"אדוני הארץ, המתנחלים ומדינת ישראל 1967 – 2004″, ספרם של העיתונאי והפרשן המדיני של "הארץ" עקיבא אלדר וההיסטוריונית עדית זרטל, שהופיע לאחרונה בהוצאת דביר, מתעד, תוך ניתוח ביקורתי, את תולדות מדינת המתנחלים בשטחי הגדה המערבית, ומספק, כמצופה מספר היסטורי טוב, הסבר רציונלי לנרטיב שרבים ממרכיביו הם בלתי רציונליים.
צעד אחר צעד מוליך הספר את קוראיו על ציר הזמן בנפתולי מפעל ההתנחלויות האידאולוגיות שהוקמו בגדה, מרכז חייו של העם הפלסטיני, מראשית הדרך בספטמבר 1967, בגוש עציון, ועד לתקופת האינתיפאדה השנייה; מהזמנים שבהם נתפשו המתנחלים כמחדשי הציונות האקטיבית, אשר מקיימים את "הברית בין ההתיישבות לביטחון" מבית מדרשה של תנועת העבודה, ועד לימינו אלה, שבהם מתנתקת החברה הישראלית מן המתנחלים, אשר הפכו לנטל על המדינה. אירוע קצר מועד במונחים היסטוריים, אבל ממושך דיו מבחינת תולדות המדינה ואורך החיים הממוצע של אזרחיה.
את הדרמה ההיסטורית הכבירה הזאת מובילה קבוצת שחקנים לא גדולה, אך בעלת השפעה מכרעת על דמותה של החברה בישראל ועל אופי המדינה. גיבוריה הם: גוש אמונים והמתנחלים עצמם, הצבא שהפך מצבא העם לצבא מתנחלים, מערכת הביטחון, המערכת המשפטית שמנפיקה הכשרים על פי דרישה למעשים אסורים בחוק הבינלאומי בשטחים כבושים, והמערכת הפוליטית. את כולם, ולאורך כל שנות הכיבוש, מלווה דמותו הענקית של אריאל שרון. בעברו בתפקיד "מלאך ההתנחלות", כקצין בצבא וכשר במשרדים הרלוונטיים, וכיום כראש ממשלה שהפך בעיני המתנחלים לטיטוס, נבוכדנצר ודיקטטור.
מדהים להיווכח כיצד הציבור היהודי הרחב, או "העם", בין אם נסחף או נגרר, התלהב או הסתייג, תמך או מחה, הפקיר למעשה את זירת הפעילות בידי אנשים כה מעטים. וזאת בלי משאל עם, שזוכה לאזכור אחד בספר, בהקשר של השיחות שניהל יוסי ביילין עם יואל בן נון, מראשי גוש אמונים, ערב הבחירות ב-1996. בשיחות אלה הוסכם שמשאל עם ייערך על כל הצעה להסדר קבע.
אלדר וזרטל מודים בחסרונו של פרק כלכלי בספרם הגדוש, פרק, שלטענתם אינו בר סיכום בשל החשאיות ואי השקיפות שבה מתנהלת כלכלת ההתנחלויות.
אבל לטעמי בולט בספר חסרונו של ניתוח הבנייתה של התודעה הציבורית הכוזבת, שהניחה את התשתית, והזרימה את האמצעים הדרושים לפיתוח ההתנחלויות. חסרה לי פרשנות בהקשר היסטורי למושגי המפתח ב"לא מודע הפוליטי" שלנו, אם לנקוט בלשונו של פרדריק ג’יימסון. אותו "מבנה על" תרבותי, אמונתי ומוסרי שאיפשר את מימוש האידאולוגיה ההתנחלותית, גם לאחר שנזקיה נודעו בציבור, תוך הכחשה והדחקה של המשמעויות הקשות המתלוות למפעל ההתנחלות לא רק לפלסטינים, אלא לעתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
והספינה שטה
ניתן היה לצפות שכיום, לאחר ש"הציבור התנתק מהמתנחלים", כפי שהמתנחלים עצמם מודים, ולאחר שאריאל שרון נפרד מרעיון השליטה בעם הפלסטיני, ייפתח עידן של חשיבה אחרת, חדשה, בנושאים החמים שעולים בסדר היום הציבורי: גדר ההפרדה, לדוגמה. אבל לא.
גם בפרשה זו משוחזרת בדייקנות כמעט מלאה פרדיגמת ההקמה של "פרויקט ישראלי מגלומני טיפוסי". אמנם רוחות משיחיות אינן מרחפות בסביבות הגדר, ואולם התומכים בהקמתה ממשיכים לנצל את "חרדת הקיום של הישראלים", ומספר קטן של קובעי מדיניות חורצים גורלות של רבים וממשיכים להשתמש בטיעונים ביטחוניים שמסתירים את סיפוחם למעשה של שטחים פלסטיניים. על-פי דו"ח "שלום עכשיו" לסיכום 2004, סופחו להתנחלויות בשנה החולפת יותר מ-1,800 דונם מקרקעות הפלסטינים, וכעשרים ושבעה מאחזים נמצאים כיום בתהליכי התעבות לקראת שינוי מעמדם להתנחלויות של קבע.
