כתבת "הארץ" ארנה קזין הביעה פליאה ביום ראשון השבוע על העדר תכונה ברחובות לונדון לקראת הבחירות שנערכו בבריטניה אתמול. אין סימן לתעמולת בחירות, העידה קזין ממרכז לונדון, וברחבי העיר קשה לאתר אפילו כרזה אחת. למען האמת, לא היה מקום לתמיהה כזאת. בעשרים וחמש השנים האחרונות מערכת הבחירות ניטשת אך ורק בטלוויזיה, בעיקר בערים הגדולות. יש קצת פעילות במטות המועמדים השונים, ובמחוזות בחירה שבהם יש סיכוי לשנות משהו, מכתתים הפעילים את רגליהם מבית לבית. אבל גם העסקנות הזאת היא שקטה, נטולת אלימות או גילויי קנאות מיוחדים.

בדיונים בטלוויזיה ניתן לשמוע כמה הערות ארסיות מהולות בהומור בריטי יבש, ומנהיג האופוזיציה השמרנית מייקל האוורד אפילו הוקיע את ראש הממשלה טוני בלייר כ"שקרן". גם כאן לא מדובר בהתפרצות רגשנית אלא בבלון ניסוי מחושב וציני, שנועד לזעזע קצת את מערכת הבחירות השקטה מדי. "שקט הוא רפש", אמר פעם זאב ז’בוטינסקי, וברור שאנשי האופוזיציה בכל מקום משתדלים להיות עוכרי השלווה, כדי לשנות את הסטאטוס קוו. בלייר החלקלק לא הגיב על הקללות של יריבו. אם השמרנים מבקשים להתסיס את הציבור, אז אנשי מפלגת הלייבור רוצים להרגיע אותו. הסקרים מבטיחים להם יתרון של 7% על יריביהם, כלומר רוב מוקטן, אבל בטוח, של 130 חברי פרלמנט. שוב נקבל more of the same, כפי שגרסו השבוע רוב עיתוני האיכות בבריטניה.

השקט ברחובות לא מצביע בהכרח על אדישות, אלא יותר על שאננות. המפלגות הגדולות אינן מציעות שינוי כלשהו, והנושאים השנויים במחלוקת כרוכים יותר בניהול תקין של הרכושנות מאשר בשינוי של עקרונותיה הבסיסיים. כלכלת שוק, ריסון האיגודים המקצועיים, השתלבות בתהליכי הגלובליזציה העולמיים, הקטנת ההגירה-כל העקרונות האלה משותפים לשמרנים, ללייבור ואפילו לליברלים הדמוקרטים בהדגשים שונים. גם העוגן העיקרי של מדיניות החוץ של בלייר, שיתוף הפעולה ההדוק עם ממשלתו של הנשיא האמריקאי ג’ורג’ בוש, איננו נתון לוויכוח ציבורי או מפלגתי רציני. השמאל והליברלים האמיתיים בוחלים בבוש ומתעבים את בלייר, אבל אין להם חלופות רציניות לשינוי המצב. הצבעת המחאה הגדולה תפגע בבלייר, אבל כנראה שלא תחסל אותו פוליטית. העדר חלופה אותנטית ושיטת הבחירות האזורית יבטיחו כנראה את יציבות שלטונו גם אם יאבד מיליוני קולות.

המוניטין שיצאו לבלייר כ"שקרן" וכמשרת עיוור של וואשינגטון לא יספיקו כדי לשלוח אותו לגימלאות, שלא לדבר על העמדתו לדין על פשעים נגד האנושות בעיראק. בריטניה אשמה, יחד עם ארצות הברית, בהרג יותר ממאה אלף אזרים חפים מפשע בעיראק, וזה כולל גם רצח של עשרות אלפי ילדים מתחת לגיל 14. כרגיל בעידן הזה, הפשעים האלה מרתיעים רק מעטים, ורוב דברי הביקורת שנכתבו על בלייר עסקו יותר במלאכת הטיוח וההונאה, שגבלה בעבירות על החוק הבריטי, מאשר בעירעור מהותי וכולל על יסודות מדיניות החוץ שלו.

