קצת אחרי יום העצמאות תשס"ה
אני מקווה לפתוח כאן מין סדרה של טורים אינטראקטיביים ומזדמנים עם משוטטי "הגדה" משמאל, מהמרכז ומימין. אנא הרגישו חופשיים לענות על השאלות הפתוחות שיופיעו כאן. אני לא מתיימר להיות מקורי או לדעת הכל, אז אתם מוזמנים להפנות למקורות מידע אחרים או לסתור את התזות שיוצגו. אבל בבקשה מכם, תכתבו לעניין. תודה. הנושא הכללי יהיה הרהורים שלי על "תולדות עם ישראל", ובמיוחד כמובן תולדות והווי המדינה שלנו. מהי ישראליות? איך נוצרה? מאיפה צצה כל המנטליות המוזרה והייחודית הזו, וכולי. אלה הרהורים שעובדים אצלי "שעות נוספות" בעת שהותי כאן בגולה הדווייה. נתחיל במה שנראה לי כשורש הרע בתפיסתנו את עצמנו. זה התחיל עם נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, שאמר ביום השואה ש"אילו היתה מדינת ישראל קיימת אז, לא היתה השואה מתרחשת".
בסוף השבוע האחרון, במוסף המיוחד על ה"ישראליות" ש"הארץ" הוציא לרגל יום העצמאות ("ברירת הישראליות") לא מצאתי אף כתבה העוסקת בשואה (אולי יש, אבל אין לי כוח לקרוא את כולן; מהכותרות לא נראה שיש אחת כזו). יש שם את הבליל הרגיל על דת מול מדינה, תנועות הנוער, החקלאות הנעלמת, תל-אביב החוגגת, ההתנתקות, ההתנתקות, ההתנתקות, אבל השואה כנראה לא שייכת.
כלומר – אנו למדים כי ישראל יש לה קיום עצמאי ובלתי-תלוי בשואה, תוצר של "המהפכה היחידה במאה ה-20 שהצליחה" כמאמר הפרשנים. והשואה? זה אסון שישראל היתה אמורה למנוע, אבל לרוע המזל איחרנו את המועד. "הגענו 50 שנה מאוחר מדי", כפי שברק אחר אמר בהגיעו לאושוויץ עטור מדי צה"ל. ככה בדיוק לימדו אותנו בגן, בבית הספר, בתנועה, בצבא, בטלוויזיה וברדיו.
מודל סיבתי (או בעצם, א-סיבתי) מוזר למדי. מאיפה הרוח הגבית שהפכה תנועה קטנה ומסוכסכת ל"יחידה שהצליחה", בעוד גדולות וחזקות ממנה קרסו? וכן, מוזר שצריך להדגיש זאת, אבל השואה קרתה קודם, והיא קרתה לבני עמנו. אז אולי הקשר הסיבתי בין שני האירועים – השואה והקמת המדינה – הוא קצת אחר מזה שהורגלנו לראות (או לא לראות)?
במפקד האוכלוסין המנדטורי של 1931 נספרו בפלשתינה-א"י 175,000 יהודים, שהיו כ-17% מאוכלוסיית הארץ. מספר היהודים בארץ ערב עליית הנאצים היה כאחוז אחד, בודד ויחיד, מכלל יהדות העולם. זאת אחרי 50 שנה של עליות ציוניות, 35 שנה אחרי באזל ו-15 שנה אחרי בלפור, ותחת שלטון בריטי שעדיין אהד את "היישוב".
קצת פרופורציה: לפני מלחמת העולם הראשונה ובמשך 20 שנה היגרו 2 מיליון יהודים ממזרח אירופה לצפון אמריקה. כך שערב עליית הנאצים, בתקופה בה (על-פי מה שאנו לומדים לבגרות) נדמה שהעולם היהודי כולו עסק במאבקים בין הרביזיוניסטים להסתדרות – האמת ההיסטורית היא כנראה שהציונות עדיין לא היתה הרבה יותר מתנועת שוליים.
