באמצע השבוע התבשרנו שמנחם בגין המנוח נבחר בסקר מקיף של מכון רותם למנהיג הגדול בתולדות ישראל (32.8%). יריבו הגדול, דוד בן-גוריון, פיגר אחריו רק בכמה שברירי אחוזים וזכה ל-32% בדיוק. יצחק רבין זכה ל-14.1% אבל איש ממנהיגי ההווה, כולל ראש הממשלה אריאל שרון, לא הגיע אפילו לעשרה אחוזים. לטעמי, זהו הסקר המרתק ביותר והמאלף ביותר מזה שנים רבות, והלקחים הרבים המגוונים ממנו הם מרחיקי לכת.
בגין, איש שנוי במחלוקת, היה ראש האופוזיציה לאורך 29 שנים עד שנבחר לראש הממשלה בשנת 1977. בתחילת דרכו הפוליטית, עם הקמת המדינה, נחשב לדמגוג מסוכן, אפילו לפאשיסט, בחוגים השליטים בישראל. ממעיטי דמותו ושונאיו ראו בו מוקיון ואיש מפחיד לסירוגין, והוא עורר חששות כבדים, אולי מופרזים, שעלייתו לשלטון תביא לבידודה המדיני של ישראל ולהרס הדמוקרטיה בתוכה. בעיקר בלט כישלונו הפוליטי והמוסרי בפרשת השילומים בגרמניה בתחילת שנות החמישים.
למרות ההכחשות העקשניות והמופרכות של חסידיו, בגין תמך ברעיון השילומים מגרמניה כפיצוי על הכסף שנגזל מקורבנות השואה הנאצית, ואף הציג את השאלה "הרצחת וגם ירשת" לאלה שהתנגדו לרעיון הזה. אחר כך נמלך ושינה את דעתו, כאשר הגיע למסקנה שהזרמת מאות מיליוני מארקים לכלכלה הישראלית תחזק את שלטון מפא"י של בן-גוריון לדורות. כדרכו בקודש הוא התחיל את מסע ההתנגדות מטעמים פוליטיים ואינטרסנטיים די מחושבים, אבל בהדרגה נסחף בנאומים הדמגוגיים שלו-עצמו, שהושפעו גם מרגשי האשמה שחש בנושא הזה. אביו ואמו נרצחו באכזריות בידי הנאצים, וקשה לדרוש מאדם כזה לפעול בשיקול הדעת המפוכח, הדרוש כל כך למדינאי בעת משבר.
בינואר 1952 הוא סחף המוני בני אדם להסתערות על הכנסת, איים שיירד למחתרת והכריז שבנושאים מסוימים אין לקבל הכרעה דמוקרטית שתיפול בכנסת. הוא יצר תקדים של העדפת עקרונות-על לאומניים על שלטון החוק והדמוקרטיה. העם הישראלי דחה לגמרי את גישתו של בגין לשילומים, וגם את שיטות המאבק שלו. השילומים הפכו לעובדה קיימת, ובלי ספק תרמו גם לתשתיות ולכלכלה, וגם להשחתת המידות ולהרחבת הפערים בחברה הישראלית. כפי שכבר כתבתי כאן, בגין לא הצליח ליישב את הסתירה שבין זיקתו המדינית לצרפת, לבין איבתו לגרמניה, שהפכה לשותפה אמיצה של הצרפתים באירופה. בן-גוריון ניצל את הסתירה הזאת כדי לחסל את האיום של בגין על שלטונו.
בשנות השישים פרץ מרד נגד בגין בתוך תנועת החרות שלו, בהנהגת שמואל תמיר ובהשתתפות פעילה של אהוד אולמרט הצעיר. המורדים, שהצליחו לגייס גם את כוחה הכלכלי והארגוני של הסתדרות העובדים הלאומית של אליעזר שוסטק, ליגלגו על חזון ארץ ישראל השלמה של בגין (מה שלא הפריע להם לעקוף אותו מימין ולטבוע את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר" אחרי מלחמת 1967) וראו בו מיכשול אלקטוראלי המונע מהם לתפוס את השלטון במדינה. בשנת 1964 שלחתי מלונדון מכתב ל"הארץ" שדרש משני המנהיגים, בן-גוריון ובגין, לפרוש לגמרי מהחיים הפוליטיים. להפתעתי קיבלתי איגרת בכתב ידו של בן-גוריון, שהיה בעיצומו של המאבק נגד לוי אשכול והנהגת מפא"י בנושא פרשת לבון. בן-גוריון הסביר שמפלגה "סוציאל-דמוקרטית" כמו מפא"י תוכל להסתדר בלעדיו, אבל למפלגה פאשיסטית כמו חרות אין קיום בלי המנהיג, בדיוק כפי שלפאשיזם האיטלקי לא היתה משמעות בלי דמות המנהיג שגילם בניטו מוסוליני. קשה להתייחס להשוואה כזו כיום בכל הרצינות, אבל היא בהחלט משקפת את תדמיתו של בגין בעיני בן-גוריון, שעיצב דורות שלמים של אנשי שלטון במדינה.