בסרטה הדוקומנטרי של סימון ביטון, "חומה", מפרט עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון, באורח רוח של מסביר לאומי למתקשים בקריאת המציאות, את מרכיביו של מנגנון ההתרעה שיזניק שומרים וחיילים לכל מקום בגדר שבו יזהו החיישנים האלקטרוניים הפזורים לאורכה פירצה או ניסיון לפריצה. מדבריו ניתן להבין, שגם ציפורים ממעל ועכברי שדות מלמטה לא יינקו אם יחצו את הגדר בלא היתר. ואולם, די בסיור וירטואלי לאורך תוואי הגדר כדי לעמוד על תכליתם האמיתית של קטעים ארוכים בה והיא, סיפוח שטחים פלסטינים וקביעת עובדות לטובת ההתנחלויות, למקרה של חתימה על הסכם קבע. המבקרים בחלקים שבהם נבנתה הגדר, באבו דיס, קלקיליה או בטול כרם יכולים להתרשם, גם בלא ידע מקצועי, ממופרכותה של ההבטחה לביטחון מלא באמצעות הגדר. לא יעבור זמן והיא תהווה נטל כלכלי עצום שיגרום להזנחת השמירה עליה. את אסונם של הפלסטינים החיים בסביבתה כבר לא יהיה אפשר להחזיר לאחור.
אבל מי מתעניין באסונם של הפלסטינים, וכמה מבקרים מזמינים את עצמם לסיור לימודי באזורי התפר? גם הדיאלוג המדיני המתחדש עם הפלסטינים שהביא עמו שקט יחסי, לא הצליח לעצור את יזמות הסיפוח. ממש בשעה זו, שבה היד המדינית אוחזת בעט לקראת החתימה על הסכם הפסקת אש עם הפלסטינים, חותמת היד הביטחונית-מספחת על צווי הפקעה של מאות דונמים מאדמותיהם של כפרים פלסטינים לקראת בניית "מכשול עומק" חדש. עוד כ-15 אלף פלסטינים ופלסטיניות ינותקו ממרכזי חייהם וממקורות פרנסתם וייאלצו לחיות בתוך מובלעת שתיווצר בין ירושלים לרמאללה, לרווחת מתנחלי גבעת זאב. והחיים בישראל ממשיכים באין מפריע.
הזכרת "הרבה ערבים מוסלמים, נוצרים ויהודים". מה עם עברים מוסלמים, נוצרים ויהודים?
דן תמיר
כל הסיפור הזה על צבא העם שהפך לצבא המתנחלים הוא שחזור של נראטיב מיתולוגי ולא היסטוריה. הנראטיב הזה מדמיין מדינה "נורמאלית" דמוקרטית שהפכה לכובשת ומתנחלת ב-67 ומוסדותיה הושחתו עקב כך, כאילו לא היו נכבה, "פעולות תגמול", ממשל צבאי ומדיניות נרחבת של נישול האוכלוסיה הערבית בתוך הקו הירוק.
הצבא הישראלי היה מרכיב אימננטי, יוזם ולא רק הגנתי, במדיניות של התנחלות ונישול בין 48 ל-67, באמצעות "גרעיני נח"ל" שאינם אלא פרויקטים סמי-צבאיים להקמת יישובי אפרטהייד ליהודים בלבד על חשבון האוכלוסיה הערבית. בתולדות הציונות צועדים ה"התיישבות" וההתארגנויות הצבאיות יד ביד לכל אורך הדרך במדיניות של השתלטות על אדמות "דונם אחר דונם" והסימביוזה בין צמ"י לגוש-אמונים היא המשך ישיר לזה.
יורם בר-חיים.
לבר חיים שכנראה לא חפץ חיים
למה שלא תאמר בגלוי שאתה חושב שלמדינת ישראל אין בכלל זכות קיום.
הנח"ל בנשים 48-67 הקים התנחלויות ולא היה לזה כל קשר לנישול או לכל דבר אחר. המציאות באותה התקופה היא זו שהכתיבה איסטרטיגב של התיישבות.
הבעיה שלך היא שאתה קושר דבר לדבר שאינו דומה. הנח"ל באותם זמנים וגוש אמונים אין להם כל קשר אלא אם אתה חושב שלמדינה אסור לעודד התיישבות בתוך שטחה.
קשה להבין על מה מלינה חדוה ישכר כשהיא כותבת שצה"ל הפך לצבא המתנחלים. יכול להיווצר הרושם כאילו אירע איזה פוטש או הפיכה צבאית שבהם "תפשו" המתנחלים את הפיקוד על הצבא. המציאות שונה לחלוטין: כיום מספר הקצינים חובשי הכיפה גבוה כל כך משום שהשירות בצבא נתפש כייעוד בקרב אנשי הכיפות הסרוגות. זוהי תמונת ראי לתהליך שעבר הצבא בשנות החמישים השישים והשיבעים, שאז אנשי ההתיישבות העובדת ראו בשירות הצבאי יעוד ודרך חיים. איש לא מונע היום מאנשי השמאל לחתום קבע ולהפוך לחלק מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. אבל אצל צעירי השמאל/חילונים יש סדר עדיפויות אחר: טיול למזרח הרחוק, לימודים באוניברסיטה, "הגשמה אישית", פיתוח קריירה, פאבים ומועדונים, שנטי/ניו-אייג’/בומבמלה/פנג-שואי/ואיזה ג’ויינט פה ושם.
