המגזין פורצ’ן פירסם החודש את רשימת 100 מקומות העבודה הטובים ביותר בארה"ב לשנת 2005. במקום הראשון בדרוג מופיעה חברת Wegmans Food Markets. לא חברת היי-טק, לא רשת תקשורת, לא חברת נסיעות לאתרים אקזוטיים, אלא רשת מרכולים: סופרמרקט. הדיווחים המצטברים לאחרונה על תנאי העסקה פוגעניים ברשתות הקמעוניות המקומיות מצביעים על עניין ציבורי גובר בנושאים מתחום עולם העבודה המתערער, שנוגעים כמעט בכל משפחה בישראל. לכן מעניין לדעת איך רשת מרכולים, הידועה כרשת רווחית ומצליחה, הגיעה למקום הראשון ברשימת החברות האמריקאיות שעובדיה ועובדותיה נהנים לעבוד בה.
ההיסטוריה של הרשת התחילה במכולת של האחים ווגמנס, שהוקמה ב-1916 ברוצ’סטר, ניו-יורק. הרשת, שנשארה בבעלות המשפחה ומנוהלת על ידי צאצאי המייסדים, מעסיקה כיום יותר מ-32,000 עובדים ועובדות ב-67 חנויות מעוצבות, הממוקמות ברובן בחלק המזרחי של ארה"ב. הן מציעות למכירה יותר מ-60,000 מוצרים, ממעדנים ועד ספרים ומוצרי צריכה אלקטרוניים. ב-2004 הסתכמו המכירות ב-3.6 מיליארד דולר.
כבר עם הקמתה החליטו בעליה לעצב את רשת המרכולים שלהם כמקום עבודה שבו "העובדים באים לפני הלקוחות". רק כ-4% מהעובדים והעובדות מאורגנים באיגוד מקצועי, אבל כולם נהנים מתנאי שכר גבוהים מן המקובל בענף וחלקם אף משיתוף ברווחים. החברה מממנת ביטוח בריאות לעובדיה, מסבסדת תוכניות פנסיה ומשקיעה כספים רבים בתוכניות השתלמות ורכישת השכלה.
והנה, חרף ההטבות המפליגות הללו לעובדיה, הרשת צומחת ומתפתחת, בשעה שרשתות מזון אחרות נעלמות או נבלעות, כאשר נפתח בסביבתם סניף של הרשת הקמעונית וול-מארט ("המחירים זולים תמיד"), הידועה כארגון שהופך את עובדיו לעובדים עניים. העיתון הכלכלי "פורבס" התעניין בסוד התמודדותה של רשת ווגמנס עם וול-מארט טורפת המרכולים, והסביר את הישגיה במלת מפתח אחת: מצויינות. רשת שממצבת את עצמה כרשת של מוצרי איכות חייבת להשקיע בעובדיה כחלק מחזונה העסקי. לטענת ה"פורבס", לחזון שמציגה רשת ווגמנס נמשכים לקוחות בעלי אמצעים שחוויית הקנייה שלהם מושפעת גם מסביבת עבודה הידועה כטובה.
אין ספק שהעובדה שווגמנס היא חברה משפחתית פרטית הפטורה מלחצם של בעלי המניות, פועלת לטובת העובדים ברשת, המתנהלת ברוח הקפיטליזם האמריקאי הלא-תאגידי כ"דיקטטורה נאורה", על פי עדות היו"ר שלה. מי שסובל מנחת זרועה הם ככל הנראה הספקים, המתחייבים לעמוד בלוחות זמנים מדויקים וברמת ביצוע גבוהה במיוחד ונקנסים בלי רחמים אם נכשלו בהם.
יש לסיפור הזה שני צדדים מנוגדים. בצד הבהיר עומדת ההוכחה שאפשר גם אחרת, וכי שכר הוגן לעובדים וכיבוד זכויותיהם עשויים לתרום להצלחתן העסקית של חברות. בכך הכירה אפילו הבורסה, שהשיקה לאחרונה מדד חדש ל"אחריות חברתית", שאחד הקריטריונים שלו הוא אחריות חברתית של המעסיק כלפי עובדיו.
