אמש הפליאו הכתבים הכלכליים בתיאור הכישורים המקצועיים יוצאי הדופן של הנגיד החדש פרופ’ סטנלי פישר. עוד הם ציינו בהתרגשות כי הסכים לוותר על משרה בכירה בתאגיד הבנקאות-ביטוח הגדול בעולם סיטי-גרופ. מילא הפרובינציאליות וההתבטלות בפני בעל תפקיד ציבורי שאת מדיניותו הכתבים הכלכליים צריכים לסקר ולבקר, אולם כשהכתב מוטי בסוק מספר לקוראיו ב"הארץ" כי "בתפקידו כמשנה הדומיננטי למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית, פיקח פישר על פתרון המשברים הכלכליים בדרום מזרח אסיה ורוסיה", הוא לא פחות מאשר חוטא לתפקידו כעיתונאי: הרי כל מי שעוקב אחר האירועים והמגמות בכלכלה העולמית, בוודאי חייב להיות מודע לביקורת החוצה גבולות המופנית בשנים האחרונות כלפי מדיניות קרן המטבע הבינלאומית (IMF) בשנות התשעים – גוף שפרופ’ פישר היה ממעצביו הבולטים. כיום מוסכם על מרבית הכלכלנים הבכירים בעולם שהמדיניות הכלכלית הזהה שה-IMF ביקשה להכתיב באופן חד צדדי ולא דמוקרטי – הפרטה, ליברליזציה, ריסון תקציבי חמור וייצוב מחירים בכל מחיר – למדינות רבות בעלות מאפיינים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שונים בתכלית, מאפריקה, אמריקה הלטינית, דרום מזרח אסיה ועד מזרח אירופה – מדיניות שהביאה מדינות אלה לפתחם של משברים כלכליים וחברתיים קשים.

עם השבעתו השבוע לתפקיד נגיד בנק ישראל, יש בעיני חשיבות עליונה בתיאור השתלשלות האירועים, שהתקשורת הישראלית העדיפה בחודשים האחרונים להצניע – אחריותם הראשית של פרופ’ פישר וחבריו להנהגת קרן המטבע הבינלאומית לקריסת הכלכלה הרוסית בשנות התשעים, ולפרוץ המשבר הכלכלי החמור בדרום מזרח אסיה בשנים 98′-97′.

מאמר זה מבקש להזכיר כי למרות הצהרותיו של שר האוצר, מדיניותו הכלכלית והחברתית של פרופ’ פישר שנויה במחלוקת. עוד הוא מבקש להזכיר כי מדיניותו של הנגיד החדש צריכה לעמוד כל הזמן תחת ביקורת עינו הפקוחה של הציבור, ללא קשר להחלטתו "לעלות" ארצה וללא תלות בגודל המשכורת עליה הוא ויתר. לנו, בשונה ממנו, אין ארץ אחרת.

פרופ’ פישר שימש כסגן מנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית בשנים הקריטיות 1994-2001, בהן עברו מדינות ברית המועצות לשעבר ומדינות הגוש הקומוניסטי שקרס, מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק. כאחד הכלכלנים הבכירים בקרן, נטל פרופ’ פישר תפקיד מכריע בייעוץ ובהכוונה של הממשלות הפוסט-קומוניסטיות ובבנייה של כלכלתן החדשה. בשל קוצר היריעה, מאמר זה אינו יכול לתאר את ההשפעה ההרסנית של המדיניות הכלכלית שהכתיבו פרופ’ פישר וחבריו בקרן המטבע הבינלאומית על הכלכלות שבמעבר אלא בקיצור נמרץ. תיאור נרחב יותר של כישלונם הקולוסאלי של פישר וחבריו להנהגת הקרן בהעברת מדינות אלה למציאות של כלכלת שוק, ניתן למצוא, בין השאר, בספרו של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ’ ג’וזף סטיגליץ Globalization and its Discontent.

