בתחילת השבוע נודע לי שידידי הוותיק מקסים גילן נפטר בדירתו בתל-אביב. בעבר הייתי מקורב אליו מאוד, אבל בשנים האחרונות נותק קצת הקשר, על אף שקראתי את התקופתון המוצלח שלו "מטען", שיצא באורח בלתי סדיר, ושיקף את רוחו של גילן ואת יכולתו לגייס כספים גם במצבים נואשים ממש. מסתבר שגילן לא קפא על שמריו. הוא ליקט סביבו חבורה חדשה של אנשים צעירים יחסית, שהעריצו אותו בעיקר כאדם וכמשורר. כדרכו של קוסם אמיתי, גילן כאילו ברא את עצמו מחדש. לא רק שקיבל את פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול והוציא ספרי שירה חדשים כמו "מיפוי" ו"בבית קורס", אלא השתלב מחדש בנוף הספרותי של תל-אביב, ותפס בו את מקומו הראוי.
הפן הפוליטי של גילן לא נעלם. הוא המשיך להביע את דעותיו, מתח ביקורת חריפה על תהליכי אוסלו מצד שמאל, והיה מהראשונים שקלטו את המלכוד שאליו נכנס השמאל הישראלי בנושא הזה, אבל הפעילות התרבותית שלו בשנים האחרונות היתה עצומה. המרץ הבלתי נדלה, האופטימיות ואהבת האדם כאילו תועלו מהעשייה הפוליטית אל השירה, העריכה ואולי גם אל תפקיד הגורו של אנשים צעירים ממנו. גילן, שאהב את החיים, את הפעולה, את האוכל המשובח ואת הזרמים האזוטריים יותר בפוליטיקה ובתרבות העולמית, המשיך לחיות מהיד לפה, בלי ביטוח בריאות ובלי משפחה, אבל הטביע את חותמו על חייהם של בני אדם רבים, נשים וגברים.
כמה עשרות ישראלים התקהלו ביום שלישי השבוע בבית הקברות החילוני היפהפה בקיבוץ עינת, לא רחוק מראש העין, כדי להשתתף בהלוויתו של גילן, המשורר, העיתונאי והפעיל הפוליטי. חבורה מנומרת ומגוונת. בצד סופרים, אנשי רוח ועיתונאים כמו נתן זך, גבריאל מוקד, אדם ברוך, ישראל סגל, ירון אביטוב וגדעון לוי, היו שם גם פעילים מהשמאל הרדיקלי, חברי כנסת מבל"ד וסתם חברים שפגשו אותו בתל-אביב ובפאריס, שתי הערים האהובות עליו באמת. הסופר יוסי גרנובסקי הינחה את ההלוויה, ורבים מאנשי החבורה, כמו המשורר יהודה עתי ואחרים, הקריאו מיצירותיו ומיצירותיהם ודיברו עליו באהבה דומעת וכנה.
בשירים של גילן, שבימי פאריס הרחוקים דיבר על עצמו בלי סוף אבל בעצם לא חשף דבר ושמר בקנאות על הפרטיות שלו, נחשפו יצרים קמאיים ותשוקות עזות, בסגנון "גברי" שניתן היה לאתר בו השפעות דווקא של פרוזאיקנים משנות השלושים, הארבעים והחמישים, ובעיקר ארנסט המינגווי ואפילו הסופר הגרמני האנטי נאצי, אריך-מריה רמארק ("שער הניצחון", "במערב אין כל חדש") שהשפיע מאוד גם על אורי אבנרי.
ידידיו הפוליטיים של גילן היו כאילו בשולי ההלוויה, והתבוננתי בהשלמה, בהתפעלות ובהשתאות נטולת קטנוניות וקנאה, כיצד הטקס ומקסים עצמו נוכסו לחלוטין על ידי חבריו החדשים. אלמלא המכתבים היפים ששלחו יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן וראש לשכתו רמזי חורי, קשה היה לנחש שמדובר באיש שמאל, שנודה לשנים רבות בישראל בשל ניסיונותיו להפגיש בין ישראלים לבין אנשי אש"ף, ובגלל ספרו "כיצד ישראל איבדה את נשמתה" שיצא באנגלית בשנת 1972, כאשר כל המדינה היתה שטופה באורגיית ההתנשאות הלאומנית שבעקבות הניצחון ב-1967 ולפני המהלומה הבלתי נמנעת של 1973. העיתוי כאן חשוב במיוחד. גילן היה בין מתי המעט שהתקוממו נגד הממסד מתוך אהבה עזה לעם הישראלי, בתקופה שבה הביטחון העצמי של הקברניטים היה בשיאו. על תוכן הספר שלו כיום היה חותם אפילו יוסי ביילין, אבל אז היה בו גילוי של אומץ לב רב, שאיפיין את גילן בכל התנהלותו ובכל מעשיו.
