מתי היה הג’נוסייד הראשון בהיסטוריה ועל-ידי מי בוצע? לא ברור. אחד הסיפורים הראשונים מופיע במקרא, בסיפור יציאת מצרים. אמנם הסיפור מצוץ מן האצבע ונכתב בכוונת-מכוון של ממציאיו ומגבשי הנראטיב שלו, לגולל את פרשיית הנדודים במדבר. אך מתוך זה עולה ג’נוסייד מהקדומים בהיסטוריה הכתובה הידועה לנו והוא סיפורו של עמלק. מדובר בשבט מדברי אשר התמודד עם בני ישראל במקום שנקרא בשם רפידים. נצחון בני ישראל הושג על פי הסיפור על ידי משה שניצב בראש גבעה ושתי ידיו מונפות אל-על, ובשעה שכבדו ידיו נתמך משה על-ידי חור ואהרון, וכך הובסו העמלקים. בתום סיפור הקרב מצוין במקרא כי "ויאמר יהוה אל משה: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו יהוה נסי. ויאמר כי יד על כס יה. מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, 14-16). איך שלא נהפוך פסוקים אלה וננסה לרככם, עולה מהם תמונה ברורה של מלחמת שמד תמידית בעמלק, וכי העם לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יספו כל העמלקים מעל פני האדמה.

מי הוא אותו עמלק? ובכן, בספר בראשית נזכר ראשון העמלקים כבנם של אליפז ופילגשו תמנע. ומיהו אותו אליפז? בנו של עשו. הנה כי כן נפרמת הפקעת: עשו, אחיו למחצה של יעקב, האנטי תזה למי שנחשב לאבי העם, למי שנעטר בתואר הראשוני של ישראל ("כי שרית עם אנשים ואלוהים ותוכל") ולאויבו המושבע, השטני, הנורא מכל, הוא-הוא אבי אבות הטומאה, ואשר על כן, מזומנת לעם מלוא הלגיטימציה לפגוע בו ולשרש את תשתיתו, ממש כמצווה ההרצחה כלפי קין. בשום עם קדמון, בשום חברה וציביליזציה, לא תמצאו את הפנמת השנאה היוקדת כלפי אתנוס כזה או אחר, עד כדי התרת דמו. לפנינו איפוא גזענות לשמה אשר התפתחה בחברה הישראלית הקדומה: ראשיתה בדמוניזציה של עשו והמשכה במלחמת השמד בעמלק.

איזכורו הבא של עמלק מופיע בסיפור המרגלים אותם שלח משה לתור את הארץ. בספר במדבר (י"ג, 29) מספרים צמד המרגלים, לאחר העצמת טוב הארץ ("וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה") מגיע קטע ההפחדה על אודות עוז העמים היושבים וחוסן ביצוריהם וכן על ענקי המקום תוך כדי דיווח גיאוגרפי: "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן".

המשך ביצוע ההשמדה אינו מאחר לבוא ובפרק י"ד מוכים העמלקים והכנענים "עד החורמה", כלומר עד האחרון שבהם. למה תקפו אותם בני ישראל? הסיבה אינה נזכרת, אלא מוזהר העם לא להתנפל על "האויבים" רק לאחר שהאל יתן לכך את הסכמתו, והוא נתן.

המפגש הבא עם העמלקים מתרחש בנבואתו של בלעם. בפרק כ"ד, פסוק 20 מנבא בלעם כדלקמן: "וישא משלו ויאמר: ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". הנה כי כן מתנסחת במקרא אמירה, כביכול בשמה של נבואה, הבאה לחרוץ שוב ושוב את דינו של עמלק להשמדה.

התחנה הבאה – ספר דברים, שחובר לא לפני המאה השמינית לפנה"ס, כלומר כ-1,200 שנה לאחר תיארוך האירועים המופיעים בספרות המקראית הדאוטורונומית. בסיום פרק כ"ה, אשר דן בעניינים משפטיים ואישיים, מופיע מן קטע ללא הקשר לנושא הדבור, בנוסח זה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרא בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים (כלומר כמעין עונש שמיימי "מוצדק"). והיה בהניח יהוה אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

איך שלא נהפוך את המקור הנידון, יהיה הוא משול לדרישה אלוהית להשמדת עם!

לא בכדי נזכרת השמדת העמלקים בהקשר לירושת הארץ ולהתנחלות בה. העמלקים אכן הפריעו לבני ישראל לרשת את יהודה, משום שהם ישבו במקום וסרבו להתפנות.

יתירה מזו, ספר דברים נכתב, כך דומה, בימי המלך היהודאי יאשיהו, אשר ביקש לאחד את ממלכת יהודה עם שרידי ממלכת ישראל/שומרון, ועל כן רווי הספר בדרישות מיתולוגיות, כביכול קדומות, לרשת את הארץ ולהתנחל בה. זוהי לגיטימציה מעוותת על יסודות של דמוניזציה כלפי עמים אחרים.