אז מה הפלא שהתעוררנו בבהלה יום אחד ונוכחנו לדעת שהצבא "כבר לא שלנו"?
התהליך שאתה מתאר הוא של הפיכת חובשי הכיפה ללאומנים, ושל הפיכת אשני השמאל מלאומנים לאנשים רגילים. במדינה נורמלית תפקיד הצבא הוא אכן הגשמה עצמית, כולל של אנשים משכבות נמוכות או מקבוצות מופלות שקשה להן להתקדם בדרך אחרת, כמו הסיקים בהודו או השחורים בארה"ב.אבל כל נסיון של קבוצה מסויימת להגיד שהצבא הוא "שלה" הוא לא רק מוטעה אלא גם מסוכן.
לאדון ש.ב (שם מתאים בהחלט)
אני בהחלט אומר בגלוי שלמדינת ישראל, וכמוה לכל מדינת אפרטהייד, אין זכות קיום.
לעצם העניין, הנח"ל, הקיבוצים, המושבים, המצפים, כולם יישובים ליהודים בלבד וכמעט כולם הוקמו על אדמות של ערבים, כולל על חורבות יישובים. מותר למדינה לעודד התיישבות כפרית אבל אסור לה לעודד התיישבות של קבוצה אתנית אחת כדי לנשל אחרת.
אסור למדינה לקבוע יעד כמו "ייהוד הגליל" שפירושו שיהודי בגליל עדיף על ערבי בגליל. אסור למדינה לנסות בכוח לרכז את הבדואים בנגב בעיירות פחונים ולעודד "התיישבות יחידים" של יהודים באותם שטחים.
בשנת 50 התנחל גרעין נח"ל של השמו"ץ על אדמות היישוב ח’ירבת גל’מה שתושביו גורשו בצו מושל צבאי לאחר מלחמת 48 ועברו לחיות בג’ת. התושבים הגישו בג"ץ שיורה להתיר להם לחזור והיה "חשש" שאכן יותר להם לחזור. כדי "לקדם את פני הרעה", דרשו חברי הגרעין שבתי ח’ירבת ג’למה יהרסו כתנאי להתיישבותם במקום. כך נעשה וכך הוקמה להבות חביבה לתפארת הציונות, הסוציאליזם ואחוות העמים.
הנה מקרה קלאסי של סימביוזה מוחלטת בין הצבא לבין התנחלות מנשלת, בדיוק מהסוג שעליו מבוססת כל הציונות.
בר-חיים, אף אחד לא מרים את הכפפה המדממת מהרצפה אז אני אשאל אותך אישית שכן אתה כלכך גלוי וישר לב. מה דעתך תהיה התוצאה של שיבה המונית של פלסטינים למדינת ישראל? בוא ונאמר וכל פליטי 1948 מורשים לשוב, מקבלים סל קליטה ופיצויים על הגירוש ומתיישבים בארץ לבנות ולהבנות בה. אני מבקש ממך כתומך נלהב במהלך שכזה שתהיה ישר משום שכל השאר(שלדעתי רועדים עד קצה פדחתם מתסריט של שיבה המונית) מסתפקים באורגיות של מילים ריקות מתוכן ובהשתפכויות מוסריות חסרות כל כיסוי.
כיצד המצב בשטח שבין הים לירדן שנת 2010(נאמר ועד אז ישובו כשני מיליון פליטים) יהה שונה מהמצב בשטח המנדט 1945? ומדוע שלא תחזור ההסטוריה על עצמה והפעם כפארסה של התאבדות למינגית? ועד אחת קטנה, האם התסריט של מלחמת אזרחים לאומית איננו סביר? האם החששות שלי הם פראנויה-לאומנית-ציונית שנובעת מתודעה כוזבת?
