הבעיה נובעת מהעובדה כי דו"ח הרפורמה בחינוך שזכה לחיבוק ממשלתי, ולהתייצבות אופוזיציונית של שני ארגוני המורים יחדיו, הוא דו"ח בעייתי: מתוך השלילה מרחיקת הלכת שבו, צומחים גם צמחים חיוביים, שאם יתממשו, יביאו ברכה לחינוך. לעומת זאת, הצדדים השליליים רבים, ואם אלה ימומשו, בכפייתו של השלטון בחקיקה, יביאו אסון על התלמידים, ההורים והמורים.
עיקרי השלילה
- התנאי הראשון להקמתה של ועדת דברת היתה הצהרתו של שלמה דברת עצמו כי הרפורמה שלו לא תחרוג מתקציב החינוך ב-2003 (שעבר כבר 11 קיצוצים בימיה של השרה הנוכחית), כל זה פרט להכללת גילאי 3-4 במערכת החינוך שעבורם נדרש תקציב נוסף של כמיליארד שקל.
- חלוקתה של מערכת החינוך הממלכתי, המחייבת את המדינה לספק חינוך לכל הילדים, לשתי מערכות חינוך שונות: ציבורית ולא ציבורית. כדי להיות מוכר כבית-ספר ציבורי חייב כל מוסד לעמוד בתשעה תנאים, שהחשובים בהם: הוראת "הליבה" (תוכנית לימודים מחייבת) ואי מיון תלמידים. בתי-הספר, שיבחרו שלא למלא את התנאים, ייחשבו לא ציבוריים ויתוקצבו ב-35%-50% מהתקציב הרגיל. בכך נפתחת הדרך ליציאה מהמערכת הממלכתית אל ההפרטה שרמותיה שונות כיום: חרדים, "דמוקרטיים" ואליטיסטיים (ה"לידה" הירושלמי, "הריאלי" החיפאי ואחרים).
- חיסולו של עיקרון האינטגרציה והמרתו בשלושה סטנדרטים של השכלה: בסיסית, בינונית ומצוינת (ניסוחן שהיה חד וברור בדו"ח הביניים, טושטש קצת בדו"ח הסופי). ברור מעל לכל ספק שדו"ח דברת מסתלק לחלוטין מהיחד החינוכי (הכיתתי בוודאי), וממירו בתוספת תקציבית לעניים.
- הקמת מינהלי חינוך אזוריים (מח"א), המשחררת את משרד החינוך ממימוש התהליך החינוכי (שממומש עתה במחוזות), ומחלק את המדינה לאזורי חינוך שיכללו בתוכם יחידות מוניציפליות שונות מאוד זו מזו (כמו רעננה – כפר-סבא למשל; ירוחם וסביבתה; סכנין וסביבתה). על העוולות שבתוך האזורים אפשר יהיה לצעוק במינהל האזורי ואילו על אלה שבין האזורים היכן? (האם יש סיכוי שהמח"אות, אם יקומו, יעוצבו כך שרשויות מוניציפליות חזקות ישתפו פעולה עם רשויות חלשות בתוך אותו מתחם אזורי?).
- הקמת רשות ארצית למדידה והערכה. בשעה שהסתדרות המורים מציעה תהליך הפוך של הכנסת כלים מקצועיים של מדידה והערכה לתוך בתי-הספר, כדי שהעוסקים בחינוך יוכלו להעריך את עצמם וזה את זה תוך כדי עבודה חינוכית, מקימה ועדת דברת "אח גדול" שאינו עושה חינוך, ושיפעל לאורך השנה כולה אל מול בתי-הספר, הגנים, המורות והמורים, הוא יעשה זאת ב"אורח שקוף", יעצים את התחרות בין המוסדות ואת התחרות בין המורים והגננות. זהו עיקרון שחברי הוועדה מאמינים בו לאין ערוך יותר משהם מאמינים בסולידריות בין עובדים, המממשים יחד מטרה הקרובה לליבם.
- מכיוון שבתי-הספר זוכים לאוטונומיה מרחיקת לכת, מנתקת ועדת דברת את המנהלים מחדר המורים שלהם והופכת אותם מ"ראשונים בין שווים" ל"בעל"בתים" ממש. הם יקבלו ויפטרו מורים (בלי איגוד מקצועי כמובן), הם ידרגו את המורים שלהם ל-8 דרגות איכות (סטז’ר, מורה אמן וכו’) שהם כמובן גם דרגות שכר; יקבלו מורים על בסיס של חוזים אישיים (מעטים עדיין כיום) ויפרקו בכך את חדר המורים מכל סולידריות, כאשר המצליחים יהיו אלה המוצאים חן והמלקקים…
- לכך מצטרפת כמובן העובדה הידועה כי הרפורמה האמורה להתממש כמעט ללא תקציב נוסף, תמומש כתוצאה מפיטוריהם של אלפי מורים (15,000-20,000 או יותר).
