בשבוע שעבר טרחו אנשי המכון להנצחת זכרו של מנחם בגין ז"ל, ובראשם הרצל מקוב, לכבד אותי שוב במכתב צדקני וארוך למערכת "כל העיר". הם ניסו ליצור את הרושם שהביקורת הנוקבת והשיטתית שמתחתי כאן על בגין ב-4 למרץ לא הזיזה להם במיוחד ("טעם של פעם"), בקושי "ביג דיל" כלשונם, אבל למעשה החצינו חוסר סובלנות היסטרי ובעיקר כושר לקוי בהבנת הנקרא. גם הקדחתנות והווכחנות שליוו את התגובה הוכיחו, שלפחות עבורם מדובר בהחלט בביג דיל.
למיצער חזר בו מקוב מההכחשה הכוללנית והגורפת שלו אודות תמיכתו של בגין בשילומים כאשר עלה הרעיון בפעם הראשונה, עד שנמלך ושינה את דעתו. הוא כבר עלה על בריקאדות בנושא השילומים בפולמוס עם יחיעם וייץ שפשוט מבין יותר ממנו בסוגיה הזאת, ויצא ממנו בשן ועין. הפעם ניסה, בלוליינות אינטלקטואלית לא-הכי-מכובדת, להתחמק מהדיון הנוקב שערכתי כאן אודות כישלונו הנוקב של בגין בכל פרשת השילומים. הכישלון היה בעיקר פוליטי כיוון שהעם דחה את דעתו של בגין למרות ההצגה ההיסטרית והדמגוגית שלו. היה שם גם כישלון היסטורי חרוץ, מאחר שגם אנשי תנועתו עמדו בסופו של דבר על נואלותו של יחסם העוין לגרמניה, על רקע תמיכתם הלוהטת בבת בריתה של גרמניה, צרפת, והאינטרסים הכלכליים שלהם ושל חלק משולחיהם. יש מקום להדגיש גם את המחדל המוסרי הגדול, בגלל פשיטת הרגל של הפוטש האנטי דמוקרטי שלו.
מ שחושב שזה מיותר לדון מחדש בכל הפרשה העתיקה הזאת בשנת 2005 פשוט טועה ומטעה. יש הרבה מה ללמוד מההיסטוריה ובלבד שנזהרים מהשוואות פשטניות מדי, ומיישמים פרספקטיבות היסטוריות וידע מצטבר חדש לניתוח העכשווי. פרשת ההתנגדות מימין לשילומים מעולם לא היתה אקטואלית כמו בעצם החודש הזה. וזה, משני טעמים: ראשית, גם היום מערער הימין הישראלי על עצם הלגיטימיות של החלטות רוב דמוקרטי ברשות המחוקקת, ומאיים לסכל אותן בכוח, ושנית, שוב חוזרת התופעה של שימוש יתר באלימות ובאיומים, שרק פוגעים במטרה של אנשי הימין. בגין גייס, שלא בטובתו, את כל הישראלים הדמוקרטים לתמיכה בממשלה; הימין של היום חוזר על אותה שגיאה היסטורית בדיוק נמרץ.
אנשי מכון בגין ומקוב בראשם כשלו כאמור גם בהבנת הנקרא. הם לא קלטו כלל שהביקורת על התנהגותו של בגין ועל מהותו הרעיונית שיקפה את הדעות שרווחו באליטות של תנועת העבודה בשנות החמישים, ושהיא איננה בהכרח מייצגת את דעתי כיום. בפרשת מכתבו של דוד בן-גוריון אלי משנת 1964, שבה הישווה את בגין למנהיג הפאשיסטי האיטלקי בניטו מוסוליני, מייחס מקוב לי את ההשמצה הבן-גוריוניסטית הזאת למרות שכתבתי במפורש את המשפט הבא, שאפילו מקוב מסוגל לדעתי להבינו: "קשה להתייחס להשוואה כזו כיום בכל הרצינות, אבל היא בהחלט משקפת את תדמיתו של בגין בעיני בן-גוריון". בוודאי שזה משקף את דעתו של בן-גוריון בשנות השישים, אז מה ראה מקוב לתגובה מתלהמת ולא מתוחכמת כזאת?
