מדינת הסעד מתפרקת. יחד עימה שוקעים ערכים בני מחצית המאה. חלק מאיתנו טרם השלימו עם העובדה הזאת. אחד הדברים מהם צריכים להשתחרר אנשי שמאל בני ימינו הוא האמונה כאילו מישהו אחר ישלם בעד התרבות שלנו. יכול להיות שאסור לוותר על התביעה הזאת. מהמדינה, למשל, כעיקרון: הרי כולנו משלמים מסים, ולכן כולנו זכאים לתמיכה. מנגד, השמאל הישראלי ניזון יותר מדי שנים מתרבות לא-לו. יותר מדי שנים הוא נשען על תרבות שאינה שלו ובעיקר הוא משכיל ללגלג עליה, אבל לא ליצור תרבות משלו. כמה מלחינים מבינינו הלחינו שירים להפגנות? כמה פזמונאים כתבו שירי מאבק של ממש? התשובות פשוטות: אין דבר כזה תרבות אופוזיציונית בעברית. שוב ושוב אתה נתקל בוואקום התרבותי של האופוזיציה: היא נגררת לעמוד על רגליים לא-לה, או שרגליה דקות מדי, וכוללות בעיקר תורת מוסר של "אסור" ו"מותר" (לא דבר קטן, במדינה, המרשה, בעזרת שופטים ופילוסופים, לרצוח בני אדם בדם קר).
לפעמים החֶסֶר קשור בדברים גדולים עלינו. ואולם, בדרך כלל מדובר בספיח הרע ביותר של מדינת הסעד של המחצית השנייה של המאה העשרים: אנשי השמאל, אפילו יותר מאחרים, אינם מוכנים לשלם בעד התרבות שלהם. לא מדובר רק בעוני. מדובר באגו. בגאווה. במוטו של השמאל האינטלקטואלי: "אם אני לא מדבר באסיפה, אני לא בא אליה". הדברים מגיעים עד אבסורד: אדם מוכן להקריב ימי מסעות מפרכים על גבעות הגדה הכבושה, אבל לא לקנות ספר, או לתרום להקמת הוצאת ספרים וכו’.
הסיבה שהשמאל הישראלי מתחיל תמיד מהתחלה, לא כמו עוף חול, אלא כמו תינוק מגודל, כאילו לא היה שום דבר לפניו, כאילו עכשיו התגלתה היבשת האופוזיציונית, העובדה הזאת קשורה אף היא בהעדר תרבות אופוזיציונית. העדר הזיכרון הזה הוא לא רק שיכחה אסטרטגית – לדעת איך [לא] נוהגים, ואיך [לא] נהגו במצבים דומים בעבר – אלא גם מחיקת הזהות העצמית שרק נולדה.
אילו בחרתי במאמר מערכת ל"מִטַּעַם", הנה זה מה שהייתי כותב: החוברת שערכנו בשבילכם – מעולה. היא אולי דקה מדי ביחס לכמות החומרים הטובים שיש לנו (128 עמודים), אבל היא נולדה בעזרת תרומות. היא תשרוד בעזרת תרומות רק עוד כמה גיליונות. אם לא יהיו לה מנויים, אם לא ירכשו אותה אנשי השמאל הללו, שאליהם אני כותב, אם שוב ידרשו כולם להיות הכותבים, או הנואמים, אבל לא המאזינים, או הרוכשים, נמשיך להיות מה שהיינו עד עכשיו: גיבורי שעה, ואחר כך מיוסרי מצפון, ושוב גיבורי שעה ושוב מיוסרי מצפון, ואפילו לא זה.
יצא גליון מס’ 9 של הכיוון מזרח:
— קישור —
הייתי שמחה לדעת אם יש אפשרות לעשות מנוי דרך האינטרנט כיוון שאני חיה בחו"ל.
תודה
יצא גליון 9 של הכוון מזרח,
גם כן מחשבה רדיקלית.
ומה עם מצד שני?
— קישור —
יצחק לאור מתלונן למעשה על שני דברים, אנשי שמאל לא כותבים ומלחינים יצירות למאבק (והוא ?) ואינם מוכנים לשלם עבור שירתו (ושדירתם של חבריו) הפוליטית.
