משפטה של טלי פחימה יכול לשמש כ-Case Study להבנת הקשר בין מדינה, חוק, מערכת אכיפה ופשיעה פוליטית.
מנקודת מבט מרקסיסטית, טלי פחימה איננה מסכנת את ביטחון הציבור, כי אם את הלגיטימציה השלטונית של המעמד השליט הישראלי. הדבר דומה לתגובת הממסד בראשית שנות ה-70 לעליית ארגון "הפנתרים השחורים", כאשר בנוסף לדרישותיהם המתקדמות לחלוקה צודקת של משאבים חברתיים, חלקם נטו לשיתוף פעולה עם המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. זאת מתוך ראיה כי היהודים המזרחים (או היהודים הערבים) והפלסטינים הם החלקים המדוכאים ביותר של מעמד העובדים, וכי הממסד הציוני הוא זה המדכא את שניהם. לכן, ניסה הממסד ברשות מפא"י לעשות כל אשר ביכולתו כדי לחבל בפעילות הארגון, אם באמצעות טקטיקה של הפרד ומשול, ואם על ידי ניסיון לקנות חלק ממנהיגי הארגון באמצעות משרות וכסף.
כיום, המעמד השליט הישראלי נמצא במשבר ערעור לגיטימציוני ממספר גורמים: המעמד השליט הישראלי מנסה לפתור את השאלה הלאומית לאחר שעלויות הכיבוש הפכו לכבדות מנשוא, בעיקר למן פרוץ האינתיפדה הראשונה בשנת 1987: ההשקעות העצומות בביטחון; חוסר רצונם של המעסיקים הישראלים להשתמש בכוח עבודה זול מהשטחים עקב החרפת המצב הביטחוני, והוצאות הבנייה בהתנחלויות וההשקעה בתשתיות. גורמים אלו יצרו מעמסה פוליטית, כלכלית וחברתית.
סיבה מרכזית עקיפה היא התפשטות תהליכי הגלובליזציה ורצונה של הבורגנות הישראלית להשתלב במרחב האזורי מבחינה כלכלית, ולהרחיב את שווקיה. פריצת המשבר הכלכלי העולמי בסוף שנות ה-90, יחד עם חולשתה של הבורגנות הפלסטינית, הביאו להתרוששותה המואצת של האוכלוסייה הפלסטינית וגם להחרפת המשבר בתוך ישראל. התנפצותו של "שלום השווקים" כאימרתו של שמעון פרס, הובילה לפרוץ האינתיפדה השנייה ונוצרה החרפה באי הוודאות.
על רקע תנאים פוליטיים אלו התגבשו שני קטבים, המתנגדים למדיניות ההגמונית: מחד גיסא תנועת הסרבנים של לוחמים ששרתו בשטחים, ומאידך גיסא סרבנות מצידה הימני של המפה הפוליטית כגון: משרתי צבא המתנגדים לפינוי התנחלויות, מתנחלים המסרבים לפינוי בתיהם מטעמים דתיים ולאומניים של "ויתור על שטחי ארץ ישראל" או מתנחלים המתנגדים לתוכנית ההתנתקות של ממשלת שרון.
אל מול מציאות הקיטוב וההתנגדות למדיניותו, משתמש המעמד השליט בנשקי ההרתעה העיקריים שלו והם בתי המשפט, השירותים החשאיים ובייחוד השימוש במעצר מינהלי. התנהלות הליך משפטה של טלי פחימה מעורר תמיהה מכמה גורמים: בהחלטת המעצר המינהלי של נשיא בית המשפט המחוזי, אורי גורן, נאמר כי: "בהקשר זה יש לציין, כי מלאכת הסניגוריה נעשתה בהעדר אפשרות לעיין בחומר החסוי שהוגש לבית המשפט". (החלטה 92975/04 מתאריך 14/9/04). דבר זה מאפשר יתרון לקטגור ואילו מקשה בניית קו הגנה ללא מלוא חומר החקירה. בנוסף מסתמך השופט גורן על החלטת שר הביטחון: "ביסוד החלטתו של שר הביטחון עמדו שיקולים ביטחוניים בלבד, ואין המעצר מונע משיקולים פוליטיים שעניינם דעותיה הפוליטית של המשיבה".
