היום, האחד במאי 2005, עומד להתמנות פרופ’ סטנלי פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל. זה אולי יותר מסמלי שביום הזה, יום העובד הבינלאומי, יקבל האזרח האמריקאי פישר שגרם לנזקים כה גדולים לעובדים בכל מקום בו פעל (והוא פעל בכל העולם השלישי ומזרח אירופה) את אחד התפקידים המרכזיים במשק הישראלי. זהו אותו אזרח אמריקאי שכבר ב-1985 לחץ על ממשל ארצו שלא להעניק סיוע כלכלי לישראל כל עוד הממשלה לא מבצעת את "הרפורמות הכלכליות" שעיקרן הפרטה והעברת הבעלות של אמצעי הייצור לידי בעלי הון וחברות רב-לאומיות אמריקאיים.
ומה לפישר וליום העובד הבינלאומי? מינויו של פישר הוא ביטוי נוסף ליחסי הכוחות החברתיים הקיימים בישראל. יחסי כוחות הנוטים בבירור לטובת בעלי ההון המקומיים ועמיתיהם שמעבר לים. בואו של האזרח האמריקאי פישר, הינו חלק מהמדיניות הכלכלית וחברתית של ממשלת הליכוד בסיועה האדיב של מפלגת העבודה.
ומדוע חשוב להבין את יחסי הכוחות החברתיים בקפיטליזם הישראלי? כי אחד במאי הוא יום הכיפורים של מעמד העובדים. או במלים אחרות – זהו יום של מאבק, אבל גם של חשבון נפש. חשבון נפש שכה חסר בארגוני העובדים, וההסתדרות בראשם. ארגוני עובדים הניצבים מזה שנים בפני התקפה בלתי מרוסנת מצד בעלי ההון וממשלתם.
ומה בדיוק רוצה הממשלה? כאמור ממשלה זו משקפת נאמנה את האינטרסים של השכבה העליונה של בעלי ההון, בייחוד בעלי ההון הפיננסי, הקשורים בקשר אמיץ עם האימפריאליזם, בייחוד האימפריאליזם האמריקאי. צו השעה של האימפריאליזם האמריקאי בעולם הוא שליטה על שווקים ומקסום רווחים. ועל השווקים ניתן לשלוט בכמה דרכים – כולל דרך הכיבוש הישיר (ע"ע מלחמת עיראק). הדרך למקסום הרווח היא מורכת מקצת. כי לא ניתן לכבוש צבאית כל מדינה בה החברות הרב-לאומיות האמריקאיות חפצות להגדיל את רווחיהם. לשם כך נחוצה עזרתן של שכבות בעלי הון מקומיות וממשלות. כי האינטרס המשותף של הקפיטליסטים משם ומכאן הוא "הגמשת שוק העבודה", "הגדלת פריון העבודה" ו"ייעול הייצור". כל אלה הגדרות הבאות להסתיר מציאות עגומה של העמקת ניצול העובדים. ניצול שמתורגם במונחים של "הוזלת העבודה", או פגיעה ישירה או עקיפה בשכר העובדים.
אז מהי מטרת מדיניות הממשלה? הממשלה חותרת במהירות להוזלה של שכר העובדים על מנת להבטיח גידול מתמיד של שיעור הרווח של בעלי ההון, ובייחוד במערכת הפיננסית (בנקים וחברות ביטוח), המונופולים הפרטיים הגדולים (בבעלות מקומית וזרה) וחברות היצוא (אף הן בבעלות מקומית וזרה). בשם "הוזלת העבודה" ניתן לנקוט באין-ספור צעדים: פיטורי עובדים המוניים והעמקת האבטלה (על מנת שהיצע העבודה יגבר על ביקוש לעובדים וכך לגרום לירידת השכר), הפרטות מסיביות, פגיעה בקצבאות וה"רפורמות" למיניהן (רפורמה במיסים, רפורמה בחינוך – ועדת דברת, רפורמה בנמלים, רפורמה בפנסיה…). בחינה ולו שטחית של רווחי הבנקים, חברות הביטוח והחברות המונופוליסטיות (בייחוד אלה שמייצרות לשם יצוא) מוכיחה עד כמה הצליחה מדיניות הממשלה. יש המדגישים את רמת השכר הבלתי נתפסת של ראשי המערכת הבנקאית כסמל לריקבון בחברה הקפיטליסטית הישראלית. למשל, חמשת בעלי התפקידים הבכירים בבנק הפועלים (הבנק שהופרט לטובת משפחות אריסון ודנקנר) השתכרו בשנה שעברה 25 מיליון שקל. אבל זהו כסף קטן לעומת המיליארדים שגרפו בעלי הבנקים, בייחוד מן הריביות הגבוהות שמשלמים משקי הבית, הסוחרים הקטנים ובעלי המלאכה.