כעת, מר לאור, אם אתה לא כותב שירי הפגנות, למה אני צריך לשלם על שיריך ? אתה משלם לי על ההפגנות ? זו צריכה להיות עסקה דו-צדדית – כתוב שירים שיהוו בשבילי תרבות עממית של מאבק (כמו, נניח, שיריו של אחמד פואד נג’ם במצרים) ויהיה לי טעם עקרוני-אידאולוגי לקנות אותם, המשך לייצר "קולטורה" אנינת טעם שמתאימה להקראה ב"צוותא" ולא בשביל לשיר בהפגנה, ואני אמשיך להוציא את מעט-כספי על האוטובוס להפגנה, על שמן זית מהגדה ועל ועל אלמנטים אחרים של מאבק, זה מאד פשוט.
אתה מוציא כתב עת לספרות ומחשה רדיקלית, טוב ויפה, האם תפרסם בכתב העת שלך שירים המתאימים להיות פזמוני מאבק, כמו נניח אלו שבאתר symon_jester.tripod.com או שתדחה אותם משום שהם פזמונים פלקטיים ולא קולטורה גבוהה ? אם תבחר באופציה השניה, מה לך כי תלין עלינו ?
אני אישית לא מעוניין להיות הכותב ולא אכפת לי מי הכותב.
אני רוצה לדעת האם הכותבים מוכנים להעמיד כלים למאבק החברתי או לבצע הטפה אליטיסטית על כך שאנחנו צריכים לקבל אותם בתור הכותבים ולא לרצות להיות כותבים כי "לא כולם יכולים". האפשרות השניה היא טיעון נפוץ בפיהם של אליטיסטים ודיקטטורים קטנים וגדולים – לא כולם יכולים להיות למעלה לכן אתם לא אמורים לרצות וזה צריך להיות אני….
יצחק לאור, שאותו אני מעריך כמשורר וכמבקר, עורך כתב עת רדיקלי. בהימור פרוע יהיה מעמיק וחשוב אך יקרא ע"י קהילת המשוכנעים האלטיסטים שעסוקים לרוב בטפיחות הדדיות על השכם בפוליטית-ארטיסטית במקום בהמון, שנבצר ממנו לשלם 50 שקלים(!!) לגיליון. טיפוח הקהילה חשוב, וגם אתר זה כמדומני אינו פורץ דרך בניסיון להגיע לגוש המרכז-ימין, אך הישועה הפוליטית שאליה מייחל לאור וודאי אינה תתחיל מכאן. הייתי מוותר על קריאה מהנה ומעשירה בכתב העת הוודאי מעניין הזה, כמו במקורות רדיקליים אחרים, כדי שיוצריו הרהוטים, יוותרו על השיח הפנימי הלא פרודקטיבי ועל אמנותם הנשגבת למען שיח מתמיד ועיקש עם הרוב שסולד מדרכנו, למען הרחבת הקהילה במקום שימור ערכיה המרוחקים מכול משמר.
אני מסכים עם הדיאגנוזה השמאל לא יודע להיות אופוזיציה אבל לא עם הגורמים לכאורה, לדעתי הדבר נגרם מכך שהתקשורת מגבה את השמאל כל הזמן וכך הוא מרגיש מיינסטרים ולא מפתח דפוסי אופוזיציה
אבל מאמר נחמד
אני באמת בדילמה. מצד אחד חשתי עליזות ספונטאנית לקרוא על כתב העת החדש, אני בטוחה שהוא דרוש ובמקומו ויספק לי מפלט מכל מה שמעיק עלי סביבי, מעין תחושת קהילה לפחות בעקרון. אלא שקודם כל אין לי חמישים שקל פנויים, ואף לא עשרה שקל לרכישת ספרים ומוצרי מותרות (מעבר לאוכל וחשבונות שוטפים). אולי, אני חולמת בהקיץ ממרום האבטלה, אוכל פעם לפרסם איזה הגיג או שיר בכתב עת זה (אבל הרגע התברר לי שהספינה מלאה). שנית, באמת אני תוהה אם מוטלת חובה גם להצליח במאבק הפוליטי באמצעות הגות, או שמא יש להפריד בין שתי העשייות האלה בצורה מושכלת. אני נוטה לחשוב שההפרדה נחוצה במצב הנוכחי בארץ (בסטיה מהמשנה הפוסט קולוניאלית הטוענת שהגות ראויה לשמה מעורבת גם בעשייה), ולכן אינני רואה יסוד לתביעת "ההתגייסות" לתרום. בזמן האחרון אני