(זכרונות ממלחמת לבנון, שלצערי הפכו גם
לזכרונות של ילדי ונכדי לנוכח הכיבוש
המשחית שעדין משתולל)
בֹּקֶר מַחֲוִיר בְּחַשְרַת מַיִם עֲבֵי שְחָקִים
אוֹסֵף בְּחֵיקוֹ נְגוֹהוֹת כְּרוּתוֹת מִשֶמֶש סוֹעֲרָה
פּוֹרֵס שְעוֹת לַיְלָה נִמְלָטוֹת מֵהֶמְיַת יְגוֹנָן
בְּפוֹגְשוֹ אוֹתִי יָשֵן בְּשַק שֵנָה
בְּכִתָּה אָלֶף שֶל בֵּית הַסֵּפֶר הַשִּיעִי בְּבָזוּרִיָּה
הַנוֹשֶקֶת לָעִיר צוֹר מִדָּרוֹם .
בּוֹקֶר דָּמוּעַ צִפָּה לִפְגֹש הֶמְיַת יְלָדִים
סְדוּרִים עַל סַפְסָלִים דְּהוּיִים
רְכוּנִים עַל מַחְבָּרוֹת וּסְפָרִים –
מָצָא אֶת רוֹבִי מֵעַל למראשוֹתַי
שָעוּן עַל הַלּוּחַ הַיָּרוֹק
נוֹעֵץ אֶת לוֹעוֹ בַּבְּרָכָה הַתָּמָה שֶשָּרְדָה –
"בּוֹקֶר טוֹב כִּתָּה אָלֶף".
בַּחוּץ – מֵעֵבֶר לַגָּדֵר דְכִי פַּחֲדֵי יְלָדִים
אֲסוּפִים בְּכַבְלֵי שְתִיקָה
צוֹפִים בְּלוֹעֵי רוֹבִים
הַנִּשְקָפִים מֵחַלּוֹן כִּתָּה אָלֶף
יוֹם אַחַר יוֹם
שָבוּעַ אַחַר שָבוּעַ
כּךְ שִשִּים יְמֵי מִלוּאִים מְקֻלָּלִים
בְּמִלְחָמָה שֶבָּרָא הַשָּטָן.
הַיּוֹם – עֶשְרִים וּשְתַּיִם שָנִים
אַחֲרי שֶחִלַּלְתִּי מִקְדָּשָם
שֶל יַלְדֵי כִּתָּה אָלֶף
בְּבֵית הַסֵּפֶר הַשִּיעִי בְּבָזוּרִיָּה
חוֹזֵר אֵלַי בֹּקֶר זוֹרֵחַ עַל הָהָר
נוֹשֵא בִּטְלָלָיו צְחוֹר יוֹנִים
מְשַחֲרִים אֶל קֶרֶן חַמָּה –
שֶלְפֶתַע נָסוּ מִסִרְחוֹן מַחֲרָאוֹת
שֶל חַיָּלֵי פְּלוּגָה אָלֶף
שֶטֶרֶם שִיבָתָם הַבַּיְתָה
חִרְבְּנוּ בְּכָל פִּנָּה בְּכִתָּה אָלֶף
בְּבֵית הַסֵּפֶר הַשִּיעִי בְּבָזוּרִיָּה.
מדוע אתה לא כותב על הסבל של הילדים שלנו שגם להם יש פחדים.
איתן,
השיר פער פצעים נאמנים בליבי.אוי לנו שכך עוללנו…לחיות הפכנו…איבדנו את צלם האנוש…פגענו ונפגענו…
חייבים להמשיך להאבק שהבוקר הזורח על ההר ישא אך ורק טללים זכים ולא ריח מחראות של מלחמות.
קראתי את שיר בתדהמה
בשנת 94 – אחרי הטרוריס גולדשטיין, היינו מהפלוגות הראשונות שהגיעו לחברון. "כבשנו" את בית הספר "חוסין". ישנו בו בערך חודש.
יום אחד מצאתי באחד השולחנות של הילדים מחברת קטנה ובה משפטים באנגלית וערבית.
אני זוכר את היום הארור הזה כל כך טוב, שגם מאה שנה לא ימחקו. את הרגע שבו החזקתי את המחברת ביד ולפתע התבהר לי כמו מכת ברק – שבגללי הילד/ה האלו – לא ידעו אנגלית …
זה היה רגע נורא. התביישתי עד עמקי נשמתי. אלו הבושות שצולקות את הנפש לתמיד.
