קרונוס שידע כי אחד מבניו עתיד להוריד אותו מגדולתו, עמד ליד רֵאה (אשתו), כאשר ילדה ובלע את הוולדות ברגע שיצאו מרחם אימם. רֵאה היתה עצובה מאוד וכאשר עמדה ללדת בן נוסף, את זאוס (אל הברק ואבי משפחת האלים/ות האולימפית), ביקשה את עזרת הוריה גאיה ואורנוס והם העבירו אותה לכרתה שם היא ילדה את זאוס. גאיה הסתירה אותו במערה, וכאשר הופיע קרונוס ודרש את טרפו, היא נתנה לו אבן עטופה בחיתולים; הוא בלע אותה בשמחה! זאוס גדל והתגבר על קרונוס וזה הקיא את האבן ואת אחיו ואחיותיו של זאוס. הוא שיחרר את המפלצות שקרונוס כלא תחת האדמה ואלה נתנו לו את הברק. בעזרתו ניצח זאוס את הטיטנים שלא רצו לקבל את שלטונו. אח"כ חילק זאוס את העולם בינו לבין אחיו.
אני מבקש ליצור קריאה אחרת לסיפור המיתולוגי היווני, ולהקבילו לסיפור מאבק הכוחות בין המדינה הציונית ובין הראיס ערפאת בפרט, ושאר מנהיגי העם הפלסטיני בכלל. לדעתי מאבק הכוחות האנושי איפיין מאז ומעולם את החברה המערבית, וניתן למצוא בו חוט מחשבה פשוט מהעבר, אשר יתחבר להווה המסובך. מחשבתי אינה רומנטית ואני לא מצפה לחבר סיפור אחד לשני בצורה שתתאים לכל פרטי הסיפור. עם זאת אני מאמין שניתן להרקיד את האינטואיציה וההיגיון לצלילי המוזות. זאת מתנת הפרידה שלי מהראיס ערפאת, כאקטיביסט מזרחי-ביקורתי, במחנה הלא-ציוני השואף ליישות פדרטיבית אזרחית משותפת בין ישראל ופלסטין.
ראשית אני רוצה להקביל בסיפור מיתולוגי זה את המדינה הציונית לקרונוס אבי האלים – מדינה שידעה שתקום מתוך העם הנכבש מדינה פלסטינית גאה, שתאיים על מעמדה ההגמוני הדכאני במזרח התיכון. ואת הראיס אני רוצה להקביל לרֵאה, אימו של זאוס מלך האלים שקם ונתן למדינה הציונית את הסכם אוסלו, כמו אבן לבלוע. לדעתי ערפאת ידע שהוא חייב להעמיד פתרון חלקי, דווקא משום שהוא אימץ את המבט המדכא של המדינה הציונית. הפתרון החלקי היה ויתור על האבן הגדולה, קרי זכות השיבה ועוד אבנים קטנות כמו חלוקה של השטחים. הוא הגיש את הפתרונות הללו למדינה הציונית, שכבר ידעה את דרכיה הנפשעות מאז שקיבלה את הסכם החלוקה ויצאה לדרכה, כשהיא חושבת רק על דבר אחד – מדינה ציונית לבנה ליהודים בלבד.
המדינה הציונית בלעה את האבן ברגע של חולשה, בגלל להיטותה לעצור את היווצרות התנועה הלאומית הפלסטינית. תנועה שתכריח אותה להגיע לפתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים, הפקעת הקרקעות והאפרטהייד המופעל בישראל על אזרחיה הפלסטינים בכלל והגזענות נגד המזרח בכלל.
זאוס מלך האלים הוא המקבילה למדינה הפלסטינית שעדיין לא קמה כאשר פתרון בעיית הפליטים יצא מקרונוס. המדינה הציונית, כמו קרונוס, הפסידה והפכה למדינה אזרחית מתוקנת לכל אזרחיה. המדינה הפלסטינית, צחוק הגורל, היתה זו ששיחררה את המפלצות שכלאה המדינה הציונית. השאלה המזרחית יצאה לאור, והבעיה הגיאו-פוליטית של הימצאות היישות הציונית (אשר פניה אל מדכאה האירופאי אשר ביקש להשמידה) נפתרה.
החמאס, והג’יהאד האיסלמי וכל גוף אחר שלא ירצה את שלטונה הדמוקרטי, הם אלו שמקבילים בסיפור המיתולוגי היווני לטיטאנים (אחי זאוס) ואם תדע המדינה הפלסטינית להתגבר עליהם, אולי נוכל להגיע לסדר מסוג אחר באזור.
מי יודע מה יהיה בעתיד, בינתיים יש לנו רק רישומים מהעבר, עם זאת אני מקווה שהצלחתי להביא כמה מניסיונותי לחבר את האינטואציה שהביאה אלי דווקא את הסיפור המיתולוגי, כשרציתי להיפרד מהראיס ערפאת. נכון, בינתיים המצב הפוך וההתקדמות נראית כנסיגה. ובכל זאת אני רואה חובה לשלב יצירתיות ביחד עם העולם הפוליטי של מחשבתי, ברגעים לא קלים אלו.
ברצוני לומר לראיס, שאיני נפרד מדמותך הלוחמת, אלא אני נפרד מהאדם שבך שידע להשתנות ועבר משימוש בכוח לדיאלוג. אני נפרד מהאדם שעמד לצד עמו וקיבל ממנו את אמונו המלא, בזמן שמדינות ערב בפרט, והעולם בכלל, שכחו את העם הפלסטיני והכיבוש הציוני האכזרי.
יהיה זכרך ברוך!
ופלסטין היפה תיוולד מחדש בדיאלוג (לא ציוני)
והמשוררת תנקה את התינוקת מדם השיליה
ותלביש אותה בבגדי
כלה והיא תינק עצמאות ומילתה הראשונה תהיה
תודה יא ראיס…
אללה מעאךּ!