מקבלת המון פניות מארגונים רדיקלים "לתרום ולהתגייס", המתרימים אבוי אינם ניראים מסכנים או עניים חו"ש, ונהנים מכל מנעמי הבורגנות. כמו שאני מתעבת את ה"גיוס" הפשיסטי מטעם מדינת ישראל (צבא, אגרות ומלוות מלחמה, ונידוב אברי גוף להעשרת "המשקיעים" באמצעות מפעלים מזוהמים ומזהמים) כך מאוסה עלי התגייסות מטעם השמאל הרדיקלי – כך הם מאוסים עלי משמאל. שינוי אמיתי מופיע כאשר מציבים דוגמא לניהול אחר, ולא הטפת מוסר. כך, אם ארגוני הפעילות של השמאל הם לא דמוקרטיים (ראה המאמר בהארץ על דן יקיר שמכהן ללא קץ במשרת היועץ, ומתכנן לבלות בה את שארית ימיו), או שהשמאל הרדיקלי פונה לאיזה רגש אשמה פולני, שום שינוי לא יתרחש. אנשים צריכים לאכול ולהאכיל את ילדיהם, ולא ניכרת יותר ערבות הדדית וויתורים בקרב השמאל הרדיקלי, לעומת משנת ביבי, בסך הכל. אז…יאללה, תוציאו לאור, אולי זה יהיה כל כך מוצלח שלא יזדקק לשנור ויעמוד על רגליו הוא, בתוספת התמיכות הממסדיות הרגילות. מה עם איזה מיליונר אמריקאי? אין אחד שרוצה להתנאות בקצת תרבות, חרף היותה חתרנית ? שווה לנסות. לבסוף, ולנוכח דאגתו המופגנת של אריק שרון לגורל העברית הנעלמת לטובת האנגלית, יתכבד ויקים קרן נכבדת לתמיכה בכל מפעל תרבותי בעברית, שכן השוק ודאי לא נושא את עצמו לפי עקרון הקפיטליזם החזירי ששורר בממשלתו. חמשה מיליון קוראי עברית (מקסימום) לא יכולים להחזיק שפה מתחדשת הנאלצת להתגונן מפני אימפריאליזם אגרסיבי של שפת מקדונלדס – ללא סובסידיה. התנחלות השפה, אולי זה ילך. מי יודע.
תרשה לי להתייחס לשורה אחת במאמרך:
"(לא דבר קטן, במדינה, המרשה, בעזרת שופטים ופילוסופים, לרצוח בני אדם בדם קר)."
קודם כל לא סתם בני אדם אלא רבי מרצחים שרצחו בדם קר אזרחים חפים מפשע ומתכננים
לרצוח כמה שיותר ללא אבחנה
אכן שאלה משפטית ופילוסופית שהעסיקה את האנושות מקדמת דנן והיא נפתרה כבר בציווי "הבא להרגך השכם להורגו"
די לנו לשער כמה חיי יהודים נחסכו מאז מותם של הצוררים : יאסין, רנטיסי , עראפת
אינך צריך להרחיק למצרים אל אחמד פואד נג’ם.
גם בגהינום הציוני יש ‘שירי הפגנות’ ו’תרבות עממית של מאבק’.
הינה משורר המהפיכה שמואל ירושלמי משורר לך בדיוק ממש לפי מידותיך וצרכיך:
—————-
אגרופנו נקפוץ במרד!
שמואל ירושלמי
אגרופנו נקפוץ במרד!
להבות אש – מהפכה,
לעבר עושקינו נשלח.
נמיט חורבן,
על צוררי לחם חוקינו;
בשורת העתיד,
נביא לעולם.
נצא לקרב עולם;
קרב האנושות האחרון,
בתולדותיה.
נביא שלום וצדק,
לאומות המותשות בדיכוי.
לפיד התקווה החדשה,
נדליק כקרניה של השמש הזוהרת!
נצעד בצעדי און,
אל השינוי!
קרא לזה העדפה אישית, אני לא מת על ריאליזם סוציאליסטי והשיר שהבאת ממש לא עונה למה שכתבתי, מילא.
התייחסתי לנג’ם כי בערבית יש המון שירה כתובה ומולחנת, על-ידי טובי היוצרים, שמצליחה להיות איכותית, רדיקלית ופופולארית ולכן היא חלק מהתרבות הפוליטית של השמאל.
אז כשאני קונה דיסק של מרסל ח’ליפה (הלואי שיכולתי גם לשלם לו זכויות יוצרים) אני משלב הנאה ואידאולוגיה ואלו אותם שירים שאני ועוד מאות אלפי אנשם באיזור שרים בהפגנות.