ארבע שנים לאחר עליית היטלר לשלטון, מספר היהודים בארץ הוכפל ויותר, לכמעט 400,000 (על פי אומדן 1937). תוך ארבע שנים עלו לארץ פי שניים יהודים מאשר ב-15 השנים הראשונות של המנדט. מה שלא עשו הדיבורים היפים והאידיאולוגיה, עשתה האימה. רוב עלייה זו הגיעה מארצות שכבר חשו את הבל פיו המתועב של הנאציזם. עדיין, גם הם לא היו כנראה מגיעים לארץ, אלמלא דאגו שלטונות רוב ארצות היעד (וארה"ב בראשן) לסגור את השערים. גידול פתאומי זה באוכלוסייה היהודית היה מהגורמים העיקריים לפרוץ המרד הערבי של 36′-39′, שהוביל לבסוף לשינוי המדיניות הבריטית כלפי "היישוב".
ואז באה השואה. היישוב בארץ אכן היה קטן מדי, חלש מדי והנהגתו כנראה ילדותית מכדי לשחק תפקיד גדול מספיק במניעתה או בצמצומה. אבל כאמור, אלמלא עלה היטלר לשלטון מלכתחילה, היה יישוב זה קטן וחלש עוד יותר.
זה הקשר הסיבתי הנכון.
שנת 1945. יום לאחר השואה בארץ כבר כמעט 600 אלף יהודים, רבים מהם פליטים. עוד מאות אלפי פליטים רק יוצאים מן המחנות וממקומות גלותם. מה יהא עליהם? לראשי "היישוב" יש תוכנית ברורה. אז מתארגנת "עלייה ב’", ומפליגות אוניות המעפילים, תוך העלמת עין של כל מדינות אירופה. הבעיה מתגלגלת לפתחה של האימפריה הבריטית הקורסת. אז זה היה בסדר מצד מנהיגינו להקריב חפים מפשע (שאין להם מושג מי נגד מי) אל מול צבא חמוש כדי להשיג מטרות תעמולתיות ופוליטיות. הבריטים נזהרים משני הכיוונים (היהודי והערבי), אבל עדיין יוצאים רע מאוד. חיילים מול פליטים לא היה נראה טוב גם אז.
ומהר מאוד העולם נדרש להחליט. כשהשואה כה טרייה, ברור לאן נושבת הרוח. צריך לפצות את היהודים. יש לכך גם אינטרסים מעשיים. הקומוניסטים שכבר שולטים ברוב מזרח אירופה, לא רוצים להתמודד עם דרישות פיצויים, פוגרומים וכו’, כשמאות אלפי פליטים יהודיים ינסו לשוב לבתיהם. האמריקאים (אלופי העולם במלים יפות ללא כיסוי, מרוזוולט ועד W) גם הם לא רוצים להפר את "המאזן הדמוגרפי" אצלם בבית. וכולם שמחים לטחון עוד קצת את הבריטים. חוץ מזה, עם כל הציניות יש גם מצפון שחור אמיתי. באמת רוצים לתת ליהודים משהו. והנה, יש להם ייצוג קולני שתובע את שלו. ואת הערבים – אותם לא בדיוק שואלים. אז בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות הציונות, יש קונסנזוס עולמי מקיר לקיר לגבי "מה עושים". קובעים פשרה, שמנסה להיות איכשהו הוגנת, אבל עדיין יוצאת עם הטייה ברורה ואפילו מעליבה לטובת היהודים – מיעוט שכזכור רובו נמצא בארץ 10-15 שנים לכל היותר באותו זמן.
כצפוי, בעקבות החלטת האו"ם פותחים הערבים במלחמה, שמתפתחת בסגנון "בלקני/לבנוני", והסוף ידוע. נוסיף רק שלאורך כל המלחמה האווירה הבינלאומית אוהדת וסלחנית כלפי היהודים – האו"ם כופה הפוגות בעיתוי שהיה נוח לנו, ומדינות רבות מוכרות לנו נשק. יתרה מזו, בתום הקרבות איש אינו לוחץ עלינו לקבל חזרה פליטים – למרות שהאחריות והסמכות לפתרון המצב נמצאות בידי האו"ם, וברור לכל שבוצע "טיהור אתני" בקנה-מידה נרחב. סלחנות זו קשורה ללא ספק לזכרון הטרי של השואה.
קשה להימלט גם מן הרושם שהיעילות והאכזריות בה פעלו כוחותינו בכל מקום בו היתה ידנו על העליונה (ואשר אותן תיארו ס. יזהר ואחרים בכתיבתם), קשורות לפחד הקיומי שהשואה טבעה בנו. כך גם לגבי הלהיטות לפתח צבא אימתני, ותחושת החסינות המוסרית הניזונה מ"החשבון" שהשואה פתחה לנו עם כלל העולם – תחושה המתירה לנו לעשות הכל, אף פעם לא לעשות חשבון נפש, ועדיין להרגיש צודקים ונרדפים. תחושה שאנו עדיין מטפחים 60 שנה אחרי.