אשר להפצצת הכור בשנת 1981, מקוב משוכנע שהעובדה שהמרכז הלאומני חזר בתשובה ושגם מבקריו של בגין על "הפצצת הבחירות" שלו שיבחו בדיעבד את התוקפנות שלו נגד עיראק, מקנה לפשע הזה לגיטימיות כלשהי. אז ברור שמקוב ניצח בשלב הזה. הסמרטוטים של "תנועת העבודה" מוכנים להצדיק כל מעשה של טירוף לאומני אם הוא מצליח, בעיקר נוכח שינוי האקלים הבינלאומי בנושא עיראק. עם זאת, אני מרשה לעצמי להזכיר למקוב, וגם לחותמי המכתב החנפני והבזוי לבגין בנושא הפצצת הכור, שההיסטוריה לא נגמרה עדיין חרף נבואות השווא על קיצה המתקרב. יבוא היום ורבבות ישראלים יוקרבו על מזבח האשליה שיש לנו מונופול על מעשי אלימות כאלה. הם עלולים לשלם את המחיר על הטירוף הבגיניסטי של שנת 1981, שהיה גם תעלול בחירות ציני. הפצצת הכור העיראקי חשפה את המתקן הגרעיני בדימונה למעשה תגמול ביום מן הימים, שעלול להמיט על דרום הארץ אסון ביטחוני ואקולוגי דמוי צ’רנוביל.
המוחים ממכון בגין לא הבינו, לצערי, שמטרת הטור שלי לא היתה לפגוע במנהיגם, חרף הביקורת החריפה והפרטנית שאיפיינה אותו, אלא לתאר את הפער בין תדמית למהות על רקע הזמן שחלף, המושגים שהשתנו ובעיקר מחיקת הפערים (שבשנות החמישים חשבנו שהם נצחיים) בין תנועת העבודה למחנה האזרחי-לאומי. לכן כתבתי בו שבחים רבים על מוסריותו ויושרו האישי של האיש, ציינתי את "החמלה" שאיפיינה אותו בנושאים חברתיים והחמאתי לדרך טיפולו בפן המצרי-ישראלי בפרשת הסכמי השלום עם מצרים, לעומת הביקורת המוצדקת והמקובלת על החבלה המכוונת שלו בשלום הפלסטיני-ישראלי. זה לא מקרה שבגין שובץ במקום החמישי (מתוך עשרה) בדירוג ראשי הממשלה שהופיע בסוף הטור. ההתייחסות שלי היתה מאוזנת: היו ארבעה ראשי ממשלה יותר טובים, והיו חמישה יותר גרועים. קשה לומר שהאיזון הזה קיים במכתב שראשי מכון בגין שלחו למערכת בשבוע שעבר.
נחזור לוויכוח המבעת כיום את החברה הישראלית ומאיים על התרבות הפוליטית שלנו ועל המוסדות הדמוקרטיים במדינה. ההגבלה העיקרית המוטלת על משטר דמוקרטי היא פגיעה בעמים אחרים. מותר לכנסת להחליט ברוב קולות על הפסקת מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית או על קבלת פיצויים מהצורר הנאצי. אסור לה להחליט, אפילו פה אחד, על כיבוש או סיפוח אדמותיו של עם אחר. אם 120 חברי כנסת יחליטו, למשל, לפלוש לאי קפריסין הסמוך, לגרש את תושביו ולהתנחל בו מסיבות כלשהן – תמיד אפשר למצוא פסוק מתאים כדי לטהר איזה שרץ – יש לכל ישראלי חובה דמוקרטית ומוסרית להתנגד בכל תוקף להחלטה כזו ולסרב להשתתף בביצועה. אבל החלטות של רוב בקשר לישראל, לעם הישראלי, לכלכלה הישראלית מחייבות את כל האזרחים. בשנת 1952 ביקש בגין, בחוסר הצלחה משווע, לשוות להחלטה על השילומים אופי דרמטי ומגה-היסטורי, ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה. זה בדיוק מה שאנשי מועצת רש"ע וכל תומכיהם מבקשים לעשות גם כיום.