מעניין הדבר מכיוון ששר הביטחון הוא בעל תפקיד פוליטי מובהק ובעל דעות פוליטיות, וכיצד הוא יכול להיחשב כגורם אובייקטיבי. יתרה מזו, ממשלתו חותמת על הסכמים עם פלג אחר מארגונו של זביידי, הלא הוא אבו מאזן יו"ר הפת"ח. עיקר הטיעונים (שנחשפו) שעל פיהם מתבססים עיקר האשמות כנגד פחימה היא הכניסה לשטחי A. כאן מתעוררת שאלה מדוע העונש על הפרת הצו הוא מעצר מינהלי, בעוד שהוא מופר מפעם לפעם אך לא כל מפריו נענשים במעצר מינהלי. מדוע לא חושפת המדינה את "המידע המבוסס", שבאמצעותו מסכנת פחימה את הציבור, "כדי שהציבור יידע להתגונן מפניה". מה שפורסם לבסוף מהחומר הסודי היה תיק מבצע המעצר של מבוקשי ארגון חללי אל עקצא, שהלוחמים איבדו בשטח, בו התנוססו תצלומיהם של המבוקשים יחד עם עזרי מודיעין של שטח המבצע. תיק זה נפל לידי המבוקשים ופורסם כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי. קל הניח בבירור כי המבוקשים, המודעים למעשיהם, זיהו עצמם בתמונות וכן את השטח המופיע בעזרי המודיעין, מה גם שרובם דוברי עברית והבינו כי החיילים הפושטים בשטח המחנה באים לעצרם.
יתר על כן, בכתב האישום לאחר מכן, הסתייגה המדינה מהאשמות כי פחימה קשורה לפעילות חבלנית ולאחזקת נשק, אך עדין דרשה את המשך מעצרה. כמו כן, לא נמצאו חומרי חבלה ונשק שהחזיקה, מלבד כנראה הפעם שירתה במטווח מאולתר בנשקו האישי של זביידי. בנוסף, זכריה זביידי, ממנהיגי ארגון חללי אל עקצא בג’נין, מתראיין וחושף עצמו לכל המעוניין, ואין הוא כ"סוכן חשאי" ממדינה זרה, כפי שהוצג בפי התביעה. באחד הדיונים כלל לא נתנה הזכות להגנה להשיב להאשמות, בתאונה כי החום הכבד באולם הדיונים לא מאפשר את המשך הדיון. כל הארכות המעצר סבבו סביב "המקורות החסויים" ו"המידע הביטחוני". דיון אחר על הארכת מעצרה של פחימה, נשא אופי פוליטי מובהק, כאשר הוא התקיים בפני אליקים רובינשטיין, שכיהן עד לא מכבר כיועץ המשפטי לממשלה, המוגדר כתפקיד פוליטי ובזמן כהונתו נקט בקו פוליטי די ברור.
בכתב אישור המעצר המינהלי כתב נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, אורי גורן, את הדברים הבאים: "כי לצד נחישותה של המשיבה לעסוק בפעילות טרור, היותה יהודיה, אזרחית ישראלית עלול לשמש הן מצידה והן מצד פעילי טרור פלסטינים משום תמריץ לביצוע פעולות טרור והשגת אמל"ח כחלק מניצחון תדמיתי בקרב דעת הקהל בעולם ובציבור הפלסטיני". מבין שורות אלו ניתן להבין כי טלי פחימה לא מהווה גורם המסכן פיסית את חיי אזרחי ישראל, אלא השופט גורן חושש מנזק תדמיתי הסברתי, מתוקף כך שאזרחית ישראלית תומכת במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. מעצרה והתנהלות משפטה של טלי פחימה מבטא את אופיו הפוליטי והמעמדי של בית המשפט, החוק ושירותי הביטחון. בית המשפט כלל לא הגן על זכויות האדם של פחימה, לרוב לא איפשר להשמיע את טיעוניה, וכמובן אישר את מעצרה המינהלי על בסיס "מידע חסוי" שמהר מאוד הפך לבדיה.