בעברית התופעה הזו לא קיימת, אלו שאמורים לספק אותה נמנעים מזה כי זה לא מספיק "אמנותי" בשבילם ואחר כך מתלוננים שאני לא מוכן לשלם על התרבות שלי. על התרבות שלי בצורת חוברת שהיא כל דבר חוץ מאשר תרבות-מאבק (שלאור, לא אני, התלונן על היעדרה) אני באמת לא רוצה לשלם, על התרבות שלי בצורת שירים של זיאד רחבאני, מרסל ח’ליפה, שיח’ אמאם ומג’דה אלרומי אני מוכן לשלם לא מעט יחסית למצבי הדחוק…
לא רק כסף אני מוכן לשלם, כבר יצא לי להיות מותקף על-ידי "כוחות בטחון" למיניהם, בגלל ששרתי (יחד עם אחרים) את התרבות שלי.
מוטב היה שאמירה כזאת תכתב על ידי מישהו שהוא-עצמו לא מ"הכותבים והנואמים".
צרמה לי ההצהרה המשתמעת שכתב העת "מטעם" נועד לקהילה מסוימת, כאילו מה, עלון של קיבוץ?
"אופוזיציה" בעצם הגדרתה אין לה רגליים משלה, והיא אמורה להסדיר את מישנתה בדרך של התייחסות ל"קואליציה" ושימוש באותם חומרים שכל תרבויות המישנה משתמשות, כלומר למשפט רלוונטי מ"מסכת אבות" יש פוטנציאל (פוטנציאל מוצדק!) להגיע-לשכנע את הציבור הרחב יותר ממשפט "רזה". וגם משפט רלוונטי מכתבי א. צ. גרינברג או, להבדיל, נעמי שמר.
"תרבות שאינה שלו"?? הרדיקל אמור להגיד שתרבות שאינה שלו אינה תרבות, ולפחות היא "תרבות".
גם הרשימה הקצת-שיווקית הזאת שלך, מר לאור, היא יותר מדי סארטרית להשקפתי.
בהצלחה, בטח.
למי ששאלה איך חותמים על כתב העת מחו"ל – דרך האתר שלנו: — קישור —
למי שהתלונן שלא כתבתי שירים להפגנות – לא כתבתי אף שיר (זמר, מעודי). כדאי לך להבין שיש הבדל בין שיר לזמר.
לאחד הכותבים המאריכים, ומגבבים: ראוי היה שתציין ששלחת לי הרבה חומרים שלך לפרסום ב"מטעם", עוד בטרם ראית את הגיליון, נדחית ורק אחר כך טרחת להשמיץ כאן. לא ראוי. אבל נניח לזאת, בניגוד לך, לא אלבין את פניך ברבים.
אני מזמין אתכם – גם את אירית – ל"צוותא".להפסיד לא תוכלו.
כל טוב
את מאה אחוז צודקת, לכך התכוונתי בדיוק.
א. ברכות רבות רבות ליציאת הגליון החדש מטעם. הוא נחוץ, הוא חשוב, ולמרות שרק הספקתי להציץ בו הוא עושה רושם של כתב עת מעולה. הוא ממלא מעט את החסר הגדול של תרבות שמאל. (הימין אגב משקיע הון כבר שנים רבות)אז ברכות לך יצחק לאור!
ב. לאירית – אני לא חושב שיצחק לאור דרש או תבע ממי שאין לו שישלם. אבל בואי נודה, חלק הארי של תומכי השמאל הם לא אנשים עניים, אלא מעמד בינוני ובינוני-גבוה. המעמד הזה לא צריך להשאיר את כל ארגוני השמאל שעושים במאמצים עליונים כמקבצי נדבות.
ג. ללאור – הפניה שלך מוצדקת ומנומקת וראויה. כדאי לחשוב גם על האנשים תומכי השמאל שאין להם ולהציע להם את החוברת המשובחת במחיר שהם יכולים לשלם. אולי כשיהיו מספיק מנויים תוכלו להציע זאת על דפי הגליון. אחרי הכל ליבך שלך שם. לא?
תודה על ההזמנה, אנסה לערוך מגבית לכסף למונית ובייביסיטר. חשוב שהאופוזיציה תזמין אותי לאירוע, כיון שאני מוכשרת, אופוזיציה של איש אחד, ובכלל…למה לא ? טוב, עכשיו גילוי נאות, ספר מי הגיש לכם מאמרים ונידחה? זה מעניין את המשתתפים הקבועים פה של הטוקבק המוזר הזה ב"הגדה".
