פסגת קמפ דייוויד, שנערכה ביולי 2000, נתפסת כנקודת מפנה ביחסים בין ישראל לפלסטינים. מנקודת המבט הישראלית, המשותפת ליונים וניצים כאחד, ברק "שבר כל טאבו אפשרי" והציע ויתורים שלא הציע אף ראש ממשלה ישראלי לפניו, וספק אם יוכל להציע ראש ממשלה ישראלי כלשהו בעתיד. לפי גירסה זו, ברק הציע להחזיר לפלסטינים 90% מהגדה המערבית הכבושה, ואת רצועת עזה בשלמותה. כל שרצה בתמורה היה לספח לישראל 10% מהשטחים הכבושים, המאוכלסים בכ-150 אלף ישראלים בגושי התנחלויות גדולים. באשר לנושא הרגיש ביותר, ירושלים, שאליה קשורים הישראלים בקשר עמוק, לקח ברק סיכון עצום והסכים לחלק את העיר ולהכיר בחלק ממנה כבירת המדינה הפלסטינית העתידית. על-אף כל זאת דחו הנציגים הפלסטינים את הצעותיו הנדיבות, לפי גירסה זו, ואף נמנעו מלהעלות הצעות נגדיות ישימות כלשהן. כך החמיצו הזדמנות היסטורית נוספת, וגם הסגירו את אי-נכונותם הבסיסית לקבל את קיומה של המדינה היהודית או לחיות עימה בשלום. לאור הדברים האלה, לפי אותה גירסה, מלחמת המגן החדשה של ישראל נגד הפלסטינים היתה בלתי-נמנעת.

נכון להיום מאמצת ארצות-הברית גירסה זו של ההיסטוריה, והתקשורת מעניקה לה משנה תוקף. החזרה המתמדת העניקה לה כבר מעמד של אמת אובייקטיבית בעיני אנשים רבים. הסדקים הראשונים בסיפור החלו להופיע שנה לאחר הפסגה, כשפורסמו גילוייו של רוברט מאלי, בכיר בממשל האמריקאי. מאלי היה עוזרו המיוחד של הנשיא ביל קלינטון לענייני ישראל-ערב בשנים 2001-1998, והשתתף בדיוני קמפ דייוויד. במהלך המשא ומתן ולאחריו תיעד את הנאמר, ולאחר שנה שבה צפה מן הצד בשתיקת המערב לנוכח הברוטליות הישראלית כלפי הפלסטינים, החליט לפרסם את רשימותיו בסדרת מאמרים שפורסמה בניו-יורק טיימס. מאלי כתב:

אנשים רבים סבורים כיום כי דחיית רעיונות קמפ דייוויד חשפה את התנגדותם העקרונית של הפלסטינים לזכות קיומה של ישראל. אך שימו לב לעובדות: הפלסטינים קראו להקמת מדינה פלסטינית בהתבסס על גבולות ה-4 ביוני 1967, לצד מדינת ישראל. הם הסכימו לרעיון שישראל תספח חלק משטחי הגדה המערבית, בהתאם לגושי התנחלויות קיימים. הם הסכימו לעיקרון של ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות במזרח ירושלים – שכונות שלא היו חלק מישראל לפני מלחמת ששת הימים ב-1967. הם אמנם התעקשו על הכרה בזכות השיבה של הפליטים, אך הסכימו שזו תיושם באופן שאינו מסכן את האינטרסים הדמוגרפיים והבטחוניים של ישראל, וזאת באמצעות הגבלת מספר השבים. מדינות ערביות אחרות שניהלו משא ומתן עם ישראל – מצרים של אנואר א-סאדאת, ירדן של המלך חוסיין – מעולם לא שקלו אפשרות לפשרות כה מהותיות, שלא לדבר על סוריה של חאפז אל-אסד(1).

מלבד העובדות, העיוות הגדול ביותר בהשקפה הרווחת בנוגע לקמפ דייוויד הוא הסימטריה שהיא מטילה על שני הצדדים: שניהם נדרשו לאותן ההקרבות, אך רק הפלסטינים הסרבנים לא הסכימו להן. העולם המערבי מגלה הבנה רבה לקשייה של ישראל. בעיני ישראל כל ויתור, קטן ככל שיהיה, על אדמות השטחים הכבושים הוא הקרבה עצומה. משמעותו ויתור על חלומות לגבי הארץ המובטחת, שבה חיו אבות האומה לפני אלפיים שנה. כמו-כן מדובר בהקרבה פוליטית גדולה. מי שמוכן לוותר על חלק כלשהו מהשטחים הכבושים מסתכן בהתססת הימין, ועל הפלסטינים להבין את הדינמיקה הרגישה של ממשלות ישראל.