ניתן להסיק על השלכותיו הפוליטיות של המשפט כי המעמד השליט חושש מערעור שליטתו הפוליטית, וכן הוא חושש כי ההתנגדות למדיניותו רק תגבר, מכיוון שיש יוזמות של פעולות ישירות כנגד הכיבוש, מצד ישראלים כגון: הפגנות משותפות עם פלסטינים, מניעת עקירת מטעי זיתים ופעילות נגד בניית חומת ההפרדה, ומנגד יש את מאבקו של הימין על פלגיו הלאומניים והמשיחיים דתיים נגד תוכנית ההתנתקות ופינוי התנחלויות.
לפיכך, תגובת הנגד של המעמד השליט היא ניסיון לדיכוי פוליטי אם על ידי יצירת דמוניזציה לגורמים אלו, ואם על ידי שימוש אגרסיבי במערכת המשפט והשב"כ כשוט לביצוע מדיניות זו. גורם נוסף הוא חששו של הממסד כי הפלסטינים והיהודים המזרחים, המהווים את חלקיו המדוכאים ביותר של המעמד העובד, וכן הקירבה האתנית תרבותית יובילו להכרה משותפת על בסיס אתני ומעמדי ויצירת מאבק המוני. הדבר דומה למעצרו של מרדכי ואנונו, כי מלבד הערך הביטחוני שלא הוכח בפרסום ידיעותיו, מדובר במזרחי מהמעמד העובד שלא מסכים ופועל כנגד מיתוס הביטחון הישראלי והחשש שהוא יהיה סנונית ראשונה.
סיבה שלישית לתגובות הנגד הללו מצד הממסד היא, כי גם מרדכי ואנונו וגם טלי פחימה פגעו ביוקרתה של מערכת הביטחון, והיא מחפשת שק חבטות נוח. כידוע, לא פחימה ולא ואנונו באים מחוגי המעמד השליט או מקרב מרעיו, למשל אלחנן טננבאום, שבא מתוך הממסד הביטחוני ובעל קשרים ענפים עם האוליגרכיה, זכה לטיפול בכפפות משי מצד המדינה והשב"כ.
הניתוח שלך נכון, ואכן מדובר במאבקים מעמדיים, ופוליטיים. אך אני סבור גם ששני האנשים שהזכרת נוצלו כ"סוכנים משוטים" על ידי הארגונים, והדברים אינם כהווייתם בתקשורת. (הביטוי לקוח מכתבה של רון בן ישי בידיעות אחרונות לפני כמה שנים, לגבי וענונו). במקרה כזה, אין הניתוח משתנה, אלא מחריף, אך יש לחשוף את שיטת הפעולה הזו המכניסה את הציבור לשיתוק ברמת הניתוח וגם ברמת התגובה.ללא התייחסות לאפשרות זו, שהיא הסבירה ביותר בין אלה שהועלו עד היום, הניתוח הוא חלקי ולא אפקטיבי. כל הסבר אחר לפרשות הללו אינו מתקבל על הדעת.
אסור לשכוח דבר אחד: טלי פחימה, כמו מרדכי ואנונו, כמו הפנתרים השחורים, הם יהודים מזרחיים, ולכן הממסד חש שהוא יכול לדרוך עליהם, להשפילם ולהתעלל בהם. מדוע חוזרת התקשורת הישראלית, שופר הממסד, על עובדת היותה של טלי פחימה "המאהבת" של זביידי, ועל התנצרותו של ואנונו? מאותה סיבה שציירה בעבר את הפנתרים השחורים כעבריינים: כדי לגרום לדה-לגיטימציה שלהם בעיני הציבור הציוני-יהודי.