להסביר, לארגון ולהנהיג
עד כאן ארבע הקושיות ותשובותיהן. אבל תשובה החשובה היא החמישית – המענה החברתי למתקפה הבלתי מרוסנת של בעלי ההון וממשלתם. ובמרכזה של התשובה החברתית הסוגייה: איך לשנות את יחסי הכוחות. וזו תשובה פוליטית המתייחסת לכוחו של מעמד העובדים מול בעלי ההון, על האסטרטגיה שלו ועל האפשרות "לתת פיט" ולנצח במערכה.
כוחו של מעמד העובדים לא נמדד רק במשקל העובדים ובני משפחותיהם בחברה הישראלית. כי במונחים מספריים, מעמד העובדים הוא המעמד הגדול בישראל. כוחו נמדד בעיקר בתודעתו המעמדית. וכאן טמונה הבעיה. התודעה הרווחת בקרב העובדים איננה התודעה המעמדית – אלא אי-שבעיות רצון מהמצב הכלכלי והחברתי, יחד עם נכונות למאבק (ולפעמים מעבר לנכונות, גם הרצון לצאת למאבק) אבל ללא אסטרטגיה כוללת לשינוי חברתי מן היסוד.
שלושה הם המכשולים העומדים בפני התעצמות התודעה המעמדית:
- חלקים גדולים של המעמד אינם מאורגנים והיו לטרף קל לניצול בידי בעלי ההון המקומיים והזרים.
- רוב העובדים מעצבים את התודעה "תודות" לאמצעי התקשורת שבבעלות פרטית או ממלכתית השטופים מסרים לאומנים, גזעניים וניאו-ליברליים.
- הנהגה מעמדית כמעט ואינה קיימת. אם לשפוט על פי העמדות הננקטות בשאלות יסוד על ידי האיגודים המקצועיים הגדולים (ההסתדרות הכללית, הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים) התודעה המעמדית רחוקה מהם כמזרח ממערב.
לכן, בפני אלה הדוגלים בחיזוקם של ארגוני העובדים, העמקת התודעה המעמדית והשינוי החברתי מן היסוד (שלילת הקפיטליזם וקידום הסוציאליזם) עומדות שלוש משימות עיקריות: לארגן את העובדים (כשני-שלישים מכלל העובדים אינם מאורגנים!), להסביר את עיקרי הפוליטיקה המעמדית ולהנהיג בכל מקום בו העובדים מתארגנים ונלחמים על זכויותיהם.
אם כך, ההסתדרות צריכה לקפל את הדגל. הרבה היא לא עושה כדי לעזור לחלשים. היא משחקת במשחק של החזקים ובכלים שלהם.
דבר נוסף, והוא מופנה לכל המגיבים בדיונים על פפה והחרם. רק כשתתחילו להגיב במאמרים חברתיים כמו שאתם מגיבים במאמרים על ציונות וכיבוש או אז ייגמר הכיבוש וייגמר הניצול. עד אז הוויכוח במדינה יהיה על מהות הסנטימטר.
כה לחי אפרים דוידי.
אני מסכים עם התפיסה שאתה מבטא וגם עם התסכול שאתה מבטא.כיצד לחדור דרך ההגנות שבנתה השיטה המערבית. הגנות שמזכירות לי את ההגנות של שדות מגנטיים בסרטי מד"ב.
נדמה לי שכל זמן שנשחק בתוך המסגרת שאנחנו משחקים -אין לנו שום סיכוי לחדור לתודעת הציבור. למה אני מתכוון מסגרת? כמובן לא למסגרת החוק. כוונתי לשפה, לארגון וכו’.
שימוש במונחים כגון: "מעמד"."ארגון עובדים"
מעורר אסוציאציות שמשמשות כשדה מגנטי שמונע כל חדירה לתודעה.
המונח מעמד התאים למרכס לפני 130 שנה. היום הוא מונח אנכרוניסטי למרות שהוא מבטא מצב אמיתי לדעתי- אך לא לדעת רבים מהשכירים. רבים מהשכירים -ואינני מתכוון לגליה מאור שגם היא שכירה -אינם רואים עצמם כאותו מעמד כמו עובדי הנקיון בבתי החולים. מבחינה עיונית כל התחום של "העובדים" מול "בעלי ההון" הוא שממה מחלטת ולא התחדש או התעדכן בו כמעט כלום מאז מרכס.