ההקרבות שנדרשו מהצד הפלסטיני זכו להרבה פחות תשומת-לב והבנה. הקשרים ההיסטוריים שלהם לאדמתם "טריים" הרבה יותר מאלה שנוצרו בתקופת התנ"ך. עד 1948 חיו הפלסטינים בכל שטחי פלשתינה/ארץ-ישראל. רבים מהם עדיין זוכרים את הבתים שבהם נולדו, ורבים אחרים גדלו בצל חלומות וזכרונות של הוריהם. אף-על-פי-כן הם הסכימו לוותר על 78% ממולדת הוריהם והדור המבוגר שבקרבם. כזכור, חלוקת הארץ לפי גבולות 1967 תשאיר בידי הפלסטינים 22% ממה שהם רואים כארצם המקורית. הפלסטינים קיבלו את עקרון החלוקה הזה ב-1988, והדבר אושרר באוסלו. מאז אוסלו ויתר הזרם המרכזי בחברה הפלסטינית על מאבק מזוין, ואף על מאבק פוליטי להשבת שאר חלקי הארץ. במשך שבע שנים המתינו הפלסטינים למימוש הבטחתה של ישראל להשבת אותם 22% מאדמתם. לא זו בלבד, אלא שבמהלך ההמתנה נאלצו הפלסטינים להמשיך לשמוע תלונות של ישראל והמערב, שלא הקריבו די.

עתה, הבה נתבונן בעובדות. האם ברק באמת הציע – בקמפ דייוויד או במשא ומתן מאוחר יותר – מה שמייחסת לו ההשקפה המערבית הרווחת? ראשית יש לציין כי טענות רשמיות בנוגע להצעותיו של ברק אינן נתמכות במסמכים כלשהם. כפי שציין עקיבא אלדר, פרשן בכיר בהארץ: "כמעט כולם לא יודעים מהן אותן הבנות. איש לא ראה את הנייר המסכם את ההבנות הללו, מכיוון שאין נייר כזה. דיפלומטים ותיקים אינם יכולים להיזכר בשיחות מדיניות שתוכנן לא הועלה על הכתב"(2).

עניין זה אושר גם ברשימותיו של מאלי:

אחד הנושאים היחידים שישראלים מסכימים עליו הוא שברק שבר כל טאבו אפשרי והלך רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי, בעבר או בעתיד… עם זאת, קשה לומר בביטחון כמה רחוק היה ברק מוכן ללכת באמת. האסטרטגיה שלו היתה מבוססת על הדעה שלישראל אסור לגלות את עמדותיה הסופיות, אפילו לא לארצות-הברית, עד שסוף התהליך ייראה באופק. לו היו אנשי הצוות האמריקאי מתבקשים לתאר את עמדותיו האמיתיות של ברק, כפי שהיו לפני קמפ דייוויד, ואפילו במהלך הדיונים, היה קשה להם מאוד, בדיעבד, לעשות זאת… כתוצאה מגישתו של ברק – תוצאה שכמעט לא זכתה להתייחסות – לא היתה למעשה הצעה ישראלית רשמית… הישראלים תמיד עצרו צעד אחד, אם לא יותר, לפני גיבוש הצעה. הרעיונות שהוצעו בקמפ דייוויד נמסרו תמיד בעל-פה, ומעולם לא הועלו על הכתב. הם הוצגו באופן כללי כרעיונות אמריקאיים, לא ישראליים. ואכן, אף-על-פי שברק דרש לנהל משא ומתן פנים אל פנים עם ערפאת, הוא סירב לקיים עימו ישיבה משמעותית כלשהי בקמפ דייוויד, מחשש שהמנהיג הפלסטיני ינסה לתעד את הצעות הוויתור הישראליות. כמו-כן, ההצעות מעולם לא הוצגו לפרטי פרטים. גם אם נרשמו, הרעיונות האמריקאיים שהועלו בקמפ דייוויד לא מנו יותר מעמודים ספורים. ברק והאמריקאים עמדו על כך שערפאת יקבל הצעות אלו כ"בסיס כללי למשא ומתן", לפני שיפתחו במגעים מפורטים יותר(3).

על-אף מסך העשן, אינפורמציה רבה שהושמטה מההיסטוריה הרשמית דלפה לעיתונות הישראלית. הדלפות אלה מאפשרות לנו לבדוק מה באמת היה ברק מוכן להציע.
 