אני מסכימה אתך שדפקו יותר את המזרחיים פה, אבל לדעתי אתה מחמיץ את כל הפואנטה אם זה מה שנותר ממנה. אתה יודע מה זה מזכיר לי ? את המסקנות הממסדיות של הציונות מה"שואה" והנציזם…מה שנותר זה כאילו היתה קבוצה = גרמנית – שיום אחד התנפלה על יהודים והרגה אותם. נותר הצד שבעצם לא הכי חשוב -אם כי חשוב גם – מהתופעה הזו. הממסד הזה שעושה את הדברים האלה הוא לא לגיטימי, ולוקה בניצול, שחיתות, אכזריות והפרה שיטתית של זכויות אדם של יהודים, ערבים וכולי. הממסד הזה הוא כזה בגלל טוטאליטריות, אידיאולוגיה גזענית באופן כללי, ושחיתות. כמובן, המזרחיים הם קורבן או היו קורבן קל, ויש עוד, וזה יכול להיות אשכנזי אם הוא מוחלש חברתית. תתמקד במאפייני הממסד, ולא בצבע של רוב חבריו, או חלק מקורבנותיו, זה יהיה הרבה יותר יעיל בניסיון למגרו. כך למשל, נושא הגזזת, הפך ל"עדתי", ומחמיץ את הפוטנציאל של המאבק לחשוף שיטות פעולה כלליות יותר, בתחום הזה. חבל שהקורבנות נופלים לקטיגוריות של הגזענים ומחלישים את עצמם ומפוררים את המאבק.
ברמת הניתוח התרבותי, אני מסכימה ששיטות הפעולה והחשיבה שייכות לבית הגידול של עלית האשכנזית-ציונית, ואפשר להמשיך משם את הניתוח.
ראשית, חללי אלאקצא ולא אלעקצא.
שנית, אבו מאזן אינו "פלג מארגונו של זבידי" אלא יו"ר פתח, הארגון שזבידי פעיל בזרוע הצבאית שלו.
שלישית, לדבר על הלוחמים המסרבים לשרת בשטחים כעל הקוטב השמאלי של התנגדות למדיניות השלטון זה עוול למציאות. הקוטב העיקרי של התנגדות למדיניות השלטון הוא כמובן האנתיפאדה, אבל גם אם לא סופרים אותה, אז הסרבנים-הלוחמים הם רק חלק ממערך יותר גדול ומורכב של התנגדות למדיניות הכיבוש והאפרטהייד.
יש לשים לב טלי פחימה כמו מרדכי וואנונו מגלמים במעשיהם ובהוויתם התרסה מול מבנה הכוח בחברה הישראלית. טלי פחימה מציגה במעשיה שני אתגרים בלתי נסבלים מבחינתה של חברת האפרטהייד-הגזענית בישראל – באחת היא חשפה את המבנה השקרי ותעמולת הכזב והדמוניזציה השיטתית של האויב הפלשתיני והציגה אותו כדמות אנושית, פשוטה, הנאבקת על כבודה וזכויותיה – במקום הדמון שמערכת התעמולה הכוזבת מנסה לשטוף את מוחינו – אבל המעשה השני הוא במידה רבה חשוב מזה, טלי פחימה כמו גם וואנונו מציגים במעשה שלהם חלופה, אמיתית נוקבת הומניסטית של שיתוף בין יהודים-ערבים לערבים פלשתינים , במקום לאומנות-פאשיסטית ושינאת ערבים של המזרחיים כמעשה חנופה להגמוניה האשכנזית הדכאנית מציגים טלי פחימה וואנונו את היפוך הדברים בדיוק רב. מבחינה זאת חייבים להודות : – אכן פחימה וואנונו מהווים " סכנה בררה ומיידית " למבנה הכוח הדכאני בחברה הישראלית, הם מערערים באחת את עתודות השינאה המפוברקת של " מזרחיים " כבסיס להמשכו של הסכסוך וכמאגר בלתי נדלה של כוח פוליטי להמשך הכיבוש ודיכוי. – מבחינה זאת העונש המגיע לפחימה וואנונו הוא לפחות …פרס נובל לשלום !!!
תחזקינה ידי השניים הללו גם יחד !!!