ציפורניים והתפללו לניצחון נבחרתם (שבסופו של משחק הפכפך ומתוח הפסידה לגרמניה, אם אינני טועה 4:3).
כאשר ארה"ב גברה על ברית המועצות בענפי ספורט שונים, צהלו בארצות הברית אנשי שמאל וימין, עשירים ועניים, ותמיד היו גם מי שראו בכך את ניצחון החופש והדמוקרטיה הקפיטליסטית על העריצות הקומוניסטית.
הספורט היה תמיד, בצד פעילות למען הבריאות, מכשיר להאדרה לאומית, או אידיאולוגית וגילויי פטריוטיזם. (ראו איך הממשלה כאן יצאה מגדרה לנוכח זכייה ראשונה של ספורטאי ישראלי, גל פרידמן, במדליית זהב, הגם שמדובר במקצוע שולי, ובספורט שכולו אישי, אבל כאן הפכו זאת מיד לחגיגה לאומית, עד לגיחוך הגדול של לימור לבנת שנסעה ליוון כדי לעלות על דוכן המנצחים ולחבק את הזוכה).
ההבדל הוא כמובן שכאשר מדובר במדינה ובמשטר אותו אנו מסמפטים אנו רואים את ההתגייסות הלאומית מאחורי הנבחרת באור חיובי (יוון באולימפיאדה האחרונה). כאשר מדובר במשטר מאוס המעורר התנגדות נתייחס בהתאם להתגייסותו למען נבחרותיו הלאומיות (גרמניה הנאצית באולימפיאדת 1936, משטר הגנרלים הפשיסטי בארגנטינה באליפות העולם בכדורגל 1978).
אם נחזור להרצל, הרי הדברים שכתב, היו מתונים ולא חרגו מקונסנסוס בינלאומי בתחום העם האומה והספורט. הציונות יכולה לזקוף לזכותה הצלחות בתחומים רבים, אולם בתחום הספורט הכשלון הוא מהדהד. מדינת ישראל והציונות שביקשו לברוא את "היהודי החדש" הלא גלותי לא הצליחו להשאיר עד כה את רישומם בספורט, בהשוואה למדינות קטנות אחרות (קובה, פינלנד איי בהמה ועוד).
למר גדעון ספירו. רשימה נבונה ותמציתית.
רציתי לומר את דבריי בקשר למאמרו המלומד של ד"ר שורק, שבסוף ‘יצא מברך’ על שאיפות הציונים לספורט. הרבה מחשבות הסתובבו בראשי אבל לא יכולתי לעגל ולהסדיר אותם- להוציא אותם על הנייר. אתה, מר ספירו, עשית את זה במיומנות רבה ובאמינות.
ליוסף הזקן, שהעז להתעמת באתר הזה עם הד"ר וההיסטוריון שורק בדיוק על אותו הנושא, אחרי רשימתך המאלפת נותר רק לומר: אין מה להוסיף.
לגדעון שלום
אתה קופץ ומנתר מעניין לעניין, ומנסה לעיתים בתפירות גסות, לאחות בין מין לבין שאינו מינו.
הדוגמאות שהבאת, ואולי לא שמת לב, דווקא מאששות את ההנחה, והיא איננה פרי מחקרי בלבד, שהחיבור בין ספורט ולאומיות, מקובל יותר בתפישות עולם ימניות ולא שמאליות.
אין לי ולא שמץ של כוונה לקשור בין הרצל לבין ימניות, אלא לחזור ולציין, כי כמקובל בתקופתו – התשתית הגרעינית של צמיחת תנועות לאומיות באירופה – ביקש הרצל לרתום (ובוודאי שלא מתוך רוע לב ואשמאיות) את הפעילות הגופנית לטובת מימוש הרעיון הלאומי-יהודי = הציונות. זאת ועוד, כאשר מתחבר רעיון זה עם ההתנשאות האריסטוקרטית ההרצליאנית והפעילות באירופה הקולוניאליסטית (ועוד איך), מקבל הקשר זה, הלאומי-ספורטיבי, ממד קצת רחב יותר, אם כי לאו דווקא חיובי במיוחד, כפי שעולה מכתבי מנהיגי הציונות, ותואם עמדה פטרניליסטית, קולוניאליסטית-אירופית.
