בדרך כלל הטור הזה מתחמק איכשהו מעיסוק באפיזודות לא משמעותיות, וכך ניתן היה גם להתייחס ללחיצות היד המתוקשרות בין נשיא המדינה משה קצב לבין ראשי המשטר בסוריה ובאיראן, אלמלא התגובות המרתקות וחשיבותן העקרונית. כידוע פגש קצב את באשר אסד ואת מוחמד חאתמי בהלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס השני, לחץ ידיים עם הסורי ואף החליף כמה מילות נימוסין בשפה הפרסית עם האיראני, בעיקר על העיר הרחוקה יזד, שבה נולדו שניהם.

אין לייחס חשיבות מיוחדת לעצם הפגישות החטופות, בעיצומה של הלוויה המונית ובמחיצתם של כל-כך הרבה ראשי מדינה אחרים. ייתכן שאסד וחאתמי הגיבו בנימוס בשל האילוצים, המצלמות ונוכחות העמיתים מכל העולם. חאתמי טען אחר כך, שלא ידע כלל שמדובר בנשיא ישראל. הוא חשב, "לתומו", שהוא משוחח עם נשיא אלמוני כלשהו "ממרכז אסיה", עד שמישהו העיר לו, שקצב איננו אלא "נשיא היישות הציונית". אשר לאסד, הוא איש מחונך היטב, ודרכו בכך שהוא יברך את שכנו בבוקר טוב מנומס. עד כאן סיפור בדרגת חשיבות שלישית, שמתאים יותר למדור רכילות מאשר לסיקור פוליטי.

אבל באיטליה היו תגובות נרגשות, מעוטרות בקישוטים רליגיוזיים שהתאימו מאוד לאווירה שנוצרה שם עם מותו של האב הקדוש. קצת קשה לי להודות בכך, אבל המאה הזאת היא יותר דתית מקודמתה, והמהפכה החילונית, הליברלית, הסוציאליסטית והקומוניסטית, שרויה בנסיגה מתמדת. עקבתי אחרי האהבה הגדולה שעיתונים חילוניים במערב הרעיפו על האפיפיור המנוח, והבנתי, שהעורכים הסיקו כמה מסקנות מהתגובה הקולקטיבית של ציבור הקוראים. גם בארץ חיקו הסבר פלוצקרים את עמיתיהם מאירופה ומצפון אמריקה. האפיפיור היה ריאקציונר לא קטן בנושאים חברתיים ודתיים, אבל כיוון שהיה אנטי קומוניסט, חיבקו אותו כל הניאו-ליברלים כאן.

האיטלקים בכלל יצאו מהכלים, חרף זהותו הפולנית של האפיפיור. עיתונים שפויים, בדרך כלל מפוכחים ותמיד צמודים למצב הרוח הלאומי, כמו "קוריירה דלה סרה", "לה סטמפה" ו"רפובליקה" הגדירו את הפגישה בין קצב לבין אויביו המוצהרים כמעשה נס אחרון שחולל האפיפיור המת. זה לא הפריע לאיש ונגע אפילו ללב החילוני שלי. לחיצות היד ואפילו חילופי הנוסטלגיה על יזד אינם מעלים ואינם מורידים, ואין בהם כדי לפתור בעיות מדיניות סבוכות שמבעתות את האזור שלנו, אבל זה יותר טוב מכלום. אם עורכי עיתונים חשובים באיטליה מבקשים להעלות את שלושת המשתתפים באירוע הזה על נס, תרתי משמע, אז מה רע בכך?

התגובה האוהדת בעולם משקפת גם את הצמא של מיליונים למיפנה חיובי במזרח התיכון, ואולי גם את החשש מהרעה שעלולה לבוא דווקא מכאן. בסיקור היה היבט ברור של Wishful Thinking, שנובע דווקא ממקור טהור. הרצון האנושי כל כך לפרש פגישונת כזאת כהתפתחות רבת משמעות, הוא מלבב ואפילו חשוב. למי שמקדם שלום והידברות יש שם טוב בעולם; למי שמחבל בה נוטרים כולם טינה. אפילו מראית עין של רצון לפיוס מתקבלת בקורת רוח רבה. תשאלו את שמעון פרס, שעשה קריירה בינלאומית משגשגת מהתסמונת הזו.

