מרוואן ברגותי, בראיון מכלאו בבאר-שבע: "לדעתי מטרת ההסכמים צריכה להיות הפסקת הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אין להתעכב בשלבי ביניים או הסכמים חלקיים". הראיון פורסם ב-12 בינואר בעיתון הקומוניסטי הצרפתי "ל’הומניטה".
ש. פעמיים הצגת את מועמדותך לתפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית ופעמיים הסרת אותה… מדוע?
ת. הבחירות שנערכו השבוע ברשות הפלסטינית חשובות עד מאוד לעם הפלסטיני. לאחר שהודעתי שאני מעוניין להתמודד בבחירות אלה, קיבלתי אין-ספור הודעות תמיכה, גם בתוך תנועתי וגם מחוצה לה – כולל מבכירים בפת"ח. לבסוף שקלתי היטב את העניין והגעתי למסקנה שאני לא יכול להשתתף בבחירות ושיש לתת הזדמנות לבחירת אבו מאזן. השיקול שלי הוא שאם הפלסטינים היו בוחרים בי כדי לעמוד בראשם, גורמים בישראל היו אז פועלים במרץ להשחרת דמותי בטענה ש"הינה הפלסטינים שוב בחרו בטרוריסט". כך עשו עם יאסר ערפאת בחייו וכך היו עושים איתי. את זאת רציתי למנוע.
למרות הסרת מועמדותי אני עומד איתן כלוחם באינתיפאדה. ההתקוממות הפלסטינית הפכה את הכיבוש למכונה שלא מתפקדת. למרות כל סבלו הרב של העם הפלסטיני, האינתיפאדה הוכיחה שלא ניתן לחיות בשלום כל עוד נמשך הכיבוש. ובמובן הזה, האינתיפאדה כבר ניצחה ניצחון ברור.
האינתיפאדה היא הביטוי לזכותם החוקית של הפלסטינים להיאבק בכיבוש. כך שהאסירים הפלסטינים אינם מחבלים, אלא לוחמי חופש הנאבקים למען העצמאות. במלים אחרות: אני פעיל בתנועת הפת"ח ואני פועל לאחדות שורותיה – ולכן תמכתי באבו-מאזן.
ש. מה אתה מצפה מאבו מאזן לאחר בחירתו?
ת. הדבר הראשון שאבו מאזן צריך לעשות הוא ליצור קונסנזוס לאומי בקרב כל הכוחות הלאומיים והאילסמיים הפלסטינים. אחדות זו היא חשובה עד מאוד מול האתגרים העומדים בפני העם הפלסטיני. לכן, על אבו מאזן לפעול ליצירת הסכמה פוליטית מקובלת על כל הצדדים.
תפקידו השני של הראיס הנבחר הוא לקדם רפורמות אמיתיות. אני יודע שזה לא יהיה קל, אבל על אבו מאזן להילחם נגד שרים או פקידים מושחתים בעלי השפעה. אם השחיתות תימשך, לא ניתן יהיה להקים משטר דמוקרטי פלסטיני בר-קיימא.
ושלישית, במידה ויתחדש המו"מ עם הישראלים, צריך להבהיר שאין אנו מעוניינים בעוד "תקופת ביניים". על אבו מאזן להבהיר שאם ישראל לא תסיים את הכיבוש, לא ניתן יהיה להגיע אל השלום המיוחל. אין להמשיך בשיטת "הסכמי הביניים" שלא מובילים לשום מקום. אך, אם הכיבוש יימשך, גם המאבק יימשך. זו זכותם של הפלסטינים. ועל כך לא ניתן לקיים מו"מ עם ישראל. כל הסכם עם ישראל טומן בחובו הפסקת מעשי האיבה כלפי הפלסטינים, הפסקת הרס הבתים, הפסקת כיבוש הערים ורצח המנהיגים. כמו כן, יש לשחרר את האסירים הפלסטינים. אם אבו מאזן יסכים לקדם את המו"מ עם ישראל מבלי שיעמוד על נקודות אלה, הוא יאבד במהרה את כל האשראי לו הוא זכה בבחירות האחרונות בקרב הפלסטינים.