מעניין אגב לקשור עניין זה עם עקרונות ההתנשאות ההלאסית-יוונית בזיקה הספורטיבית מול הברברים (מי שאינם הלאסים). תופעה זו נכרכת לאורך הספירלה ההיסטורית מאז ימי קדם ועד עולמנו המודרני (זוכרים את הדירוג של צבעי העור כפי ש"נפלט" מפיו של פיני גרשון בזיקה לשחקני הכדורסל. ואגב, מי מכם זיהה קווטרבק אפרו-אמריקאי? שיתקשר!
לגדעון שלום,
תמוה בעיני שאתה חושב שהקשר בין ההתעמלות (ספורט) והציונות הוא עניין שולי ואזוטרי. אם היית טורח וקורא מעט על הנושא בו אתה מדבר הפסקנות כזו, היה מתברר לך שעניין ההתעמלות היה דבר חשוב ומרכזי באידיאולוגיה וגם בפעילות הציונית. מקס נורדאו (השני בחשיבותו בתנועה הציונית) כתב עליו שני מאמרים שנחשבו לחשובים ביותר ומצוטטים עד היום בכל ספר על ראשית התנועה הציונית: "יהדות השרירים" ו"מה חשיבות ההתעמלות עבורנו היהודים". שני המאמרים פורסמו בעיתון "עיתון ההתעמלות היהודי". (כן היה אפילו עיתון מיוחד להתעמלות יהודית ובו פרסמו ראשי הציונות , כמו גם מרטין בובר, מאמרים). גם בנאומו בקונגרס הציוני השני מדגיש נורדאו: "הציונות מעוררת את היהדות לחיים חדשים … גופנית על ידי חינוך פיזי של הנוער שייצור לנו מחדש את יהדות השרירים שאבדה לנו". מדובר איפוא לא בעניין שולי או אזוטרי, אלא בעניין מרכזי בציונות של אותם ימים.
כמה מילים לרקע העניין. במאה התשע עשרה ההתעמלות (ולא כל כך הספורט) תפשה עניין מרכזי בתנועות הלאומניות באירופה. הנציג המפורסם של הזרם היה מי שנכנס להיסטריה כ-"אבי ההתעמלות" יאהן. יאהן זה היה פרופסור באוניברסיטת ברלין ויסד אגודות סטודנטים גרמניות כדי לעודד גרמנים צעירים להכשיר גופם כדי שיוכלו להלחם למען אחדות גרמניה. שיא פעולתם שנותר לשמצה בתולדות גרמניה היה כנס שערכו במבצר ורטבורג, בו שרפו ספרים "זרים" שהרעילו את "התרבות האמיתית" של ה"פולק". ההדגשה והגלוריפיקציה של הכוח, ו"חיזוק הגוף הארי כפלדה" הייתה כדי להתכונן למאבק נגד אויבים "חיצוניים ופנימיים". לתנועה הפולקית הזו הייתה השפעה עמוקה על התפתחות הלאומנות הגרמנית עד לאנטישמיות לנאציזם. בהשפעת התנועה נוסדו אגודות ספורט, וגימנסיות גרמניות, תנועות נוער וסטודנטים. הציונות הושפעה גם היא מן התנועה הזו, חלק מתורתו יאהן זה אומצו ע"י אגודות ספורט יהודיות ציוניות. אחד מיסודות התנועה הפולקית הייתה גם הרומנטיות שהתגלגלה ולא במקרה לריאקציה, לאומנות ואנטישמיות. הציונות הושפעה במידה עמוקה מכל התנועות האלה "יהדות השרירים" הייתה תוצר ישיר שלה. זו לא הייתה אהבת ספורט לשמה, אלא ביסודה היה תוכן אידיאולוגי עמוק. תמונת "היהודי החדש" בחיקוי ל"תמונת הגרמני החדש" היתה של אדם מיליטנטי, אלים שהחייל האמיץ משמש לה כאידאל. נורדאו עצמו שיבח לעתים את הברוטאליות כותב החוקר מוסה בהקשר זה. גם מרטין בובר נדבק מרוח הלאומנות הזו והחל לדבר על "קרקע ודם". (לימים התנער מחטאי נעוריו).
האסכולה הרשמית של הציונות מתעלמת – מבחינתה בצדק – מן היסודות ה"רומנטיים" הדלוחים ממנה ינקה. יש רק לברך את יחיעם שורק שמביא לידיעת קוראי "הגדה" פרקים נבחרים על היסטוריה, עליה לא שמעו כלל, כפי שמסתבר מרוב התגובות למאמר זה.