* * *
אין לי צל של ספק שחסידיו של מנחם בגין, כמו מקוב, מעריצים אותו באורח בלתי מבוקר ולעתים אפילו בלתי רציונלי, ורואים בכל מלה של ביקורת משום עלבון נורא, ממש פגיעה בציפור הנפש כפי שהיו כותבים בעיתונים המפלגתיים הציוניים בשנות הארבעים והחמישים. התסמונת הזאת איננה רק ימנית, וגם חוגים רחבים בשמאל לקו ועודם לוקים בה. כיוון שכל חשיבה בלתי ביקורתית זרה לי, והנאמנות חסרת הפשרות שלי נתונה אך ורק לקשר הארגנטיני לשעבר, דייגו ארמנדו מאראדונה, קשה לי להבין את מסירות הנפש הזו כלפי איש כלשהו, בשר ודם.
אפילו בחוגי השמאל הלא קומוניסטי בשנות השבעים נטו אנשים ונשים לחפש להם דמות נערצת כדי להתבונן בה בערגה ולחקות אותה. באורח די תמוה, רבים התייחסו בחרדת קודש דווקא לפרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, שתיעב הערצה לא רציונלית והתייחס לפולחן האישיות סביבו די בהומור. אני כותב "באורח תמוה" על אף שאני מכיר בחשיבותו הרבה של ליבוביץ’ לכל הנאבקים נגד הכיבוש ונגד תהליכי הפאשיזציה שפקדו את ישראל בעטיו. אבל קצת מוזר לחשוב שאיש דתי אורתודוכסי, שסירב לסייע למרדכי ואנונו "המשומד" היה במשך שנים לא מעטות הגורו של השמאל האתיאיסטי. לא נותר לי אלא להסיק, שמנהיגים כריזמטיים, פוליטיים, אידיאולוגיים או רוחניים עונים על צורך פסיכולוגי מסוים שפשוט לא קיים אצלי.
כנראה שאני בכל זאת חייב משהו לאבי המנוח משה ברעם, המפא"יניק האולטימטיבי שבכל זאת לא האליל כלל וכלל את דוד בן-גוריון. בשיא פולחן האישיות של "האחד בדורו" היה אבי מסויג כלפיו, כעס על פירוק זרם העובדים בחינוך ביוזמת "הזקן" והאמין שהוא מסכל את "אחדות תנועת הפועלים". כשהייתי בתיכון התייחסתי לאיבתו הקלה של אבי כלפי מנהיג מפא"י כמעין גילוי של חוצפה, ואולי תוצאה של התמקדותו בנושאים לא חשובים כמו רווחת האדם והמאבק נגד אבטלה. עברו שנים מאז שקלטתי שאלה הם הנושאים הכי חשובים, ולכן אני מאמין שהשמאל או שרידיו חייבים להצביע נגד התקציב האנטי-סוציאלי של אריאל שרון גם במחיר סיכול ההתנתקות. כשאבא שלי כתב אחרי פרישתו מהממשלה את ספרו האוטוביוגראפי "לא בתלם" ליגלגתי בגלוי על שם הספר. איש כל כך ממסדי הוא "לא בתלם"?, כך שאלתי את עצמי. אבל לפחות בנושא המנהיג הוא חרג מהתלם, לימד גם אותי לעשות כן, ולכן אני חייב לו חוב רעיוני חרף הניכור שאני חש מכל דבר שמריח מתנועת העבודה הישנה. הפרדוקס הגדול הוא, שבן-גוריון כתב לי מכתב שיצא בחריפות נגד פולחן המנהיג, ובכל זאת טיפח פולחן כזה לעצמו ולמנהיגותו ולא ריסן את חסידיו השוטים. גם לאחד בדורו היו חולשות אנושיות ופוליטיות רבות מספור, ומכמה היבטים של מורשתו אנחנו סובלים עד עצם היום הזה.
![](https://tellafriend.socialtwist.com:80/wizard/images/tafbutton_blue16.png)
פולחן אישיות לפוליטקאים הוא דבר מסוכן ביסודו בגלל הכוח הרב שנמצא בידיהם, אבל הערצת אנשי רוח, פילוסופים ואמנים יש בה מן החיוב בעיקר אצל הצעיריפ המחפשים דמויות הזדהות
כמובן שאם ההערצה נמשכת מעבר לגבול מסויים, היא מעידה על אופי ילדותי של המבקש השענות על אחרים גדולים (תחליפי אבא-אמא) במקום לחשוב ןלהתמודד עם המציאות בעצמו.