הארגון הריכוזי של ההסתדרות שנסמך על חקיקה (מאד נוחה לבעלי ההון) לעולם לא יחדור לתודעתם של מרבית השכירים בישראל. הוא מעורר התנגדות רגשית.
ההסתדרות צריכה לשנות מנטליות. היא צריכה לעודד התארגנות וצמיחת מנהיגים מקומיים. היא צריכה לוותר על הכוח שיש לה ופועל היום לרעתה ולעזור לכוחות חדשים לצמוח מלמטה. אני משוכנע שאנשים יודעים שצריך להתארגן, אך אינם רוצים להתארגן בדרך המקובלת. לא אאריך ואפרט יותר.
בהפגנת ה-1 במאי של חד"ש בנצרת?
האם נצרת כבר לא נמצאת בישראל?
או אולי הבעייה היא עם חד"ש?
מק"י הישנה של מאיר וילנר ותופיק טובי היתה נוהגת לצעוד עם שני הדגלים: דגל המדינה והדגל האדום.
את צודקת בקשר לרמת העניין ב"כיבוש" האקזוטי לעומת הלחם והחמאה שהם בבסיס וביסוד של הכל.
הסיבה היא פשוטה, רוב רובו של השמאל הישראלי אוכל ומתפרנס טוב על חשבון הפועלים, הערבים, ושאר האנשים שמביאים את האוכל לשולחנו, ונעים יותר לכתוב עליהם כאשר הם "אסירים פוליטיים בשכם", זה הרבה יותר משמעותי ורומנטי מאשר סתם ניצול אפרורי, כלכלי, שמאפשר כמובן את הפריוילגיה של לכתוב על זה.
חייבים להודות שהשמאל הישראלי, כמו השמאל האמריקאי (ובניגוד לאירופי ולדרום אמריקה) זה אליתה אינטלקטואלית בורגנית שאם יקחו לה את ההטבות תחשוף את ציפרניה המאד לא "סולידריות" עם העמלים. לכן, עדיף לדשדש במימי הכיבוש, שנותן לכל זה נופך הרואי ומרוחק מספיק. אגב, לספין שניקרא הכיבוש המשחית שותפים כולם, מימין ומשמאל כדי לשמר את הסטטוס קוו. המאבק יתרחש מלמטה, ולא מאתר הגדה השמאלית. זה נכון שהכיבוש רע, אבל בוא לא ננתק אותו מן המבנה הכלכלי-גזעני של ישראל, גם בגבולות המקודשים של ששים ושבע.
חפשי את הכסף, ותביני את התשובה.
מסכים עם כל מלה, שכתבה שלי. ההסתדרות סיימה את תפקידה כבר לפני עשרים שנה. היום, נחוץ לנו ארגון עובדים רדיקאלי אמיתי – או שותף בשלטהון ובדיכוי החלשים. משהו *באמת* מהפכני, לא מערכניקי מסואב, עתיק ורקוב.
ואם לא היו דגלי ישראל בהפגנה ההיא, זה כבר סימן מעולה.
הדגל הציוני בהפגנות 1 במאי של מק"י הוא בזיון. הבזיון היותר גדול הוא שהנהגת מק"י נהגה לספר לפעילים (בעיקר הפלסטינים שזה הפריע להם) שהחוק הישראלי מתיר להניף דגל אדום רק ביחד עם דגל ישראל….
טוב מאד שבנצרת כבר אין את דגלי האפרטהייד הציוני, נקווה שכך יהיה להבא גם בתל-אביב.
האם היא העמדה המסורתית של וילנר וטובי שחייבו את קיומה של מדינת ישראל, או עמדת הפק"פ של שנות ה-30, שנות הברית עם המופתי, ואבנאא על בלד שדוברו הגיב לעיל?
צ"ל אבנאא *אל* בלד.
למי שעוד זקוק להוכחה עד כמה האידיאולוגיה הציונית (וכל אידיאולוגיה, דתית או לאומית) פוגעת במאבק העובדים, נא לשים לב איך גם דיון זה סטה מהנושא הישר אל שאלת מי הלך עם איזה דגל באיזו הפגנה. כך לעולם לא יהיו העובדים מאוחדים!
