הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 במאי, 2005 53 תגובות

שלושה ציבורים שונים של בני-אדם הושפעו באורח שונה מקריסתה של ברה"מ ומדינות הלווין שלה במזרח אירופה: האויבים, הסוגדים והתוהים. האויבים נדהמו וצהלו. הם נדהמו משום שלא היו אפילו סובייטולוגים שבישרו על הקריסה ככזאת; והם צהלו מכיוון שלב ליבו של "ציר הרשע" ולווייניו קרסו כמעט באחת, "בזול" ומבלי שנשפכה טיפת דם אחת. נכון שלא רק "הרעים" צהלו. חברו אליהם גם ליברלים (שאצלנו מתנגדים לכיבוש), אשר אינם מאמינים בסוציאליזם כלל ועיקר, או ששללו את הדרכים להגשימו הלכה למעשה. כמובן שחרב עולמם של הסוגדים. אלה שראו בברה"מ במהלכם של עשרות שנים ורוב חייהם הבוגרים דגם לחיקוי ולא פחות מכך את מנהיגתה של התנועה הקומוניסטית כולה.

בשם תוהים אני מכנה את מאות האלפים, ואולי כמה מליונים, צעירים ברובם, המכירים על בשרם, או על בשרם של אחרים החשובים בעיניהם והקרובים ללבם, את מוראותיה של הגלובליזציה הקפיטליסטית, שהיא תמיד "חזירית" יותר לאנשים חלשים יותר. הם שוללים אותה, נאבקים כנגדה במאבקים סקטוריאליים, ספורדיים ואף כוללים, אולם תוהים במודע או שלא במודע, אחר האלטרנטיבה: אם זה לא אז מה כן?


בדברים שיכתבו להלן לא יהיה הפעם ניסיון להתווכח , או אף להיכנס לדו-שיח עם האויבים, אם כי הליברלים הכנים שביניהם אינם אויבי כלל ועיקר. בניגוד להם אני מאוד מעוניין בדו-שיח עם השייכים לשתי הקבוצות האחרות, אשר לאחת מהן, לסוגדים, הייתי אף אני שותף בימים עברו. להם אנסה להבהיר את תשובתי לשאלה שבכותרת ומהן לדעתי המסקנות הנובעות ממנה.


עמדות מוטעות של "טובים"


כפי שאמרתי בתחילה אינני מקיים כאן דו-שיח עם אויבי הסוציאליזם גם אם הם ליברלים. בעמדות כגון "הקפיטליזם הוא טבע האדם" או ראוי להפוך "קפיטליזם חזירי" ל"קפיטליזם רחום" לא אדון כאן. עמדת מוצא אכסיומטית למאמר הזה היא הדעה כי הקפיטליזם, משטר של ניצול מעמדי, שדרגת הרווח העליון היא תכלית קיומן. הגלובליזציה המתרחבת מעמיקה את הפער החברתי בין שכבה דקה של מיליארדרים, ושכבה רחבה יותר של מיליונרים, לבין כל האחרים, היא המחלה הקשה של החברה. מחלות נלוות כמו דיכוי לאומי, אפליה גזעית, מלחמות, רדיפות דתיות, אפליות מיניות ועוד אחרות כאלה, הן או תוצרים קפיטליסטים ממש או שהן מוצאות בו כר פורה להתפתחותן. גם הנאציזם, היה רק קצהו של המשטר החברתי הזה; ואילו חירות אנושית לרבים, יכולה לצמוח רק במשטר של שוויון כלכלי-חברתי. כאן ברצוני להתמודד עם האמירה ש" הכל קרס וצריך לפתוח דף חדש ולהתחיל מחדש". אמירה זו, שצמחה בחוגים אינטלקטואליים חיוביים, נפוצה גם בין הסוגדים לשעבר, הנרתעים מכל מה שעלול להתפרש כסגידה חדשה, שאכזבתה לא תאחר לבוא.