אתחיל מכך שהפליט הפלסטיני הוא תושב הארץ בזכות, ואין לשום גורם זכות למנוע ממנו זאת. אבל מעבר לכך :
"מלחמת אזרחים לאומית" כבר יש. מאחר ולציונים יש את רוב הנשק אז הם מרגישים נוח איתה ופוחדים מזה שלפלסטינים יהיה כוח שווה. זה יכול להחזיק עוד אי-אילו שנים אבל בהנחה שהעולם צועד לקראת היחלשות משמעותית של האימפריאליזם (אני מקווה שזו תהיה תבוסה מוחלטת) ועליית כוחם של העמים המדוכאים, יש לזה הלשכות גם עלינו. ייתכן בהחלט מצב, אפילו די סביר, שלארה"ב לא יהיה יותר אינטרס ויכולת לתמוך בפרויקט הציוני ובמשטרי הבובה באיזור ואז העמים הערבים ימצאו עצמם הרבה יותר חזקים וישראל תהיה הרבה יותר חלשה…
רצון טוב של עמים מדוכאים שמתקוממים כלפי המדכאים להגיע לסוג של חיים סבירים יחד עם המדכאים לשעבר אינו בלתי אפשרי (יש דוגמאות) אבל הוא נזיל ותלוי בנסיון המעשי שלהם עם יחידים וקבוצות מקרב המדכאים. אי-לכך, כל יום נוסף של הציונות מסכן אותנו בעתיד הרבה יותר מאשר שיבה עכשיו, ואילו כל פעולה של יחידים או קבוצות נגד הציונות משפרת את הסיכויים שלנו לעתיד סביר.
רוב הישראלים פוחדים מהזעם הפלסטיני כלפי המדכאים ומיצר הנקם, כמו בעלי האחוזות הפאודלים שפוחדים מנקמת העם הצועדת ברחובות, אפשר להבין פחד כזה אבל הוא נבואה שמגשימה את עצמה כשהוא מהווה בסיס להמשך הדיכוי וההרג. דווקא אווירה של שחרור מדיכוי ואפשרות לבניית עתיד דמוקרטי משפיעה מאד לטובה גם על הרצון לנהל "מלחמת אזרחים לאומית", היא גם מעצימה את ההסטוריה של אלו שלחמו נגד הדיכוי, גם מבין הקבוצה המדכאת, ומעודדת אחבנה בין משטר הדיכוי שהיה לבין האינדיבידואלים השונים שחיו תחתיו, כולל אלו שנהנו ממנו.
כפי שאני מבין זאת, פלסטין תשתחרר כך או כך, זו בחירה של כל אחד מאיתנו האם להיות חלק מהשחרור ולהשפיע לכיוונים שטובים לו, או להיות אויב השחרור לתת הצדקה לכל השנאה שהוא כה חושש ממנה.
אני מסכים עקרונית עם יורם אבל אם זה ירגיע את חיים ותומכיו (אם כי ב1945 לא הפלסטינים
חוללו פה את הטרור) רצוי לבצע את השיבה בשלבים: ביצוע החלטת האו"ם 194
ושיבה של הפליטים הפלסטינים בשלב ראשון
לגבולות שהוקצו להם בהחלטת החלוקה 181
לאור התנהגות אוהדי הכדורגל הירושלמים
גם הפיכת ירושלים לגוף נפרד תרגיע את האזור
אמנם, בגדול, ברמת העיקרון, אני מסכים עם דבריך, אבל – עדיין – כפי שאני רואה זאת, בתור פעיל שמאל אנטי-ציוני, עם כל נכונות קיומה של זכות-השיבה, עדיין, מימושה יוביל לרואנדה שנייה – שני שבטים, הנאבקים זה בזה מאבק-דמים, וכל מי שרק יכול – משיג ויזה לאן-שלא-יהיה ונמלט על-נפשו. חלופה לכך עלולה להיות ברית בין החמ"אס, ש"ס ודומותיהן, להקמת מדינת-דת, בה כל היהודים יהיו כפופים להלכה, המוסלמים לשריעה וכולי – ואוי ואבוי למי, שינסה להתקומם… בתור דו-מיני, התסריט הזה בהחלט אינו מוצא חן בעיני, אם ננקוט בלשון-המעטה.
ומלבד זאת – שקיעת האימפריאליזם? הייתי שמח להאמין בכך, בהחלט. אולם – הכיבוש האמריקאי באפגניסטאן ובעיראק, הכיבוש הצרפתי בחוף השנהב, הנסיון הרוסי למוטט משטרים, במדינות כמו אוקראינה וגרוזיה, על-מנת לכרסם מחדש בריבונותן ולספחן בהדרגה (כצעד ראשון, כמובן, בדרך המהירה לחידוש האימפריאליזם הרוסי), המשך הכיבוש הסיני בטיבט… ייתכן, אולי, שאין אלה בלתי-אם פרפורי-גסיסתו האחרונים, של האימפריאליזם – ואולם… אין אנו יכולים לדעת זאת.
ליורם,
באמת שקשה לענות לך, לא משום חוזק הטיעונים או אי-חדירותם הלוגית, אלא משום הבלתי-נמנעות של הגישה שלך. בדטרמניזם שכזה באמת כבר מזמן לא נתקלתי, באופן פרדוקסאלי, יתכן והסיבה לכך היא שאני מגיע מתחום המדעים המדוייקים יותר, שם דטרמניזם היא קללה עתיקה.
בכל מקרה תשובתך השאירה את שאלתי רלוונטית מתמיד. הרי בסך הכל אתה טוען, מלחמת אזרחים קרה קיימת כבר עכשיו, הזמן יהפוך אותה לחמה ואין דרך למנוע זאת. זו אינה גישה מוסרית זו גישה תועלתנית הגורסת, הערבים ינצחו בסוף וכדאי להיות בצד המנצח שכן רחמי המנצחים יצטמצמו למשתפי הפעולה עמם.