ש. בחודש אוגוסט תתקיים ועידת הפת"ח, מה אתה מצפה מהוועידה?
ת. אינני יודע מה יקרה עד אז. אם החמאס והג’יהאד האיסלמי יחליטו להתמודד בבחירות למועצת הרשות, המצב הפוליטי ישתנה לחלוטין. ואם כך יהיה הדבר, יש לשים לב להרכבת רשימת המועמדים של הפת"ח על מנת שיהיו אלה רשימות רחבות ודמוקרטיות. לכן, על התנועה לתקן את דרכה. והוועידה העומדת להתקיים עשויה לעזור לתיקון דרכה של התנועה. יש לקדם רפורמות אמיתיות, כולל בתוך מוסדות התנועה עצמה ולהוציא משורותיה את המושחתים, גם אם מדובר במנהיגים ולא רק בפעילים מן השורה.
ש. האם אתה שוקל להתמודד בבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית?
ת. עוד מוקדם להכריז על כך. בבוא העת נשקול את העניין לאור המידע הפוליטי החדש.
ש. האם אתה סבור שתנועת החמאס אכן תשתתף בבחירות?
ת. כן, לדעתי תנועת החמאס תשתתף בבחירות. זאת בשונה ממה שקרה בבחירות שנערכו ב-1996. במלים אחרות, תנועת החמאס מעוניינת לשחק תפקיד מרכזי גם במשחק הפוליטי הפלסטיני ולא רק במסגרת המאבק המזוין נגד ישראל. אילו ישראל היתה מגלה נכונות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אני סבור שהחמאס היה מוכן לאמץ קו פוליטי שונה והיה מצדד בפתרון של שתי מדינות.
ש. איך אתה רואה את תוכנית ההתנתקות מבית היוצר של אריאל שרון?
ת. אם ישראל יכולה לסגת מעזה בעקבות החלטה פוליטית שהתקבלה ברוב גדול בממשלה או בכנסת, הדבר מוכיח שניתן גם לסגת מכל השטחים הכבושים ולא רק מרצועת עזה. צריך רק לרצות בכך. אם ישראל תיסוג לגמרי מהרצועה, ולא תיסוג נסיגה חלקית, ניתן יהיה לשקם את החברה והמשק ברצועה ולהוכיח לכל העולם שהכיבוש הוא הוא האחראי לכך שאין שלום באזורנו.
ש. אז, איך ניתן לפתור את הסכסוך?
ת. לאחר הניסיון שצברנו בעקבות הסכמי אוסלו, אני משוכנע שללא הגדרה מדויקת של יעדי ההסכמים – הם נידונים לכישלון. לכן, הפעם יש לקבוע את מטרות ההסכמים. ולדעתי מטרת ההסכמים צריכה להיות הפסקת הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אין להתעכב בשלבי ביניים או הסכמים חלקיים. יש לחתור ישר אל היעד. אילו הצד הישראלי היה מקבל שני עקרונות אלה כפי שציינתי, ניתן היה להגיע במהרה להסכם שלום.
ש. איזה תפקיד יכולה לשחק הקהילה הבינלאומית בדרך לשלום המיוחל?
ת. האחריות לכך שאין שלום במזרח התיכון אינה רובצת על העם הפלסטיני. אנו גילינו רצון רב להגיע להסכמים – כולל בתקופתו של יאסר ערפאת. בחירתו של אבו מאזן לתפקיד רק מוכיחה שהפלסטינים דבקים בדרך זו. לצערנו אין לנו פרטנר לשלום בצד הישראלי. ממשלת ישראל אינה מוכנה לשלם את מחיר השלום. הפלסטינים כבר שילמו מחיר יקר בדרך אל השלום ויכולים להקריב עוד. הרי גם ישראלים וגם פלסטינים יודעים בדיוק היכן עובר הגבול בין שתי המדינות. אני סבור שבהיעדר רצון של ממשלת ישראל להגיע להסכמים, הכרחי שצד שלישי יתגייס למאמץ לקדם את השלום. ארה"ב אינה יכולה למלא תפקיד זה. כי ארה"ב מצדדת בעמדותיה של ממשלת ישראל ואינה מסוגלת לתווך בין הצדדים. לכן, על האיחוד האירופי לשחק תפקיד פעיל יותר וזאת משתי סיבות: הפלסטינים סומכים על האירופאים ולישראל יחסים טובים עם מדינות אירופה. אירופה גם מסוגלת לשגר משקיפים או כוחות שלום אל האזור על מנת להבטיח את ההסכמים.