שלום חיים
יתכן שאני יכול את רוב דעותיך במאמר הנוכחי והקודם אך רוצה אני שתדע:
1. אני מעדיף את בגין ויושרו על פני כל מנהיג אחר שצמח לעם היהודי בעת החדשה!
2.בנושא השילומים, נדמה לי שגם כתבת אתה כך, השילומים העמיקו את הפער הכלכלי בין יוצאי אירופה שהיו מורמים מעם גם כך לבין עדטת המזרח. לטעמי היתה חובה לקחת כסף זה לאוצר המדינה ולחלקו בין כל התושבים.
3. שער בנפשך מה היה קורה אם בפלישה לכווית היתה לסדאם אופציה גרעינית
4. לא יעזור לך אבל אני מאמין באמונה שלמה שבגין לא הפציץ את הכור מטעמים פוליטיים ואני בתור ילד בן 13 האמנתי ועדיין מאמין לבגין כאשר טען כך בלהט בעצרת הבחירות בכיכר מלכי ישראל.
5. אתה באמת מאמין שמישהוא בעולם הערבי לו הייתה לו יכולת לפגוע בכור צריך את התקדים של בגין?
6. בנוגע לפולחן האישיות, אני מסכים איתך בכל לב ואתן דוגמא מימים אלו: הפולחן סביב הרבנים למינהם כולל הדולים באמת בלי לנקוב בשמות, גובל בחילול השם ודומה להאדרת ישו בעיני הנוצרים כבן האלוהים. אצל חסידי החצרות למינהם דומה הערצת הרב לפסל ןמסכה בעיני.
תמיד, גם איני מסכים איתך אני נהנה מהאתגר שבמאמריך לעומת דעותי ה"מגונות".
קובי כהן.
לקובי כהן,
ומי אמר שקופת המדינה לא נהנתה מכספי השילומים? עד עצם היום הזה נהנים הבנקים, כמו גם המדינה מכספים המוחזקים על ידם ולא שייכים להם.
יושרו של בגין לא הופכו בדיעבד לראש ממשלה טוב. גם רבין היה ישר, והתפטר על רקע יושרו לכשחשף דן מרגלית את פרטי חשבונה של לאה רבין בחו"ל. אסור לשכוח את מלחמת לבנון ליציאתה היה אחראי כראש ממשלה, כמו גם האיוולות בהשארת רצועת עזה בידי ישראל במסגרת הסכמי השלום עם מצריים. ומה עם תקופת האינפלציה המטורפת בה הייתה שרויה ישראל תחת ידי ארידור?
פולחן האישיות הינה תופעה המתקיימת ברובה בקרב האוכלוסיות החלשות(לאו דווקא כלכלית), וברוב המקרים מלווה בנהירה אחרי דמויות חזקות, קיצוניות ואף דמגוגיות.
מוזר הוא שדווקא בגין האשכנזי מספר אחד הצליח לכבוש לבבות המזרחים, שהרי מפלגת הליכוד כמו גם הליברלים היו די רחוקים בדיעותיהם הכלכליות והחברתיות מצבר בוחרים זה. או שאולי הייתה זו הדמגוגיה הבגינית המפורסמת שהלהיבה ושילהבה ציבור זה?!
כשעורכים הבדלה: אנשים-נשים,
כאילו יוצאים מנקודת הנחה שנשים אינן אנשים, כלומר אינן נכללות תחת השם הקיבוצי אנשים.
הכוונה טובה, התוצאה בעייתית.
חיים, אשמח אם תכתוב גם על היחס של מק"י והשמאל להסכם השילומים.