- כמובן שרשימה חלקית זו של השלילה, מסתיימת בארגוני המורים, שמאבקם נגד הרפורמה הוא גם מאבק על עצם קיומם. אם מראשיהם מנעו את ההשתתפות בוועדה; אם הם מסולקים מכל דיון משמעותי על שכרם של המורים על התקדמותם המקצועית, ועל עבודתם ופיטוריהם, לשם מה צריכים המורות והמורים איגוד מקצועי?!
עיקרי החיוב
הוועדה משמיעה בקול גדול את חתירתה לצמצום הפערים בחינוך: בין עשירים לעניים; בין מזרחיים למערביים; בין יהודים לערבים; בין ותיקים לחדשים; בין המתגוררים במרכז הארץ לתושבי הפריפריה. תחת כנפיה של הממשלה הזאת אפשר כמובן להתייחס לסיסמאות אלה כאל מלים ריקות; השאלה היא האם נכון לעשות כך? בשלוש דוגמאות ממשיות מאוד אני רוצה לטעון את ההפך.
- ועדת דברת מדגישה את חשיבותו של החינוך בגיל הרך ככלי חיוני לצמצום הפערים בחינוך והיא כמובן צודקת בכך (כזכור, ביוזמתה של תמר גוז’נסקי וכמה חברי כנסת נוספים, התקבלה מחדש ב-1999 החלטת הכנסת אחרי הקפאה ארוכה) ואף תבעה לעניין זה בלבד מיליארד שקל. האם לא נכון להיאבק למימושו של זה תוך כדי הסתמכות על דו"ח דברת שהתקבל בממשלה?
- ועדת דברת ניכסה מארגון המורים העל-יסודיים את תוכניתו של רן ארז, "עוז לתמורה", שנוסתה כבר בחמש ערים בהצלחה מרובה. יותר מ-150 מנהלים וראשי ערים, יהודים וערבים, התייצבו בתור למימושה אך היא הופסקה כליל בידי שרת החינוך בשל עלותה. זוהי תוכנית בה יהיו המורים בבית-הספר בין 8:00 ל-16:00, ילמדו בכיתות כשני שלישים מהשעות ואת השאר יקדישו לטיפול בתלמידים מתקשים, ישיבות מורים, פגישות עם הורים, פעולות חברה ותרבות והכנת שיעורים (תישאר כמובן עוד עבודה שתיעשה בבית). בחמישה בתי-הספר בהם בוצעה התוכנית שופרו הישגי התלמידים; שופר האקלים החינוכי ו"תעשיית" השיעורים הפרטיים הוכתה קשות. כמובן שכדי לבצע תוכנית זו בכל הארץ ובכל הגילים, יש צורך בשינוי משמעותי בתשתיות; בארוחה חמה לתלמידים; בהעלאה משמעותית של שכר המורים (לא 5,000 שקל עבור עבודה כזו – לפי הצעת דברת!). האם זה אינו חיובי שוועדת דברת אימצה את התוכנית בשינויים שראוי לדון בהם עם הארגונים? האם זה לא נכון להיאבק למימושה, גם אם תקציבה גבוה בהכרח; וגם אם נתנגד בכל מאודנו לפיטורי המורים תמורתה?
- זה עתה קראתי בעיון רב, במידה רבה של הסכמה, שני מסמכים של "ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי", שנכתבו בהתייחסות לדו"ח דברת על החינוך הערבי בראש ובראשונה. האחד נכתב בידי נביה אבו סאלח, יו"ר הוועדה והשני נכתב על-ידו עם שורה של אנשי חינוך ואקדמיה ערביים. מקריאת המסמכים הבינותי שהוועדה "רואה חשיבות רבה בעבודת ועדת דברת ובהמלצותיה בכלל… ובוועדת המשנה לחינוך הערבי בפרט". ועדת המעקב מציינת בחיוב ביטויים בדו"ח כמו: "להנמיך את החומות", "לתקן עיוותי עבר". היא מציינת בחיוב "שינויים שוויוניים בתקציב. החינוך הערבי יזכה לשוויון תקציבי מלא… ייסגרו הפערים בין בתי-הספר היהודיים והערביים בתחום התשתיות, במטרה לצמצם פערים בהישגים". היא מציינת בחיוב מינוי ערבים כבעלי תפקידים… בעמדות מפתח של קבלת החלטות ולא רק כאלה הקשורות לסקטור הערבי; שראש מזכירות המשנה לחינוך הערבי ימונה כסגן יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך; וערבי ימונה כסגן יו"ר המדען הראשי של המשרד. "ועדת המעקב קובעת שאלה הן המלצות ראויות, אמיצות ובעלות חשיבות מכרעת לפיתוח ראייה ועשייה חינוכית עתידית הנשענת על ערכים ליברליים ודמוקרטיים נאורים".