לתזת הקריסה הטוטאלית ישנם שני פירושים אפשריים שאינם מקובלים עלי. הפירוש האחד קובע כי הפן המהפכני במשנתו של מרכס היה מוטעה ביסודו, המהפכני ולא התיאורי. כי בניגוד לתיאורי, המקובל היום על-ידי רבים, והקובע מהו הקפיטליזם וכיצד הוא פועל, קובע צדו המהפכני את שלילתו הערכית ואת יכולתה של החברה לפרוק את עולו. אולם אם הכל קרס, יתכן כי השחרור הסוציאליסטי-קומוניסטי אינו אפשרי כלל ועיקר וצריך לחפש אלטרנטיבות אחרות.


ואילו הפירוש האחר קובע כי הערכים הסוציאליסטים שרירים וקיימים, ואילו דרכי מימושן היו כולן מוטעות מהיסוד. הפירוש הזה, הדן בדרכים ולא במטרות העל, מוטעה פחות בעיני אולם הכללתו על פני כשליש מהאנושות, חמישית מכדור הארץ ועל-פני רובה של המאה העשרים, אינו מקובל עלי. הכללה זו אינה היסטורית והיא מתנכרת מניתוח חברתי קונקרטי של עמים שונים במדינות שונות ובתקופות היסטוריות שונות. אמנם האירועים בהם אנו דנים התרחשו על פני כמאה שנים (מהם מאה שנים בהיסטוריה האנושית?), אולם דחיסותם של האירועים בזמן ובמקום מחייבים לאבחנות: שתי מלחמות עולם; התפרקותה של השיטה הקולוניאלית הישנה; קריסתה של ברה"מ ומדינות הלווין שלה; עולם המתנהל עד עתה בידי מעצמת-על אחת, התפתחות אדירת ממדים של כוחות הייצור (מיחשוב ומידע), התרחבותה של הגלובליזציה הקפיטליסטית; כל אלה ואחרים, מחייבים דיון בלתי מכליל בתופעת הקריסה ובמידתה. אין דרך נכונה יותר מאשר לדון בכל מדינה או בקבוצת מדינות בנפרד, ולנסות לענות מי קרס, מי לא קרס ומדוע.


קריסתה של ברה"מ ולוויניה


כאשר קרסה ברה"מ לפני כ-15 שנה, היא לא הייתה, למרות חסרונותיה, מדינת מצוקה. דווקא אז היא סיפקה לאזרחיה מצרכי יסוד כמזון, לבוש, דיור, חינוך, בריאות ותרבות, בצניעות רבה ולא בשוויוניות כמובן. דווקא בתקופה שקדמה לקריסתה, הייתה בה מידה רבה יותר של חופש אישי. כל אלה לאחר עשרות שנים של שיקום תוצאותיה של מלחמת העולם השניה, בה היו הסובייטים המנצח הגדול והקורבן הנורא בעת ובעונה אחת: 27 מיליון הרוגים (כמה נכים?) והריסת מערב המדינה עד היסוד. מדוע דווקא אז, כאשר התשתית ההרוסה שוקמה, וניצנים של דמוקרטיזציה נראו באופק, התממשה הקריסה? לעניות דעתי אלה הן הסיבות הראשיות וזה סדר חשיבותן: ברית המועצות הייתה המדינה הראשונה אשר במהפכת אוקטובר (1917) פרצה את גבולותיו של המשטר הקפיטליסטי, וככזאת הייתה בכל תקופת קיומה האויב הראשי של הקפיטליזם. ראשוניותה זו הפכה אותה למוקד התנגדותם של אויביה, ולריכוזן הראשוני של רוב השגיאות האפשריות בתוכה פנימה.


אולם בראש כל הסיבות לקריסתה ניצבים אויביה המתחרים בה כלכלית, מדעית וצבאית ומשתמשים כמובן גם בשגיאותיה ככלים לניגוחה. לגודל האירוניה הוסוו יחסי הכוחות האמיתיים בין הצדדים העוינים על ידי שניהם: שני הצדדים היו מעונינים בניפוח עוצמתו של הצד הסובייטי. הגברת החרדה והצורך בחימוש בפני "ציר הרשע" מחד, וניפוח העוצמה והיוקרה שלו מאידך. לאמיתו של דבר פיגר הצד הסובייטי אחרי האמריקאים מעצם היותה של רוסיה בין המפגרות שבמדינות אירופה בשנים שהמהפכה פרצה בה; היא נפגעה קשות בשתי מלחמות עולם ואנושות בשניה שביניהן; והיא פיגרה מאוד בהתפתחותם של כוחות הייצור החדשים, מיחשוב כללי ומידע, אחרי המערב. על- כן, כאשר נפתחו בפני האזרחים הסובייטים ערוצי מידע חלקיים (רדיו, טלביזיה ועיתונות מערבית מעטה), נתגלתה להם "האמת" (כמה אמת? איזו אמת?), וכושר ההגנה על המדינה הסובייטית ועל אורח חייה, התפורר כמגדל קלפים. מפלגה קומוניסטית בת 18 מיליון חברים, לא נעה כמעט להגנתה (הניסיון לפוטש העלוב בהנהגתו של ינאייב אינו ראוי כלל לדיון).