נקודת המוצא: תוכנית ביילין-אבו מאזן

הצעתו של ברק בקמפ דייוויד היתה מבוססת על מסמך הידוע כ"הבנות ביילין-אבו מאזן"(4). המסמך הושלם בשבוע האחרון של אוקטובר 1995, לאחר דיונים חשאיים רבים, ימים ספורים לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין(5). בשיח הישראלי תוארה התוכנית כפשרה מרחיקת לכת, אשר שום ראש ממשלה ישראלי לא היה מוכן לקבלה עד שנבחר ברק.

תוכנית ביילין-אבו מאזן היא למעשה מסמך מביש, אשר מותיר את כל ההתנחלויות על כנן. ערב פסגת קמפ דייוויד, ב-21 ביוני 2000, הציג שר המשפטים יוסי ביילין את המסמך בישיבת קבינט של ממשלת ישראל. תוכנו, כפי שתואר בתמצית בהארץ, כלל נסיגה ישראלית מ-95%-90% מהגדה המערבית:

… כ-130 התנחלויות יישארו בריבונות ישראלית, 50 יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית; בבקעה, שתימסר לריבונות המדינה הפלשתינית (שתהיה מפורזת) יוצבו כוחות צבא ישראליים; המדינה הפלשתינית תכיר בכך שמערב ירושלים היא בירת ישראל, בעוד שישראל תכיר בכך שהשטח שהוגדר אל-קודס בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים – הגדול מהשטח שסופח לישראל ב-67′ – ייחשב לבירה הפלשתינית… הר הבית יימסר לריבונות מדינת פלשתין… (6)

בקריאה חפוזה נראה כי הטקסט כולל אי-אלו ויתורים ישראליים. התרשמות זו נובעת מההצהרה שישראל תכיר בריבונות פלסטינית על 95%-90%  מהגדה המערבית. אך קריאה מדוקדקת יותר מגלה תמונה שונה. השאלה היא מה כוונתה של ישראל במונח "ריבונות". בתוך שטח "הריבונות הפלסטינית" ייכללו חמישים התנחלויות ישראליות, וכוחות של צבא ישראל יישארו בעמק הירדן. כפי שנראה מייד, התרת התסבוכת הלשונית בתיאור "אל-קודס" מלמדת כי הבירה הפלסטינית תהיה הכפר המרוחק אבו דיס. תמונה טובה יותר של התוכנית מתקבלת מהאופן שבו תיאר אותה ביילין עצמו, בריאיון שנתן במרס 1996:

מה שאני יכול לומר היום בביטחון, כתוצאה מהשיחות שקיימתי, שאפשר להגיע להסדר קבע לא בתנאים הגלויים שמציגים הפלשתינאים, אלא בפשרה משמעותית [מצידם]… גיליתי אצלם פער – בין הסיסמאות לבין הבנת המציאות – שהוא גדול הרבה יותר מן הפער אצלנו. הם מוכנים להסדר מתוך ויתור על רוב השטחים, בלי עקירת יישובים, בלי חזרה לגבולות 67′, ועם הסדר בירושלים שיהיה מתחת לרמת עירייה(7).

אם מנסים לראות הבנות אלה באורה של פרשנות אוהדת, צריך להניח שהאחראים להן השתעשעו בתקווה שלפיה, בהנחה שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד, יוכלו תושביהן של 50 התנחלויות ישראליות לחיות בשלום כאזרחי המדינה החדשה, תוך שהם מקבלים עליהם את חוקיה ונמנעים מהרחבת ההתנחלויות; בדיוק כפי שפלסטינים חיים בתחומי הקו הירוק, כאזרחי ישראל. אך לנוכח ההיסטוריה של ישראל והמדיניות העכשווית שלה, אין זו אלא בורות בוטה להאמין שישראל תוותר על "הצרכים הבטחוניים" של מתנחלים אלה, על עתודות הקרקע של ההתנחלויות ועל הכבישים העוקפים המחברים אותן לישראל. אם יישארו התנחלויות אלה על כנן, משמעות הדבר היא ש-50%-40% משטחי המדינה הפלסטינית החדשה יהיו שטחים שאליהם לפלסטינים לא תהיה כל גישה. העיתונות הישראלית תיארה את פגישת הקבינט שבה הוצגו הבנות ביילין-אבו מאזן כמאורע היסטורי:

זה היה רגע דרמטי בתולדות המשא ומתן המדיני הישראלי-פלשתיני… בראשונה קיבל הפורום הממשלתי העליון דין וחשבון רשמי ומוסמך על מרכיבי ההסכמה שהושגה בין מי שנחשב ליד ימינו של ערפאת (וכנראה גם ליורשו) ובין מי שנחשב בזמנו ליד ימינו של שמעון פרס והיום הוא אחד משרי הממשלה הבכירים ביותר. אף שקטעים מההסכמה הודלפו בעבר, ניתנה לראשונה לחברי הקבינט הזדמנות להתוודע למרכיביה במלואם(8).