ואף מילה על זכות השיבה? הייתכן הדבר הזה לאור אמירותיו המפורשות של אותו מרוואן ברגותי בדבר זכותם המלאה של כל הפליטים לשוב אל מקומות מגוריהם הקודמים (קרי, לשטח מדינת ישראל שבתוך גבולות הקו הירוק)?
האמנם אחינו מרואן "שכח" להעלות את הנושא הזה, או שבמתכוון אין הוא מזכיר אותו מכיוון שהוא מתראיין אצל עיתונאי אירופי ומבקש ליצור רושם "מתון" אצל קהל היעד שלו? ואולי אני טועה ומרואן באמת ובתמים זנח את רעיון זכות השיבה? אני באמת מבולבל. מישהו יכול להסביר לי מה קןרה כאן?
I am getting tired of so called left wing Jews who are trying to preach my people and our leaders, and dictate our political discourse and struggle.
Neither Marwan Barghuti nor Fatah is against the right of return. Let us not jump to conclusions after reading one interview in a French newspaper.
believe you me, we are also tired of so called left wing jews who preach to us and dictate our political discourse and struggles
and I am israeli, jewish, sabra…and oppressed by the "patriots" of my people who practiced brutal and manipulative force on your people and now implement the oppression to their fellow jews. I wonder if there could possibly be some potential for true solidarity in this global struggle against the new threats to freedom. I truly hope your people will not repeat our mistake in idolizing the military leaders of your political struggle, and revert to blatant and raw nationalism. It is easier to fight against external oppression and much harder to get rid of the generals once they achieve power on their own communities. We must all understand that the oppressors, the torturers the dominators who know best what is good for everyone, are bred in the same "schools", whichever nationality they belong to.
Some of them are always "so called left wing/liberals", in their own minds.
לידידי אלישע,
ואולי יתכן ומדובר במנהיג פלשתיני פרגמטי, אשר רואה את טובת העם הפלשתיני בעידן הקרוב, ומוכן לשלם מחיר מסויים בעבור פשרה אשר תוביל למדינה פלשתינית.
הרי ברגותי, בניגוד לאנשי תוניס, צמח ב"שטח"(כמו שאוהבים להגיד בצבא). הוא מכיר את מצוקות האזרח הפשוט טוב בהרבה מכל אחד אחר, כמו דחלאן בעזה(רק שזה לטעמי מושחת).
האם בשל חששה של ישראל מאדם כה פרגטי היא בחרה להשליכו לכלא?
בשל חששה שאולי יקום בצד הפלשתיני מישהוא המוכן יותר לעשות ופחות לדבר?
אלישע כנראה מאד מופתע מהתגלית שלפיה מנהיגים פוליטיים מתראיינים ומעבירים את המסר שחשוב להם להעביר באותו רגע, ולא בהכרח מונים את כל סעיפי הפרוגרמה שלהם. באמת מוזר שמנהיגים פוליטים פלסטינים נוהגים כמנהיגים פוליטים בכל מקום, ואו, הפתעה…
אגב, "אנשי טוניס", כפי שמכנים אותם, צמחו בשטח ומכירים את מצוקות התושב הקטן של מחנות הפליטים. קצת לא ברור למה עין אלחילווה או כל מחנה פליטים אחר הוא פחות "שטח" מראמללה.