1. מה הקשר בין עיתון ביקורתי לניסיון לשכנע את הימין בישראל?
2. מדוע כל הזמן חוזרים על המשפט "לשכנע את המשוכנעים"? רוב המשוכנעים לא לגמרי משוכנעים, רובם לא מספיק משוכנעים בכדי להגיע לפעילויות, ומלבד זאת, למשוכנעים אין יותר מה ללמוד?
לפני שמשכנעים את חברי מרכז הליכוד יש להתחיל לפעול בקרב שורות השמאל הציוני הדומם!
מדוע לדעתך צריכה המדינה לתמוך במפעלים תרבותיים בעברית יותר מאשר במפעלים תרבותיים בערבית (בהם אינה תומכת כלל) ?
האם את מכירה בקשר האימננטי שבין השפה העברית לבין המדינה הגזענית במהות ששרון עומד בראשה ? אם כן, מדוע לספק לעברית הגנה אידאולוגית ?
ההערה שלי בסיום ההודעה לגבי תמיכות לעברית היתה מעט באירוניה, ולאור נאומו של שרון על השפה העברית המאויימת על ידי היאללה ביי. אינני מעלה על דעתי ששרון יתמוך בדרך כלשהי בתרבות, ובודאי לא ברדיקלית.
באשר לעברית..נו טוב יש לי איתה סיפור של אהבה שינאה…זו שפתי, חרף העובדה שהיא מרגישה לי לפעמים כחצצים בין שיני, וכמקלות בגלגלי המוח ובעיקר הלב. כן, השפה היא בעייתית, לא העברית המקראית ולא התלמודית, אלא הישראלית. אם נגיע ליום שאריק שרון יתמוך בתרבות, כמובן אהיה הראשונה לטעון לתמיכה בתרבות ערבית. נידמה לי שהיום הזה לא יתרחש לעולם, כך שהויכוח עקר. לצערי, אינני דוברת ערבית, למדתי פעם באוניברסיטה קורס בסיסי בשפה זו, כך שאני מזהה את האותיות, הניקוד, ויכולה לכתוב את שמי ולקרוא כל דבר, בלי להבין את תוכנו. כתבתי כבר במקום אחר, וגם עבודה סמינריונית בחו"ל על הטרגדיה של לגדול בישראל של שנות השישים על ה"עברית בלבד". אלא מאי ? זה מה יש, לחלופין יש לי אנגלית לא רעה אבל לא שפת אם, וגם אליה יש לי הרבה מטען שלילי מתוקף הדרך בה רכשתי אותה, וכל החרא של ארצות הברית. אין לי גם פתרונות לשוניים כרגע להציע לישראלים כמוני, למעט הלקח לדורות הבאים, לתת להם לפחות עוד שפה או שתיים, ואם גרים בארץ, עדיף שאחת מהן תהיה ערבית. אגב, אני גרה ביפו, ולמעט מעון לפעוטות אין שום מוסד חינוכי דו לשוני (יש שניים או שלושה כאלה במגזר הפרטי, נוצרי ערבי). אבל אם כבר בהתעללות בילדים מדובר, עזוב את העברית, מה עם החינוך/שטיפת מוח/ניצול לאומני שעברנו בבית הספר הציוני ? כל החיילים הקטנים והשבויים של הפרוייקט הלאומני ? צריך לדבר על זה, וטרם דובר מספיק.
א.
יצחק לאור מתלונן שאין תרבות אופוזיציה בישראל. מעיון בארכיון הגדה השמאלית עולה שלאור לא תרם מילה מעולם לאתר (אופוזיציוני) זה עד לרגע זה, שבו נזקק לקידום מכירות של כתב העת "מטעמ"ו. כמה ציני, כמה אינסטרומנטלי, כמה אופייני.
אגב: הדבר המוצלח היחיד ב"מטעם" – בדקתי ולצערי זה המצב – הם שיריה של דליה פלח. אבל אלה, אבוי, אינם תגלית של מר לאור: פלח מפרסמת בקביעות במעוז הבורגנות, "הארץ", ובהוצאת הספרים המפא"יניקית, "עם עובד".
עדיף לקרוא אותה במקור
לאסף נבון,
אתה טועה – יצחק לאור לא פנה אילינו להקצות לו מקום לקידום המכירה של "בטעם". אנחנו פנינו איליו והוא נענה לנו. פנינו איליו כי לדעתנו "בטעם" יכול להפוך לשופר של ספרות והגות רדיקלית בישראל, ולכן הוא ראוי לכל עזרה. אני מקווה שנראה בעתיד את לאור גם בטורי "הגדה השמאלית".