כמו בכל דבר שנגע למשא ומתן בקמפ דייוויד, הגישה הישראלית היתה שעם קבלת הקווים הכלליים של הבנות ביילין-אבו מאזן נכנסת ישראל לעידן של ויתורים חסרי תקדים. לפיכך מעניין לבחון את תגובתו של נתן שרנסקי, אחד מחברי הממשלה הימניים העקביים יותר, המתנגד במוצהר לכל פשרה. שרנסקי, שהופתע כנראה מהוויתורים המפליגים של הפלסטינים, "שאל את ביילין אם הוא בטוח שאבו מאזן שותף להסכמה, ושר המשפטים השיב לו: קח את מכוניתך, סע חצי שעה לרמאללה ותברר אצלו"(9).

זה לא הפריע לשרנסקי להתפטר מאוחר יותר, במחאה על ה"ויתורים" של ישראל.

כפי שנראה, הצעתו של ברק בקמפ דייוויד לא היתה אלא גירסה מחמירה יותר של תוכנית ביילין-אבו מאזן. ככל הידוע אישר ערפאת את התוכנית בעת גיבושה, אף שלא ברור באיזו מידה היתה החברה הפלסטינית מודעת לפרטיה. כמו בכל סבבי המשא ומתן מאז אוסלו, פרטים מעין אלה הוסתרו בקפידה מעיני העם הפלסטיני. האינפורמציה הזמינה בעיתונות הישראלית לא התפרסמה בתקשורת הפלסטינית, הנתונה תחת צנזורה מחמירה של הרשות הפלסטינית.

מתן אישורו של ערפאת לתוכנית זו אינו מפתיע. נתיב הכניעה שלו החל הרבה לפני כן, ערב אוסלו. עם זאת, יישומה של התוכנית משאיר מקום רב לרצונה הטוב של ישראל, וייתכן שערפאת קיווה ליישום הוגן יותר מזה שניסה ברק לכפות עליו בקמפ דייוויד.

מה הציע ברק בקמפ דייוויד

נקודת מפנה מכרעת בקמפ דייוויד היתה דרישתו של ברק שהצדדים יחתמו על "הסכם סופי", שילווה בהצהרה פלסטינית בדבר "סיום הסכסוך". לו היו הפלסטינים חותמים על הצהרה כזאת, הם היו מאבדים את זכותם המשפטית לטענות עתידיות המבוססות על החלטות האו"ם. מובן שדרישתו של ברק נוסחה בשפה שקשה היה להתנגד לה. כך אמר: "אם הפלסטינים רוצים להקים מדינה, עליהם להכריז תחילה כי הסכסוך היהודי-ערבי בן מאה השנים הגיע לקיצו". רק סוף המשפט מבהיר כי מדובר למעשה באיום: "האלטרנטיבה," הוסיף ברק, "היא עימות עקוב מדם שלא יביא שום תועלת"(10).

הבסיס החוקי למשא ומתן היה ועודנו החלטות האו"ם, ובמיוחד החלטה 242, שנתקבלה ב-22 בנובמבר 1967, ודורשת את "נסיגתם של כוחות חמושים ישראליים מ[ה]שטחים שנכבשו בסכסוך הנוכחי"; אך גם החלטה 194, מה-11 בדצמבר 1948, המתייחסת לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, והחלטות אחרות שנתקבלו במשך השנים. אם הפלסטינים יצהירו על "סיום הסכסוך" ויחתמו על הסכם סופי, כדרישת ברק, כי אז ההסכם החדש הוא שיהיה, רשמית, הבסיס המשפטי המחייב לעתיד לבוא, והחלטות האו"ם שקדמו לו יאבדו מתוקפן.

