היום, יום ראשון 15/5 מתקיים במכללה האקדמית לחינוך "אורנים" כנס המביא לדיון את הנכבה הפלסטינית. כאחד ממארגני הכנס, אולם יותר מזה, כיהודי, ישראלי, שמאלני וסטודנט להיסטוריה, ולא בהכרח בסדר הזה, ברצוני לשתף אתכם בכמה מחשבות אשר חלפו בראשי בעת ארגון הכנס, ומעניין שהדבר קרה דווקא ערב יום העצמאות ה-57 למדינת ישראל.
אני לא יודע הרבה על הנכבה, וידעתי עוד פחות מזה לפני שצטרפתי לארגון הטקס. מכיוון שהסטודנטים הערבים במכללת אורנים מהווים כשליש מאוכלוסיית הסטודנטים, הרגשתי שיהיה זה נכון לקיים כנס שיסביר את משמעותו של האירוע החשוב הזה שאינו ידוע לחלק גדול מאוד מהציבור היהודי. כוונתי לא היתה דווקא פוליטית, אם כי קשה מאוד להמנע מקונטקסט פוליטי בנושא רגיש שכזה, אלא יותר לידע ולהעלות לדיון.
כאשר התחלתי לעיין בחומר ההיסטורי הקשור לנכבה הרגשתי שאני צולל לתוך ים עמוק של עובדות, פסוודו-עובדות, עדויות לכאן ולכאן ובעיקר לתוך סוג של אמת סובייקטיבית ללא כיוון ומצפן. מספר הדעות בנוגע למה שקרה בזמן הגירוש הפלסטיני של שנות מלחמת השחרור מקביל כנראה למספר האנשים שעוסקים בנושא. החל מחוקרים פלסטיניים המתארים מציאות של כמו שואה – רציחות המוניות, קברי אחים ומחנות ריכוז ליד הרצליה, דרך ההיסטוריונים היהודים "החדשים" אשר מתארים את הנכבה כזוועת מלחמה הדומה למה שקרה בבוסניה וכלה במספר רב של היסטוריונים וגיאוגרפים ישראליים הטוענים שהאירוע נופח בצורה מכוונת וכי מספר המעשים הלא-חוקיים שבוצעו היה קטן יחסית וברוב המקרים מחויב המציאות.
קטונתי אנוכי מלשפוט מי צודק. ברור שנעשה כאן עוול לאוכלוסייה הפלסטינית שישבה בארץ, אשר מספרה הצטמצם מכמעט 900 אלף נפש למעט יותר מ-100 אלף, שגם רובם הוכנסו לסוג של משטר צבאי עד אמצע שנות השישים. השאלה הגדולה שמעסיקה אותי היא לא "מה קרה" אלא מה עושים עם זה הלאה? הרי ברור שלצורך הכשרת הארץ לישוב של יהודים היה צריך לפנות אותה לפחות חלקית מתושביה הערבים, אולם מצד שני הצד הערבי סרב לקבל בנחישות כל תוכנית חלוקה שהוצעה ע"י מוסדות בריטיים ואחר-כך בינלאומיים משנת 1937, גם כשהצד היהודי הסכים להסתפק ברצועת חוף קצרה ועוד חבל ארץ בין תל-אביב לגליל (תוכנית פיל). האם ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל היתה הוגנת ? לא ידוע. יש מחקרים אשר מראים שהארץ כמעט ולא היתה נושבת אפילו ע"י ערבים לפני שנות ה-80 של המאה ה-19, ובואם של היהודים לכאן החייה את הכלכלה שדעכה כמעט לחלוטין החל מסוף התקופה הצלבנית, כמו במקומות רבים אחרים שהיהודים התיישבו בהם. מצד שני, ברור שהכסף והנחישות היהודית הצליחו לקנות את הארץ, שרבים מתושביה הסכימו למכור אלפי דונמים של אדמתם למתיישבים האירופאיים. גזלת הרש? יכול להיות. אולם מי מסוגל לשפוט בעניינים אלו? הרי ברור שבעידן הפוסט-מודרני שלנו כל אחד שקיבל תואר דוקטור ורבים אחרים קובע עצמו מוסמך לחרוץ דין סובייקטיבי מבחינת "האמת שלו", אולם לאן הדבר מוביל אותנו? האם הדבר משכך את השנאה בין העמים?