כמה אופייני לאיש כמו מקסים להיפרד מחייו בצל מותו של האפיפיור יוחנן-פאול השני. במהלך השבוע שוחחתי עם כמה ידידים משותפים של גילן ושלי, רובם עיתונאים, על האפשרות לספר משהו עליו ועל מותו הפתאומי לקוראים באירופה, שבה היו למנוח אלפי חברים מכל הסוגים, העמים והמינים. מכולם קיבלתי תשובה זהה: כמובן שנדווח על מותו של גילן לעיתונים שלנו, אבל קשה להאמין שמשהו בולט יפורסם בשבוע עמוס כזה, כשכולם עסוקים במותו של האב הקדוש. גילן היה מחייך אילו שמע את הדברים. ההתנהלות הקשה, האפורה, הלא זוהרת של פרשת מותו היתה אופיינית מאוד לאיש שתמיד ראה רק את המהות ולא התחשב בכלל בצורה, שתמיד דבק באמת שלו והתעלם מהקשרים חברתיים, אמיתות מקובלות, שקרים מוסכמים ותהילה אמיתית או מדומה.
כאשר שב ארצה אחרי גלות ארוכה בפאריס, נסעתי לשדה התעופה לקבל את פניו בחברת נתן זך, יגאל סרנה ושוחרי טובתו אחרים. התקוות שנוצרו באוסלו גאו אז בארץ, והאווירה היתה אופטימית מאוד. אווירת הפיוס איפשרה למקסים, שראה את עצמו כגולה המאוים על ידי מנגנוני החושך שלנו, לחזור לארצו באין מכלים. כיוון שפגשתי אותו פעמים רבות מאוד בתקופת גלותו בפאריס, ידעתי היטב שגעגועיו לתל-אביב היו כנים ועזים. גילן, שמאס בציונות ונחשב כאן לאיש קיצוני, היה בעצם איש מתון במיוחד: סוציאל-דמוקרט רחוק מכל מהפכנות אנטי דמוקרטית ובוחל בכל משטר של דיקטטורה, איש עם תודעה לאומית מוצקה בצד האינטרנציונליזם שלו, ובעיקר הומניסט מובהק שרצה למנוע שפיכות דמים כמעט בכל מחיר.
גילן היה מאוהב בשפתו המאומצת, העברית, למרות ששלט היטב גם בצרפתית (שפת אם) ובספרדית וכתב שנים גם באנגלית. לפני שעזב לפאריס היה עיתונאי ב"העולם הזה" ועורך בשבועון "בול" שהיה פורנוגרפי במושגי תחילת שנות השישים. הוא ישב בכלא הישראלי פעמיים. בשנות החמישים כאיש מחתרת ימנית רומנטית, שהפעילה את אנשי האגף הימני לשעבר בלח"י, והיתה מוצפת בסוכני שב"כ. בפעם השנייה נכלא כאשר שבר את חוקי הצנזורה ודיווח ב"בול" על מעורבות המוסד בחטיפתו ובהסגרתו של לוחם החופש המרוקאי מוחמד בן-ברקה, שהוסגר למודיעין של מלך מרוקו ונרצח. הוא חשב, לדעתי בצדק, שתקנות הצנזורה הדכאניות חשובות פחות מזכות הציבור הישראלי לדעת שמנגנוני החושך שלו עושים את מלאכתם המזוהמת של עריצים נגד בני עמם, ומשניאים את ישראל על מיליוני בני אדם. היה בו יסוד תמים, כמו בכל אנשי השמאל שאני מכיר (אני לא מוציא את עצמי מהכלל בקטגוריה הזו), והוא סבר שהגילוי יזעזע את הישראלים. האדישות שבה התקבל הסקופ הדהימה אותו, וביעתה אותו עד יומו האחרון.