פן נוסף ל"יהדות השרירים" היא אימוץ מושגים מן הסביבה האנטישמית כאילו היהודי הוא "לופטמנש", "מנותק מן הטבע", "לא פרודוקטיבי", "חסר שורשים" ולכן יש לטפח יהודי חדש "בעל שרירים". גם זה פרק חשוב מאוד למי שרוצה להכיר את האידיאולוגיה הציונות אך על כך בפעם אחרת.
שמואל שלום
תודה
היטבת לנסח את דבריך
יחיעם
שמואל ידידי,
מה שכתבת על הציונות וספורט מתאים הרבה יותר לקומוניזם הסובייטי שפיתח את הספורט לפולחן וראה בהישגיו אות וסימן לניצחונו על הקפיטליזם. כתבתי בהערתי הקודמת שהספורט מגוייס בכל אומה ולשון גם למאויים לאומיים ושבטיים. דווקא בציונות ענין הספורט לא היה כה מרכזי, ועובדה שהציונות לא הגיעה גם להישגים מרשימים בתחום זה.
מה שיחיעם שורק מצא אצל הרצל בסוגיית הספורט ותרבות הגוף הוא דליל ביותר ואין בו בשר למחקר מדעי ועל כן הוא צריך לנפח את הנושא למימדים שמתאימים למחקרים מהסגנון הסובייטי, כלומר לגייס אותו למטרות אידיאולוגיות במסוה מדעי. (במקרה זה אנטי ציוניות, אבל זה יכול באותה מידה להיכתב גם למטרות ציוניות, על ידי שינוי דגש פה ושם).
מה שהביא את הרצל לרעיון הציוני לא היו חברות באגודה כזו או אחרת שעסקה בסיף או התלהבותו מרכיבת אופניים, אלא האנטישמיות שבאה לידי ביטוי במשפט דרייפוס.
אתה מערבב בין המושג "היהודי החדש" שדמותו בספרות הארץ ישראלית (ולא של הרצל או של מקס נורדאו), כמה אירוני, דמתה לזו של הגרמני הארי (גבוה, בלונדיני, תכול עיניים, שופע שמחת חיים ובריאות), לבין העיסוק בספורט שאצל ראשוני הציונות לא היה נושא מרכזי. אם תעיין בדיוני הקונגרסים הציוניים בתקופת הרצל וגם אחריו, לא תמצא הרבה עיסוק בספורט.
אבל כבר למדתי בחיי כי להט אידיאולוגי מנצח גם עובדות, בעיקר להט שמאחוריו פועל מנוע הקרוי מרקסיסטי לניניסטי. (אבל זה יכול להיות גם מנוע פשיסטי או ציוני או פונדמנטלסטי).
גדעון הנכבד
צר לי אך אתה ממש מועד ונופל לתוך מלכודת הדבש שטרחת ושיזמת.
מזמן-מזמן השתנו הגישות הקונפורמיות המבקשות להניף סיבה אחת או שתיים להתחוללות אירוע היסטורי, לצמיחת אישיות היסטוריות, ובוודאי כזו שחל בה מפנה.
הסימוכין על צמד או תלת סיבות ביחס לכל אירוע או אישיות (ראה הערתך בדין האנטישמיות לגבי תפישתו הלאומית של הרצל) היא במקרה הטוב פשטנית. המניעים העומדים מאחורי כל אירוע הינם רבים, מגוונים ובוודאי מורכבים. לא התכוונתי כלל וכלל להציג את הספורטיביזם כמנוף לאומי ואפילו לא כטריגר, אלא להציגו כעוד רכיב, חשוב לא פחות, שמינף עמדות ציוניות-לאומיות. לו עיינת ביומניו של הרצל ואף בנאומיו, היית משתומם נוכח תשומת הלב, באופן יחסי כמובן, שייחס הרצל לפעילות הגופנית כמקדמת תשתית ולו עוברית של רעיון לאומי. אגב, מומלץ לך לבדוק כיצד עמים, טרם הפכו לאומות, למדינות, השתדלו מאוד להיות מיוצגים במפעלים ספורטיביים בינלאומיים, ולאו דווקא כדי למנף תקשורתיות. זה בולט במיוחד במישחקים האולימפיים המחודשים, החל מפריס ואילך.
צר לי שהצבע האדום מקפיץ את פיוזיך. עם זאת ניסיונותיך לתלות כל דבר (שלילי מן הסתם)בקומוניזם הינם פתטיים.