כאשר אני מעיין באתר האינטרנט של ארגון "זוכרות" המוקדש כולו לזכרון הנכבה הפלסטינית, אני רואה בו דרישה להחזרת הפליטים לבתיהם והשבת רכושם. לדעתי האישית, ודווקא כאדם שכן מעוניין לספר על הנכבה ולהזכיר אותה, הדרישה הזו מרחיקה אנשים רבים, טובים ושפוים מן ההכרה בנכבה מתוך פחד שזהו פתח לשלילת קיומה של מדינת ישראל. אפשר לסכם ולומר שלא הצד הישראלי ולא הצד הערבי מאז מלחמת השחרור, לפניה ואחריה, היה צדיק גדול. שני הצדדים פשעו פשעי מלחמה, סבלו קורבנות ועשו טעויות פוליטיות רבות שמונעות עד היום את בוא השלום. אולם כשם שהגרמנים שגורשו ב-1945 מחבל הסודטים לא יתבעו את חזרתם לצ’כיה, וכשם שהאינדיאנים היום, או רובם, לא תובעים את חזרתם של המהגרים האירופאיים לאירופה, כך לא יכולים לתבוע הפליטים הערביים של שנת 48′ את חזרתם לגבולות מדינת ישראל של לפני 67′, בדיוק כשם שיהודים שנמלטו ממדינות ערב בימי מלחמת השחרור אינם תובעים את בתיהם ורכושם שם. זה לא שהתביעה אינה לגיטימית, תביעה לצדק אבסולוטי היא יפה והוגנת, אלא שאינה פרקטית במצב בו אנו נמצאים כיום, לאחר יותר ממאה שנות סכסוך וחוסר אמון, ומביאה רק לניכור ואי הבנת העניין מצד הרוב היהודי.
כי מה רואה ברוחו הישראלי-היהודי כאשר הוא שומע את התביעה לחזרת הפליטים לבתיהם? הוא רואה אותו ואת משפחתו עולים למטוס ועוזבים את המדינה שכה עמלו לבנות, ולעתים הוא רואה בעיני רוחו רכבות וארובות מעלות עשן ואומר – לא עוד פעם. ומתוך ההתבצרות הזאת הוא גם מתבצר בעמדה של לא לחזור לקווי 67′.
התביעה הפלסטינית להכרה לאומית ולמדינה היא לגיטימית ומובנת. כדי לפתור את הסכסוך הבלתי פוסק באזורנו יש להקימה בגבולות 67′ בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. אולם בד בבד עם הפתרון הזה צריכות להיפסק התביעות לחזרת הפליטים. אם כולנו נתחיל לדרוש עכשיו את כספנו ורכושנו דורות על גבי דורות אחורה, יגישו היהודים תביעות לרומאים (את שער טיטוס), למצרים (פיצויים על עבודת פרך), לתורכים (על הזנחה ממושכת של ארץ-ישראל) ומי יודע למי עוד. חיים שלמים, מיליוני מלים, אתרי אינטרנט וספרים אין ספור אפשר לפרסם על הנושא, אולם פתרון הוא תמיד פשרה – פרגמטיות, פרקטיות וראיית עולם רחבה. כן היתה נכבה, והיתה גם עצמאות, ושובו של העם היהודי לארצו ההיסטורית הוא אחד הנסים של העת החדשה. נכון, כבשנו והסתאבנו ונהיינו אמריקאיים אבל גם בנינו ופיתחנו ויצרנו פה פינת חמד. כשם שהיהודים הישראלים חייבים להבין שללא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67′ לא יהיה כאן שלום, כך חייבים הערבים להבין שללא ויתור על זכויות הפליטים לא יגיע השלום המיוחל. נכון הדבר דורש ויתור על כבוד, על גאווה פגועה ועל "האמת שלי", אולם שלום הוא לא תמיד צדק. שלום עושים שני הצדדים כאשר החליטו שהם עייפים ממלחמות, ואני אישית ממש עייפתי ממלחמות.