האם אתה מאמין לרגע שהעובדים ב*מדינת ישראל* (הקיימת עדיין) יהיו ‘מאוחדים’ תחת הדגל האדום ודגל פלסטין?
אולי לא מדובר כלל בעובדים, אלא ב’רבולוצרים מקצועיים’?
כשויקי כנפו צעדה לירושלים עם דגל ישראל ענקי, כמה גופים ואנשים פלסטינים בלעו את הצפרדע והצטרפו, המסר של "כולנו יהודים" לא הביא להם כלום, גם לויקי כנפו הוא לא הביא הרבה.
אחר כך אמרה הגברת כנפו באחת מהרצאותיה שכל הדרך לירושלים היא התפללה שהבדואים שצעדו איתה לא יאנסו אותה בדרך, אמרה ואיפשרה ליהודים כשרים לסחור באברי גופה העירומים, מילא, זכותה.
מה שמרתק בכל העסק הזה הוא הקלות שבה מגינים על זכותם של ציונים לא לראות דגל פלסטין בהפגנה שלהם (מי דרש בכלל ?) אבל מצפים מפלסטינים לקבל את דגל האפרטהייד ליד הדגל האדום.
לגזענות, לסוציאליזם ולאחוות העמים, איכס.
יורם בר-חיים, לא דובר של אף תנועה, חבר מהשורה באבנאא אלבלד.
1. הדגל האדום מספיק בכדי לאחד את העובדים. אני לא מתעלם מהעניין הלאומי (או שמא לאומני?!), אני רק ציינתי את עוצמתו- עובדה שענייני הדגלים חשובים פה כל כך לכולם. בשטח לא ניתן להתעלם מהעובדות- מאבק מעמדי בישארל לא קיים כמעט בגלל המאבק הלאומי, ובגלל שלרבים מ"הסוציאליסטים הציוניים" חשוב יותר דגל ישראל מהדגל האדום.
2. מה זה רבולוצרים? אם אתה מתכוון לאנשים מבין העובדים שתפקידם לארגן ולנהל את המאבק הדב חשוב מאוד כי לרוב העובדים אין הרבה זמן פנוי לכך (ואני בטוח שאם אתה עובד אז אתה מודע לכך…) – לפחות יש זמן להגיב ברשת…
הוא שאמרתי.
מאמר שעוסק במהות קיום העבודה והעובדים הופך בין רגע לדיון על דגל ולאום.
עם אנשים כמו חלק מהמגיבים פה אכן אין תקומה לשינוי חברתי. לכו לשחק בדגלים.
הנה כאן אפשר להתחיל להתאמן
— קישור —
הכותבת שלי צודקת. כערבי אני חייב לציין שאני קרוב יותר לדעותיו של החבר דוידי מאשר לדעותיהם של כל מיני אנשים שנעשו "מגיני הערבים", אבל למעשה מפצלים את מאבק בין יהודים לערבים. דווקא בעת הזו צריך למצוא את משותף, את המאחד בין עובדים יהודים לערבים ואשמח שגם עיתון כמו "אל אתיחאד" יפרסם את הרשימה של דוידי. לגבי העיתונים האחרים שבשפה הערבית (המפלגתיים, האיסלמיים או מסחריים) כולם משרתים את הסדר הקיים, את קפיטליזם; ולא מוכנים להתמודד התמודדות אמיתים עם השיטה הקיימת.
אחמד, ברמיזות שלך אתה בעצם פוסל את הדברים של יורם כי הוא יהודי, לא מוצא חן בעיניך שיהודי יבקר הנפת דגלי ישראל ויהגן על הנפת דגלי פלסטין.
אז הנה, אני ערבי ואני עומד מאחורי הדברים של יורם, יש המון סוציאליסטים ערבים שמסכימים איתו ויש כאלו שלו. אז עכשיו זה בסדר ? עכשיו אפשר להתווכח על העמדה ולא על מוצאו של הכותב ?
אתה ממש אינטרנציונליסט גדול…
לאפרים:
צודק כותב המאמר שבין הסיבות למצב הקיים
חוסר בהנהגה מעמדית.
וכוון שהתנאים האוביקטיביים שכל כך טוב
פורטו במאמר,קיימים ועוד איך קיימים,הייתי מדגיש שזו הבעייה המרכזית.
ללא הנהגה מעמדית,עם תוכנית ואסטרטגיה
ברורות ובלתי מהוססות,ללא גמגומים(תמיכה
בתקציב האוצר,לדוגמה)אין לצפות לכל שינוי,
אלא כשההתפתחויות יחמירו עד כדי כך,שהמעמד
עצמו יקח את הדגלים מידי ההנהגות הכושלות.