לגדעון שלום,
קראתי תגובתך ולא מצאתי בה תשובה לטיעוני. אני כתבתי שתרבות ההתעמלות הייתה מרכזית וחשובה בתנועה הציונית והתבססתי על דברי נורדאו (ושורק עלדברי הרצל). כתבתי גם שהתעמלות זו הייתה בת אידיאולגיה רומנטית-ריאקציונית. במקום לענות לטענות אלה אתה כותב על ספורט באופן כללי וחשיבותו כדבק לאומי ועוד דברים יפים שלא נוגעים לענין שלפנינו. לא על ספורט באופן קוסמי נסוב דיוננו אלא על תפקידה של התעמלות והספורט בתנועה הציונית ! אך יכולתי אולי לדעת שכאשר מדובר בספורט אינך יכול להתגבר על הדחף הלא נכבש ו"לדון" על ספורט בברה"מ וקובה. אתה מסביר לנו גם שהרצל לא הגיע לציונות בגלל היותו חבר באגודה ספורטיבית – תודה על ההסבר הזה כמו גם דעתך ששוב אין לו קשר לעניין.
חלקת על דבר אחד בו אכן נגעתי. כתבת על יצירת האדם היהודי החדש בקשר לספרות הישראלית. שוב אתה טועה – רעיון האדם היהודי החדש נולד שניםרבות לפני הספרות הישראלית. "האדם היהודי החדש" היה אכן רעיון מרכזי של משנת הרצל ונורדאו ושל הציונות כולה. בעיקרו "היהודי החדש" שימש כאנטיתזה לטענות האנטישמיות נגד האדם היהודי "הנחות".
אתה טוען גם שההתעמלות לא תפשה מקום בקונגרסים ובפעילות הציונית. שוב אינך מביא הוכחה לפסיקותיך. לאמיתו להופעות המתעמלים בקונגרסים הציונים יועד חלק חשוב. יתר על כן האגודים הספורטיבים, (שאגב היו להם גם הישיגים לא רעים כמו למשל לאגודות "בר כוכבה") ואגודות הסדודנטים היהודיות-ציוניות, שגם הם היו חדורי רוח "יהדות השרירים" והרוח הפולקית בכלל – היוו אחד מאמצעי גיוס צעירים החשובים בתנועה הציונית.
הנה ציטוט מספר: Zionist Culture By Michael Bercowitz . הספר פורסם לפני כמה שנים והוא מחקר על תרבות התנועה הציונית במרכז ומערב אירופה, ורבות מדובר בו על רעיון "הגבריות" שטופח בה. בפרק הנוגע לנושא לדיון כאן שכותרתו "גיבורים ציונים ואנשים חדשים" כתוב:
The theory and polemics intended to engender new Jewish myths were accompanied by a specific efforts in the context of the Zionist Congresses to provide examples of a "New Jewish Man"..(Emphasis in the original)
..the Zionist sports and gymnastic clubs, which assumed a highly visible role in Congress days, constituted a significant means of displaying a new Jewish male type; the members of these societies were seen as the heirs of Nordau`s credo of Muskeljudentum (muscularJewry). Exhibitions of the Turnvereine, ostensible signs of Zionism`s manliness, strength, and vigor, became a greatly anticipated and prideful aspect of the festivities which complemented the Congresses` proceeding..
נדמה לי שפרושים לדברים אלה מיותרים.
אחזור שוב לדברי נורדאו:
"בשום עם אין להתעמלות תפקיד חינוכי כה חשוב כמו אצלנו היהודים. היא נועדת לזקיפות של גוף ואופי.
אני מאחל לאגודות ההתעמלות היהודיות שיעלו ויפרחו – שיהוו דוגמה אליה ישאפו במרץ בכל מרכזי החיים היהודיים.
גדעון יקירי, בסוף תגובתך אתה כותב כי להט אידיאולוגי מנצח גם עובדות. יתכן ואתה צודק, אך הבה ניתן לקוראים שלנו לשפוט אצל מי משנינו בדיון הזה, זה תופש יותר. אתה מודאג במיוחד כאשר המנוע ללהט הוא "מרקסיסטי לניני". אני לא רואה במניע זה קללה אך יחד עם זאת אני יותר מודאג מהלהט האנטי קומוניסטי והלהט של הגנה על הציונות אפילו בסוגיות שלדעתך הן שוליות ואזוטריות.
