הצעת החוק של ח"כ אריה אלדד לבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה שנייה בישראל, היא הצעה מעציבה ומביכה כאחד. אנסה להתעלם מריח הגזענות שנודף מהצעה זו, בייחוד לאור הצעות ורעיונות קודמים של ח"כ אלדד, ולהתייחס להצעה כאילו היתה באמת תמימה.
בראש ובראשונה עלינו להבחין כי הצעה זו היא שלילית במהותה. אין בה, כפי שהיינו מצפים מהצעת חוק, שום דבר שעשוי לקדם דבר מה במדינה. היא לא תחסוך הוצאות ותחפה על הגרעונות בתקציב, היא לא תשפר את התשתיות, היא בטח שלא תקדם את החינוך ואת מעמד המורים בארץ ובטח ובטח שלא תוסיף למעמדם של אלה אשר מהווים חמישית מתושבי המדינה וליחסם אל רשויות השלטון.
שנית, מספיקה בחינה קצרה של המצב כפי שהוא כיום בכדי להבין שחלק גדול ממה שאלדד מציע לכונן כהלכה, קיים כבר למעשה. השילוט בערבית קיים כמעט אך ורק במקומות שבהם יש ריכוז גדול של אוכלוסייה ערבית ולא מעבר לכך; הממשל הזמין, אתר האינטרנט של הממשלה, זמין רק בעברית וגם קצת באנגלית. לערבית תורגם רק הדף הראשון, כל קישור ממנו מוביל לדף בעברית. אין זה שלא נמצאו מספיק דוברי ערבית לתרגום הדפים אלא משום שכבר כיום, לתשומת ליבו של ח"כ אלדד המודאג, מעמדה של העברית יציב מאי פעם.
אם נישקף לה לעברית איום כלשהו, הרי שהוא מגיע מבית ולא מחוץ. לא מלים כמו "אהלן", "בחייאת" או "תיסלם" מחבלים בעברית התקינה. אלו הם דוברי העברית בכבודם ובעצמם שהורידו את מעמדה של השפה בעיניהם. בניגוד גמור להגיון, העברית השלטת כיום אינה עשירה יותר מזו שקמה לתחייה לפני 100 שנה. נראה שאוצר המלים בהן נעשה שימוש יומיומי הולך וקטן. הישראלי מעדיף לקצר במלים, מעין געגועים לקשר בצבא. יותר מזה – ככל שהישראלי ידבר בשפה עשירה יותר, כך הוא דווקא ייתפש כיותר מרוחק מההוויה ומהתרבות הישראליות. טוב יעשה אלדד אם במקום להתנכל לערבים יצא להגנה על העברית מפני אלה שמעוניינים להסיר ממנה את סימני הפיסוק "משום שאף אחד כבר לא יודע איך ליישם אותם".
דבר שלישי, ואולי החשוב מכולם: בהצעתו מבקש אלדד להעמיק את התהום הפעורה בין אזרחי ישראל הערבים לבין רשויות השלטון ושאר האזרחים. הלא כבר כיום דוברי הערבית היהודים בארץ מהווים קומץ זניח לחלוטין. אילו בוטל מעמדה של הערבית כשפה רשמית, לא ירחק היום וגם מעט השעות שמוקדשים בבתי הספר ללימודי הערבית (וגם לא בכל בתי הספר) ייעלמו כלא היו. אני לא יכול להתאפק מלהניח שזה בדיוק מה שח"כ אלדד מבקש. הוא לא שכח לציין שהמדינה תתיר לבתי הספר ללמד ערבית, כאילו היתה למדינה בכלל הזכות לאסור לימודים שכאלו. ומדוע לא תחייב המדינה את בתי הספר הערביים ללמד יהדות? הלא זו מדינה יהודית ויש, לשיטתו של אלדד, ליצור "איזון נכון ובהיר" בין מעמדה של היהדות לבין האינטרסים והצרכים של אוכלוסיות מדתות אחרות.
אחד הגורמים העיקריים ליחסים המעורערים בין אזרחיה הערביים של המדינה לבין רשויות השלטון ושאר האזרחים הוא בדיוק היחס המתנשא והמזלזל של ממשלות ישראל לדורותיהן בערבים. לערבי בישראל 2005 אסור להיות ערבי אם הוא רוצה גם להיות ישראלי. דברים אלו אינם עורבא פרח, לדוגמה: רק לפני חודשיים אסר ראש מועצת מעלות, שלמה בוחבוט, על תושבי תרשיחא לקיים סיורים לימודיים בכפרם שלהם (ג’קי חורי, הארץ, "מעלות נגד תרשיחא", 4/11/04), משום שכאשר ערבים מלמדים היסטוריה זה בהכרח מתוך כוונות עוינות וחתרנות פוליטית.
הצעד המתבקש איננו ביטול מעמד הערבית אלא להיפך – חיזוק מעמדה והחלת חובת בגרות בערבית על כל תלמיד תיכון למען יבוא יום וכל ישראלי ידע לומר בערבית משפטים מעט יותר מורכבים מ: "רוח אל בית", "אפתח אל באב" ו"האדא ג’ייש". אין בזה ולא כלום עם החובה ההגיונית והמיושמת ממילא ללמד עברית בבתי הספר הערביים. אבל אלדד לא מעוניין בתקשורת ובהבנה. וחוץ מזה, ממילא הערבים מבינים רק כוח.
רשימה יפה ובמקומה, אלא שאין בדיוק עם מי לדבר שם מן הצד השני. שמחתי לקרוא עוד מישהו שחושב שהעברית הפכה לחוברת הנחיות ואקרונימים צה"לית…כמובן, הצעת החוק הבאה מאותו כיוון תהיה לבטל את המציאות (או את אותם חלקים מרגיזים שאינם עולים בקנה אחד עם הבשורה), ונידמה לי שגם אז לא יהיה טעם לבקר את המהלך.
מחוייבותי האנארכיסטית-ליבראלית-אידיאולוגית, והתנגדותי הבסיסית לעצם-קיומה, של מערכת-"חינוך" (=מערכת שטיפת-מח פשיסטית, בהתאם לעמדות מי-שלא-יהיה, המצוי – במקרה, באותו הרגע – לפני הגה-השלטון) בכלל ושל מערכת-הבחינות, בפרט, מחייבת אותי להתנגד, בלהט רב, להצעתך, אף-על-פי שאני תומך, בהחלט, בחיזוק מעמדה של השפה הערבית-פלשתינאית, בכל מקום ואתר במדינתנו – בשום-פנים-ואופן לא על חשבון העברית, כי אם לצדה, כשני גורמים, המפרים זה את זה הדדית, משלטי-הרחוב ועד למופעי-הגיגיה, של התרבות הנעלה מכל: השירה.
אשמח לדעת מה התאריך של הצעת החוק
ט"ו בשבט תשס"ה, "לכבוד" יום ההולדת של הכנסת