בחינה לא מעמיקה במיוחד של מאזן הכוחות העולמי והמקומי לא מספקת שום רמז למהפכה הגדולה והעצומה שאתה מצפה לה אבל כנראה שאתה עובד עם לוחות זמנים הנמדדים במאות שנים או נגיש לאינפורמציה שאני לא נגיש אליה. בכל מקרה גישתך לא ישימה בשום צורה(מלבד קניית אקדח ובניית ביצורים)והיא רטורית לחלוטין, זה בסדר כמובן אבל בדעתי היה דיון מעט יותר פרקטי.
בכל אופן תודה רבה על תשובתך, כאמור אתה היחיד שהרים את הכפפה.
אני בכל זאת מבקש לחזור ולדון בספר של עקיבא אלדר ועדית זרטל "אדוני הארץ " ולהדגיש קודם כל את מה שאין בו: !!
1. אין בו התיחסות להתנחלות לא-אידאולוגית הקרויה התנחלות של "שיפור דיור " – ולדעתי רצוי היה בכל זאת, להתיחס לאופן שבה ניכס הימין שכבות רבות בחברה הישראלית של שכירים ממעמד נמוך לרוב מזרחיים "וחיבר" אותם למפעל קולוניאליסטי של פשע מלחמה מתמשך..- על כל המשמעויות שנלוות לכך לזיקה בין היהודים-ערבים בישראל לימין
2. אין בו התיחסות להתנחלות ברצועת עזה.
3. אין בו התיחסות למפעל ההתנחלות בתקופת ראש הממשלה גולדה מאיר. הספר מדלג בצורה "מוזרה " מתקופת רוה"מ אשכול לתקןפת ממשל רבין הראשונה ואח"כ לממשלות הליכוד מ-1977 ואילך..
4. והחשוב מכל, שהוא אולי האתגר הגדול של המחקר החברתי-כלכלי בישראל הוא ההודאה של מחברי הספר בכך שגם הם במחקר הענף הזה כשלו בנסיון להצמיד תג מחיר של העלות הכלכלית של מפעל ההתנחלויות הקולוניאליסטי הזה – זהו קרוב לוודאי אחד הסודות השמורים ביותר המלווים את מדינת ישראל בעשורים האחרונים. מחברי הספר מציינים כי אפילו שיחות עם בייגה שוחט, אחד משרי האוצר היותר מעורבים , והיותר צנטרליסטים שהיו למדינת ישראל – לא העלו דבר. גם הוא התקשה לתת מספר סופי ומוחלט לעלות המפעל הזה, שעלותו הכספית חבויה במשך שנים רבות בין ים סעיפי התקציב, ואשר גופים ממשלתיים, סמי-ממשלתיים, ולא-ממשלתיים כולם יחד חברו לו.
5.ולמרות הכל, הספר הזה, מביא במיוחד לקוראים צעירים שלא ליוו את המפעל הזה מראשיתו, את הכרוניקה של פשע מלחמה ידוע מראש, את החידלון וההתכופפות של ממשלות מפלגת עבודה שחשו רגשי נחיתות מול "ציונים חדשים " כמו אנשי גוש אמונים ואת הלאומנות האינטגראלית של ממשלות הליכוד – שכולם יחד האביסו את "הנמר" הזה, מתוך תיקווה לביית אותו ועכשיו הוא מאיים לטרוף אותם עצמם..
לדניאל קלטי הסופר.
אינני מבין את משמעות הביטוי "לסגור את הגבול הרמטית". לו היה הדיון מתנהל בשנות החמישים או השישים – ניחא. בזמנים ההם ניתן היה ליצור מציאות של גבולות לא חדירים, וגם זה בקושי רב (לגולשים הותיקים באתר הזה זכורה ודאי המציאות ששררה במזה"ת בשנים ההן, שבהן האזנו בשקיקה וברטט לשידורי רדיו רמאללה ז"ל, מה שמוכיח כי גם אז החסימה לא הייתה מוחלטת. צר לי שגלשתי לנוסטלגיה דביקה משהו, אולי זה בגלל השעה המאוחרת)
על כל פנים, במציאות של המאה ה21 חסימה הרמטית היא בלתי אפשרית. כיצד תוכל לחסום את קשרי האינטרנט למשל? הלא בלחיצת מיקלדת יוסי יכול לצ’וטט עם מחמוד, ודליה יכולה להחליף חוויות עם אינטיסאר, ושום כוח שבעולם לא יכול למנוע זאת. באותה מידה אני ואתה יכולים, בכל עת שנחפוץ בכך, לדבר כאוות נפשנו עם עבדאללה ביאטא ועם ג’יבריל ברמאללה,בחיוג פשוט מן הטלפונים הניידים שברשותנו. ועוד לא היזכרנו את שפעת ערוצי הטלויזיה הבינלאומיים, הארציים, המקומיים, ואלה של המתנס"ים והקהילות השונות. אז אני שואל אותך, אדוני הסופר, אתה באמת סבור שהרמטיות ניתנת לביצוע לאור הדברים האלה?