בידידות
שמואל
דקלה שלום
אשמח באם תפרטי את שאלתך ותבהירי-תבארי אותה כדי שאוכל להתייחס לכך ובשמחה
יחיעם
שלום!
יש לי שאלה בקשר למאמר הזה ואם מישהו יוכל לעזור לי אשמח מאוד:
עפ"י שורק הספורט הוא מרכיב חשוב בציונות הרציונאלית.הצג עיקרי גישה פונקציונליסטית לניתוח החברה השיראלית, הסבר כיצד יכול הספורט לסייע בעצוב זהות זו (להעזר במאמר "על סמלי הזהות הקולקטיבית…")
רק בשבילך דר’ יחיעם אני מתקשר,
הקווטרבאק השחור הראשון היה ווילי ט’רוור ששיחק בשביל הברס ב1953 אחריו היה מרלין בריסקו ששיחק בשביל הברונקוס כמו כן שיחקו ג’ו גיליאם לפיטסבורג סטילרס וג’יימס האריס ללוס אנג’לס ראמס. ישנו גם ג’ים האריס מסאן דייגו ודאג וויליאמס ששיחק בטמפה ביי כבר בשנת 1978. היום בליגה הפוטבול באמריקאית מחצית מהקווטרבאקים הפותחים הינם שחורים בניהם כוכבים כמו:
דאנטה קולפפר מהויקינגס, דונובן מק’נאב מהאיגלס, סטיבן מקנייר מהטיטאנס, אהרון ברוקס מהסיינטס, קווינסי קארטר מהקאובויס של דאלאס ומייקל ויק המופלא מהפלקונס.
זה יספיק או שאתה רוצה פירוט מלא של שנות השמונים והתשעים שהתברכו בקווטרבאקים מצויינים כמו וורן מון האגדי ואחרים.
תמיד משעשע לראות איך מיתוסים וסטראוטיפים מהווים ביסוס לדעותיהם של אנשים כשזה נוגע לאלו שאותם הם מתעבים. וזה נכון לגבי כל המאמר הזה.
הערת אגב, זו לי אחת הפעמים היחידות בהן אני מסכים עם ספירו על משהו ועל כך מגיעות ברכות לדר’ הנכבד.
לא חשבתי שיענו לי כל כך מהר ועוד אתה
הכבוד הוא לי…..
השאלה היא כזו:(גם אני לא ממש הבנתי איך לקשר את הספורט והצינות למאמר של אייזנשטדט .נ. אבל אני אנסה להסביר ממה שכתוב לי: אני צריכה להסביר כיצד הספורט יכול לסייע בעצוב זהות זו. כנראה של החברה הישראלית…עפי הגישה הממסדית.
שאלה אחרת: איזו גישה מסבירה בצורה יותר משכנעת לדעתך את הקשר בין עדוד הספורט לציונות?
אני ממש אשמח לקבל עזרה משום שאבדה לי הדרך…
יש לי עוד שאלה אבל אני חושבת שזה מספיק לעת עתה…
דקלה שלום
צר לי, אך אף התייחסותך זו לא הסירה ערפילים מהערתך הראשונית. אנסה בכל אופן להתייחס לדבריך, ואם זו לא תספקך אנא הגיבי ופרטי את בקשתך.
הספורט מאז ומעולם, מן התנ"ך ועד הפלמ"ח, מן המערות ועד עידן המנורות, היה חלק אינטגרלי בעיצוב חברתי (מהשרדנות הקדומה ועד לזו המודרנית ומהמסגרות הפרטניות לאלו הקבוצתיות). ככל שהחברה ומשטרה יותר שמרני ואף טוטליטרי ואף פשיסטי (אם כי לאו דווקא באופן מוצהר) מהווה הפעילות הגופנית אמצעי לעיצוב חברתי. די אם הפעילות מאורגנת מלמעלה, מחלונות המימסד, דרך המסגרות הבית-ספריות, המועדוניות, הצבאיות, המייצגות/הלאומיות, כדי שהשלטון/המשטר יוכל ללוש בעזרתן את דפוסם של בני האדם, וככל שגיל הנלושים נמוך כך ייטב לאותה מדיניות מימסדית. העיצוב החברתי, ועימו האידיאולוגי, הממושטר, פועל בעיקר בממדיו המותחכמים באופן עקיף, שולי-לכאורה, אך מטופטף היטב ומתערה אל תוך ורידי הציבור (בעיקר בקרב בני הנוער) (תוכלי לעיין במאמרי האחרון שפורסם באתר "הידען" על "מישחקי טרויה ברומא הקדומה").