לא ניראה לך משונה שאתה חי ועובד במדינת ישראל ואולי מגדל בה משפחה ובה נמצא עתיד ילדיך – ואתה מניף בה את הדגל של יישות אחרת?
האם פירוש הדבר שאתה שולל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה לראות את פלסטין הערבית על חורבותיה?
ניראה לך תקין שבמדינה כמו צרפת תושב אלזס יוריד את הדגל הצרפתי ויניף את דגל גרמניה? או בטרנסילווניה שרומניה בן המיעוט ההונגרי יסיר את הדגל הרומני ויניף את דגל הונגריה?
ואם זה ככה, האם אתה מבין שיש הרבה יהודים שלא רוצים להיות איתך במדינה אחת ורואים בך אוייב? והאם אתה באמת חושב שהדרך הזאת תביא טוב כלשהו לעם שלך?
דגל העובדים הוא הדגל האדום.
אין זאת אומרת שלא ניתן להניף לצדו דגלים או סמלים משניים, אם הם מייצגים תת-מאבקים צודקים במסגרת המאבק הכולל נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם.
לפיכך יש מקום לדגלים לאומיים ב-1 במאי, כי הקפיטליזם בימנו מוחק את הגבולות הלאומיים ומבטל למעשה את ריבונותן של מדינות הלאום בפני כוחם של התאגידים ומוסדות ההון הבינלאומי.
אין מדובר רק על דגלים של עמים חסרי מדינה, כמו דגל פלסטין, אלא גם עמים שפורמלית נהנים מעצמאות, אך למעשה נרמסים תחת מגפי ההון.
בצרפת, בונצואלה, בקובה, בלוב ובארצות רבות אחרות המאבק נגד ההפרטה והעוני והמאבק למען עצמאות הלאום חד הם.
אילו היה דגל המסמל את האומה הישראלית, כלומר את כל מי שנושא אזרחות ישראלית, בוודאי שניתן ראוי היה להניפו בגאון ב-1 במאי, שכן כל מדיניותו של נתניהו מורכבת מאוסף תכתיבים חיצוניים, העושים חוכא ואטלולא מריבונותה של המדינה.
אולם דגל ישראל הנוכחי אמור לייצג רק את הציבור היהודי-ציוני, המוגדר בקריטריונים שבטיים, לא לאומיים, וכדי לשמר את זכויות היתר שלו במדינתו הפך קלגסו הקטן של הקלגס הגדול שמעבר לאוקיינוס, ומתגאה בהיותו עבדו הנרצה.
אנו בפורום האזרחי סבורים שיש לעצב דגל שייצג את האומה הישראלית, כלומר את כל אזרחי ישראל ללא קשר לתחושותיהם הסובייקטיביות.
"בצרפת… המאבק נגד ההפרטה והעוני והמאבק למען עצמאות הלאום חד הם."
לא רק בצרפת, אלא גם בגרמניה, בבריטניה, באיטליה, בספרד, בהונד ובבלגיה, ובעיקר ברוסיה – בכל המדינות שלנין הגדיר כ’אימפריאליסטיות’ מתנהל המאבק לעצמאות הלאום תחת דגל המדינה.
מה, נשאיר את המאבק לעצמאות לקדאפי ולקסטרו?
ואללה יופי, ניסיתי להביא טיעון קטן וישר קופצים לי עם טרנסליבניה ואלזס (מחוזות אהובים על אלו שרוצים לטשטש ולקבור בעיות).
אז ככה חביבי, אני לא אלזסי ולא טרנסילבני ולא שום מיעוט לאומי אחר, אני בן לעם שחי בארץ הזו ורובו גורש. ולשאלתך, נראה לי מאד בעייתי שאנשים יבואו לארץ כשהם מניפים דגלים של ישות שהם המציאו ואז יגרשו את תושבי הארץ וידרשו ממי שנשאר לאמץ את הדגלים שלהם.
אני לא שואל אף אחד איזה דגל להניף ובינתים נראה שמה שלא הביא כלום לעם שלי זה הליקוק לציונים.