מתוך אמונה כמעט פונדמנטליסטית בכוחות השוק, האיצו כלכלני הקרן ובראשם כאמור פישר, בממשלות הפוסט-קומוניסטיות החדשות לבצע ליברליזציה מיידית של מחירים, הפרטה מהירה של החברות הלאומיות, ליברליזציה של המטבע המקומי והסרה כמעט מוחלטת של מכסי מגן ומכסות יבוא שנועדה לפתוח את השוק המקומי לתחרות עם מוצרים מיובאים, שאמורה מצידה היתה להביא את החברות המקומיות למצב של התייעלות. בלהיטותם הרבה לשחרר את השוק מנפתולי המדינה, נראה היה כי פרופ’ פישר וחבריו ב-IMF התעלמו מהעובדה הפשוטה לפיה כלכלת שוק בריאה צריכה יותר מאשר תחרות, מחירי שוק וקניין פרטי: היא זקוקה גם לתשתית מוסדית יציבה – הן ממשלתית והן פרטית. כלכלה בריאה זקוקה גם ללגיטימציה ציבורית. כלכלנים נוטים לשכוח כי שווקים אינם באמת חופשיים, הם יצירי אדם; ככאלה גם כלכלות שוק "חופשי" זקוקים להסדרה מוסדית וחוקית על מנת שיתפקדו כראוי.

ההידרדרות ברוסיה היתה מהירה: כבר ב-1992 דרשו כלכלני הקרן מרוסיה לבצע ליברליזציה מיידית של מחיריהם של מרבית המוצרים, שעד כה נקבעו בידי המנגנון הכלכלי הריכוזי של המדינה; מהלך שהביא להשתוללות אינפלציונית מהירה, ומכאן להתמקדות קיצונית במדיניות של ייצוב מחירים על חשבון יעדי פיתוח וצמיחה. ייצוב מחירים, שוכחים פעמים רבות גם כלכלני בנק ישראל, אינו מטרה בפני עצמה, ובנסיבות מסוימות יש להעדיף אינפלציה נסבלת על היעדר פיתוח וצמיחה. הצורך לריסון מיידי של האינפלציה, הביא לכך שכלכלני הקרן בהנהגת פרופ’ פישר דרשו מרוסיה בתוקף שלא לבצע פיחות הכרחי של הרובל. לדרישה זו היו תוצאות הרסניות ביותר: שער החליפין הגבוה של המטבע המקומי עודד לא רק רכישה של מטבע זר והברחתו אל מחוץ לגבולות המדינה, אלא גם הביא באופן טבעי להצפה של השוק המקומי במוצרים מיובאים. מכיוון שהיצרנים המקומיים לא יכלו להתחרות בעוצמה של התאגידים הבינלאומיים, מפעלים רבים נסגרו. המצב הוחרף לנוכח שער הריבית הגבוה במשק, שנועד היה ליצור תנאים אטרקטיביים למשקיעים זרים, אך בפועל הביא רק, כצפוי, לקריסה מהירה של חברות רבות שלא יכלו לעמוד בתשלום חובותיהן לנושים.

את הציבור בישראל צריכה לעניין במיוחד מדיניות ההפרטה של פרופ’ פישר. כלכלני הקרן בהנהגתו, דרשו מרוסיה הפוסט-קומוניסטית להפריט את החברות שבבעלותה, ומהר. ההפרטה היתה כה מהירה שהיא התרחשה לפני שהתייצבו מוסדות ממשלתיים שיכלו לגבות מסים בצורה יעילה (עובדה שפגעה קשות בהכנסות המדינה), לפקח על בעלי ההון החדשים או להסדיר את תנאי התחרות החדשים. מכיוון שההפרטה התרחשה גם לפני שהתייצבו מוסדות פיננסיים פרטיים שיכלו להלוות לבעלים החדשים כספים לטובת השקעות בחברות הפרטיות החדשות, נוצרו תנאים פוליטיים וכלכליים שעודדו את הבעלים החדשים לפרק את החברות שקיבלו לידיהן ולמכור את הנכסים שלהן לכל המרבה המחיר. במקום לייצר, חברות נמכרו בשלמותן או חלקים-חלקים, כשאת הרווחים גזרו קומץ אנשים פרטיים ולא הציבור בכללותו. הליברליזציה המהירה של השווקים הפיננסיים אפשרה מצידה את ההעברה החופשית של סכומי הכסף הדמיוניים שקיבלו "האוליגרכים" החדשים ממכירות חיסול אלה אל מחוץ לגבולות המדינה. בזמן שהמדינה נדרשה ללוות מה-IMF מיליארדים רבים, תוך יצירת חובות עצומים שיושבים כיום כנטל עצום על כלכלתה השברירית, מיליארדים אחרים הועברו לחשבונות פרטיים מחוץ למדינה. ללא מוסדות פיננסיים פרטיים יציבים התקשה גם המגזר החקלאי הגדול של רוסיה לקבל הלוואות לטובת רכישת זרעים וציוד, וחקלאים רבים מצאו עצמם קרובים לפת לחם.