גילן סיפר לי הרבה על שהותו בכלא, על ההשפלות ועל סבלם של האסירים. חוש הצדק שלו היה חד כתער, והרגש הבסיסי שהניע אותו היה השנאה לכל צורה של דיכוי. הנער שהגיע לישראל בשנת 1944 כפליט עני ויתום מאב, הפך בתוך 10 שנים למשורר עברי חשוב, חבר לגיטימי בחברת המשוררים שהקיפה את נתן זך. כשפגשתי אותו בפאריס לראשונה, במרץ 1981, כדי להשיק מחדש את "במרחב", דיבר במבטא צרפתי בולט, והשתמש בסלנג של שנות השישים. ספרי השירה שלו כמעט נשכחו אז, והוא עצמו דיבר עליהם בבדיחות דעת, כאילו היו סתם שיגעון נעורים שחלף לו מבלי שוב. סיפרתי לו שידידו המשורר הירושלמי יעקב סימן-טוב דיבר עליו טובות ושיבח את שיריו ועיניו אורו. אבל דפוס ההתנהגות העיקרי שלו היה כאילו קשוח. הוא היה מספר בחסד עליון, שילב היטב את הפנטסטי עם המציאותי, את הרגש עם הקשיחות נוסח המינגווי, וגילם היטב את דמותו של הגולה הפוליטי בפאריס, כמעט לפי קווי המיתאר של רמארק ב"שער הניצחון".
החיישנים הרגישים שלו איתרו את האסון שמלחמת ששת הימים ממיטה על ישראל כבר בהתחלה, ולכן החליט לעקור לפאריס כבר בשנת 1968, ולהשתלב במאמצי השמאל החדש לכבוש מקום תחת השמש עבור ההומניזם והשוויון בין כל בני האדם. גילן ידע לקשור קשרים ולגייס כספים כדי להפיץ את דעותיו. את עיתונו באנגלית Israel&Palestine כתב כמעט לבדו ועיצב אותו בעזרת חברתו קאט דובאל. הוא גם ניסה לייסד ירחון שמאלי-שלומניקי בשם "במרחב" בשתי תקופות שונות במהלך גלותו מרצון או מאונס.
בשנים 1981-1983 ערכתי את "במרחב" בארץ וגילן פיקח על העניינים כעורך ראשי מפאריס. שניינו אנשים לא-קלים, אבל העיתון הופיע, נקט עמדות רדיקליות מאוד לזמן ההוא, ויצא בחריפות נגד מלחמת לבנון וכל ספיחיה מהרגע הראשון לפריצתה. עבדתי אז בעיקר ב"העולם הזה", וכך הכרתי את כל הנפשות הפועלות בשמאל הרדיקלי הישראלי. הטרגדיה של גילן היתה תמיד, שבמושגים אירופאיים הוא היה איש שמאל מתון, האמין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שהיה מקובל על כל איש נאור ביבשת עד לפני כחמש שנים, ודחה כל קיצוניות. אבל במושגים של ישראל המתקרנפת והולכת משעה לשעה הוא נדחק לשולי השוליים של החברה ושל התרבות, טרגדיה קשה לאיש יצירתי ואנרגטי כמוהו.
אחרי ששב לארץ, גילה שרוב אנשי השמאל היו שבויים במקסם השווא של אוסלו. גילן לא האמין בפתרון הזה, כמוני, וגם לא באנשים שרקחו אותו. הוא נלחם נגדו בלהט רב, למרות שמשנת 1967 האמין במשא ומתן בין ישראל ואש"ף והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. גילן סלד מהתהליך עד תום, ואכזבתו מהממסד הפלסטיני היתה מרה.
מותו עקר מהנוף שלנו איש מעניין, לעתים מרגיז, לעתים קרובות יותר מלבב, שבעוד שנים לא רבות יהיה גיבור תרבות ראוי של אנשי רוח, סופרים, משוררים ולוחמי שלום ושוויון. ממשיכי דרכו שניצבו ליד הקבר ידאגו למורשתו, שתהיה שנויה במחלוקת אבל חשובה, כמו מקסים עצמו.
לעניות דעתי הירחון בול היה עומד יפה בקריטריונים של עיתון פורנוגרפי למהדריןגם של שנות ה 2000.
לא קראתי את ספרו של גילן "איך אבדה ישראל את נשמתה" באותם ימים הייתי מן הסתם עסוק בקריאת הספר "אילו נוצחה ישראל" העמוס בתאורים ריאלים מבית מדרשם של אחמד סעיד ואחמד שוקיירי לו חס וחלילה הייתה מסתיימת מלחמת ששת הימים באופן אחר.
לא ברורה לי כוונת הכותב אודות הפתרון "הנאור" הרצוי כיום.
מה שתי מדינות לשני עמים זה כבר פאסה ?