לידידי ורעי הגרמני,
מה שלומך בימים אלה? יתכן ואתה צודק כי ברגותי הוא מנהיג פרגמטי. יתכן גם שהוא מוכן לשלם מחיר עבור פשרה, אבל הבעיה שלי איתו ועם מנהיגים פלסטיניים אחרים (כולל היו"ר הנוכחי של הרשות הפלסטינית) היא שבכל פעם הם מציינים במפורש כי לא תהיה פשרה על זכות השיבה. הניסוחים שונים: פעם הם מדברים על פתרון בעיית בפליטים על בסיס החלטה 194 (שמשמעותה היחידה היא שיבת כל הפליטים החפצים בכך למקום מושבם הקודם -עכו, חיפה,יפו,איסדוד, מג’דל וכו’) פעם הם מצהירים מפורשות שלאיש אין זכות לוותר על זכות השיבה, ופעם הם מגדירים את זכות השיבה כ"קדושה". לן ההינו שומעים רמז כלשהו, ולו הקטן ביותר, לפשרה בסוגיה הזו, היה בכך משום יסוד לתקווה. בעניין זה ההיתי ממליץ לעיין בשני המאמרים המאלפים אותם פירסם אנדרה דרזנין באתר הזה. הוא מוכיח מעל לכל ספק שהפלסטינים לא ויתרו כהוא זה על הזכות הזו.
עיין גם בתגובת המגיב המכנה עצמו פסופטימיסט:
(תרגום) הן מרואן והן תנועת הפת"ח אינם מתנגדים לזכות השיבה.
כל פירוש מיותר.
Andre Draznin posted some articles on this very topic on Hagada Hasmalit, and there is some interesting discussion under his articles, at
— קישור —
Palestinian politicians say one thing one day, and another thing another day, like all politicians. One thing is clear: The Palestine refugees demand recognition of their right to return peacefully to their properties, and to rebuild their communities and their lives, whether or not they intend to exercise that right.
All Palestinian political currents, parties, and leaders feel compelled to speak out in favour of the refugees’ rights, otherwise their political careers will end.
No games, lies, semantic tricks, or wishful thinking will make the refugees go away. They are human beings, and they have rights, and they know their rights, and they have demonstrated the
willingness to fight for their rights.
The question is: How long will people on Hagada Hasmalit fight against the refugees in denial of their human rights
?
The issue of the right of return is indeed central and there are different views on it. The disucssion of the right of return raises of course difficulties for Palestinians because there is no fundamental difference between the claim that ancestors of Palestinian refugees who have never been in the teritory of Israel have "a right of return" and Jews who are ancestors of refugees 2000 thousands years ago have "a right of return". Both claims strike me as equally mysterious and religious in nature.
Most successful solutions of conflicts of the type of the Israeli Palestinian conflict do not accept claims of return. See for instance the agreements after second world war which did not grant German refugees the right of return to the East. For a more articulate discussion of the issue of the right of return, see the two papers on the sight of Honderich at
— קישור —
and
— קישור —
Hmm right of return again! The issue is tough. Palestinians do not need in my view to give up the right but simply not to put it forward as a central component of an agreement. In this respect the interview is encouraging. Philosophically speaking the issue of the right of return is of course nonsense both when Jews claim return to a land they left 2000 years ago and when ancestors of Palestinian refugees claim return to a land they have never seen and to a reality which is radically different than the one their ancestors left.
For a more detailed analysis of the right you can read on the site of Honderich at
— קישור —
The right of return is indeed a thorny issue not only because of the disagreements surrounding it but also because of the inconsistency of those who support it.
It is bizarre and inconsistent to hold that the ancesstors of those who were expelled from Palestine have such a right while Jews who are presumably also ancestors of those who were expelled do not have it. I confess that I find both the Jewish and the Palestinian "right of return" equally mysterious concept.
For more see my paper whose home is it? Reflections on the Palestinians’ interest in return at
— קישור —
לאלישע,
חוץ מבעיות של גב, מעט לחץ בלימודים, הרי שהכל כמעט מושלם.
לאחרונה שוחחתי עם חבר פלשתיני לספסל הלימודים. משפחתו מגיעה מלבנון, והוא טוען שלא יהיה ניתן להגיע לשום הסדר ללא הסדר עם סוריה(דהיינו שלום).