מאינפורמציה נוספת, שמקורה בשלושה ספרים שפירסמו פוליטיקאים ישראלים שהיו מעורבים במשא ומתן – גלעד שר, שלמה בן-עמי ויוסי ביילין – עולה כי ברק דרש במפורש שההסכם החדש יחליף, מבחינה משפטית, את החלטה 242. ברשימת ביקורת המתייחסת לספרים אלה, שפורסמה בלה מונד דיפלומטיק, מסכם אמנון קפליוק בקצרה את הנקודה:

… הפלסטינים הקפידו לבסס את כל המגעים עם ישראל על החלטה 242… זו היתה הסיבה לכוונתו המוצהרת של ברק לעקוף החלטה זו, באמצעות הפיכת ההסכם שרצה לחתום עם הפלסטינים ל"פרשנות מוסכמת ל-242″ (שר, עמ’ 21). בן-עמי הציע להפוך את הפרמטרים של קלינטון… להחלטה מיוחדת של מועצת הביטחון, שתוגדר כפרשנות מקובלת של 242 (בן-עמי, עמ’ 345). ביילין הוא היחיד מבין שלושת הכותבים שיוצא נגד התככנות הזאת. הוא מותח ביקורת על נסיונו הטיפשי של ברק לקבוע, חודשים ספורים לפני פסגת קמפ דייוויד, כי החלטה 242 אינה חלה על הגבול שבין ישראל לפלסטינים. הכרזות אלה, כותב ביילין, הגבירו את אי-האמון לפני שיחות קמפ דייוויד ובמהלכן (עמ’ 249).11

במאמר מנובמבר 2001 הדגיש ביילין ביתר שאת את השוני בין הבנות ביילין-אבו מאזן המקוריות לבין מה שניסה ברק לכפות בקמפ דייוויד: "ההבנות לא כללו קביעה מפורשת על סוף הסכסוך, אף כי הדבר השתמע מנוסחן". עוד טוען ביילין כי בניגוד לטענות המקובלות, "הבנות ביילין-אבו מאזן לא הוצעו מעולם על-ידי ישראל… בעת כהונת ברק, חודשיים לפני פסגת קמפ דייוויד, ב-19 במאי 2000, הגיע לישראל יועצו של הנשיא קלינטון לביטחון לאומי, סנדי ברגר, ונפגש עם אבו מאזן ואיתי כדי לדון בהבנות מ-1995″. בהתבסס על מסקנותיו של ברגר "קיבל קלינטון את ההמלצה וביקש להניח את ההבנות בפתיחת פסגת קמפ דייוויד. ברק סירב בכל תוקף ועמד על התייחסות מפורשת לסופיות הסכסוך"(12).

לנוכח התנאים שהציב ברק לחתימת ההסכם הסופי לא יכול היה ערפאת להסכים להצהרה על סיום הסכסוך, או להסתיר הסכמה כזו מבני עמו.

הערות

1. רוברט מאלי, ניו-יורק טיימס, 10 ביולי 2001.
   
2. עקיבא אלדר, "על בסיס אי-קיומן של הבנות קמפ דייוויד", הארץ, 16 בנובמבר 2000.
   
3. Hussein Agha and Robert Malley, “Camp David: The Tragedy of Errors”, in: The New York Review of Books, 9, August 2001
   
4. את הנוסח המלא של תוכנית ביילין-אבו מאזן ניתן למצוא באתר האינטרנט: www.us-israel.org/jsource/Peace/beilinmazen.html.
   
5. זאב שיף, "ההסכם הסופי של ביילין", הארץ, 23 בפברואר 1996.
   
6. הארץ, עוזי בנזימן, 23 ביוני 2000.
   
7. ריאיון עם לילי גלילי, "אני רוצה לסבך את הליכוד בכמה שיותר שלום", הארץ, 3 במרס 1996.
   
8. עוזי בנזימן, הארץ, 23 ביוני 2000.
   
9. שם.
   
10. ג’רוזלם פוסט, 18 באוגוסט 2000.
    
11. אמנון קפליוק, "מוליכים לאסון", לה מונד דיפלומטיק, פברואר 2002. הספרים שנסקרו הם: יוסי ביילין, מדריך ליונה פצועה (תל-אביב: הוצאת "ידיעות אחרונות", 2001); גלעד שר, במרחק נגיעה: המשא ומתן הישראלי-פלשתיני לשלום 2001-1999 (תל-אביב: הוצאת "ידיעות אחרונות", 2001); Shlomo Ben-Ami, Quel Avenir pour Israel? Paris: PUF, 2001
    
12. יוסי ביילין, "ביילין-אבו מאזן במלוא האחריות", הארץ, 9 בנובמבר 2001.

Share on Facebook