השיר הזה פתח צלקת.
אולי קצת קשה לי, אבל טוב שאחרים ידעו.
אם יום מן הימים מישהו ירצה לאסוף עדיות, למען ידעו הדורות הבאים – אני מוכן להעיד ולספר "מה בדיוק עשינו בחברון אחרי רצח המתפללים במסגד"
נתן,
כתוב מייד ,אל תמתין.ירווח לך וגם לנו הקוראים.למען בנינו ובנותינו…למען יצירת חברה נאורה,הומנית המביטה בעיניים פקוחות ומפיקה לקחים…מי יתן!
אז קצת באיחור גיליתי שיש התענינות בפעולות המלחמתיות של פלוגת ההנדסה בחברון אחרי רצח גולדשטיין.
אז ככה – "הקפיצו" אותנו לחברון. לא היה לנו ניסיון קודם עם מצבים כאלה. מיקמו אותנו בבית הספר "חוסין" ושלחו אותנו לעשות סיורים ברחובות. קבוצות של 6 חיילים הולכות הלוך ושוב בחברון. שש שעות סיור, שש שעות שינה. תערובת של עייפות, עצבנות, ופחד. בלי מפקדים ( היינו בקורס פיקודי ). עוצר כללי. כל מי שברחוב מקבל מכות. בסיורים הראשונים ליוו אותנו המפקדים והראו לנו מה היא התנהגות נכונה – קרי לדפוק על הדלתות ולארוח חיפושים בבית ( למה ? את מי מחפשים ? – עד היום איני יודע ) מפקדים מצטיינים הפליאו במכותיהם בתושבים. היינו המומים. מהר מאוד ילדי הפרחים שבנו אימצו את הגישה – ליצור מצב בעייתי ולפוצץ מישהו במכות.ורצוי שלערבי ירד דם מהאף. עבור חלק זה היה הדרך להתמודד עם הפחד ( וחברון אחרי גולדשטיין היתה מאוד מפחידה ) עבור חלק זה היה גזענות מסוג השפל ביותר.
חודש הסתובבנו ככה. מבובלבים, מפוחדים, עם תקריות של אלימות חסרות כל פשר. אחרי זה היתה לנו "גאוות יחידה" – על כך שעברו את חברון. אבל באופן "מוזר" לא דובר במה שקרה שם. בדיעבד – מפני שרבים מאוד התביישו בהתנהגותם ובהתנהגות חבריהם. אבל לא כולם – יש כאלה שבשבילם נפרץ איזה מחסום אישי של גבריות וכוחנות – והם המשיכו את ההתנהגות הזאת גם במקומות אחרים.
היום במבט לאחור – זה היה נקודת מפנה רציני בדעות הפוליטיות שלי – הקלות שבה הציונים הפשוטים הפכו לחזירים אלימים פשוט הדהימה אותי. מחסומים אנושים נעברו כאילו לא היו. ניסתי להבין במשך שנים איך אנשים שאתמול היו בני אדם לכל דבר יכולים להתנהג ככה. והתשובות שמצאתי הובילו אותי הרחק מהקונצנסוס הציוני.
היינו ילדים. ילדים תמימים. לא הבנו מה קורה. אף אחד לא הסביר לנו. שנים אחרי כן חזרתי אל הורי ושאלתי אותם איך הם נתנו לדבר כזה לקרות. ( הם טענו שהם לא ידעו שזה ככה ).
אם יש משהו שכדאי לקחת לעתיד – זה הבנה שהחינוך של המדינה והחברה בישראל יכול להוליד מפלצות ! אסור שזה יהיה בידיים שלהם. כהורה אני מתכוון להבהיר לילדי שיש התנהגות אנושית בין כל הבני האדם שאסור לעבור אותה בשום מצב !!! זה אולי ניראה לכם הגיוני, אבל זה פרק שאותנו לא לימדו אף פעם ! גם לא ביום השואה !
וגם, הגיע זמן להגיד את האמת, – הורה ששולח את ילדיו לצבא – זה הפקרות מוחלטת ! אין לזה שום הצדקה ! החבלות הנפשיות ( ולעיתים גם הגופניות ) מהצבא הן פצע שלא נירפא גם שנים רבות. ומי שיכול למנוע זאת מילדיו – טוב יעשה.