בכל שנות החמישים והשישים הצטיין בגין בעיקר בדמגוגיה הסוציאלית שלו ושל מפלגתו. הוא עצמו נטה לחמלה בנושא החברתי, אבל כל אנשיו הבכירים היו אנשי ימין כלכלי מובהקים, אולי מבשרי תופעת ביבי נתניהו כיום. לא רק שחרות התלכדה בשנת 1965 למערך מפלגתי וסיעתי אחד עם הציונים הכלליים (גח"ל), המפלגה האזרחית הרכושנית שייצגה בעיקר את הבורגנות האשכנזית הוותיקה והתנגדה לסוציאל-דמוקרטיה, אלא שנציגיה בהנהגת הד"ר יוחנן בדר התנגדו בוועדת הכספים של הכנסת לכל חקיקה מתקדמת ושוויונית, ופגעו באורח שיטתי באינטרסים של הבוחרים העניים שלהם.
במאי 1977 נבחר בגין לראש ממשלה, בעזרתו הפעילה של ראש מטה הבחירות שלו, עזר וייצמן. בקדנציה הראשונה שלו (1977-1981) בגין הפתיע לטובה. הוא לא סמך במיוחד על אנשי הליכוד, הפקיד את משרד החוץ בידי משה דיין ואת משרד הביטחון בידי עזר וייצמן, שני נצים לשעבר שניסו דווקא לקדם את הסכמי השלום עם מצרים. כשנשיא מצרים אנואר אל-סאדאת ביקר בכנסת בנובמבר 1977 נשא בגין נאום רע, דמגוגי ומגוחך, מלא צדקנות והתחשבנות זולה, שזכה דווקא לשבחים רבים בתקשורת. אבל הוא בכל זאת קידם את המשא ומתן, וקיים את התחייבויותיו כלפי מצרים. הוא התגבר באומץ לב על האופוזיציה במפלגתו להחזרת השטחים למצרים, שתוגברה גם על ידי כמה חברים בולטים במפלגת העבודה, כולל יגאל אלון. עם זאת חיבל ככל יכולתו ביישום הסכם האוטונומיה עם הפלסטינים, וגרם בכך לקרע גדול עם וייצמן ועם דיין.
ניצחונו בבחירות בשנת 1981 היה מוכתם בחזרה מחפירה לדמגוגיה הניאו פאשיסטית משנות החמישים. איומים על מנהיגי ערב, תוקפנות כלפי עיראק (הפצצת הכור) כגימיק של בחירות, השמצות איומות נגד יריביו, בעיקר שמעון פרס וה"קיבוצים". אחרי הניצחון הקים ממשלת ליכוד בלי האלמנטים של מפא"י או הבורגנות המתונה (ד"ש). מהניצחון הרה האסון הזה הגיעה ישראל לפלישה הנפשעת ללבנון בניצוחו של אריאל שרון אבל באשמתו הישירה של בגין. שרון הונה את בגין בפרטים רבים, אבל בגין טעה בתפיסה הבסיסית שלו. הוא האמין שהתגייסות ישראלית לעזרת הנוצרים בלבנון נגד המוסלמים ואש"ף תזכה באהדה בעולם המערבי, הנוצרי. הוא לא הבין כלל את מורכבותה של החברה הלבנונית ואת הסתעפויותיה של התרבות הפוליטית בארץ המסוכסכת הזאת. זה הסתיים בחרפת הטבח במחנות הפליטים בלבנון, בוועדת כהאן ובהשפלה הפומבית של שני אדריכלי המלחמה, שרון ובגין.