זהו קיצור תולדות הקמת מדינת ישראל. תולדה ישירה של השואה, ושל הכישרון והתושייה של תנועה לאומית קטנה ונחושה לנצל את "חלון ההזדמנויות" המוסרי והפוליטי שנוצר בעקבות השואה. בדיוק ההיפך מדברי אהרן ברק: אילו לא היתה השואה מתרחשת, ספק רב אם היתה לנו מדינה. וגם אם היתה, קשה להאמין שהיתה נראית כמו מחנה צבא אחד גדול.
במאמר מוסגר, למען ההגינות: הרצל צדק בניתוחו הגאוני ממנו הסיק כי אירופה תקיא את יהודיה ולכן כדאי למצוא להם מפלט מבעוד מועד. מבחינה זו, הציונות היתה אולי פתרון אפשרי ראוי (חוץ כמובן מנושא זכויות הערבים – עניין לא פעוט כשלעצמו, שעדיין מאיים על המפעל כולו). אבל העובדה היא, שעם ישראל בהמוניו בחר בפתרונות אחרים כמו הגירה לארצות רווחה, מאבק מקומי או טמינת הראש בחול. למה? זו שאלה נרחבת מכדי לענות עליה כאן. ודאי שקל היום לזלזל בתבונתם של הקורבנות, על שלא תיארו לעצמם את גודל האסון הממשמש ובא. ומי כן תיאר לעצמו? לומר שהציונות היתה הפתרון היחיד, והיא רק "איחרה במעט את הרכבת" בשל נסיבות כאלה ואחרות; להציג את כל תולדות עמנו מן הפרספקטיבה של הציונות (הקמת לאום יהודי מודרני נבדל, עם שפה ודגל והמנון וצבא כיש-מאין, ו"שתילתו" בארץ הקודש) כדבר "הטבעי והנכון" – זהו לא רק עיוות של ההיסטוריה, אלא היפוך מוחלט של סיבה ומסובב. בלעדי השואה, הציונות כנראה לא היתה מעולם עולה על אף רכבת, אלא מושלכת לפח האשפה של ההיסטוריה במוקדם או במאוחר, בעת התפוררותה הבלתי-נמנעת של האימפריה הבריטית.
בכל אופן, מאז שנפל לי האסימון הזה, אני לא יכול לשמוע את השיר של נתן אלתרמן "מגש הכסף". איזה שקר כפול ומכופל. קודם כל, רבים רבים מן הנופלים ב-48′ לא היו אותם "נערה ונער" יפי בלורית, אלא פליטים שרק ירדו מן האונייה ולא ידעו מלה עברית. ובעיקר, מגש הכסף האמיתי אינו נערה ונער פוטוגניים עם סטן ורימון (עם כל הכבוד ללחימת הגבורה שלהם), אלא המוני בית ישראל האומללים באירופה, שנחנקו, נורו, הורעבו, ועונו למוות בעוד אינספור דרכים.
מה לעשות? את העבר לא ניתן לשנות. אבל הכרה בעבר עוזרת: לסגל לעצמנו קצת יותר צניעות ברמה הקולקטיבית. להיגמל משטיפת-מוח עצמית כמו זו שגרמה לאלתרמן לכתוב את "מגש הכסף" ולאהרן ואהוד ברק לומר את השטויות המצוטטות לעיל. על ידי הבנה אמיתית ומלאה יותר של הקשר בין השואה לקום מדינת ישראל, ניתן להתחיל לפרק את המוקש התודעתי הרב-ממדי הזה, ולעשות סדר בתת-מודע המסוכסך שלנו. לעשות עוד קצת צדק ולתת יותר כבוד לקורבנות השואה, אשר במותם העניקו לנו מדינה.
ולסיום, אולי להפסיק להשליך על הערבים בכלל ועל הפלסטינים בפרט – גם את פחדינו ואת הטראומות שלנו מן השואה, וגם את מלוא מחיר תשלום הפיצויים עליה.