תוצאות המדיניות הכלכלית שרקחו כלכלני קרן המטבע הבינלאומית היו מיידיות וחמורות: בין השנים 1990-1999 צנח היקף הייצור התעשייתי של רוסיה ביותר מ-60%, והתל"ג צנח ב-54%. בשנת 1998 הריבית על אג"ח ממשלתי כבר זינקה ליותר מ-50%. הריבית במשק שהאמירה פלאים, הקשתה כמובן על הפעילות העסקית. המדיניות הכלכלית שאימצה ממשלת רוסיה בלחץ קרן המטבע הבינלאומית הביאה במהירות רבה להיווצרותם של מעמדות חדשים: עניים מרודים לצד עשירים מופלגים. מעמד הביניים, שהיסטורית הוכח כי הוא האחראי הראשי להתפשטות של ערכים דמוקרטיים, קרס. ההשלכות החברתיות והפוליטיות של תמורות אלו מורגשות, אם כן, כיום לא פחות מאשר ההשלכות הכלכליות.

סטיגליץ מציין סיבות רבות לכישלון של פרופ’ פישר וחבריו, שצריך להדליק נורת אזהרה בקרב הציבור הישראלי. כלכלני ה-IMF, טוען סטיגליץ, התעלמו מהעובדה כי רפורמות צריכות להיות מיושמות לאט, בזהירות וברצף נכון (חברות מקומיות צריכות לקבל זמן להתייעל לפני שהשוק נפתח בפני חברות בינלאומיות, הפרטה אינה יכולה להתבצע לפני חקיקה מתאימה, ולפני שנפרשות רשתות ביטחון מתחת רגלי העובדים). בנוסף, הם התעלמו כמעט לחלוטין מהצרכים של היצרנים המקומיים ושל שוק העבודה המקומי תוך העדפה ברורה של האינטרסים של המוסדות הפיננסיים, ובעיקר אלו הזרים. אולם בראש ובראשונה הכישלון של פישר וחבריו נובע מכך שהם עסקו בעיקר בשאלות של מקרו-כלכלה "טהורה" מבלי להביא בחשבון את ההשלכות החברתיות והפוליטיות של המדיניות הכלכלית-ציבורית שהם ביקשו לקדם.

האם למד פרופ’ פישר את הלקחים הנדרשים מהפיאסקו הרוסי? ימים יגידו. האתגרים העומדים בפני פרופ’ פישר בתפקידו החדש הם עצומים. עליו לעזור לנווט את הכלכלה הישראלית הקטנה בינות לגלים הגבוהים של הכלכלה הגלובלית. עד כה ההשתלבות של כלכלת ישראל בעידן הגלובלי אופיינה בעיקר בהגדלה של הפערים הכלכליים (צמיחה ללא פיתוח) ובשחיקה עקבית של תנאי התעסוקה במשק. בעיות אלו, ולא רק גובה הריבית במשק צריכים לעמוד מול עיניו של הנגיד החדש, ולא, המחזות הקשים בהם חזינו ברוסיה ובארגנטינה עלולים להופיע גם במחוזותינו, ומהר מהצפוי.

Share on Facebook