זה בהחלט נכון שעלייתו של בגין לשלטון העלתה לגדולה גם מנהיגים צעירים מזרחים, כמו דוד לוי, משה קצב ומאיר שטרית, ושיוחנן בדר, שותפו הוותיק של המנהיג, לא קיבל תפקיד בממשלה. אבל בגין הפקיר את הכלכלה בידי שמחה ארליך הבורגני, וכל שרי האוצר שהחליפו אותו השתייכו לימין הכלכלי הקיצוני, למעט יורם ארידור שהיתה לו השקפת עולם יותר מורכבת. ההפקרות תחת בגין מאז 1981 ואובדן הרסן והריסון הביאו את ישראל ללבנון, להתמוטטות כלכלית, וכמעט לקריסת הבנקים. בגין הבין שהוא הרס את המוניטין שלו בעולם, ששרון סיבך אותו בפשע מלחמה בלבנון, ושהחברה הישראלית והכלכלה הישראלית משלמים מחיר נורא בגלל חוסר האחריות שלו. כיוון שהיה אדם מצפוני רגיש מאוד, הגיב בהתמוטטות עצבים מוחלטת ופרש לתוך שתיקה מממושכת, רועמת, מביכה ומערערת מוראל.
היה משהו ישר ומוסרי בעצם העובדה שהאיש התמוטט ושקע בדיכאון קשה. הוא אהב את ארצו ואת עמו, וכאילו רצה לשלם את המחיר האולטימטיבי עבור מחדליו הנוראים. הפופולריות שלו בסקר שנערך 22 שנים אחרי פרישתו חושפת, כמובן, את הבורות המוחלטת של הציבור הישראלי אפילו לגבי עברה הקרוב של המדינה, אבל גם את הערגה האמיתית ליושר ולטוהר המידות האישי של בגין ובמידה רבה גם של בן-גוריון. בגין טעה כמעט בכל החלטותיו, למעט השלום עם מצרים, אבל צניעותו, אדישותו לכסף וסגפנותו, יחסית להדוניזם הבוטה של נתניהו, אהוד ברק ושרון, מצטיירים עתה, ובצדק, כמופת אדיר שיש להתגעגע אליו ולשאוף לחקותו. גם שמעון פרס הוא איש נקי-כפיים באורח אישי, אבל הוא זכה רק לשלושה אחוזים בסקר, ואת האצבע המאשימה על העובדה הזאת הוא יכול להפנות רק לעצמו.
ראש ממשלה מכהן ולפי השמועה גם פופולרי כמו שרון קיבל רק 7.4%, נתניהו הושפל ב-2.2% וברק לא זכה אפילו להצלחה הזעומה הזאת. המסר הוא פשוט: "מושחתים נמאסתם". האזרחים עורגים לבגין ולבן-גוריון, כי חרף כל השגיאות הם הקריבו את חייהם האישיים למען החברה.
פחות משנות דור אחד עברו מאז שבגין המיט עלינו את אסון לבנון, איפשר לשרי הביטחון והאוצר שלו לדרדר את ישראל לתהום וסיים את חייו כשהוא לוקה במחלות מנטאליות ופיזיות. בכל זאת הוא עדיין גיבורם של רבים. שוב מסתבר שהאמת הארכיאולוגית, כלשונו של אחד העם, כלומר, העובדות עצמן, איננה משפיעה כמעט על הזיכרון הקולקטיבי. דווקא ל"אמת ההיסטורית", כלומר למה שנותר בזיכרון מהעובדות בצירוף המיתוסים שנערמו במהלך השנים, יש עוצמה מהממת.
דירוג ברעם
ואיך הייתי אני מדרג את ראשי הממשלה מאז קום המדינה? אני מבקש להתייחס לזה בהומור, כי יש ל"דירוג" הזה ערך בידורי בלבד:
1. לוי אשכול
2. משה שרת
3. יצחק רבין
4. דוד בן גוריון
5. מנחם בגין
6. שמעון פרס
7. יצחק שמיר
8. בנימין נתניהו
9. גולדה מאיר
10. אהוד ברק
ואריאל שרון? אם הקריטריון הוא מוסרי, מקומו בתחתית החבית, אבל אם אמת המידה היא פוליטית-מדינית אז מוקדם לשפוט. נחיה ונראה.