נ.ב. אולי פה המקום לגלות שאני צם שני ימים בשנה: יום כיפור ויום השואה. זה בטח נשמע קצת מוזר, אבל זו הדרך שלי להבטיח שגם בלי סרטי זוועה, לפחות ליום אחד אזכור את הנרצחים, את העובדה שלא הייתי נולד אלמלא השואה, ולקחים אחרים כלליים יותר. לעניות דעתי אם היו בדורות האלה רבנים הראויים לשמם, הם היו קובעים יום צום דתי לשואה, ולא מסתתרים מאחורי הנימוק העלוב ש"זה כלול כבר" בימים אחרים. זה לא כלול בשום דבר.
את כותבת:
"אם כבר מיתוסים, שים לב לנוכחות של חיפה ! ו"קיבוץ"…"
עקשנותך להתעלם ממידע – מדהימה.
האם חנה ארדנט, אחת מגדולי הפילוסופיות של המאה ההיתה מעוניינת להפיץ את "מיתוס חיפה"?
האם הפרוטוקולים של משטרת ישראל בחקירתו של אייכמן מ-1961 – הרי זה בדפים שציינתי, פשוט קראי, עמדו בשרות הפצת מיתוס "חיפה"?
האם ה-I.Q הגבוה וגישתך המרפרפת בשטחיות על פני מושגים תוך שרשורם הקליל בשטף, בלי לחדור למשמעותם, מביא אותך לסחרור, ולתחושה הכוחנית שתוכלי למשוך ולגלגל כל דבר כרצונך בכוח הלשון, ואיזו הברקה או שתיים שיסיחו את שימת ליבנו?
עוורון ובורות לא יכולים לשמש מקור טענות לידע.
מכל מקום, גישתך רק מחזקת את מה שאני טוען כל הזמן, ש-I.Q גבוה חייב ללכת ביחד עם יכולת חלוקת קשב גבוהה. שכן בלעדי יכולת חלוקת הקשב, הגבוהים במשכל בלבד אינם כמעט מסוגלים לייצר ידע אפקטיבי או לפתור באופן חדשני בעיות מורכבות, אלא רק להשתלט במהירות על מערכי ידע קיים. ולהיות שרויים בבנליה נוראה בעת עימות עם ידע חדש, בנלייה ואינרצייה וקבעון הממוסכים על ידי לשון מתגלגלת בוירטואוזיות, אך תוך שימוש בניסוחים וקלישאות שגורות, בתרבות הרלוונטית, או בחוג ידידיהם.
אירית היקרה,
איני שואב מכתיבתך נחת רבה, שכן היא מרפרפת, ואת נוגעת בדברים ותהליכים ברמת נארטיב רכילותי. נעדרת אצלך לחלוטין (אם איני טועה) היכולת לקחת מספר מושגים ולפתח אותם בכמה צעדים תוך שילובם (אינטגרציה). לכן גם התובנות שלך, כאלה של "צעד ראשון" גם אלו שנועדו לכאורה להדהים אותנו, הינם עדיין ברמה רכילותית.
משהו בנוסח: עשירים, אחרי הכל אינם מאושרים… חשבת שהם כן, אבל הם לא, אתה יודע, מעורבות בעסקי הקהילה, אנשים רוטנים, הפרסים שמבריזים, אבל מה, תורמים, ויוצאים נקיים, והגבאי, עלאק, אישה שמנה שיושבת לו על הראש, ופרטנזיות של מושיע הקופות הריקות וציונות ב-2 סנט.
סליחה אגב, בדוגמא שנתתי האטתי את הקצב. לרמה המולקולרית, את יודעת, למטרות הדגמה. דומני שפיתחת קצב או וירטואוזיות גבוהים יותר לנוע ברצף ממושג למושג ולפתלם בכיוון לא צפוי, דבר המהווה גימיק לא רע.
מכל מקום, את מרפרפת בהמשגה במקום לחדור למשמעויות באופן אנכי יותר. העסק אצלך די אופקי. כתחליף להבנה מושגית, יש צרוף של דימוי למושג, מעין ווקטור "מושג-דימוי" כאשר המושג קורס אצלך לקו או כיוון יחיד. ברמה קהילתית את יכולה להיות גורם מתסיס, הנותנת תחושה מתמדת שקורים דברים, אבל אולי, בדומה לעצתך לדניאל, אכן עדיף להתעסק באקטיביזם ולא במושגים ומידע.
הרי גישתך המרפרפת מקשה עלייך לראות סתירות מיידיות לגישתך.