את שרידי העמלקים אנו מוצאים כחוברים יחד לבני מדין ובני קדם נגדם נלחם גדעון השופט.

גם שאול היכה בעמלקים. למה? הסכיתו ושמעו. בראשית פרק ט"ו של ספר שמואל א’, מורה שמואל לשאול ממש ערב משיחתו למלך ישראל להאמין ביהוה ולשמוע את דבריו. ואז הוא מצוהו: "כה אמר יהוה צבאות: פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".

כלומר, השמדה טוטלית של העמלקים ובכללה גם בקרם וצאנם וכן רכושם. שאול לא שואל, לא מתעניין לדעת, לא מסתייג, לא מעלה כתפיו ולא מוריד גבותיו. המלוכה יקרה לו ולמענה הוא גם ישמיד את אוכלוסיות אחרות רק אם יצטווה על ידי שלוחי יהוה צבאות.

ושאול ממלא, קטנה כגדולה, את המשימה המקודשת שהוטלה עליו. גדולה – אולי, אך לא קטנה. בטפשותו ובאיוולתו כי רבה חס שאול ועימו העם על הצאן והבקר של העמלקים. ויוודע הדבר לשמואל, ויזדעק, ועד כדי כך ששקל אם לא להעביר את שאול ממושב כס מלכותו, שהרי ביזה את צו יהוה צבאות.

שמואל חוזר על מצוות יהוה, הטוב והמיטיב: "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך יהוה למלך על ישראל. וישלחך יהוה בדרך ויאמר: לך והחרמתה את החטאים – את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אותם". ומה עלה בגורלו של אגג המלך העמלקי? שמואל תפשו וישסף את צווארו – "לפני יהוה בגלגל".

סיפור הפשלה הנוראה של שאול, שגילה מעט רחמים כלפי המלך העמלקי, היתה העילה למריבה הקשה, ה"ברוגז" בין שמואל לבינו, והיא מזדעקת שוב במפגש הדרמטי-מקברי בין שאול לבין רוחו של שמואל אצל בעלת האוב, ערב הקרב מול הפלישתים בגלבוע. שמואל, בעל הזיכרון הפנומנלי, מזכיר שוב ושוב לשאול הנחרד מדוע רוגז הוא עליו ומדוע הסיר יהוה את התמיכה משאול. מדוע באמת? וכך מתבטא שמואל בזעמו כי רב: "כאשר לא שמעת בקול יהוה ולא עשית חרון אפו בעמלק. על כן הדבר הזה עשה לך יהוה היום הזה".

יש לנו את כל הסיבות להניח כי סיכויי התרחשותו של האירוע כפי שהוא מסופר באופן דרמטי במקרא, הינם קלושים. חשוב עם זאת להדגיש כי עצם ההתנסחות הזאת בכתבי המקרא מעניקה למרדף ההשמדה אחר העמלקים העצמה רבה, כמעט אמונתית-ריטואלית, ולמאמין בבחינת כזאת ראה וקדש. לפנינו, איפוא, כמו גם בפסוקים הקודמים, משנה סדורה, המספרת לנו כיצד יש לרדוף אחר עם מסוים ולעקרו מן השורש.

דויד אף הוא נלחם בעמלקים, וכנראה שבימיו הסתיימה מלחמת השמד בעמלקים והם נעקרו מכל מושבותיהם, וכדבר אחד הכתובים: "ויכו את שארית הפליטה לעמלק (בכוח של חמש מאות איש) וישבו שם עד היום הזה" (דברי-הימים א’ ד’ 43) (ומעניין אגב, שהמושג "שארית הפליטה" שויך בתקופת השואה לניצולים מן התופת). כלומר בבחינת רצחת-וירשת. העמלקים אינם נזכרים בתולדות המלכים שירשו את דויד, למעט התייחסות מאוד מעורפלת בימי חזקיהו מלך יהודה.

נראה כי הם עמדו "בגבורה", "באומץ" ו"במסירות קודש" במשימת ההשמדה, ואגב, גורל זהה היה מנת חלקם של כל אותם שבעה עממים אשר חיו בארץ כנען הגדולה כמו היבוסי, הגרגשי, החיוי, הפריזי ועוד. אף הם, כך דומה, הושמדו לפי חרב.

העמלקים הפכו במסורת ישראל לדימוי של כל אויב ועוין למטרותיו ולמשימותיו של העם. הדה-לגיטימציה והדמוניזציה כלפי גורמים "מעומלקים" לא הסתיימו אף בימינו אנו, בבחינת מתן לגיטימציה ל"כוחותינו" להכות ולכלות, לעקור ולאבד.

Share on Facebook