מאמר בהחלט מעניין. אני הייתי מוסיפה גם שבסקרים מסוג זה, יש תמיד נטיה להאדיר את העבר הרחוק, ולבחור מנהיגים מזמנים קודמים, ולא מהווה, כך גם בארצות אחרות
לגבי הטבלה של ברעם, האם ייתכן, ואנסח זאת בעדינות, שישנם שיקולים אישיים שהביאו את ברק להגיע למקום האחרון. האם באמת ברק שהסכים לחלוקת ירושלים הוא גרוע יותר משמיר "איש הלא", נתניהו הקיצוני או גולדה מאיר שאמרה ש"אין עם פלסטיני"?
אתמהה
לעדי,
אין שום שיקולים אישיים. עזבתי את כור מחצבתי, העבודה, לפני עשרות שנים.
הנימוקים בקצרה הם: ברק הרס את הברית עם האזרחים הערבים, ובכך הנציח את שלטון הימין, הרס במתכוון את תהליך השלום ושיכנע את הציבור שהאשמה היא בערבים, וכך עשה גם לגבי הסכם השלום עם סוריה.את הנזק שהוא גרם לא ניתן לתקן.
אם את רומזת לאי-מינויו של אחי עוזי לשר, אז פשוט הצחקת אותי. אין מקום לשיקולים כאלה אצלי, ואם היה פועל כהלכה, הייתי מודה בזה. נכון שהוא גם טיפוס מאוס כאדם, אבל זהו רק נספחון למערכת השיקולים העיקרית.
מדוע אשכול מוביל בדרוג ?
הרי הוא אבי המזימה לסבך את נאצר במלחמה בה יפסיד ולהשלים את כבוש הגדה המערבית.
נראה לי שהסיבה העיקרית לבחירת בגין לראש הרשימה היא לא בורותם של הנסקרים דווקא אלא העובדה שהוא הפך, מסיבות רבות, לסמל עבור רבים שהרגישו עצמם דחוקים לשוליים, "מחוץ לסיפור" הלאומי שנכתב בהגיה אשכנזית-מפא"יניקית.
בגין היה מקור להזדהות והוא העניק תחושת זהות אלטרנטיבית וגאווה לישראלים רבים שחיפשו דמות של מנהיג שייצג את תחושת הקיפוח הצורבת שהיתה מנת חלקם. משום כך רבים היו מוכנים לסלוח לו בימיו על התנהלות כושלת ואסונית ורבים הם הנזכרים בו בערגה בימינו אלה.
Thank you, Haim, for reminding us about the S.O.B.
Compared with members of the other gang, Begin had a bit of class. But, he was always a small-town Central European lawyer, who was afflicted with xenophobia and bigotry.
I disagree with your generous statement that:
הוא אהב את ארצו ואת עמו
I think that Begin despised the Jewish poor, admired the rich, adored the military, and felt completely estranged and alienated from the Middle East, and its people.
I will never forget the TV broadcast of his visit to the IDF survivors of the battle for Beaufort Castle, at the beginning of the 1982 invasion of Lebanon.
The questions Begin asked the soldiers demonstrated that he assumed that the PFLP defenders were "2-legged animals" He was totally flabbergasted to hear from the IDF soldiers that the Palestinians had fought bravely and competently.
More than anything, Begin loved power. That was the basis for his fascination with and trust in Arik Sharon.
It is impossible to explain reliably why people respond to opinion surveys the way they do. My guess is that Begin is popular in the public consciousness
because, both
האמת הארכיאולוגית
and
תאמת ההיסטורית
establish the following outstanding fact:
With Egypt, Begin gave up 100% of occupied land in exchange for 100% peace.
And the peace with Egypt has been a lasting peace. Although it is a "cold" peace, Israelis value that peace, and are grateful to Begin for it.
I think that the Israeli forces who want peace with the Palestinians should hold on to this history and this message, and should say:
Only return of 100% of Arab lands can lead
to 100% peace. 22%, or 95%, or 98% is not enough, and will only prolong the conflict.
That is the valuable message of Begin’s political legacy.
אני מסכימה עם חיים ברעם בנוגע לאופיו של ברק, אך איני חושבת שהוא הרס בכוונה את תהליך השלום. ברק נסע לקמפ-דויד במטרה להשיג חוזה שלום, וייתכן שעשה טעויות פה ושם, אך כנראה שערפאת כפרטנר היה אגוז קשה לפיצוח והמשימה היתה מעל לכוחותיו.