לטענתו מנצלים הסורים את כוחם הבלתי מוגבל בלבנון, בכדיי להמשיך ולדכא זכויות הפלשתינים. הם עושים זאת לטענתו במיוחד, מכיוון שהם יודעים שאחיהם של הפלשתינים בלבנון, דהיינו בשטחים, יהיו חייבים להמשיך להמשיך ולהלחם עד להשגת זכויות מינימליות לפלשתינים בלבנון. דהיינו סוריה בהשפעתה משמשת בעצם כגורם אשר בלעדיו לא יהיה ניתן להגיע להסכם. מה דעתך לתזה זו?
בנוסף לכך טוען איהאב(שמו של חברי) שרובם של הפלשתינים רואים בזכות השיבה הכרה באסונם. רובם של הפלשתינים בלבנון היו מעדיפים או להמשיך להתגורר בלבנון, אך כאזרחים שווי זכויות, או להקלט במדינות אירופה, ארה"ב, או קנדה. מדינות בהן חיים פלשתינים רבים.
כלומר זכות השיבה היא לא יותר (כמעט) מאשר סמל להכרת העולם(ומדינת ישראל בראשן) בסבלם המתמשך.
מה דעתך על טיעוניו אלו?
ידידי הגרמני שלום,
שני הטיעונים שהעלה איהאב ראויים בהחלט להתייחסות, יען כי חשיבות רבה להם בהקשר לסי הישראלי פלסטיני.
בנוגע להתנהלות הסורית, צודק ידידך הפלסטיני בהחלט. סוריה מפעילה בצורה מתוחכמת את החמאס, הג’יאהד האיסלמי והחיזבאללה במטרה ליצור "מאזן אימה" כנגד ישראל, ארצות הברית, והרשות הפלסטינית, ובהצלחה לא מבוטלת, לצערנו. דוגמה אחת מן הימים האחרונים: הצהרות חד משמעיות של החמאס (שמפקדותיו יושבות בדמשק) כי ההתנגדות המזויינת תימשך, על אף קריאותיו של אבו מאזן להפסקת אש. הדבר הזה משדרג את מעמדה של סוריה והופך אותה לשחקן ראשי שבידיו קלפים חזקים: ברצונה היא יכולה לטרפד כל מהלך של משא ומתן עתידי בין ישראל לרשות, ע"י פיגוע ראווה קטלני שיבוצע בידי אחד האירגונים הניזכרים. לכאן נכנסת שאלת המחיר, או במילים אחרות, איזה מחיר ידרש (מישראל, מן הרשות, ומארה"ב) בתמורה להפסקת התמיכה הסורית באירגוני הטרור. התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה כלל וכלל. כפי שאנו יודעים סוריה התנגדה (ומתנגדת) להסכם אוסלו, ורואה בו בגידה בעניין הפלסטיני. יתכן שהתמורה שתדרוש תהיה ביטול שלו, והעלאת דרישות קיצוניות יותר. יתכן גם שבתמורה ל"שקט תעשייתי" תידרוש דמשק מארה"ב ביטול הסנקציות הכלכליות נגדה, ותבקש סיוע כלכלי. אלה רק שניים מתרחישים שיכולים להתגשם במציאות, וכמובן קיימות אפשרויות רבות נוספות. בכל מקרה גם הכיבוש הסורי של לבנון הוא קלף מיקוח בתסריט הזה: משטח לבנון (ולא משטח סוריה) מבצע החיזבאללה הקזת דם שיטתית כבר 4 שנים, למרות שנסיגת ישראל התבצעה לשביעות הרצון המלאה של האו"ם. הדבר הזה אגב, יכול להוות תמרור אזהרה למי שבונה על התערבות בין לאומית בפיתרון הסיכסוך. סוריה כמובן שאינה נושאת בתוצאות למעשי החיזבאללה, למרות שהיא פטרונית שלו, משום שישראל לא רוצה להפר את השקט בגבול הצפון. כך נוצר מצב אידיאלי עבור הסורים: קבלן משנה עושה בעבורה את העבודה המלוכלכת, אף חייל או אזרח סורי לא נפגע, השמש זורחת והשקדיה פורחת.