ליורם בר חיים,
גם אם הרומנטיות שבטיעוניך מאוד מנעימה את זמני. הצבעים הורודים בהם אתה צובע את עתידנו המשותף עם העם הפלשתיני מעוררים בי חשק עז לתפוס איזה טיולון לג’נין, על צלחת חומוס וגזוז.
בשנים האחרונות אנו עדים להתפרקויות של שותפויות כפויות. התפרקות מדינות חב"ם, יגוסלביה, ואפילו צכיה וסלובקיה. האמן לי יורם, בין האוקראיינים לרוסים עובר הרבה יותר דמיון מאשר בינינו לפלשתינים. גם הסלובקים והצ’כים מתאימים לעניות דעתי יותר לשידוך.
אינני מאמין בגרוש שחוק שהאלימות המתמשכת בין הצדדים הינה על רקע של אהבה עזה בין הצדדים. אין מדובר כאן ביחסי אהבה-שנאה הניתנים לטיפול פסיכולוגי, כי אם מערכת של יחסים כמעט בלתי אפשריים בין שני עמים שביניהם לא מחבר הרבה!
זה אומר "רומנטיות" וזה אומר "תועלתנות" אבל בשורה התחתונה הם אותו הדבר, אנשים המאמינים כי איכות חייהם תלויה בננצחת הטרנספר וכל משטר האפרטהייד הנלוה לו ומסייע לאכוף אותו.
השורה התחתונה הזו אינה מקרית, אנו חיים כאן (לא בגרמניה) בסיטואציה של קולוניאליזם מנשל ומולו מאבק שחרור, לשמחתי אין היום לישראל את האמצעים לחסל את מאבק השחרור (כלומר, להשלים את הג’נוסייד) ואי-לכך הבחירה היא ברורה וחד-משמעית : או שמצטרפים למאבק האנטי-קולוניאלי למען שחרור, שיבה והקמת מדינה דמוקרטית לכל תושבי הארץ ופליטיה, או שנשארים קולוניזטורים וגומרים כמו קולוניזטורים, כמו שאמר מרטין לותר קינג – יש מצבים שבהם אם אינך חלק מהפתרון אתה החלק מהבעיה.
אגב, הטיעון של "שוני תרבותי" הוא טיעון אשכנזי להחריד, הוא משקף את המיתוס הציוני בדבר תרבות "ישראלית" אחת ולא את המצב לאשורו. אם בכל זאת יש אשכנזים שמרגישים שלא בא להם לחיות עם הרבה ערבים מוסלמים, נוצרים ויהודים, אני פתוח לדיון על פיצויי-עזיבה…
עבור מי שמאמין במינימום של עקרונות דמוקרטיים ולא כתירוץ של אימפריאליסטים, התשובה לבחירה הזו ברורה כמו הבחירה עצמה. אנשים דמוקרטיים אינם מתנים את זכותו של מישהו בשוני התרבותי בינו לבינם ובטח שלא ברגשותיו כלפי הדיכוי שהוא עבר, פשוט לא עושים זאת.
היישום המעשי של זכות השיבה (שיכון, חלוקת אדמות, חלוקת הון ונכסים) יכול לקבל צורות שונות בכפוף לסיטואציה, אבל הדיון עליהן הוא חסר כל ערך מבלי שמכירים בזכות עצמה, ממש כמו שלא דנים עם גבר אלים על תורנות שטיפת כלים לפני שהכיר בזכות של זוגתו לחיות בביתה ועם ילדיה בבטחון וללא אלימות.
ליורם בר-חיים,
מסכים עם פסקתך האחרונה לחלוטין להבדיל מכל היתר.
גם הרעיון הדמוקרטי הוא רעיון אשכנזי לחלוטין, או שאולי תוכל להמליץ לי על מדינה לא אשכנזית ודמוקרטית?!
כי יתכן שאתה מוכן לוותר על הלוקסוס של דמוקרטיה במדינתך העתידית, וזוהי זכותך המלאה, אבל רצוי שידעו שותפיך לחלום לאיזה כיוון אתה מושך. נראה לי שלא מעטים מהם יבחרו להשאר במדינה מקרטעת, אך לפחות בכזו בהם הם יכולים לפתוח את פיהם ללא סכנה לצווארם.
אם דמוקרטיה היא הליך טכני, אני יכול להמליץ לך על כמה וכמה מדינות לא-אשכנזיות דמוקרטיות, בהן יוון, אירלנד, ארגנטינה, ולפחות בתקופות מסוימות תוניס ואלג’יר.
אם דמוקרטיה היא ריבונות אמיתי של העם, אז אין שום מדינה דמוקרטית אלא לכל היותר מדינות אם אלמנטים דמוקרטיים, לא כולל את מדינות מערב אירופה שהן אימפריאליסטיות.