הסיבה השנייה לקריסה הוא הסובייקטיביזם האידיאולוגי הרחוק מהמרכסיזם תק על תק פרסה. המחשבה שאפשר לבנות סוציאליזם בקצב מזורז במדינה מפגרת בת מאות מיליונים, בהתאם להחלטותיו של הוועד המרכזי של המפלגה, שגם הוא אינו המחליט באמת כי אם מנהיגו, היא שגיאה רעיונית מרחיקת לכת. הרי כדי לפתח תעשייה מולאמת בקולקטיביזציה אגררית, צריכים מיליוני עובדים ובני משפחותיהם, שאישיותם עוצבה בעולם הערכים של חברה פאודלית-קפיטליסטית, והשכלתם-בורותם היא בהתאם, לרצות בכך, ולעמול קשה שזה יקרה. אולם אם מיעוט קטן של תושבי הערים רוצה בכך, ומיעוט מזערי ממש רוצה בכך בכפרים (מה זה בכלל קולקטיביזציה?), לא נשאר אלה להתדרדר אל השגיאה נוראה, אל פשעי הסטליניזם. פשעים אלה לא היו בעיקרם ביטוי של רוע אנושי (והיה כמובן רוע כזה), כי אם מסקנה מתבקשת מהסובייקטיביזם האידיאולוגי. אם צריך לפתח בקצב מזורז כל-כך מדינה תעשייתית מודרנית וקולקטיביזציה; וזה בשעה שהאויבים ניצבים תמיד בשער (זכורה עוד התזה הסטלינית כי ככל שההתפתחות הסוציאליסטית רבה יותר, האויבים המעמדיים תוקפנים יותר…), ברור שצריך להשמיד מיד את כל מי שעומד בדרך: מנהיגי מפלגה, מנהיגי הצבא וגולאגים המוניים למתנגדים האמיתיים, ולמתנגדים הפוטנציאלים. כאשר ההתנגדות לברה"מ מוצדקת ובלתי מוצדקת, הקיפה מחוץ לגבולותיה גם ליברלים וסוציאל-דמוקרטים, נראתה מדינת המשטרה הסובייטית גם בעיניהם של מגיניה הסוגדים לה, כרע הכרחי שלא יגונה.


סיבה נוספת שגרמה לקריסה הוא הריקבון שפשה בבירוקרטיה הסובייטית, הבירוקרטיה של "הסוציאליזם הריאלי", ביטוי שפירושו כי רק ככזה הוא ניתן למימוש. בירוקרטיה זו הייתה אף רעה יותר מזו שבמדינות הקפיטליסטיות, כי בחברה בה לא הייתה לגיטימציה לצבירת הון, קובע מיקומו של האדם במדרג הבירוקרטי את מצבו החומרי יחסית לזה שמעליו ולזה שמתחתיו. כאשר דירוגים אלה משגשגים בכל תחומי החיים – בכלכלה, במדינה, בחינוך ובבריאות; וכאשר המנגנון הבירוקרטי מוקף במעטפת טוטאלית דכאנית, ברורים התנאים לעליה בסולם או לירידה, או לנפילה ממנו: בצד הכושר והחריצות ולעיתים במקומם, משגשגות החנופה והעמדת הפנים כלפי מעלה והדכאנות כלפי מטה. כך מתנפץ אקלים חברתי של סולידריות חברתית ואף משפחתית; הפחד והחשד תופסים את מקומם. בתנאים בהם לומדים אנשים להביע עמדות ולהצביע במוסדות שלא בהתאם לדעתם, אז בימים של משבר עמוק מחליפים אנשים את נאמנותם ל"סוציאליזם הריאלי" בנאמנות למשטר "ריאלי" יותר…
 