למשל, את כותבת:
אייכמן בחדר האוכל…אני חושבת שיש בזה כדי לרמוז או מעבר לכך על הלך רוח עממי, מיתוס.
אבל, אם זה מיתוס שעונה על צורך עכשוי, כיצד זה מתיישב עם זה שהמיתוס נוצר בשנת 1961 על ידי מתחקרי משטרת ישראל, ועל ידי חנה ארנדט ב-63?
אולי, במקום שכרון כוח, וכתיבה מהירה ונחפזת, תחלקי קצת כבוד לאינטלקט והמשגה? ולא רק כבוד להמשגה ואינטלקט המסומנים על ידי דמות הניתפסת כבעלת מעמד רם וכוח.
כך אעשה, מילה במילה, ואני הולכת לקחת את הכדורים לאיחוד הקשב. כמובן, חדות הלשון, ההתנשאות, והרפרוף הם כולם שלי. תודה על זמנך ותשומת לבך החשובה לי כל כך, לאיתור פגמי באישיות, באופי, ברוח, בכתיבה, ובכלל.
אין כמו תוכחה של אדם חכם וישר, כדי ללמדני בינה.
טוב שהגדה השמאלית מצטרפת אלי, איזה כף סוף סוף שתי גדות באותו צד לירדן. חלום חיינו.
הכל טוב, רק תזכור את גבולות החוק בהשמצה, הסתה, ולשון הרע. אתה הולך על חבל דק. אירית
חיפה ואייכמן דווקא הולכים יד ביד, האמיני לי – כלומר, לא שיש איזשהו בסיס מציאותי, לפנטזיות של מיכאל, כמובן, אבל – מבחינת אופיו, של הגיהנום הייקי הזה…
לברוח מכאן!
ויפה הזהרת אותו, והעמדת אותו במקומו – כבר מזה זמן, שהוא קצת מגזים, ביריותיו הללו, לכל כיוון אפשרי. מילא אגו, זה יש להרבה אנשים – אבל, בתגובות פה, המסכן כבר נסחף לגמרי.
למערכת: אנא, מפאת חשיבות הנושא, אל תקטעו את הטקסט חרף אורכו.
כדאי למפות את הנושא של ש"פ הציונות-גרמנייה הנאצית מבעד לערפילים והרשמים המעורפלים המתעוררים כאן.
1) ש"פ בשנות ה-30. היה זה בטרם היה ידוע האופי הרצחני העצים של הנאציזם, בטרם בוצעו פשעי מלחמה וג’נוסייד. מן הידועות שהציונות מצאה בסיס משותף עם גדולי האנטישמים, והיה זה רעיון המיליון דולר של תאודור הרצל עצמו: הבסיס המשותף – הגירה לפלשתינה (הרצל ממשו למשל בהוועדות עם שר הפנים הרוסי האנטישמי פלווה). נושא הסתייעות הציונות באנטישמיות שחוק ומוכר לעייפה (כולל הפצת שמועות אודות אנטישמיות בקהילות יהודיות לזרוז עלייתם).
עליית גרמנייה: החל במשא ומתן של ד"ר ארלוזורוב עם ד"ר גבלס. יהודי גרמנייה הורשו להוציא מהמדינה 1000 ליש"ט, לרוב בשווי סחורות. כך מוכר האבסורד שבשעה שבנמל ניו יורק הוחרמו בשלב מסויים סחורות גרמניות, פרקו בנמל חיפה ארגזים עם סמל צלב הקרס.
אייכמן בשלב מסויים אף הוא השתלב במגמת "ההגירה".
2) ביקור אייכמן: מוזר שאייכמן טורח להדגיש במשטרת ישראל כי "רק נסע לכרמל במונית ומייד חזר לאונייה". גרסה זו במכוון באופן הקיצוני ביותר שוללת כל מגע עם יהודים ואזרחי הארץ. אין הוא אף אומר "חיפה", אלא "הכרמל". לכך יש הסבר פשוט שנתתי: התראה שניתנה לאייכמן על ידי המוסד לא להזכיר שהייה או פגישה עם אישים כלשהם. עם זאת בחקירתו אייכמן משחק משחק כפול, ומנסה לרמוז למתחקרו סרן אבנר ליס כי אכן שהה בארץ זמן של יותר מכמה שעות. למשל: "בפלסתינה עדיף להתעסק עם יהודים ולא עם ערבים".