ולי יצא דווקא להכיר אנארכיסטית אדוקה, פעילת "מאבק אחד" סבורני, הנוקטת בנוסח "נשים ואנשים" באופן קבוע – דווקא, סבורני, מתוך התנגדותה המוחלטת, לכל סקסיזם באשר הוא…
אשמח מאוד. ככל שאני זוכר נבעה ההתנגדות בשמאל בעיקר מתך שלילת גרמניה המערבית, "הרבנשיסטית" לעומת גרמניה המזרחית שעברה טיהור אנטי נאצי, כביכול. בכל זאת, זה באמת מאתגר ואני רק מחכה לאיזה הקשר אקטואלי.
חיים, קח הקשרים אקטואליים, לא חסר:
60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית (מאי השנה).
חשבונות הבנקים הישראליים של קורבנות השואה.
חנוכת מוזיאון יד ושם.
קח נקודה למחשבה: זה לא היה רק שלילת גרמניה המערבית, זה משהו יותר עמוק: המעמד ה"מקודש" שתופס המאבק בפשיזם בכלל ובגרמניה הנאצית בפרט במורשת המפלגות הקומוניסטיות (הרבה יותר מאשר במורשת הציונית).
נתראה ביער הצבא האדום ביום השנה!
לפי מיטב ידיעתי התנגדה מק"י להסכם השילומים בטענתה כי מדובר ב"מזימה" אמריקאית שמאחוריה עומד טרומן. לטענתם היה מעוניין טרומן בהכרה של המדינה היהודית בממשלת בון הממומנת על ידי מונופולים אמריקאים.
עיתון "קול העם" מה 4 בינואר כינה זאת:"ממשלת בן-גוריון מחדשת את הברית:נאציזם-וול-סטריט".
צביה לובטקין ממפ"ם ראתה בהסכם חילול זכר קורבנות השואה היהודית, ולטענתה הכנסת מייצגת גם את מליוני הקורבנות היהודים שלא נותנים יד למחילה לנאצים.
מעניין מאד המידע על מק"י. צדקו, אה ?
למגיב האלמוני,
אינני יודע אם תגובתך צינית, אני מכל פנים סבור שבראייה היסטורית היה הסכם השילומים אמצעי כלכלי חשוב למימון המדינה היהודית הטרייה.
נכון שמכל הבחינות הייתה זו הכרעה קשה ביותר, ומן הראוי לא לשכוח את כמות הנאצים שעוד הסתובבו חופשי, כמו גם את העובדה שבזמן זה(1952) לא הייתה עדיין גרמניה המערבית מדינה עצמאית במלוא מובן המילה.
לגבי תגובתה של מק"י, שבימים אלו עוד האמינה כנראה בסטאלין. שהרי הידיעות על משטר האימים שלו עוד לא הגיעו לידיעת העולם.
בכלל. הנאציזם קנה את דרכו לישראל. היום הליכוד עושה אותו דבר, כך שזה לא עניין של מפלגות. ("בלי חירות ומק"י – רק גרמנים כן).
אירית היקרה,
אינני היסטוריון וקטונתי מלכתוב על נושאים בהם לדעתי ידיעותי שטחיות ואינן מספקות.
חיים ברעם כתב כבר בעבר על ההסכם המדובר לפחות פעמיים בהקשרים שונים, והרמת הכפפה המדוברת אולי עדיף שתהיה מכוונת לפתחו(או אולי גדעון ספירו).
מכל מקום, בשיטוטי באינארנט בפורומים של אתרים גרמניים, נתקלתי במגוון דיעות. מאילו המצדיקים עד היום את חובת התשלומים בהווה של ממשלת גרמנייה לניצולים שעדיין בחיים, ועד לגרמנים הסבורים שכדור שלישי לעם תליין, אינם נושאים באחריות למעשי סביהם וסבותיהם.
את האחריות הגרמנית עד לימים אילו למעשי העם הגרמני ניתן לראות בביקורים הממלכתיים של אישים גרמניים בישראל, בהם תמיד כלול ביקור ביד ושם.
גרמני, אולי תרים כפפה ותכתוב רשימה על הסכם השילומים אז והיום. קודם כל, הרבה אנשים לא יודעים הסטורית בצורה מרוכזת מה היה ואיך ההחלטות התקבלו בארץ ובגרמניה ומה בעצם קורה היום. שנית, הנושא צץ פתאום בהקשר של יד ושם, וגם בהקשר של ספרדים אשכנזים, ובכלל, הנושא הוא מרתק.