"גם אלזסים וטרנסילוונים חיים בארצם מדורי דורות – כניראה יותר זמן ממה שאתה ואבותיך חיים בא"י"
נכון מאוד, ואכן אין מה שינע מאלזסי לגור בכל יישוב צרפתי, לכהן כראש ממשלת צרפת או לשוב לצרפת לאחר שעזב אותה. כאשר יוכל ערבי לגור בכל "יישוב קהילתי" או קיבוץ, לכהן כשר בממשלה ולקבל תקציבים זהים לשאר תושבי המדינה (כשם שמקבל אלזסי בצרפת או טרונסילווני ברומניה) הההשוואה תהיה, אולי, במקומה.
"מצידי תניף כל דגל שתרצה (ושמותר לפי החוק), רק אל תספר לי על מעמד הפועלים וכיו"ב"
לא ידוע לי על מישהו שמאלץ אותך להקשיב ל"סיפורים" על מעמד הפועלים. אילו דגלים צריך להניף כדי לספר לך משהו? ואם יניף גסאן את דגל המדינה, יתקשט בסמל ההסתדרות הציונית וירשם בספר הזהב של הקק"ל האם תסכים להאזין לסיפור שלו?
"תבדוק בהזדמנות את תמותת התינוקות ותוחלת החיים של הערבים בישראל "
סוף סוף יש ביננו הסכמה- חשוב לבדוק את תמותת התינוקות ובפרט ביישובים ה"בלתי מוכרים" בנגב.
אגב: תמותת התינוקות של יהודים בישראל נמוכה משמעותית מתמותת התינוקות בשטעטל בפולין – אילו מסקנה פוליטית עלי להסיק מכך?
גם אלזסים וטרנסילוונים חיים בארצם מדורי דורות – כניראה יותר זמן ממה שאתה ואבותיך חיים בא"י.
מצידי תניף כל דגל שתרצה (ושמותר לפי החוק), רק אל תספר לי על מעמד הפועלים וכיו"ב.
ואגב, אולי תוכל להצביע על ה’הישגים’ שהעם שלך זכה להם במהלך הג’יהאד תחת הנהגת המופתי אל חוסייני וערפאת?
אולי דווקא הניסיון להתפשר עם הציונים השנואים עליך ושיתוף הפעולה איתם יביאו לעמך הישגים? תבדוק בהזדמנות את תמותת התינוקות ותוחלת החיים של הערבים בישראל ואולי גם את רמת חייהם, רמת ההשכלה וכד’ בהשוואה למה שהיה להם לפני 48′. מעניין לאיזה מסקנות תגיע.
אף פעם לא לגמרי מאוחר לעשות חושבים.
מי שלא רוצה להיות איתי באותה מדינה לא חייב, העולם גדול ורחב. אני לא מגרש אף אחד אבל מי שקשה לו לחיות איתי בארצי הוא חוצפן.
לנין אכן סבר שבמערך האימפריאליסטי אומות עשויות להיות גם מדכאות וגם מדוכאות, כמו הפורטוגלית, שמצד אחד החזיקה עדיין בקולוניות ומצד שני הלכה כלכלתה והשתעבדה להון של מעצמות אימפריאליסטיות חזקות יותר.
כיום כל אומה היא מדוכאת במידה זו או אחרת, כי בימנו מדכאי האומות אינם טורחים ללבוש צורה של אומות אחרות, אלא מופיעים בדמותם האותנטית, ללא מסכות: תאגידים ובעלי הון.
גם בארצות הברית ניתן לתבל את המאבק המעמדי והאנטי-אימפריאליסטית בארומה של לאומיות אמריקנית ישנה, הנוטה לבדלנות ולאי התערבות בענייניהן של אומות אחרות.
שלטונו של בוש מסמל בין השאר את גט הכריתות שהעניק הימין האמריקני לרגשות אלה, שבעבר היו סימן ההיכר שלו, ולכן הן פנויות כעת לשימושו של השמאל הרדיקלי.
האם גם בישראל "ניתן לתבל את המאבק המעמדי והאנטי-אימפריאליסטית בארומה של לאומיות ישראלית ישנה, הנוטה לבדלנות ולאי התערבות בענייניהן של אומות אחרות" – למשל הציונות מבית מדרשם של טבנקין ומאיר יערי?
ושאלה שנייה: כלום אינך סבור שאילו ארה"ב היתה נשארת במסגרת של ‘לאומיות אמריקנית ישנה, הנוטה לבדלנות ולאי התערבות בענייניהן של אומות אחרות’ אתה ואני וכל בני עמנו ועמים אחרים היינו היום מריחים את הצמחים מלמטה?