על זה בדיוק כתבתי, על השמאלנים האמידים למדי שדורשים מאחרים להתנדב. לא התכוונתי למישהו ספציפי אלא לתופעה. כן, היה נחמד לראות
שגם בפרוייקט כזה יש התחשבות במיעוטי יכולת לעומת היכולת של בעלי היכולת. כתבתי על זה כתופעה, כמה פעמים, ולדעתי חלק נכבד מההפסד של האופוזיציה בארץ וגם בארצות הברית נעוץ בהתרגלות של האופוזציונרים למנעמי המשרה והכסף, בלי לדאוג לעמיתיהם. בסוף, למרבית ההפתעה, זורקים את כולם מן המשרות הנכספות, אבל זה סיפור אחר. אם יש תכונה חברתית אחת שאני אוהדת אצל הימין הכי ימני זה ההבנה שלהם בנושא התמורה לעבודה ולערך. גם מניסיוני בעבודה כמו תרגום קבלני, תמיד יצא שהוצאות הקשורות לימין שילמו בזמן, הרבה ובלי להוציא את המיץ. ככל שהשמאלת, הלך עניין התשלום ל"עובדים הזוטרים" והתמסמס לכדי התנדבות. לעומת זה, בדרגים הגבוהים ברוך השם חגגו בתנאים, אבל תמיד תוך התייסרות וציון שזה ממש הסתפקות במועט. סתם זכרונות מרים, ולא ממש קשור ליצחק לאור וכתב העת שאני בטוחה שהוא מצויין. התרעמתי רק על הקריאה להתגייסות כרגיל לאלה שאין להם כבר ממילא מה לאכול.
התשובה שלך (או התירוץ, או ההסבר) מזכירה לי את הפתגם הערבי "ההתנצלות גרועה מהחטא"
אסף היקר,
היה ערב מדהים בצוותא עם מאות אנשים בקהל.
כל הכבוד ליצחק לאור שהצליח לעשות את הבלתי יאומן. חבל, חבל שבמקום להצטרף לעשייה החשובה מאין כמוה, אתה בוחר להשתלח על שום כלום.
לך תקרא את החוברת, אני עושה מנוי, כי בלי ספק כל כך חשוב להחזיק את כתב העת הזה.
בברכה, דורון
במקרה קראתי בלי לחכות לערב בצוותא – "מטעם" כבר שבוע בחנויות. קראתי, ולא נפלתי מהכיסא. מה "לא יאומן"? כל הטפיחה העצמית הזאת על השכם קצת מוגזמת
אינני צרכן מובהק של שירה וסיפורים קצרים. יותר צרכן מזדמן. בדרך כלל אינני קורא כתבי עת ספרותיים.
צרכי התרבותיים והספרותיים בכתב באים לידי סיפוק בספרים שאני קורא, ב"הארץ ספרים", במוסף לספרות של ימי שישי ובעיתונים.
תפוצתם של כתבי עת ספרותיים מלכתחילה אינה המונית, והם נהנים לא אחת מתמיכה של קרנות.
כתב העת "מטעם", בהיותו מוגדר על ידי עורכו כמייצג אופוזיציה תרבותית של שמאל רדיקלי, מצמצם מלכתחילה את מרחב התפוצה, ויש להניח כי לא יחרוג באופן משמעותי מהמעגל המצטמק של אליטה שמאלית, מה שמגדיל את חשיבותו של המנוי. (אלא אם כן ישיג תמיכה של קרנות).
נכון העיר כאן אחד הכותבים כי חלק מאנשי השמאל שייכים למעמד הבינוני פלוס, ואלה יוכלו אולי לממן מנוי. אבל לא כל איש שמאל מתענין בספרות ובמסות פילוסופיות. יש גם אנשי שמאל, שהיו שמחים לרכוש את החוברת אלא שמצבם הכלכלי הוא דחוק ותקציבם אינו מאפשר זאת. אירית הסבירה זאת היטב. כל זאת מגדיל עוד יותר את חשיבותו של מי שמוכן ויכול להיות מנוי.
כתב העת "מטעם", כך אני משער, לא יחולל מהפכה פוליטית בישראל. 280 אלף המובטלים לא יקראו אותו, וגם מרבית הציבור שמצביע למפלגות הימין והמרכז לא יושפעו ממנו.