אייכמן גם כותב דו"ח מפורט על פלסתינה בחזרו לברלין, וכיצד הוא אמור להיות במצב של דווח על רשמיו, אם שהה כמה שעות במקום שומם מאדם בהר הכרמל?… נראה שגם כאן אייכמן מגזים במתכוון, בדברו על "הכרמל בלבד" על מנת שחוקרו מהמשטרה יחשוד בצדק שהוא מסתיר משהו במצוות המוסד. אייכמן אולי מתפלל בליבו, שסרן ליס יחשוד ויפתח ביוזמתו ויתחקר את עניין המגעים והשהייה בארץ, והרי זו הנקודה החשובה ביותר בהגנתו (זימון אישים ציוניים כעדים), אך בדיוק זאת אסר עליו המוסד לעשות (תורעל? לא תספיק לכתוב את ספרך? התעמרות במעצר הממושך?). אך סרן ליס, לא איש טיפש, נוהג בדיוק כשלושת הקופים המפורסמים. למה לו (ולמשפחתו) צרות, ועוד בעניין כבד כל כך?
3) סביר שאייכמן שהה גם בקיבוץ – הנושא העיקרי שבני שיחו היהודים בברלין היזכירו בהזמנתם הוא "ההתיישבות הקולקטיבית". אתה אנטישמי אמנם אייכמן, אך בוא ותראה במו עיניך את היהודי החדש, המשוחרר מתסביכי הגלות. תחייה ביניהם, אין כמו מראה עיניים ועבודה משותפת. אייכמן, להזכירכם, הינו איש אדמיניסטרצייה מהדרג השני באותה תקופה, ולא אישיות נישאה.
למה? אנחנו עובדים איתו, חשוב שיפתח גישה חיובית.
איזה קיבוץ? בית אלפא. ראו גם מסמכי ה-CIA וגם תשדיר ערוץ ההיסטוריה בארה"ב.
כאן ראוי להדגיש נושא נוסף, בעל היבט של פסיכולוגיית המעמקים. אייכמן אנטישמי ארסי ביותר, אך גם לומד באותה תקופה את הנושא היהודי-ציוני. מושא הלימוד, נעשה גם מושא לסקרנות עצומה. אנשים כה שונים, אולי גזע נחות, ולכן, צריך ללמדם. זוהי מעין סימביוזה מוזרה.
מכמה מקורות ידוע לי כי ניאו-נאצים צעירים רבים נוהגים, כחלק מהכשרתם והמילייה שהם מטפחים, להתנדב במאותיהם לעבוד בקיבוצים.במפגשיהם הברכה המקובלת היא "שלום" בעיברית, ושירבוב מילים עבריות נוספות, על דרך הליגלוג, כחלק מההווי הניאונאצי, ואולי יותר מכך.הדבר כמובן לא מנע מניאו-נאצים רבים, אחרי עבודתם בקיבוץ, לשרת בשורות החיזבאללה בלבנון. כך, אין זה נכון, בניגוד למה שכתב לי מישהו פה, שאין ש"פ ערבי-ניאו-נאצי.
4) קסטנר: עניין אחר לגמרי: לא שיתוף פעולה נאצי-ציוני למטרת הגירה, אלא הצלת קומץ ממקורביו תמורת הסתרת מידע אודות הישלחות המונית למחנות השמדה מיהודי הונגרייה. בגידה מהסוג החמור ביותר מצד מנוול בדרגה ראשונה.
5) רודולף וורבה וכד’. הממסד היהודי העולמי לא יכול היה לעשות הרבה במידע אודות ההשמדה. העובדה היא שבנות הברית, אנגליה וארה"ב לא יצאו מגידרם להציל יהודים. ועם זאת הממסד היהודי לא יכול להציג את חוסר האונים שלו בפני היהודים ובפני העולם. עדיף שבעולם יאמינו ש"הקונגרס היהודי העולמי" והממסד היהודי זה מעין כוח על. עדיף גם שצאן מרעיתם היהודים יאמינו שדמם אינו הפקר ויש ממסד חזק שמגן עליהם.
מכאן, השתקת המידע המתריע, והתכחשות הממסד לסיפור וורבה ולאיש עצמו. פשוט ביותר.