כך או כך, אני לא מכיר שום מדינה אשכנזית דמוקרטית…
בכל אופן הדמוקרטיה איננה רעיון אשכנזי, היא רעיון שצורתו המודרנית התחילה באירופה אבל הוא כיום כלל-עולמי ועמי רוב העולם נאבקים על דמוקרטיה.
הטיעון של שוני תרבותי הוא אשכנזי משום שהוא אומר "אנחנו מאד שונים תרבותית מהערבים" מה שאיננו נכון לגבי המזרחים ובעצם נותן לאשכנזים לדבר בשם כלל היהודים בפלסטין (וגם היהודים בגרמניה…).
הטיעון שדמוקרטיה היא רעיון אשכנזי הוא פשוט טיעון גזעני ושקרי.
הציונים "הדמוקרטים", גרמנים או לא, תמיד חוזרים לעמדה הבסיסית: דמוקרטיה הוא רעיון והגשמה ל"אשכנזים" בלבד "השחורים" פשוט אינם מסוגלים. (הציונות "כמובן" לא שווה לגזענות).
סלח לי יורם אבל זה בולשיט.
איכות חיי תלויה ראשית כל ולפני הכל בהיותי חי. התאבדות לעולם לא שיפרה את איכות חייו של איש. אולי לא הבנתי אותך נכון אבל אתה קורא למלחמת אזרחים, אתה לא מנסה למנוע אחת. מבחינתך המלחמה היא בלתי נמנעת אז באמת למה לחכות כלכך הרבה, מצטער יש לי תוכניות ליום חמישי ומלחמה פשוט לא באה בחשבון.
"הנצחת הטרנספר" זה בדיוק מה שממשלת לבנון עושה מזה חמישים שנה עם מאות אלפי פליטים שבשטחה, מילא הפליטים, איך זה שילד שנולד בלבנון הוא לא אזרח לבנוני אלא פליט פלסטיני?
פליטות גנטית? אני בטוח שיש לך איזה טענה צדקנית שמאשימה את ישראל בעיוות הזה ומנקה את לבנון מאחריות לאזרחיה, ועם הטענה הזו אני לא מסוגל להתמודד נפשית משום שהיא תגרום לשערותי לנשור לתוך ידי המושכות אותן, ומדוע למשוך? משום שאתה יורם בוודאי תהה שופך אש וגפרית על מדינת ישראל באם ילד שיוולד בישראל לא יקבל אזרחות ישראלית רק בשל מוצאם של הוריו.
אם היית מעוניין בדיון אמיתי ולא מנסה להתחמק מאחד, הרי בוודאי היית יודע שהסחורה המשומשת של "מדינה דמוקרטית ליושבי הארץ ופליטיה" לא נמכרת היטב בשוק הדעות, בדיוק כמו "וגר זאב עם כבש" ואחותו הצולעת "וכיתתו חרבותם לאיתים" ובוודאי שכאשר משלבים אותם יחד עם "יגמרו כמו קולוניזטורים" ו"המלחמה כבר כאן" מגיעים לרמות של רטוריקה וסתירה פנימית שאדם שפוי מתייאש מהן. אז רק בקשה אחת, אתה אל תקרא לי קולוניזטור ואני לא אקרא לך פחדן, טוב?
ואחת לסיום, ג’נוסייד, בר חיים, זו מילה רצינית מאד, חבל שאתה מוזיל אותה ככה.
צר לי אך, כהרגלם של תומכי המדינה האחת, אינך מדבר לעניין. אתה שוהה באיזושהי ספירה אוטופית, בה כל מה ש"צודק" לעשות הוא גם מה ש"צריך" לעשות. המציאות פשוט איננה עובדת ככה. בוודאי ומובן מאליו, שמבחינת ה"צדק" ה"אבסולוטי", יש להשיב מייד את הארץ – את כולה! – לפליטים הפלשתינאיים, ובעצמנו לשוב לפולין / עיראק / תימן / רוסיה… אין לנו זכות עליה, היא איננה שלנו, הציונות נולדה בחטא – כל זה נכון ואמיתי לגמרי! אני מסכים איתך – ברמת העיקרון.