חשיבותו של כתב עת כזה בהיותו חלק מהמארג התרבותי של החברה, והשפעתו על הציבור, הוא תהליך מצטבר של דורות.
הגם שבחלוקה הפוליטית הקונבנציונלית אינני נימנה עם השמאל הכי רדיקלי, עדיין אני מחשיב עצמי כשייך למעגל השמאלי שראוי כי יתמוך במאמץ התרבותי של קיום "מטעם". על כן אחתום על מנוי. לאחר שאקרא את מה שמענין אותי, אשמח להשאיל את החוברת לאירית.
תודה. לאחר שחשבתי על מה שאצטרך לעבור לפי הצעתך כדי לקרוא את מטעם, אולי אגייס את הסכום או אמתין שיגיע לספריה הקהילתית ביפו שאמנם עומדת בשממונה, אבל נידמה לי שעדיין רוכשת פריטים.
לאירית,
זה הרבה יותר פשוט ממה שא חושבת. תשלחי את הדוא"ל שלך לגדה info@hagada.org.il הם יעבירו אליי ואז נוכל לתקשר ישירות והחוברת תשלח אליך תוך ימים.
יש קצת רשמים מערב הפתיחה ב"רשימות" אצל קורינה הסופרת. נחמד..
תודה למי שכיוון אליי. מי באמת?
הנה הקישור הישיר:
— קישור —
אבל אבל זה לא בדיוק אלא ממש "רדיקלי"…
על כך עוד אכתוב.
שכנה שלך לאתר האם, שכותבת כאן בעילום שם למחצה, ומחכה לרשמייך המלאים.
הוי הוי, עכשיו מיד אגייס את אגאתה, שתחקור את השכונה.
יהיה המשך, ככל שאגיע לכך.
ובהקשר זה, ניתן להצביע על עוד מחלה אצלנו בשמאל:
כשלטרוריסט מתנחל יש מאתיים שקל ביד, מה יעשה איתם?
מן הסתם יתרום להוצאת סטיקר-הסתה חדש.
כשלפעיל תנועת-שלום יש מאתיים שקל ביד, מה יעשה איתם?
מן הסתם ילך לתיאטרון ולמסעדה.
כל עוד זה המצב, אין פלא, שהימין הוא השולט ברחוב…
אנשינו עסוקים כל העת בהיסוסים, ובתירוצים למה לא. למה אי-אפשר. למה זה קשה מדי. למה אינם יכולים להתאמץ.
אילו כל התומכים, בחזרה אל הקו הירוק ובמדינת הרווחה, היו יוצאים לכיכרות, היתה במדינה מהפיכה כבר מזמן.
מסכים לחלוטין עם אירית.
באמת, בתור פעיליו של גוש, המתיימר להיות "חברתי", לכאורה, סובלים כל (כן, אני מתכוון ל"כל"!) ארגוניו, תנועותיו ומפלגותיו של "גוש-השמאל" מאטימות מוחלטת וחסרת-פשר לקשייהם, של כל מי שאין להם. ורק סיפור אחד (מני אלף, לפחות – אם לא מיליארד) לדוגמא – בשלהי קיץ 2000, בהיותי פעיל ב"פעולה ירוקה", דובר הרבה על נסיעת פעילים להפגנות בסוף אותו ספטמבר בפראג.
באותה תקופה, לא היה לי גרוש. את כל מה שהיה לי, השקעתי בנסיעה מרחובות (בה גרתי אז) לתל-אביב, במטרה לחפש עבודה ולפעול ב"פעולה", וכך, שבקושי נשאר לי כסף לאוכל.
ישבתי שם, רעב ללחם (ולא, זאת ממש-ממש לא הגזמה), מול אנשים, שדיברו גבוהה-גבוהה על הרעב ועל העוני בעולם מנקודת-הראות הבורגנית, כפי שהם מתבטאים בסרטיו של שו-איסמהו, ומה היה להם לומר לי – הרעב שמול עיניהם?
שאם אינני קונה כרטיס-טיסה להפגנות בפראג, אני צבוע!!
סיפור זה הוא, כמובן, שיא-השיאים. אבל, יש עוד שיאים רבים ורעים… תנאי-ההעסקה ב"ארגונים למען בעלי-חיים", למשל, היו, בדיעבד, מן הגורמים לכך, שכיום כבר אינני צמחוני עוד (כי, מנסיוני אני המר: האנשים שם מאד אוהבים כלבים; בני-אדם – אפילו "משלהם" – לא ממש, לא כל-כך. לא במיוחד). ולמותר לציין כאן, שוב, את העובדה, שלכל ההפגנות, הישיבות, האירועים וכיו"ב, אין שום מערכת מסודרת, של הסעות פעילים… תסתדר לבד! מה, אין לך כסף? לא בעיה שלנו. תסתדר לבד! מה, לא הגעת? אז אתה צבוע!