אבל הרצון הטוב שיש בעולם כלפי אנשי שלום הופך בארצנו לחמיצות כללית, קנאה, צרות עין, קטנוניות ואפילו שאיפה גלויה לסכל כל אשליה, שמשהו טוב עשוי לצמוח מפה. קצב נתקל בשני סוגים עיקריים של תגובות. לעג גלוי של דוברי האליטות היוניות, בגלל שמדובר בו ולא באיש משלהם, ואיבה נוראה של לשכת ראש-הממשלה, אויב השלום אריאל שרון. שני האגפים הקלאסיים האלה של המרכז הלאומני חברו יחדיו כדי לגמד את נשיא המדינה, ללעוג לו שהוא "רץ לספר לחבר’ה" ואף להטיח נגדו שהוא "ביזה את מדינת ישראל", לא פחות ולא יותר.

עוזי בנזימן הרציני והסגפני טען ב"הארץ" ביום ראשון השבוע, ש"כמו נער שכבש את מלכת הכתה רץ הנשיא משה קצב לספר לחבר’ה על לחיצת היד שלו עם הנשיא באשר אסד". המאמר המחפיר של בנזימן (המוביל בעמוד המאמרים של העיתון לאנשים חושבים) נכתב כולו ברוח הרעה הזאת. הכול מיותר, חסר ערך, משקף את האובססיה של הנשיא "לעשות כותרת". אני מבין את הטינה שיש לאנשים כמו בנזימן, בשל העובדה שקצב ניצח את אלילם פרס במירוץ לנשיאות המדינה אבל קצת יושר אינטלקטואלי לא יזיק. תארו לכם שפרס עצמו היה פוגש את שני האישים בהלוויה ולוחץ את ידם. הרי הבנזימנים היו יוצאים מכליהם מרוב התפעלות מ"המדינאי" הגדול, ושוכחים לגמרי שהוא משרת עתה את שרון, שנוא נפשם בעבר הלא רחוק. אני לא מאשים את בנזימן בעדתיות תת-הכרתית, כיוון שאם מדובר בלא-מודע, אז אין מקום לאשמה. אבל בדיקה עצמית יסודית לא תזיק לאיש כמוהו. מה ראה להתנפל על איש לא מזיק כמו קצב על לא עוול בכפו? את השאלה הזאת, כך אומרים כל הפסיכואנליטיקנים, הוא צריך להפנות לעצמו.

בחוגים המוכרים לי היטב טוענים שקצב הוא "טיפש", אבל אין בכך ממש. אני מכיר אותו מתקופת עבודתי בכנסת ככתב פרלמנטרי של "העולם הזה" ותמיד חשבתי, שהוא דווקא איש פיקח במיוחד. נכון שהיה גם מקום לביקורת נוקבת עליו: הוא היה ונשאר קונפורמיסט ימני מצוי, צדקן ואיש מאוד כיתתי ומפלגתי. כאשר היה שר הציף את לשכתו באנ"ש, רובם מלחכי פנכה ונטולי חוט שדרה מוסרי או פוליטי. אבל מאז שנבחר קצב לנשיא ניסה לתפוס מקום טוב באמצע הקונסנזוס הלאומי, וכך הביא בחשבון את מאוויי רוב הציבור בשלום, מבלי לשלם את מחירו המלא. כמו מאיר שטרית, גם קצב הבין שרוב הציבור רוצה ביציבות כלכלית, פוליטית וביטחונית, גם על חשבון חלקים ניכרים מארץ ישראל השלמה. עם זאת, קצב לא אימץ את התאצ’ריזם הקניבלי של שטרית ולא שכח את מצוקתם של שולחיו. הוא המשיך לגלות, לפחות באורח רטורי, איזה שמץ סמלי של רגישות חברתית אמיתית או מדומה. מיפלס הציפיות שלנו מהאנשים האלה ירד מאוד בשנים האחרונות. לא רק שהם נעשו יותר גרועים, אלא שאנחנו נעשינו יותר ציניים ואולי גם יותר מפוכחים. לכן כל התבטאות שפויה, מתונה, סבירה, לא מתלהמת, לא גזענית, לא פאשיסטית ולא תאצ’ריסטית מתקבלת אצלנו בברכה, ולעתים אף בהשתאות.