ואגב, העמדה שאתה מייחס ללנין איננה שלו. קרא מה שהוא כתב לאחר פרוץ מלה"ע ה-1, למשל ביחס ל’אימפריאליזם הקטן’ של בלגיה או אפילו ביחס לסרביה: ברגע שהן הפכו לחוליות בשרשרת האימפריאליסטית נגמר בשבילו הסיפור של ‘אינטרסים לאומיים’. אני מתפלא שבתור ‘מארקסיסט-לניניסט’ אינך יודע זאת.
חוץ מניבולי פה אופייניים אין בתגובתך כלום.
מאחורינו דורות של מלחמה עם ערביי א"י. כמה שנות שלום יחוללו נפלאות במצבם האזרחי, הכלכלי והתרבותי של ערביי ישראל, ורובם יודעים זאת ונמאס להם מההסתה הלאומנית ומפחת האש ע"י הקנאים. הם נתנו ביטוי לרחשי ליבם בהשתתפותם האפסית ב’ארועי האבל’ על מות ערפאת, למשל, ובהזדמנויות אחרות.
אין ספק שצריך לבטל את האפליות הקיימות נגדם, ומצידם צריכה להיות השלמה עם מדינת ישראל וזניחת המאבק לביטולה, והבנה שזכויות לאומיות (להבדיל מאזרחיות, דתיות ותרבותיות) לא יהיו להם בה. לא יהיו ‘פלסטינים ישראליים’ (להבדיל מערבים ישראליים).
אתה צודק שתמותת התינוקות בישראל נמוכה מזאת שהיתה בשטעטל בפולין. הסיבה ברורה: מצבם הסוציו-אקונומי של היהודים בישראל טוב לאין ערוך ממה שהיה שם.
גם מצבם של הבדואים, אפיל בכפרים הבלתי-מוכרים (שאני בעד להכיר בהם ולקדם אותם) הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר, ובוודאי ממצבם במדינות ערב.
אפילו הבדואים בסיני חיו תחת השלטון הצבאי של ישראל הרבה יותר טוב מאשר תחת שלטון מצריים המיישבת שם מתנחלים מצרים מקהיר ואלכסנדריה הלוקחים לבדואים את הפרנסה ומתייחסים אליהם כאל זבל.
בביקורך הבא בסיני כדאי שתשאל אותם.
טבנקין:
ככלל אי אפשר, כי הציונות של טבנקין ומאיר יערי הטיפה ל"עבודה עברית" ול"גאולת הקרקע", כלומר לנישול הפלשתינים (או "הערבים", זה לא משנה)מאדמתם וממקומות עבודתם, ולשם כך היה צורך בחסות של מעצמה אימפריאליסטית כלשהי. פעם בדמות "הצהרת בלפור" ופעם בדמות "ברית אסטרטגית" עם ארצות הברית.
מה שאולי אפשר הוא ליטול אלמנטים מסוימים בבניין העל הציוני (פולקלור, שירה, לבוש וכד’)ולהשתמש בהם כנגד הציונות עצמה.
למשל, הבוז שהציונות רחשה ל"יהדות הגולה" היה רק בחזקת פולקלור. בפועל התייחסו אליהם תמיד כאל נכס אסטרטגי. אבל הקריאה "מה לנו ולהם", שאני מרבה להשתמש בה כאחד הנימוקים נגד חוק השבות, חודרת גם למי שכל הווייתו המחשבתית מבוססת על האידיאולוגיה הציונית.
במאבק נגד הגלובליזציה התרבותית (התנגדות לריבוי מילים אמריקקיות בדיבור העברי, העדפה ושריון למוזיקה עברית בערוצי הרדיו והטלוויזיה, התנגדות לרעיון הנואל של החלפת אותיות הכתב לכתב הלטיני) נוטלים חלק אנשים רבים דווקא בשם הציונות, אבל אני לא מכחיש שעבורי מדובר בין השאר בצורך לחבל בזיקה העזה שבין התנועה הציונית (שמראשיתה ביקשה להוות את "חיל החלוץ של אירופה בתוך אסיה") למה שקרוי "העולם המערבי".
ארצות הברית:
אם אני מבין למה אתה רומז, הרי שארצות הברית ראתה לנכון לפתוח את החזית השנייה באירופה רק כשנראה היה שברית המועצות הודפת את הפלישה הנאצית.
את העולם הצילו חיילי כל הצבאות והמחתרות שנלחמו בנאצים, אבל חיילי הצבא האדום הצילו את כל אחיהם לנשק.