בנגע ל"ברור שהכסף והנחישות היהודית הצליחו לקנות את הארץ, שרבים מתושביה הסכימו למכור אלפי דונמים של אדמתם למתיישבים האירופאיים" – כן, בוודאי! איך נקנו אדמות דוראן (רחובות), למשל? הלכו הציונים הקולוניאליסטים, שילמו מה ששילמו לבעל-האדמות – איזה ערבי עשיר עם כרס וסיגר, שהתגורר באיזה ארמון ביפו – ואז שבו לאדמות דוראן, באו לפלאחים ולרועים, שהתגוררו בה ואמרו, "יאללה יאללה, החוצה מפה! ערבים החוצה, החוצה יאללה!" – ומאז, הפכה רחובות ליהודית-טהורה, כמעט… ואת המעט, שלא גורשו באלימות כבר אז – גירשו פקודיו של בן-גוריון בנכבה, כאשר גירשו, בפעולת טיהור אתני סטייל-בוסניה, את כל ערביי קוביבה וזרנוגה – שכבר נכנעו, כבר ביקשו להפוך, לאזרחים ישראליים לכל דבר ועניין!! – כי ההנהגה הציונית, בראשותו של אותו גזען זקן, הורתה על יישום "תוכנית ד’"… ומי, שלא יצא מייד מרצונו… נו, לא קשה לדמיין, מה קרה לו (או לה…).
ברור שהפליטים יקבלו את ערך הרכוש ולא את הרכוש עצמו, אבל כפי שכבר נאמר באתר לא סביר שרוב הפלסטינים (שאינם פליטים) יתמכו בשיבה בפועל לתוך הקו הירוק, מכיוון שמשמעות צעד כזה יהיה הקמת מדינה דו-לאומית וחיסול הזהות הלאומית הנפרדת של הפלסטינים (ושל הישראלים).
דניאל – נראה לי שאתה לא שונה בהרבה מאותם היעסטוריונים ישראלים שרואיםן את הכל בשחור לבןף, רק להיפך. לא נשכח איך הערבים הגיעו לארץ ןמה קרה ליושביה הקודמים. ובכלל, מעשי טבח ב-48 היו משני הכיוונים, כמופיע בקישור:
— קישור —
עופר יהלום, שמאלן עד לא-מזמן, ממשיך בהיסחפותו לימין הלאומני והפעם עוד רומז – כנהוג בקרב אנשי "שינוי", למשל – כי לפלשתינאים אין זכות רבה יותר על הארץ, מאשר לציונים הקולוניאליסטים. עופר, אתה מאובחן בזאת כלוקה בתסמונת "השמאלני המבולבל", הנובעת, על-פי-רוב, מהאזנה אינטנסיבית מדי לרשת ב’ בכלל, ולמגיש יומן-החוץ שלהם – בפרט. האמן לי, הדבר מזיק ביותר לבריאות. חבל עליך!
לדניאל – לא ידעתי שאתה גם פסיכולוג, אבל תודה על האיבחון חינם אין כסף. בכל מקרה, תחנת הרדיו החביבה עלי היא דווקא 88FM, למרות שבמקורה נועדה לקפיטליסטים, וכבר עברו שנים מאז ששמעתי איזה יומן חוץ ברשת ב’.
לעניין דעותיי, הייתי ונשארתי בצד השמאלי של המפה, אבל נראה לי שלפלסטינים אין זכות על השטח שבתוך הקו הירוק יותר מאשר לכל אזרח זר שהינו בעל רכוש בתחומי המדינה, ובכל מקרה פחות מאשר לתושבי המדינה למיניהם.לשיטתך, יש לי זכות יותר מלכולם מכיוון שיש המגדירים אותי כפוסט-ציוני; כן, ככה זה כשמתחילים להדביק תוויות לאנשים.