הצד האפל של הסיפור מורכב הרבה יותר. שכן אם תנאי העסקה טובים וכיבוד זכויות העובדים נגזרים מהגדרת עסק או חברה כאיכותיים, למה נוכל לצפות מרשת זולה בהגדרתה, שלקוחותיה מאופיינים כדלי אמצעים? לרשת שיווק המוכרת בזול אין עניין להשקיע בעובדיה, שכן היא מניחה מראש שקונה דלת אמצעים (ומרבית הלקוחות הן נשים ממעמדות נמוכים), לא תרצה לעמוד מול קופאית המקרינה נינוחות ושביעות רצון. העמדת קופאית במשך שמונה שעות על רגליה לא נועדה ליצירת קשר עין עם הלקוחות כטענת המעסיקים, ולא לשם בילוש אחר מוצרים בעגלת הקונה כעדותן של הקופאיות. יש בכפיית העמידה הממושכת מסר ברור של עבודה קשה וסבל, שאיתו יכולים הלקוחות להזדהות. שכר נמוך לעובדים והפרת זכויותיהם נעשית, אפוא, במסגרת השקפת העולם העסקית של חלק מרשתות השיווק הפונות לקונים ממעמד חברתי נמוך, שמעשיר בנאמנותו את הרשתות על חשבון עובדיהן.
גם עסקים קטנים ומבוססים פוגעים במקרים רבים בזכויות עובדיהם, ואולם רשתות השיווק המעסיקות בין עשרות למאות, ואף אלפי עובדים ועובדות קובעות, למעשה, את מצבה הכלכלי של שכבה חברתית שלמה המתפרנסת בהן כעובדים ומפרנסת אותן כלקוחות. לכן, למחאה נגד העסקה פוגענית ברשתות השיווק הגדולות ולפעילות מתמדת לשינוי המצב, יש חשיבות חברתית עצומה בעולם העבודה של היום.
מאמר מענין אך לצערי נופלת הכותבת שוב באותו בור אשר השמאל כורה לעצמו ומזנק פנימה בנפש חפצה. כפיית העמידה היא לא מתוך איזו מזימה מרושעת – מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב, אלא מן הסתם מתוך איזו גחמה מטופשת או נתון סטטיסטי יבש המראים שבאופן הזה הפירמה מרוויחה או מייעלת את עצמה בכך וכך פרומיל האחוז. הרעיון כאילו הם עושים זאת על מנת לגרום לעובד סבל מוביל לפיתרון: באו נסביר להם ואז הם יאהבו אותנו או שהפועלים ישנאו אותם וכך תוכשר האווירה למהפכה הסוציליסטית , שזו, אני משער בהשערה, המטרה מאחורי תאורית רוע הלב. אלא שמדובר בקישקוש מקושקש. אף אחד לא שונא אותך ואף אחד לא אוהב אותך, למעשה אף אחד לא רואה אותך – את לא ממש קיימת מעבר לנתון סטטיסטי מספרי ולפרמטר הביצוע בעבודה. החברה אשר מעניקה לעובדיה תנאים משופרים עובדת מול לקוחות עשירים ומטילה עליהם את פער השכר. העניים קונים במקומות המקפחים בגלל המחירים הנמוכים וזה המילכוד – הענים הם אלא שממשיכים לקיים את המקומות שמייצרים את העוני. העלת שכר המינימום במקביל להרחבת השרותים אותם מספקת המדינה – בעיקר בריאות וחינוך וכל זה יחד עם ביטול מקלטי המס והשחיתות הציבורית והשקעות הענק בתקציבי הביטחון – והנה לנו שיפור אסטרונומי במצב האנושות ללא מהפכות (למרות שבאופן אישי לא הייתי מתנגד להעמיד אל הקיר מספר לא קטן של אנשים אבל מכוון ואני בודהיסט אז לפחות בגלגלול הזה אני מוותר)
נובע מן הפיסקה האחרונה של המאמר, ששיפור במצבם של עובדים ברשת שיווק אחת הפונה ללקחות ממעמד נמוך לא יוביל לשיפור משמעותי, גם אם זו רשת גדולה, מכיוון שהלקוחות האלה יעברו מיד לרשתות אחרות שמצב העובדים בהן נשאר גרוע. נראה שהמסקנה היא שיש לאגד את רוב עובדי הרשתות באיגוד מקצועי לפני שדורשים הטבת תנאים, ובמצב כיום זה לא נרה כמטרה שניתן להשיג.
ומי יהיה זה שירים את הכפפה וינסה להקים משהו דומה בישראל?
קראתי ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות!
32000 עובדים ב 67 חנויות, שממוקמות וודאי ברובן בערי המזרח העשירות:ניו-יורק,וושינגטון, בוסטון וכדומה.
זאת לעומת וול-מארט: מעל 3500 חנויות רק בארה"ב ומעל מיליון וחצי עובדים.
רמת ההשוואה היא כמו להשוות תנאי העבודה בH&M עם תנאי העבודה בבוטיק בבוורלי-הילס.