ברור שפטריוטים אמריקנים אמיתיים, ולו רק בשם חייהם וביטחונם שלהם ושל ילדיהם, התנגדו ומתנגדים למעורבותו של הממשל, הביון והצבא האמריקנים בוויאטנאם, בקוריאה, בצ’ילה, בקובה, באיראן, באפגניסטאן וכו’, וכיום בעיראק ובוונצואלה.
לנין:
הדברים על פורטוגל מובאים במאמרו של לנין "האימפריאליזם כשלב עליון של הקפיטליזם". לא אמרתי שהוא הראשון בעולם שהגה אותם.
אהמ.. סליחה על הבורות.
יש משהו ראוי באופן מיוחד בעבודת כפיים? האם יש ערך מוסף להיותך חופר בורות באדמה למחייתך? או פועל במפעל פטרוכימי(בבעלות המדינה, הכנסייה או בעלי ההון שכל אחד יבחר את מה שמתאים לו) או ממיין תפוזים?
מה לא בסדר בדיוק במי שבורח מעבודת כפיים כמו מאש?
אשר,
חלק ניכר מהיהודים ש"עלו" ממרוקו ומתימן עסקו בחקלאות. לא ספסרות קרקעות ולא חכירת קרקעות, עבודת אדמה ממש.
חלק אחר היו בעלי מלאכה ועסקו כל ימיהם בעבודת כפיים: צורפות, נפחות, רצענות ועוד ועוד.
מתוך שלושה מיליון וחצי יהודים בפולין הרוב המכריע היו פועלי דחק קשי יום, מהתחתית שבתחתית של הסולם החברתי.
והיום? חלק ניכר מיהודי ארצות הברית הם עובדים שכירים, חלקם בתעשייה. לפני כשנתיים הוצגה בעיתון "הארץ" סדרת צילומים מניו יורק של יהודים חרדים בעבודתם (הכוונה שם הייתה להציג ניגוד לחרדים החיים כאן): אחד מעמיד קיר לבנים, השני נוהג בטוסטוס ומחלק עיתונים וכו’ וכו’…
לא כל היהודים בארצות הברית עובדים. רבים מהם מובטלים. לאחרונה שמעתי נתון לפיו קרוב למחצית מיהודי ארה"ב חיים מתחת לקו העוני, ואחד מכל חמישה יהודים בניו יורק הנו מובטל.
התדמית של היהודי העשיר, הסוחר, המלווה בריבית, המלהג כל ימיו על מניות ואגרות חוב, הבורח מעבודת כפיים כמאש, אינה אלא קריקטורה אנטישמית חסרת שחר, שאומצה בשתי ידיים על ידי הציונות.
ליובל הלפרין:
דעתך ש"כיבוש העבודה העברית" הייתה מכוונת לנישול הפלסטינאים הינה חד-
צדדית,והיא אמת אבל חלקית.וככל אמת חלקית,
היא טועה ומטעה.
צד נוסף של"כיבוש"זה,היה להפוך את העולים
הסוחרים,האינטלקטאלים,בני בורגנים או זעיר-
בורגנים לעובדי כפיים,בחקלאות ובתעשייה,ולהביא ל"נורמליזציה" של העם היהודי,על פי בורוכוב.
נכון שתהליך זה הפך במרוצת השנים,לנישול
האוכלוסייה הפלסטינאית אבל,בהסתכלות אוביקטיבית,נתן לציין שהמקום היחידי בעולם
בו קיימים פועלים וחקלאים יהודיים(שמספרם
הולך וקטן)הוא בישראל.(אנא תציין עוד מדינה
בעולם בה יש פועלים יהודיים??)
אינני רוצה להצדיק את הפשעים הרבים שההנגות
הציוניות גרמו לאוכלוסייה הערבית בארץ,אבל
צריך לצייר את התמונה השלמה ולא רק החלקים
המתאימים לעמדות קבועות מראש.
הציונות הפכה את היהודים מחקלאים ועובדי כפיים לספסרי קרקעות ובורסה? – חוששני שדווקא דבריך אלה הם קריקטורה אנטישמית, רק במהופך.
כיום מצבם הכלכלי של של רוב יהודי ארה"ב טוב מזה של האמריקאי הממוצע; אם שיעור האמריקאים הנמצאים מתחת לקו העוני הוא כ-12 אחוז, שיעור היהודים מתחת לו אינו יותר מ-10 אחוז, כנגזר מהנתונים בקישור:
— קישור —