אלא, שעקרונות זה לא הכל בחיים. חשוב מאד להתבגר ולהבין זאת. יש חיים מציאותיים בשטח, ואותם אתה, כנראה, פשוט מסרב להבין. יחד, הישראלים והפלשתינאים לא יחיו, הם ימותו. יהרגו וישמידו זה את זה. ג’נוסייד נצחי, עוד יותר גרוע, מאשר ברואנדה, או בבוסניה. שיתוף-הפעולה האפשרי היחידי, בין שתי האוכלוסיות, הוא על רקע, של מנטאליות משותפת של קנאות דתית. אז אולי, לך ולחבריך לא אכפת לחיות במדינת-טליבאן. לי *כן* אכפת, מאד! עם כל שקצי-הציונות, עדיין היא עדיפה בעיני פי-אלף, יותר מאשר דיקטטורה תיאוקראטית. יש גבול לנכונות ההקרבה העצמית על מזבח הצדק הטהור, *אפילו* למזוכיסט מושבע כמוני. יש גבול, ולהעניק את הארץ הזו על מגש של כסף לחמא"ס הוא *הרבה* מעבר לגבול הזה, צר לי. עם כל הכבוד לעקרונות נעלים (ואני אומר זאת בכנות מוחלטת – אני בהחלט מעריך זאת), עדיין – בשלב מסויים, על האדם לחשוב, גם, מה טוב *בשבילו*. כל נטייה אחרת, תהא בחירה בנירוונה –> יצר=המוות. ולאור-זאת, אין לי אלא להתנגד לחלוטין לשילובן של ישראל ופלשתין. דמוקרטיזציה וחילון של ישראל לבדה – זוהי משימה קשה ומתישה ומפרכת דיה. ישראל מסתיימת בקו הירוק, ומעבר לו אין לה ולשלטונה שום זכות קיום. והדבר נכון, בה במידה, גם לגבי פלשתין. את זכות-השיבה יש להגשים, באמצעות שווה-כסף, בלוויית הצמדות וכל הריבית הנאותה, בתוספת פיצויי-עתק לעם הפלשתיני מעבר לכך, כמו גם למסור להם את כל מה, שבנתה ישראל בשטחים הכבושים, בשלמותו, מיד לכשיפונו כולם מן המתיישבים הציוניים ומצבאם. כל זה כן. ואז לסגור את הגבול. הרמטית. עד אשר, בחלוף-השנים, יוכלו גם ישראל, וגם פלשתין, וגם כל יתר המדינות בסביבה, להשתלב, יחדיו, לפדראציה עשירה אחת.
ועוד חזון-למועד היא.
ליורם,
לא התכוונתי שהדמוקרטיה נחלת אשכנזים בלבד, אלא התכוונתי לכך שבאם בכל עוולות העולם אשמים האשכנזים, הרי שהייתי רוצה להיות גם אשם(כאשכנזי) בתופעה מכוערת כמו הדמוקרטיה.
בנוסף לכך הייתי רוצה שתסביר לי כיצד תוכל לשכנע את אלו אשר אינם מאמינים ברעיון זה, ושעימם אתה מתכוון לחלק את מדינתך.
תחת איזה חוק תעמוד מדינתך. היהודי, המוסלמי?
יש לי עוד שאלות רבות אליך יורם, אני חושש שאני יזדקק לאיזה 4 מגה-בייט לפחות
טענת זכות השיבה מבוססת על מיתוס לפיו את העוולות של 1948 ניתן לתקן או למחוק. זה כמובן מיתוס מופרך. אין שום מקום בעולם בו עוול שבוצע לפני 50 שנה תוקן על ידי זכות שיבה.
הסיבה היא אינטואטיבית ופשוטה. לאחר 50 שנה אנשים איבדו את הקשר הישיר עם הטריטוריה מהם גורשו. זה עצוב וטרגי אך אין מנוס מזה. כשם שהגרמנים איבדו את הקשר לטריטוריה מהם גורשו אחרי מלחמת העולם השנייה. איזה קשר יש לאדם שסבו גורש מפלסטין לטריטוריה זו? הקשר דומה לקשר של יהודי מברוקלין לטריטוריה זו. זהו אולי קשר תרבותי סנטימנטלי אך קשר מסוג זה איננה מקנה זכות שיבה.
לטיעון מפורט יותר ראו מאמרי
— קישור —
אלון, אמנם הגבתי למאמר לא בהקשר של זכות השיבה דווקא ועניתי בעניינה כיון שנשאלתי, אבל מאחר והתייחסת אז :
הטיעון שלך הוא פרס לטרנספר, חד וחלק, השארת רוב העם הפלסטיני מחוץ לארצו. ומי קובע שהפליט איבד קשר לטריטוריה שבה חי ולביתו ? זה שגירש אותו קובע ? זה שהתנחל בביתו ? זה שרוצח את ילדיו כדי לכפות עליו ויתור על זכות השיבה ?
הפליטים דורשים את הזכות לחיות בארצם, לא על בסיס איזו ירושה מיתולוגית עתיקת-יומין אלא בהקשר של היסטוריה אקוטית ומצב שממשיך להתקיים בפועל, של עם מנושל ומדוכא. מי שאומר להם "לא" אומר כן לנישול ולטרנספר וגם לדיכוי וההרג שנועדו להנציח אותם.
מישהו מן המגיבים הוא בכלל יהודי?
כל עולמכם כל מושגיכם כל האידאות שלכם כל הערכים שלכם כל הנארטיבים שלכם כל הווייתכם כל מהותכם היא שמאל מערבית גויית. אז מה לעזאזל מ בכלל אתם עושים פה? רק בגלל שנולדתם פה?
אנשים מלאים בשנאה עצמית פתלוגית וחשבים שיוכלו להשתחרר מסטיגמה היהודית הדבקה בהם רק על ידי הרס מדינת ישראל כשלב בחיסולו המוחלט של עם ישראל