ליורם בר חיים ידידי שלום,
אינני יודע מה "היה קורה אילו" הייתה מדינת ישראל חזקה קיימת בשנות השלושים, וגם אינני מבין מאין אתה שואב את התיאוריה כי המדינה היהודית הייתה עושה דיל עם היטלר בתמורה לאיזשהוא "שקט תעשייתי" אתה באמת סבור כי היטלר היה אדם הגיוני ורציונלי שניתן היה להגיע עימו להסדרים? אשריך.
מה שאני כן יודע, הוא הדיל שרקמו הוד מעלתו המופתי של פלסטינה, חג’ אמין על חוסייני, וכבוד הקנצלר בדבר שיתוף פעולה הדוק בנוגע להשמדת יהדות אירופה. אבל זה כמובן לגיטימי לשיטתך, ותקן אותי אם אני טועה.
אני מציע לחסוך מזמנו של מר בן חיים (הוא עסוק בתגובות לפחות בעוד 3 אתרים..)
ולעיין בספרו של אילן פפה . "אצולת הארץ: משפחת אל חוסייני" עמ 338 340.שם מוסברת
פעילותו המינורית של ח’ג אמין אל חוסייני בפיתרון הסופי. לידיעתך ,ואני מסתמך לא רק על ידע אישי, אלא גם על ספרו של יואב גלבר "תולדות ההתנדבות" – המופתי ואנשיו סייעו לחלץ מהשבי הגרמני גם פלסטינים ממוצא יהןדי
כל מי שיודע *משהו* על הנאצים מבין, שלו היו, חס ושלום, כובשים את הארץ הזו, היו משמידים את אבותינו ואת הפלשתינאים, יחדיו, בלי לשאול יותר מדי שאלות.
כן, אפשר היה לעשות הסכמים עם היטלר, בריטניה וצרפת עשו, בריה"מ עשתה, יפן עשתה (על כוח עשה הסכם מסוג אחר לגמרי, כמובן).
הקשר של המופתי עם היטלר לא נועד לקדם השמדת יהודים באירופה אלא אינטרסים של הריאקציה הפלסטינית והאסלאמית באיזור (שחלקם התלכדו עם אלו של ההמונים, כמו המאבק בציונות, וחלקם לא), כולל, אגב, התנגדות ל"אימפריאליזם הסובייטי" (כך הוא ראה זאת) בארצות "מוסלמיות". העניין היחיד (אם בכלל) שהיה למופתי בגורל יהודי אירופה הוא מניעת גירושם לפלסטין.
אגב, בכל השנים שבהן אני פעיל ברחוב הפלסטיני, לא שמעתי מישהו אומר מילה טובה על המופתי (גיבורים מתקופתו הם פעילי המרד של 36-39, וכן עז אלדין אלקסאם ואחרים), זאת בשונה ממנהיגי הציונות ומשליטי ישראל שהוכיחו את מוכנותם להיות בני-ברית לכל משטר רשע אפשרי ועודם נחשבים לאבות האומה וגיבוריה.
יורם בר חיים ידידי,
בעוד ארבעים שנה לא תשמע מישהו אומר מילה טובה על ערפאת ברחוב הפלסטיני. באחריות.
לדניאל: טעות בידך. היישוב הערבי ייחל לכיבוש ארץ ישראל בידי "אבו עלי" (רומל) הגרמנים ראו בערביי ארץ ישראל בני ברית עתידיים אם וכאשר יכבשו את הארץ. לגבי גורלם של היהודים: בזה אני מסכים איתך.
אבל אולי בר חיים יודע על איזה שהם מגעים בין מפקדת קורפוס אפריקה לבין הציונים (יומנים סודיים, פרוטוקולים שטרם נחשפו, וכאלה)
תשמע, בר חיים, הקביעות שלך בנוגע למופתי מוזרות קצת. מה פירוש " העניין היחיד (אם בכלל) שהיה למופתי בגורל יהודי אירופה הוא מניעת גירושם לפלסטין"? נראה לי שיש לך איזה קושי בלתי רציונלי לגנות את המופתי, אבל כנראה שיש כאן איזה מיסטורין שאינני מצליח לרדת אל פישרו. בזיכרונותיו, שהתפרסמו בעיתון המצרי "אחבאר אל יום", ואשר תוגמו ופורסמו בעיתון מעריב בשנת 57 אומר הוד רוממתו המופתי של ערביי פלסטינה כהאי לישנה: "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובארצות ערב האחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגיזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן" כל מילה מיותרת.