ניתן להניח שלו אבו-מאזן היה המנהיג באותו זמן, היה מושג אותו הסכם היסטורי עם הפלסטינים, וברק היה נכנס להיסטוריה כראש-ממשלה מהחשובים ביותר שהיו לישראל.
כאשר קיבל ברק את הבנות קלינטון הוא הסכים למעשה לחזרה לגבולות 67 עם חילופי שטחים ולחלוקת ירושלים. האם גם רבין ופרס היו מסכימים לכך? איני בטוחה…
איזו תזכורת עגומה ומדכאה…לא בטוח שזה מה שהייתי צריכה עכשיו. אין אפילו לאן לחזור בדמיון…מנחם בגין ? נכון, לפחות לא מושחת אישית ולא חזיר. אבל נכון כתבו כאן שהחזירים המושחתים פרחו וגדלו תחת מטריית הקשקשת שלו. עלי הכהן חטף מכה בגלל שלא הוכיח את ילדיו המושחתים, נו, כל מילה מיותרת. אבל באמת בתוך הגלריה הפתטית הזו, לפחות היתה לו אישיות, גם זה משהו.
לחיים ברעם!
תודה על המאמר המעניין.
והשוס: השלישיה הסוגרת עם גולדה, ביבי מעליה וברק מתחתיה. עשה לי את השבת.
ולציון,
אני מסכימה עם הרעיון של "ברית האאוטסיידרים" בין בגין למזרחים, שבטח רק גדלה עם הזמן והנוסטלגיה. אם אפילו לזמנים הללו מתגעגעים אז זה כשלעצמו אומר כבר הרבה.
מאמר מרתק בהחלט. אני מסכים אתך, שבוודאי, מן הסקר עולים געגועי הציבור הישראלי לראש-ממשלה, שידע לקחת אחריות ולפרוש – לפרוש באמת, להעניש עצמו כראוי על מחדליו, בצורה סגפנית ונאותה, כבגין, או לתת "דוגמא אישית" לאידיאולוגיית יישוב-השממה, כבן-גוריון. היום, לעומת-זאת, האופציות המדוברות הן: שרון – אולמרט – פרס – ביבי – מופז – לפיד – ברק – רמון – שלום – לבנת – וילנאי – פואד – איציק – ביילין…
אז כמובן, שעם גלריה *כזאת* – למה כבר אפשר לצפות?
ומעניין, אני גם חותם במדויק, על הדירוג שלך – לכל פרטיו, אולי רק בסימן-שאלה, בין שרת לאשכול – שניהם נפטרו, אמנם, עוד בטרם נולדתי, ואולם, ככל הידוע לי, היה שרת ראש-הממשלה הישראלי היחיד, שהיה – באמת ובתמים – רודף-שלום. פשוט, בן-גוריון-את-פרס-ודיין, רקמו מה שרצו – ואילו הוא, היה חלש מכדי לעצרם…
ואילו אשכול, לעומת-זאת – בשלהי-ימיו החלו ההתנחלויות…
מעניין, בדיוק בימים האלה, במסגרת ניסוי חשיבתי בהסטוריה אלטרנטיבית שאני עושה על שנת 1977, נזכרתי בהתקף הלב שבגין עבר זמן קצר לפני הבחירות ההן. חשבתי איך ההסטוריה היתה נראית לולא הספיק להגיע לראשות הממשלה, אם היה מצב שעזר וייצמן למשל יגיע לראשות הליכוד ולראשות הממשלה (הוא היה אז מאד פופולארי במרכז, שרון עוד היה ב"שלומציון" ושמיר היה עוד פחות מוכר אפילו יחסית למה שהוא היה אחר כך).