באשר לזכות השיבה: גם כאן צודק ידידך, ואני סבור כי זו דעתם של פלסטינים לא מעטים. לי אישית הזדמן בקיץ 2001 לנהל שיחה מאלפת עם פלסטינית במלון בעיר איסטנבול, וגם היא השמיעה פחות או יותר דברים ברוח דומה. אבל לאור העבר יש כאן בעייתיות גדולה שאיינני רואה כיצד אפשר לפתור אותה: ידידך אמר, ובצדק, שהם דורשים הכרת ישראל בסבלם המתמשך. כמעט באותן מילים ניסח יוסי ביילין הצעה אותה הגיש למשלחת הפלסטינית בועידת טאבה. "ממשלת ישראל" כך נאמר שם "מכירה בסבל הנורא שהיה מנת חלקם של הפלסטינים בחמישים השנה האחרונות". נדמה לי שזה ניסוח מספק, הלא כן? המשלחת הפלסטינית דחתה את הצעת ביילין. מכאן אני למד שגם ניסוח כמו שידידך חושב עליו אינו מספק את הנהגת העם הפלסטיני. אוסיף ואומר שהצעת ביילין כללה גם הסכמה לחזרתם של פליטים במספרים לא מבוטלים לשטח מדינת ישראל הריבונית, אבל כאמור דחתה הנהגת הפלסטינים את ההצעות האלה.
יתכן מאד שיש הפרש פאזות בין חלק מן הפלסטינים (עימם נמנה ידידך) לבין הנהגתם. הדבר הזה מצער מאד, אבל נכון לעכשיו זו המציאות.
לגבי רצונם של חלק גדול מן הפלסטינים להפוך לאזרחי המדינות בהן הם יושבים כרגע, או להגר למדינות המערב – ידוע לי שגם בסקרים עולים אותם מימצאים. בנושא הזה היו לי ויכוחים לא מעטים עם יורם בר חיים ודומיו (הם כמובן יודעים טוב יותר מן הפלסטינים מה רצונם).
כשפורסם סקר כזה ע"י מכון המחקר של הד"ר שקאקי מרמאללה מיד עטו עליו כל שומרי חומות זכות השיבה ורצו לעשות בו שפטים. גם כשפורסמה יוזמת ז’נבה (בה מוותר הצד הפלסטיני על זכות השיבה) גם קמה זעקה גדולה ומרה בקרב הציבור הפלסטיני. מסובך ,וקשה לפיתרון, זאת דעתי לאור הדברים האלה.
לידידי אלישע,
אני מודה לך על התייחסותך המהירה והמקפת.
הייתי שמח לשמוע התייחסותם של אחרים לנידון. כמו כן הייתי מעוניין לדעת לאן נעלמו אישים מתונים מקרב ההנהגה הפלשתינית, כמו בין היתר חנאן עשראווי, וסרי נוסייבה(אותם ציין בפניי ידידי איהאב).
כמו כן הייתי מעוניין לדעת כיצד מתאפשר שיתוף פעולה בין תנועה שיעית כחיזבאללה לחמאס הסוני, כאשר בלבנון משתמשים הסורים בין היתר בכוחם של השיעים לדכא זכויות הפלשתינים הסונים.
Dear Alon Harel
I will read the articles in the links. I have some preliminary comments:
One: When an Israeli academic writes in English for a foreign audience, about a politically-charged issue, I suspect that the writing in within the context of Israeli hasbara. As you know, the Israeli military and Israeli diplomacy are working diligently to defeat the Palestine refugees and their claims. Of course, I am also aware of the constraints and pressures of publish or perish, and that some foreign-language journals are more prestigious than Hebrew-language journals, and that dissident writers sometimes find it easier to publish their dissident views outside their own country.
Two: In the 70s and 80s, I took courses with Chaim Gans at Tel Aviv University. I respect his intellectual integrity and his analytic ability. I will read your article, and his, with the working assumption that both articles are informed by those qualities.
Three: In passing, I note that you raise the possibility that the same principles apply to the Jewish claim to return and the Palestinian claim. Based on modern ideas of democracy and human rights, I agree that the same principles should be applied to Palestinians forced out of Ramleh and Jews forced out of Gush Etzion, to Palestinians who left their homes in the Triangle in fear or anticipation, and to Jews who left their homes in Baghdad in fear or anticipation. Also, I note that, the Palestinian claim to return was asserted immediately after the 1948 war and after the 1967 war. Does the fact that return was prevented by Israel cause the claim (or interest or right) to diminish, or be less valid, or less legitimate, with the passage of time, and thus reward the intransigent power that is continuously preventing the refugees peaceful return?