השבועון האיכותי אובזרבר שתמך במלחמה נגד עיראק אך מתח ביקורת, קוסמטית בעיקרה, על סגנון ניהולה, קרא לקוראים לתמוך בבלייר. לדעת האובזרבר, עיתון דומה ל"הארץ" בהיבטים רבים, בלייר הצטיין בניהול הכלכלה הרכושנית, שמר על צמיחה כלכלית יציבה, על אבטלה נמוכה ושיפר באורח משמעותי את השירותים הציבוריים, בעיקר בנושאי הבריאות והחינוך. עורכי העיתון ופרשניו גם העלו על נס את ההשקעות הרבות במדע וטכנולוגיה וטענו שבלייר עצר את הידרדרות מדינת הרווחה הבריטית, שהיתה יעד גלוי לחיסול בכל תחומי פעילותה של מרגרט תאצ’ר ויורשיה.

מבקרים סוציאליסטים לועגים בגלוי לניתוח השטחי הזה. הם מזכירים שבלייר המשיך במדיניות ההפרטה הנפשעת, שהעשירה מעטים על חשבון הציבור, בהתמוטטות שירות הרכבות, בהמשך כירסום הביטחון הסוציאלי והתעסוקתי. בלייר מזהיר מפני "הימין", אבל הוא עצמו כונן בבריטניה משטר ימני שמרני, שהוסווה ברטוריקה שקרית, "מתקדמת". אבל קולות המחאה שיזרמו לליברלים הדמוקרטים לא יחוללו שינוי מבני בפוליטיקה הבריטית. עצם ההליכה לקלפי היא בבחינת סיוע להונאה של בלייר ושל האופוזיציה השמרנית. מכאן גם צפוי שאחוז ההשתתפות בהצבעה יהיה שוב נמוך מאוד, אלא אם כן תצליח התנועה נגד המלחמה בעיראק להשפיע על אוהדיה להצביע נגד המועמדים של בלייר בכל אזורי הבחירה. הצלחה כזאת תהיה משמעותית במונחים מוסריים, אבל אין בה כדי לערער על כלכלת השוק הפראית וגם לא על המשך המדיניות הכוחנית כלפי מדינות קטנות ועניות.

לא הייתי מאריך כל כך בניתוח המצב בבריטניה, אלמלא ההשלכות הגלובליות של הבחירות והתחושה האוניברסלית שאין די בבחירות פרלמנטריות כדי לחולל שינויים חברתיים, כלכליים ומוסריים במערב. השיטה התאצ’ריסטית הקיצונית התבססה בארצות רבות, והבחירות עוסקות רק בדרך יישומה ואולי בריסון מה של הקניבליזם החברתי הכרוך בה. במדינות אירופיות גדולות אחרות, כמו צרפת, איטליה, גרמניה או ספרד, מתנהל, למיצער, ויכוח ממשי על אוריינטציה עצמאית במדיניות החוץ, בעיקר כלפי העולם הערבי, לעומת ההשתעבדות המוחלטת של כל הזירה הפוליטית המשמעותית בבריטניה לארצות הברית. לכן הוויכוח הפנימי בבריטניה הוא תמיד פרטני, עוסק בזיהום בתי החולים או במידת היושרה של פוליטיקאי זה או אחר. אסור, כמובן, לזלזל בנושאים כאלה, אבל בבחירות כלליות, בניגוד אולי למקומיות, יש מקום לעימות אמיתי בין השקפות עולם. להפקיד את השמרנים על מדיניות חוץ בלתי תלויה באמריקאים כדי לתקן את עיוותי הלייבור של בלייר בעיראק, זה פחות או יותר כמו למנות את אריאל שרון לנשיא האגודה לזכויות האזרח, או לשלוח את ביבי נתניהו לשמור על זכויות העובדים.

תזכורת קצרה על שיטת הבחירות השערורייתית בבריטניה (שהיתה חביבה כל כך על ראש הממשלה הראשון שלנו, דוד בן-גוריון) היא הכרחית כדי להבין את חוסר התוחלת בבחירות מנקודת ראות דמוקרטית, של בחירה בין חלופות שונות. כל חבר פרלמנט, מבין 659, נבחר באזור שהוא סגור, אוטרקי לחלוטין. פירוש הדבר הוא, שכל הקולות למועמדי המיעוט הולכים לאיבוד. כדי להמחיש את הדבר: באזור מנצ’סטר למשל, יכול איש הלייבור של בלייר לקבל 23,000 קולות, ואילו יריבו מהשמרנים 22,670 והליברל-דמוקרט 11,000 קולות. איש הלייבור יהיה חבר פרלמנט, וכל הקולות האחרים יורדים לטמיון. בעצם, מיעוט בתוך אזור הבחירה ניצח את הרוב, שמאס באיש הלייבור אבל לא השכיל להתאחד סביב המועמד החלופי. תאצ’ר שלטה אחרי הבחירות בשנת 1979 ברוב עצום בפרלמנט, למרות שקיבלה הרבה פחות ממחצית קולות הבוחרים בכל רחבי בריטניה. קולות המחאה נגד ההתערבות בעיראק יכולים להגיע למשהו כמו 22%, אבל להיות מיוצגים רק על ידי חמישה אחוזים מכלל חברי הפרלמנט. אין סיכוי לשינוי.