אבל אותם, שממהרים להאשים *אותי* בצביעות – נראה אותם תורמים את הסכומים הפרופורציונאליים מהכנסותיהם, שאני תרמתי, במשך השנים, מפרוטותי הדלות, לצורך הדפסת פליירים… אין סיכוי!!!
יצחק לאור דוחה שירים של אחרים, זו בדיחה !
לא שאני מאמין כי השירים האלו עומדים באיזו אמת-מידה, אבל לאור הוא בהחלט לא בר-סמכא לשפוט, לאור שיריו שלו.
בעית השמאל ?! מחנה אליו אני עתה מרגיש יותר קרוב מבעברי, נובעת בדיוק בגלל אלו – דובריו.
הזלתי דמעה בקרוא כתבתו האחרונה של ג. לוי בהארץ, אולי בגלל התמונות, אולי בגלל דברי האב, אולי מפאת ההרגשה כי ארצי ובניה אינם כמוני עוד ואינני להם, אך לא הודות לכתיבה יבשה של ג. לוי, או דיווחו-הניירי חסר התעוזה, הרגש, הק ר י ע ה והדמיון.
בכל זאת, ג. זה, הוא רב ריב אלמנות ויתומים. ולמרות שבזאת גם פרנסתו, לא אלין.
ואני, אתה, אנחנו – אף זה לא. אפילו .
השמאל המדיני בישראל הוא שמאל שבע, ולכן הוא מתעלם מהסבל של השכבות החלשות. התעלמות זו קשורה כמובן לנכונותו לקחת סיכונים ביחסינו עם הפלסטינים – מי מאנ"ש נסע באוטובוס ציבורי בימי התופת של 2002-3 כאשר השמאל הביע הבנה למניעי ‘המתאבדים’?
עד שהשמאל לא יפסיק להיות נכון להקריב אנשים אחרים, שבמקרה הם גם עניים יותר ולכן הם נסעו באוטובוסים, על מזבח העקרונות שלו הוא ישאר שולי, ופתאטי. ואולי אינו ראוי ליותר מרחמים.
אני אענה לך בקצרה
1) את לאור אני מכיר, שלחתי לו כמה סיפורים במייל, שיחווה את דעתו עליהם.והוא היה נחמד למדי, הרבה יותר ממני.
2) באופן תיאורטי, עם היו מעמידים בפני את השאלה אקטיביזם פוליטי,מול קניית חוברת עם בילבולי ביצים, נראה לי שהייתי הולך על האקטיביזם.
אפשר כמובן לטעון שקניית חוברת היינה אקטיביזם פוליטי במובן החזק, אבל זה טיעון חלש מאוד.
3) אם כל הכבוד ללאור, תזכור שיש היום אינפלציה בכל הקשור לקולנוע דוקומנטרי, קולנוע שבהחלט אינו חוזר לנקודת האפס.
כך שבעיקרון זו טרמינולוגיה של מסחרה. יש לך סחורה אז אתה מספר סיפורים, הכול כדי למכור.
דרך אגב אין בזה שום דבר רע, זה לגיטימי לגמרה
הבעיה מתחילה כאשר אינך מבין שזו מסחרה.
ואסיים במשל על מנת להגיב באופן ישיר על הקשקשת הלאורניקית הטיפוסית:
חכם אחד היה מהלך בכפרים וסוחר בתורתו. לפלוני היה מורה על תורת המדיצינה, לאלמוני היה שח במטאפיזי, ולפלוני אלמוני היה מספר ביציאת מצרים. יום אחד פגש בעני אביון בעל הוד. העני ישב ליד ערימת זרדים וחימם את ידיו הקמוטות, ושר לעצמו. אז פנה אליו החכם בדברים- עני אביון,מסכן בן מסכנים, נטול חכמת הפילוסופיה, והאלגברה, מי ייתן ואכניס בך בינה ודעת. צחק העני ואמר- חכם, מוטב שתכניס זרד אל האש
(השיחה התנהלה ביני לבין הרווי)
רק מתבקש. זה הזמן. יהיה בסט סלר. עם מאמרים של אורחים-ידידים מכל העולם. פשוט להקיא בחושך