קצב, איפוא, הוא איש מתון יחסית, שמאוד מתאים לתפקידו כנשיא. ייתכן שהוא קצת חסר השראה ויצירתיות, אבל לעומת זאת הוא נבון ומאופק ולא נתון להתפרצויות מוזרות או להתבטאויות אומללות כמו כמה מקודמיו. אז מה לנו כי נלין? לא נאה לכמה מנציגי האליטות בתקשורת ובפוליטיקה שנשיא המדינה נולד באיראן? בשבילנו זה ממש בסדר גמור. ברור שגם מוצאו של קצב מהליכוד איננו מקובל על האנשים האלה, שעדיין רואים בהבדלים לכאורה בין שתי המפלגות הגדולות את סם החיים שלהם. האם פואד בן-אליעזר הוא איש יותר מתקדם מקצב? במה למשל?

אבל עוזי בנזימן הוא באמת צדיק הדור לעומת אנשי לשכת ראש הממשלה שביזו את הנשיא ועוד הרהיבו עוז להאשים אותו שהוא "ביזה את המדינה" בעצם העובדה שלחץ את ידיהם של שני האישים מסוריה ומאיראן. בעידן אריאל שרון, שהמפא"יניקים בתקשורת נשבעים עתה בשמו, ירדה המסכה מעל פניהם של קברניטי המדינה. אנשי שרון אפילו לא מתיימרים לבקש שלום עם אויבים מוצהרים של מדינת ישראל. הם מאמינים רק במדיניות של כוח, בסיוע מדיני וכלכלי של ארצות-הברית. יותר חשוב להם שיחשבו בוואשינגטון שהסורים או האיראנים הם מפלצות, מאשר להגיע איתם להידברות אנושית או פוליטית. חטאו האמיתי של הנשיא איננו נעוץ בביזיון המדינה, כיוון שכל אדם סביר מבין שאין בהאשמה הזאת כל ממש.

הוויסגלסים כועסים עליו, כיוון שהוא גרם, אולי לשבריר של שנייה, להאנשת האיראנים והסורים בעיני אזרחי המדינה. הם אינם חוששים מדחיית היד המושטת, אלא מקבלתה. הם יודעים היטב שהסכם שלום עם סוריה יחסל את כל "מפקדות הטרור", אבל אינם מוכנים לשלם את מחיר השלום ולכן הם מעוניינים שאנשי הטרור ימשיכו לפעול מדמשק. אם כל זה כרוך בפגיעה כל-כך מעליבה בכבודו של קצב, שאמור להיות בשר מבשרם של שרי הליכוד השולטים כליל בממשלה, אז מה בכך? גם בעיני וייסגלס, בדיוק כמו בעיני בנזימן, קצב הוא לא בדיוק אחד משלנו. זו אולי לא גזענות, אבל יש להם תחושה של בלעדיות בכל הנוגע להשתייכות לאליטות. הם יקבעו מי הוא מדינאי שוחר שלום, ומי הוא "עסקן עדתי" שרק רוצה לספר לחבר’ה ולבזות את המדינה.

בינינו לבין עצמנו, מי יכול לבזות את המדינה יותר משרון עצמו, האיש שהוציא לה שם רע בכל רחבי העולם? ממתי תומכיו של איש קיבייה, רצועת עזה וסברה ושתילא מחלקים ציונים לנשיא המדינה?

Share on Facebook