יש לזכור שבגין הגיע לשלטון כבר די מבוגר וחולה, זה לא אותו איש של שנות ה50 למרות שבנאומיו משנת 1981 הוא חזר אליו בהרבה. נראה שמפא"י חששה כ"כ מהימין (וכנראה בצדק) שהיא רמסה אותו באכזריות במשך שנים רבות מאד ועשתה אותו ‘מתנצל’ ולא מעיז להרים אבן בלי שותפות מפאי"ניקית כלשהי (ד"ש, משה דיין או ‘ממשלת אחדות’, וגם שרון כמובן הוא סוג של מפאיניק, למרות שזו תובנה שעולה רק בשנים האחרונות, בימיו כשר הבטחון לא שמעתי שהזכירו זאת) ובגין המבוגר הוא אולי תוצאה של הרמיסה (או שמא ‘החינוך’?) הזאת. כיום קם לנו בימין דור ‘נטול תסביכים מפאיניקים’ המסביר לנו גם ממה המפאיניקים ההם חששו.
בגין מת בשנה שרבין עלה. שניהם סיימו את חייהם בעשור ההוא. (וגם ב1977, האחד החליף את השני). שניהם היו סמל ל’חצאי’ מדינה, בחייהם ובעיקר במותם, ולגבי שניהם אני מתקשה לקבל את הגירסה הרשמית ביחס לנסיבות מותם..
סופר קורא ספרים ? לשאלתו של דניאל קלטי
בין שרת לאשכול – שניהם נפטרו, אמנם, עוד בטרם נולדתי, ואולם, ככל הידוע לי, היה שרת ראש-הממשלה הישראלי היחיד, שהיה – באמת ובתמים -שרת רודף-שלום. אולי "רודף " פלסטינים !
מה הקשר לתאריך הלידה ? עליך פשוט לקרוא את המחקרים של בני מוריס על בעיית הפליטים הפלסטינים, והתפקיד שנטל בו משה שרת (כשר חוץ וחבר ממשלה). והנה גם קישור באינטרט.
— קישור —
א’ – את התפרצותך כלפי שרת – לא הבנתי כלל.
ב’ – ה"קישור", שסיפקת כאן, הובילני ישירות למאמר, פרי-ביאושי-עטו של אחד, יואב גלבר, באתרו של ח"כ (והשר לשעבר) בני אילון, הנפתח במלים, "מי שאינו נגוע בדמוניזציה של התנחלויות ומתנחלים מבין שעקירת 7,000 מתיישבים לא תפתור את מצוקות עזה" וטוען, כי "הפתרון הוא שיקומם של מאות אלפי ערבים מן הרצועה בפרויקטים של יישוב מחדש במדינות ערב". אזכורו היחיד, של משה שרת ז"ל, במאמר דנן, היה בדבר התנגדותו לרעיון-העיוועים, שהגה – מי אם לא? – דוד בן-גוריון, אביהם הרוחני של שמעון פרס ושל רחבעם זאבי כאחד, לפיו תספח ישראל את הרצועה, כצעד-מנע נגד המצרים ועל-מנת להשתיק את הביקורת העולמית נגדה.
ג’ – עם כל הכבוד לבניטו מוריס, מהללה של תוכנית ד’ לא יהיה אורים ותומים עבורי.
ד’ – על שרת, ממליץ לך גם לקרוא מאמר, שבדיוק התפרסם, במקרה, ב"הארץ" של יום ששי זה, על מגעי-השלום, בין גאמל עבד-אל-נאצר ז"ל למשה שרת ז"ל – מגעים אותם חיסל והצמית בן-גוריון, יחד עם דיין וכל השאר.
לדניאל קלטי הסופר,
דברים מאלפים, תודה. נכון ששרת לא תמיד עמד על דעתו מול בן-גוריון, אותו תיעב והעריץ בעת ובעונה אחת. הייתי עד לוויכוחים על כך כילד, ומזה הסקתי מסקנה לכל החיים: אסור לי להעריץ אף אדם או לאמץ איש כ"גורו", ולהחליט תמיד בעצמי על דרכי הרעיונית.
לסופר דניאל קלטי אסביר את עצמי בקיצור נמרץ – יש שרת של 1947 שהביא להחלטת 181 החלטת החלוקה . ןיש שרת של 1948 שמנע את החזרת הפליטים הפלסטינים את הסדר בעייתם והיה זה בא לביטוי בהחלטות הממשלה שאת הפרוטוקולים שלהם ציטט בני מוריס במחקריו (בלי קשר לתוכנית ד’) לחובתו של משה שרת עומדת החלטת האו"ם 194 שהתקבלה ברוב גדול מאד מהחלטה 181 הנ"ל. אותה החלטה
הקוראת להסדר בעיית הפליטים ואותה לא הגשימה מדינת ישראל מאז ועד היום.