לציונות, למשל, חשוב היה לעצב את הדור המורד בגלות ובגלותיות, והוא חזק בגופו, ומתוך כך גם ברוחו, ועל כן השתמשו מנהיגיה בשיטה הגרמנית הקלאסית מזה והסלאבית מזה של זיקה בין ספורט לממדים של תחיה לאומית. דוגמאות קלאסיות לזיקה המדוברת מצויות באינדוקטרינציה המזרח-גרמנית של שנות הששים והשבעים של המאה החולפת.
די אם תביני כיצד משתדלים להערות סמליות לאומית במפגני ספורט ממלכתיים, כיצד נוצרת חבירה בין פוליטיקאים לבין פעילות ספורטיבית, או כיצד מקדמת המדינה קבוצות מסויימות ומקפחת אחרות (על בסיס אתני ולאומי) כדי להיווכח עד כמה יכוטל הספורט להוות גורם מעצב בעל חשיבות משמעותית ומה-זה-מסוכנת.
לחיים שלום
האינפורמציה הקוורטרבקית שהורמזה על ידי נשאבה מאחד הכנסים המדעיים הבינלאומיים האחרונים, שעסקו בקשר בין פוליטיקה וספורט ובין ספורט וגזענות, והדוגמה הקוורטרבקית הועלתה בה על ידי אמריקאים מומחים לא פעם ולא פעמיים, ואין מדובר במספרים בלבד אלא בטרנד, במגמה, כזו הבולטת במודעות האמריקאית. האמריקאי יצא מגדרו כל אימת ששחקן אפרו-אמריקאי, שחום עור, יבצע איזשהו תעלול אקרובטי על משטח הפרקט, אך בתוך-תוכו אין כמותו גזען ואין כמותו מתנשא-קולוניאליסטי. סקרים שנערכו בארה"ב, ואיני מתייחס כלל למדינות הדרום והמרכז ה"ווספיות", ובוודאי שלא לניו-אינגלנד המזרחית, הראו באופן קטגורי כיצד העמדה המתנשאת האמריקאית כלפי אוכלוסיות אתניות החיות בקרבה שרירה וקיימת. יתירה מזו, היא התעצמה עד למאוד לאחר אירועי ה-11 בספטמבר מחד ומלחמת הכיבוש האמריקאית בעירק מאידך.
שלום לך
לא הבנתי כל כך איך מה שרשמת מתקשר לשאלה שלי. אני צריכה לקשר בין הרצל והספורט לבין מאמרו של איזנשטדט שמדבר על זהות קולקטיבית בא"י.
ושאלה נוספת ואחרונה: לנתח את הקשר שקיים בין עמדתו של הרצל ביחס לספורט לבין עצוב המיליטריזם הישראלי וכן לבעיית הפליטים הערבים פלסטינים.
תודה רבה דיקלה.
דקלה שלום
ראשית – כל מיסוד ספורטיבי, ממלכתי, בעל איפיון אידיאולוגי, בנוי על הקולקטיביזם, כאשר הוא מנווט על-ידי אינדוקטרינציה "קיסרית". אין מדובר בספורט תחרותי, אם כי גם בו ניתן לטפל במשמעות האוטוריטטיבית. מדובר בעיקר בפעילות גופנית טקסית מחד וקבוצתית מאידך. היות שההיגדים הספורטיביים בהקשר זה הינם קולקטיביים ורומסים כמעט כל ביטוי אינדיבידואלי תוכלי לקשר בין הפעילות הגופנית לבין המסרים של עיצוב הקולקטיביות.
שנית – הספורט כמקדם רעיונות לאומיים (ועל כך קיימות עשרות של דוגמאות), עשוי, בנסיבות מיוחדות, היסטוריות, מנווטות על ידי גוף סמכותי, למנף את הלאומנות, והלאומנות הרי היא אחותו התאומה של המיליטריזם. הדבר נובע מן היסוד המחקרי (שיש לי בעניין זה, ובמלוא הצניעות המתבקשת, חלק תרימתי לא מבוטל) שהפעילות הגופנית איננה אלא הסובלימציה של השרדנות הקדומה ושל הלוחמתיות בכלל. ומתוך כך עלול הספורט לשרת את המיליטריזם (ולא רק דרך האימון הגופני הצבאי). זאת ועוד, הספורט, עם כל היסודות הסובלימטיביים שלו מהווה, מן הצד האחר אמצעי לריכוז אגרסיות, והנה לך מנוף נוסף לכוחנות, שבנסיבות מסויימות משרת את המיליטריזם. בל נשכח שהמיליטריזם שואב את תמצית קיומו ממודעות ומתת-מודעות כוחנית.