Four: If we are referring to outside reading, I would refer you to a Comment by Dr. Eyad Sarraj, of Gaza, made in English in a Canadian newspaper, where he writes:
Israel will recognize the Palestinian right to return, and Palestinians will accept the Jews’ right of return. If Jews are allowed to return after 3,000 years, it is only natural that Palestinians have the same right after fewer than six decades. In this respect, no nation, group or individual can claim the privilege of being "chosen."
https://lists.resist.ca/pipermail/project-x/2003-May/003733.html
A good brief summary on refugee rights and compensation is found at
— קישור —
and — קישור —
A useful summary of refugee rights in a peacemaking context is
— קישור — and
— קישור —
Thank you for your contribution to the discussion.
Dear Henry Lowi
Thanks for your comments. As to the use of English, it seemed to me that some people visiting this site understand only English. This has nothing to do with Public or Perish since this is not an academic forum. I have nothing to do with Israeli Hasbara and I am not an official of the Israeli government.
I also have great appreciation for Chaim Gans and I hope you will enjoy his paper.
As to the analogy between Jewish right of return and Palestinian right of return, it is simply based on the fact that neither the Jews who claim nor the Palestinians who claim it have ever been in the land that they wish to return to. This strikes me as bizarre and undermines in my view the basis for this claim. In this respect the claims are similar. I do not want to deny that there are differences but this in my view is a fundamental similarity that Palestinians have to accout for if they wish to establish this right
Dear Alon Harel
I read, write, and speak Hebrew, but cannot word-process in Hebrew.
I think that both Dr. Eyad Sarraj of Gaza
https://lists.resist.ca/pipermail/project-x/2003-May/003733.html
and the Fateh movement in the West Bank
— קישור —
have passed your test.
In your view, what can be done to persuade more Israelis to recognize the right of Palestinians to return to rebuild their communities?
You say:
"Perhaps after the establishment of a Palestinian state on the 1967 borders which live in peace with Israel for few decades …"
That is what I call the "Messiah" option. i.e You are really saying: After the Messiah comes, people will live together in peace.
Partition failed in 1947-48 not because of the intransigence of the Palestinians. Partition failed because it was based on the destruction of Palestine. The destruction of Palestine cannot be the basis for peace in Palestine.
Those who are historiographically committed to denying the Palestinians’ rights, as well as those who are philosophically committed to denying those rights, are really basing everything they say on armed might. And that is a very weak argument, as everyone knows.
I read with great interest the Fateh declaration and I do not think it is particularly conducive to a possible peace process.
I do not think much can be done to persuade Israelis to recognize the so called Palestinian right of return. I do not think it is useful idea either. Perhaps after the establishment of a Palestinian state on the 1967 borders which live in peace with Israel for few decades the possibility of merging the two states will be perceived as attractive by both sides. I am not againt the idea in principle. I think however in the short run demogrpahic experiments on such a large scale ought to be conducted in other places on our globe.
To provide a good answer one needs arguments rather than statements and regrettably your last message stated your conviction but has not provided arguments favoring it.
I do not know the historical reasons for the failure of the 1947 UN resolution and I am not sure it matters so much for the future.
I know however that mixing two populations like Jews and Palestinians in the same territory and under the auspices of one state is very likely to end in greater disaster than the 1948. I do not see many Israelis who will be willing to bear such risks.
If you read my paper and address it philosophically I could perhpas be convinced but if you merely tell me that because my view differs from yours on the issue then it follows that I base everything on armed might, I would simply ask you to refer to the passages in my piece which you believe corroborate this surprising conjecture. If you fail to find these passages I cannot take your statements seriously.
I strongly disagree!
No games, lies, semantic tricks, or wishful thinking will make the refugees go away. They are human beings, and they have rights, and they know their rights, and they have demonstrated the
willingness to fight for their rights.