* * *

ואצלנו? שיטת הבחירות היחסית משקפת בדיוק נמרץ את התפלגות קולות הבוחרים, אבל המבנים החברתיים-כלכליים אינם נקבעים כיום בקלפי, ובוודאי שאין למיעוט שום אפשרות להשפיע על הרוב, למעט מינויים והקצבות למקורבים בשוליים.

כך מסוגלת הקניבלית החברתית מספר אחת במדינה, לימור לבנת, לזרוק 4,500 מורים במיטב שנותיהם לרחוב למרות השתתפותם של אנשי מפלגת העבודה בקואליציה הממשלתית. לבנת שילחה את עוזריה ועוזרותיה במורים, והם השמיצו את המפוטרים ואת טיב עבודתם באין מכלים. המגמה שלה היא ברורה: לא רק צמצום בהוצאות, אלא תחילת חיסולו של האיגוד המקצועי הגדול והחזק של המורים. כיוון שאיש מאיתנו איננו מסוגל להגן עליהם, והם עצמם חוששים משימוש בנשק השביתה שהלגיטימציה שלו חוסלה גם על ידי כותבים נאורים בעיתונים, מאבקם אבוד מראש. הכחדת הסולידריות בין העובדים, וניצחונו של האתוס הרכושני בקרב על התודעה, חרצו את דינם של אנשים אמיתיים לחיים של השפלה ועוני. זה לא דיון רק על אידיאולוגיה מרוחקת, אלא על השלכותיה על משפחות רבות שנזרקו לצד הדרך.

מלאכת החיסול של מדינת הרווחה היתה הדרגתית, ולוותה במשברים אמיתיים ומלאכותיים. מאז 1985 ניצח עליה שמעון פרס, ואחר כך חיים רמון ובייגה שוחט, כך שגווייתה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית הונחה בפני ביבי לקבורת חמור סופנית. הזיקה בין ההסתדרות למשק ולשירותים הסוציאליים והתרבותיים הוכחדה בטענה שעבר זמנו של "הבולשביזם". כך נסללה הדרך להדחת ההסתדרות ממרכז חיינו, והפיכתה לסיעה קטנה ואינטרסנטית בכנסת. הזירה הפוליטית הפכה להשתקפות של הגלובליזציה העולמית, ומיצוי האינטרס הבורגני.

הקואליציה החזקה של הרוב בליכוד, העבודה ושינוי קובעת את היחס לציבור המורים, וציוצי המחאה הספוראדיים הם בדרך כלל לצרכי יחצ"נות ובחירות. מדיניות של הפרד ומשול בין מורים מסוגים שונים, שלא לדבר על העדפת העשירים בכל מוסדות החינוך, הפכו כבר לעובדה בלתי הפיכה. ש"ס המושחתת איננה מסוגלת להילחם למען אינטרסים חברתיים כוללניים, ומסתפקת בחלקה הקטנה שלה ושל מקורביה. כל מערכות הבחירות הבאות יקבעו רק את זהותם של קבלני המשנה של ההון הגדול, ואת רשימת הנהנים מהקופה הציבורית.

האם יגיע היום שבו יזכו ראשי ועדי עובדים לסטאטוס של מגיני הציבור ויזכו להון היוקרתי ההולם את תפקידם בזירה החברתית-כלכלית? האם נבין פעם שהאנשים הלא הכי מרשימים האלה, שזוכים בדרך כלל לשאלות לגלגניות בטלוויזיה, הם החיץ האחרון בינינו לבין שיעבוד מוחלט למעבידים ולסוכניהם? לדעתי, אין סיכוי שזה יקרה. לא כאן ולא בבריטניה. הקרב האחרון במלחמת העולם שעליו מדבר הימנון הפעלים "האינטרנציונל" ניטש כבר מזמן, והסתיים בתבוסה. השמאל, דווקא כמו היריב הגדול וינסטון צ’רצ’יל בדנקירק של 1940, מנסה רק להציל את המעט שנותר.

Share on Facebook