עם זאת, ועדת המעקב קוטלת את הסתירות והכזב שבפסקה הבאה של דברת על מטרות החינוך הערבי: "החינוך הערבי יושתת על יסודו של שוויון ושיתוף שיחזקו את הזיקה והנאמנות למדינה; ויתן גם ביטוי למורשת הערבית הנפרדת וגם לנאמנות מלאה למדינת ישראל, האמונה על שוויון זכויות וחובות מלא בין כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ולאום". באחת: זהו דיון רציני על החינוך הערבי. ועדת דברת עושה צעדים לכיוון של "הנמכת חומות ותיקון עיוותי העבר". ואילו ועדת המעקב מקבלת את אלה בברכה; מציינת כי ללא העדפה מתקנת בתיקצוב למשרות ולתשתיות, וללא דיון רציני עם מחנכים ואקדמאים ערבים על מטרות החינוך הערבי, שוויון של ממש יישאר רחוק מאוד. וכי איזה שינויים בחינוך הערבי עשויה הממשלה הזו לאמץ?!
ולבסוף, שאלה אחת לוועדת המעקב. מה מקור ההכללה החיובית הגורפת לעבודתה של ועדת דברת? האם נושאים כלליים כמו הרחקת המנהל מהמורים והפיכתו לבוס עליהם אינה פוגעת בבתי-הספר הערביים? האם מדיניות 8 הדרגות המוכנסות לחדר המורים לפי ראות עיניו של המנהל העלולות להרוס כל סולידריות בין המורים, אינה פוגעת במורים הערבים? והאם פגיעה חמורה כל-כך באיגודים המקצועיים היא עניין יהודי בלבד?
* * *
בסיכום: נראה לי שנכון להתעמת עם דו"ח דברת בשני פניה של מטבע אחת: להיאבק עם כל השוללים, ואף מעבר לשלילתם של אחרים, נגד הצדדים השליליים של הדו"ח; ולהיאבק, שוב יחד עם אחרים, למימוש הצדדים החיוביים כנגד הממשלה בכלל ומשרד החינוך בפרט, שאינם מתכוונים כנראה לממשם הלכה למעשה.
תגובות
הדרך הטובה ביותר, מבחינתי, להגיב למאמר זה, תהא באמצעות פרישת חזוני-אני, החינוכי-השכלתי, למערכת-החינוך בישראל, לפני כל באי-האתר – היות ואם לא כן, צפויים אנו להיתקע בוויכוחים, בלתי-מכובדים בעליל, העלולים להידרדר לגופו של אדם, במקום לגופו של עניין. הנה, אם-כן, מצעי החינוכי שלי:
חינוך לנערה (ולנער, כ??מו?ב?ן!!!!!) על-פי דרכה, ול?א על-פי כספה, או דרכם של הוריה; כי הורים קיימים א?ך? ו?ר?ק למען ילדיהם, ול?א להיפך.
"בחינות הבגרות" יבוטלו, ותחתן תונהג שיטה חדשה, של לימוד לשם הידע הטהור בלבד, מזה, ולשם הקניית כישורי-חיים שונים, מזה.
תחומי-הלימוד יגוונו, על-מנת להרחיב עוד ועוד את אופקיהם של התלמידים.
שכר-המורים יועלה בצורה משמעותית, אולם א?ך? ו?ר?ק למורים איכותיים, ויינתנו בונוסים מיוחדים וגדולים למורים רחבי-האופקים ביותר, האהובים ביותר על התלמידים והמוכשרים ביותר, להביא את תלמידיהם, לידי אהבת הידע לשמו.