ויש שרת של 1954 שהחמיץ את המו"מ עם מצרים בגלל "העסק הביש" והמסמכים הנחשפים השבת בהארץ לא מחדשים כלום .
היות ובעיית הפליטים היא לב הסכסוך
גם למשה שרת יש חלק באי פתרונה
בדיון המרתק שהתפתח כאן אני מאתר שתי מגמות: האחת גורסת, כמוני, טיפול שונה באנשים שונים. השנייה מוקיעה באורח גורף את כל הציונים ובכך מונעת, בעצם, כל דיון ענייני, פרטני ואינטיליגנטי בתרבות הפוליטית הישראלית.
העדפתי את אשכול על שרת כיוון שהוא ביטל את הממשל הצבאי על האזרחים הערבים. צעד אולי מתבקש, אבל ממתי ראשי ממשלה עושים את המוטל עליהם? גם העלאת עצמות זאב ז’בוטינסקי סימלה את הפסקת הרשעות הבן-גוריוניסטית. ברור שאף איש מימסד לא היה עומד בעקרונות המוסריים והפוליטיים של השמאל הישראלי העיקבי, וה"דירוג", בצד היותו שעשוע תמים מוצהר, הוא גם מאוד יחסי.
בעיני העובדה שברק הוא טיפוס מאוס אמורה בהחלט להוות שיקול, ושיקול משכנע מאוד, נגד בחירתו. ראש ממשלה הוא מנהל המדינה, ומנהל – בפרט, מנהל מדינה – חייב להיות מסוגל לעבוד עם אנשים, מול אנשים, בצוות. הוא צריך להכיר בקיומם של אנשים אחרים מלבדו. הוא צריך להיות מסוגל גם למהלכים דו-צדדיים ורב צדדיים.
ברק מסוגל למהלכים חד צדדיים בלבד. זו הסיבה העיקרית שהוא מטרפד כל חוזה או הסכם. זו הסיבה שהוא "חשף את פרצופו האמתי של ערפאת". בדיוק כמו שעיוור יכול ל"חשוף" את ערוותו של צייר-רשם, או כמו חרש הקוטל קונצרט.
יותר מזה, ברק לא מסוגל גם לחלוקת קשב, שגם היא כישור חיוני למנהלים. הוא בדיוק התגלמות האדם שלא מסוגל "ללכת וללעוס מסטיק" בעת ובעונה אחת. וכיוון שמדינה, באופן טבעי, מתנהלת בהרבה מאוד מישורים בו זמנית, ואי אפשר לעצור את כולם מלבד אחד בכל זמן נתון, ברור מראש שכהונתו כראש ממשלה היא קטלנית בהכרח.
נ.ב. לאור הדברים שלעיל, לדידי – אישיותו של ברק מעמעותית בהרבה מהאידיאולוגיה שלו בכל הנוגע לתפקודו כראש ממשלה; ובדירוג שלי הוא יהיה תמיד ב"תחתית החבית", ובמרחק רב מכל הבא לפניו.
ראשית כל תצטרך לנמק מדוע לוי אשכול זוכה למקום הראשון, ולא רבין או שרת שראויים לכך יותר (לעניות דעתי האישית), שנית – לאור ההתעסקות הגוברת שלך בבגין המנוח, אני מניח שעלינו לחכות כבר לספר הבא שבאחד מטוריך רמזת על כתיבתו…
אני לא מבין איך דיון יכול להיות ענייני ללא הוקעת כל ציוני. בוודאי, אפשר לדון בסיבות מדוע בגין אהוד יותר מבן-גוריון, לבחון את מעשיהם ולשקול גישות שונות. אבל אם נשכח להוקיע אותם על מעשיהם הרי חטאנו לעניין שלשמו אנו מתדיינים, קרי, סיום הפרק הגזעני בחיינו, וניוותר עם להג, פטפטת וטריפה.
לעניין הפרק ההומוריסטי – לא נראה לי שהיית משתעשע בדירוג המנהיגים הנאציים הטובים ביותר.
הלאומנות הפלשתינאית העבירה אותך על הדעת
ההשוואה בין ציונות לנאציזם, מכל בחינה שהיא, היא כמו להשוות בין מלפפון לשולחן – והפוסל, במומו פסול.