דר’ שורק היקר,
כאשר מחצית מהקווטרבקים בNFL הם שחורים בעד שהשחורים מהווים פחות מ10 אחוז מהאוכלוסיה לא יכול לאמר כלום מלבד שבליגה המדוברת אין גזענות כלפי שחורים, אם כבר יש תת יצוג בולט ללבנים. תת היצוג הזה יש לציין הוא רוחבי ותקף לכמעט כל ענפי הספורט. כאשר נייקי מייצרת נעליים על שמו של אחד, מייקל ג’ורדן הידוע בכינויו "אלוהים"(וזה במדינה דתית יחסית) סביר להניח שהם לא חוששים מגזענות יתר של הציבור האמריקאי שאמור לרכוש את הנעליים(ואכן רכש ורכש ורכש). אני לא מתיימר לדעת מה חושב אמריקאי בתוך ליבו פנימה, אני יודע דבר אחד, כשאב קונה לבנו כרטיסי משחק ופוסטרים של קולפפר ומייקל ויק סביר להניח שרמת גזענותו כלפי שחורים אינה מן הגבוהות.
כאשר שאקיל אוניל מעודד קריאת ספרים בטלויזיה לילדי בית הספר(לבנים, שחורים, צהובים ובצבע המוקה המשגע) כנראה שמישהו חושב שהעניין ישפיע על הורים וילדיהם. כאשר התרבות הפופולרית הפופולרית ביותר בעשור האחרון בארה"ב היא תרבות ההיפ-הופ השחורה\אורבנית, תרבות שכל סמליה שחורים, שפתה שחורה ומוביליה שחורים כולם(מלבד אמינם לבן אחד) אפשר להניח שגזענות כלפי שחורים לא בדיוק שוררת בלבבות הנוער והדור הצעיר.
אגב היפ-הופ – הפרקטיקה המוסיקלית של ההיפ-הופ מבוססת על הסאמפל, הדגימה. יוצר ההיפ-הופ דוגם מכל אשר הוא יכול להניח את ידו עליו, ללא שום סייגים תרבותיים או ג’אנריים.
כך שוהים אשה בושהל ההודית (הקול של "בוליווד") וווינטון מרסליס בהרמוניה מופלאה באוזניות של נער בניו ג’רזי. זו מהפיכה תרבותית שאינה יכולה להכיל גזענות כיוון שחומריה רב תרבותיים. הייתכן שהמומחים עסוקים מדי בספריהם ולא מאזינים לרדיו?
תודה רבה לך עזרת לי אני עכשיו אשב ואכתוב את העבודה פשוט יש לי "חרדת עבודות" 🙂
בכבוד רב דיקלה
דקלה שלום
כזנב תשובה את מוזמנת לעיין במאמרו המעניין והמרתק של משה ליסק – "האתוס הביטחוני והמיתוס של ישראל כחברה מיליטריסטית" בקובץ "תרבות דמוקרטית", כרך 5-4, עמ’ 187 ואילך, אוניברסיטת בר אילן, 2001ף בעריכת אזרחי, גביזון ואחרים.
תמצאי שם טיפים מאוד מעניינים
בהצלחה
תודה אניאסתפק שחומר הנלמד
בכבוד רב דיקלה
(מקווה לקבל מעל 80) 🙁
אשמח לשמוע מפיך מהי לדעתךהגישה המסבירה טוב יותר את הקשר בין עידוד הספורט לציונות הממסדית או הבקורתית ולמה
שנה טובה
בכבוד רב דיקלה
שלום לך דקלה
את מוזמנת לעיין במאמרי: "תרבות הגוף במשנתם של אבות התנועה הציונית". בתוך "תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים", בהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2002, עמ’ 9-24
בהצלחה
תודה רבה
שלום ד"ר שורק, תוכל בבקשה לסייע לי בסקירה קצרה ותמציתית לגבי ההבדלים ביחס לספורט מבטאים הרצל ונורדאו? תודה רבה מראש