יינקטו צעדים, לקראת דמוקרטיזציה מלאה של כלל מוסדות החינוך, מרמת היסודי ומעלה (שכן בתי-הספר, על כל סגל-העובדים בהם, קיימים אך ורק על-מנת לשרת את התלמידים, ואת התלמידים ב??ל?ב?ד), ומורים שיחושו, כי הדמוקרטיה בית-הספרית מהם והלאה יסולקו מן המערכת לאלתר, ויוחלפו בסגל הוראה צעיר, ליברלי, דמוקרטי ורענן.
האווירה התחרותית והאלימה, השוררת כיום במרבית בתי-הספר תהפוך לנחלת-העבר, ובמקומה תיוסד מערכת-חינוך חדשה, בה המורים הם, ראשית-חכמה, חבריהם של התלמידים.
ילד בעייתי, מתבודד, או אלים הוא ילד, שמשפחתו, או מוריו, דיכאוהו, ויש, על-כן, לפתור את בעייתו באמצעות טיפול משפחתי, או סביבתי, ו?ל?א באמצעות תרופות למיניהן, או אשפוז מיותר, במוסדות פסיכיאטריים דכאניים. על המסגרת להתאים עצמה לילד ולעולם, לעולם לא להיפך.
מראם החיצוני, הבטונאדי-קסרקטיני, של בתי-הספר הקיימים, ישונה מן היסוד, למראה ירוק וידידותי.
שבוע הלימודים יהיה בן חמישה ימים בלבד, ומספר השעות יפחת.
לא תהיה במדינה ולו כיתה אחת, בת יותר מחמישה-עשר תלמידים, ומספרם הממוצע של תלמידים לכיתה יהיה תשעה, בלבד; וכך יובטח, שכל תלמידה ותלמידה, תקבל את תשומת-הלב הראויה ממורתה.
מבנה הלימודים ישתנה:
עד גיל שבע יבלו הילדים בגני-הילדים, בהם ילמדו קריאה, כתיבה וחשבון, ברמה הבסיסית ביותר.
מגיל שבע, עד לגיל שתיים-עשרה, ילמדו בבתי-הספר היסודיים, ובהם ילמדו את כל המקצועות כולם, ברמה, ההולמת את גילם, ובראש ובראשונה שפות זרות ערבית ואנגלית כשפות חובה למן ההתחלה, וצרפתית, גרמנית, טורקית, אמהרית, רוסית, סנסקריט, סינית, יפאנית, לטינית, יוונית עתיקה, אכדית, ארמית, שפת הסימנים הישראלית, ספרדית ופורטוגלית, בתור שפות-בחירה (מהן יבחר לו התלמיד שפה אחת או שתיים, כרצונו).
מגיל שתיים-עשרה, עד לגיל שבע-עשרה, ילמדו בני-הנוער בבתי-הספר התיכוניים, ובהם יבחרו מגמה: מדעי-הטבע, מדעים מדוייקים, מדעי-הרוח, מדעי-האדם, או כל שילוב שהוא, בין ארבעת התחומים הנ"ל. רוב שעות-הלימודים השבועיות יוקדשו לנושאים בתחומים, בהם בחר התלמיד, ואילו לכל יתר המקצועות, יוקדשו שעות בודדות, בלבד. מלבד נושאים אלה, יוכלו התלמידים ללמוד גם כל שפה שהיא עלי-אדמות (לרבות שפות עתיקות), במסגרת לימוד מורחב, של תרבות דובריה, וכל הבוחרים בשפה נדירה יזכו למלגת-לימודים מיוחדת, לקורס קיץ במקום, בו מדוברת שפה זו (או אם בשפה עתיקה עסקינן אצל מומחה עולמי כלשהו לשפה זו), על-מנת להכשירם, ללמדה בעתיד לדור החדש. כמו-כן, יוקדשו משאבים ניכרים לעידוד המדעים, ובפרט אלה, שבכוחם להביא עוד ועוד אנשים להתמחות בתחום חקר החלל, שכן, שם טמון העתיד.
מגיל שבע-עשרה, עד לגיל עשרים ושתיים, ילמדו הצעירים בבתי-הספר הגבוהים, בהם יבחרו לעצמם מקצוע דומיננטי אחד כלשהו (או במקרים נדירים שניים), ובו יתמקדו, ויכול מקצוע זה להיות הסטוריה כללית, מכניקת הקוואנטים, הנדסת-מערכות, בלשנות, חיי-הנמלים, דרמה, רפואה, תלמוד, עיצוב-אופנה, תיאוסופיה, הנדסת-מזון או מיזוג-אוויר, או כל אחד ואחד, מבין עשרות רבות, של מקצועות שונים מגוונים, כל אדם ואדם, בהתאם לנטייתה היא האישית והספציפית. כל יתר הנושאים, מאותו תחום ספציפי, יילמדו אף הם, אך בהיקף מינימאלי. כל התלמידים, שיהיו מעוניינים להמשיך, לאחר תום לימודיהם בבית-הספר, בכיוון של הוראת התחום, בו התמחו, ילמדו גם מקצועות, הקשורים להוראה, כגון חינוך, פסיכולוגיה ועוד כיוצא-באלה.
ובגיל עשרים ושתיים יצאו מרבית הצעירים לחיי-עבודה עצמאיים בתחום התמחותם, ומקצתם המוכשרים ביותר והמוצלחים ימשיכו בלימודיהם לאוניברסיטאות.
כל האוניברסיטאות יתוקצבו בנדיבות, אך יהא עליהן לפתח קשרים הדוקים יותר עם הקהילות הלא-סטודנטיאליות, ולפתוח יותר את שעריהן, מן הבחינה החיצונית, ולעודד פעילות, פוליטית וחברתית כאחד, של הסטודנטים, מן הבחינה הפנימית כל האוניברסיטאות, שיבחרו להסתגר מפני הקהילות שלצידן, ולגבות תשלומים כ??ל?ש??ה?ם, תמורת השתתפות בשיעוריהן כ"שומע חופשי", או עבור ביקור בספריותיהן, או כאלה, שיערימו קשיים כ??ל?ש??ה?ם, על פעילותם החברתית והפוליטית החופשית של הסטודנטים, או על חופש-הביטוי המוחלט שלהם ועל אחת כמה וכמה כאלה, שיפעילו כלי "נומרוס קלאוזוס" גזעניים, כנגד אזרחיות המדינה ממוצא ערבי יאבדו גם א?ת כ??ל מ?ימו?נ??ן ה?מ??מ?ש??ל?ת??י ה?נ??כ?ח?י, יען כי אין ש?ו?ם ס?יב??ה ש??ה?יא ע?ל?י-א?ד?מו?ת, שאנו, משלמי-המסים, נממן הסתגרות ופשיזם.
האוכלוסיה הערבית במדינה תשולב בעשיה האקדמית וצעירים ערבים יקבלו עדיפות ברורה, במתן מלגות-הצטיינות, זאת על-מנת לפצותם כיאות, על שני דורות של רדיפה, אפליה וניכור.
כל אדם, שיקנה תואר פיקטיבי, יגורש לאלתר ובחרפה ממקום-עבודתו, כל תאריו הקודמים יישללו ממנו לעין-כל וייאסר עליו, לנצח, לעבוד בא?יז??ש??הו? תפקיד הוראה, בין אם מרצה, מורה, מנהל או כל תפקיד אחר, ב??כ?ל מו?ס?ד ה?ש??כ??ל?ת??י ב?א?ש???ר הו?א. כל אדם, שיציע למכירה תואר פיקטיבי, ייאסר למשך שנים ארוכות.
המימון הציבורי לספריות הציבוריות והעירוניות יוגדל בצורה משמעותית, ובתמורה יחדלו אלה, מלדרוש דמי-מנוי כלשהם.
אשמח לקבל יותר פרטים על נסוי התוכנית עוז לתמורה: באיזה מקומות היא נוסתה, מי ערך את המחקר איפה ניתן למצוא נתונים נוספים עליה.
איפה אתה מכניס פה את השירות הצבאי/לאומי?
או שאתה מניח שמרגע ישום תוכניתך האוטופית, לא יהיה צורך יותר באלה?
שאפילו אינו מסוגל להזדהות בשמו: למקרה שלא הבחנת, אנחנו באתר "הגדה השמאלית", לא "הגדה הימנית". באתרי "שינוי", "חירות" וכיוצא-באלה, שירות צבאי או לאומי יופיע, כמובן, בתוכניות כאלה ואחרות, של אנשים מסויימים, אולם בתוכניתי שלי, המתפרסמת, על-כן, באתר השמאלני הזה, מונחת ההנחה, ש:
א’ – צבא מקצועי קטן עדיף לאין-ערוך על "צבא העם!" המנופח, וגיוס חובה הוא רעיון פשיסטי מיסודו, ו
ב’ – גיל 18 אינו מהווה פשע, שמן הראוי לגזור, על כל המגיעים/ות אליו, שלוש שנות עבודות-שירות, לתועלת הציבור…