"הסוציאליזם הריאלי" הגיע לארצות מזרח אירופה על-ידי הצבא האדום ולא הוקם בהן על-ידי העמים עצמם. כאשר הצבא האדום שחרר מדינות אלה מהכיבוש הנאצי הוא העלה לשלטון את המפלגות הקומוניסטיות. מפלגות אלה לחמו במחתרת האנטי-נאצית וזכו לאהדה רבה במאבקן. אולם מאבקן לא נתן להן צ’ק פתוח למימושו של המשטר הסובייטי בארצותיהן; כידוניו של הצבא האדום עשו זאת. במידות שונות ובעוצמה שונה הועתקו אליהן כל סימני ההיכר של הדגם הסובייטי. ההשתתפות הגיאופוליטית בחלוקתה של אירופה בין המזרח למערב; סובייקטיביזם הכופה הלאמה וקולקטיביזציה; משפטים מבוימים נגד מנהיגי המפלגה ובירוקרטיה מסתאבת. כך קרה שגם במדינות אלה, ובהן על אחת כמה וכמה, לא הייתה התנגדות לקריסה, וההפיכות היו כולן "מהפכות קטיפה" לפי ההגדרה הצ’כית.


כמובן שמפלגות קומוניסטיות בארצות הקפיטליסטיות, אשר לא היו צודקות מהן במאבקיהן בתוככי ארצותיהן, קרסו או לפחות שקעו כתוצאה מדבקותן בדגם הסובייטי והגנתן עליו בכל התנאים, גם במצבים בלתי אפשריים באמת. איך אמר מאיר וילנר, שהיה שנים רבות המזכ"ל של הקומוניסטים הישראלים: "הוטענו, טעינו והטעינו".


מי לא קרס ומדוע?


כידוע, בהבדל מברה"מ וגרורותיה המזרח אירופאיות, לא קרסו מדינות "לא חשובות" כסין – 1.3 מיליארד; וויטנאם – 83 מיליון וקובה – 11.5 מיליון תושבים. לא קרסו גם שתי מדינות אחרות: צפון קוריאה ולאוס, עליהן אין לי כל מידע מוסמך. על צפון קוריאה יש לכולנו ידיעות מערביות רעות שאולי הן נכונות; אם כי הייתי מעדיף לדעת מה דעתו של השמאל הדרום קוריאני אודותיה. על לאוס הקטנה, בה שולטת מפלגת הפטט-לאו והקרויה באטלסים המערביים מדינה קומוניסטית, אינני יודע דבר. גם בורותי זו היא פועל יוצא של אוריינטליזם שמאלי. אילו לוכסנבורג הייתה קוראת לעצמה קומוניסטית, הייתי יודע כמובן!)


אבל נחזור לסין, וויטאנם וקובה. לשלוש מדינות אלה ישנו מכנה משותף: בשלושתן עלו המפלגות הקומוניסטיות לשלטון בכוח מאבקם של העמים ולא באמצעותו של "יבוא מהפכני". המפלגה הסינית הנהיגה מאבק מהפכני נגד הכובש היפני ונגד צ’אן-קאי-שק וכנופייתו שנמלטו לטאיוון בתמיכת ארה"ב (1949); בוויאטנם התנהל מאבק לעצמאות לאומית נגד קולוניאליזם צרפתי ואמריקאי (1975); והקובנים ניהלו מאבק נגד שלטונו הרודני של בטיסטה, אף הוא ואסל אמריקאי (1959). זהו המכנה המשותף המנתק אותן מגרורותיה המזרח- אירופאיות של ברה"מ.


סביר מאוד שמפלגות קומוניסטיות אלה, שעלו לשלטון עשרות שנים אחרי מהפכת אוקטובר, ושממשלותיהן שרירות וקיימות, היה להן זמן מספיק ללמוד את ניסיונה של ברה"מ לטוב ולרע, לימוד קשה ורצוף מכשולים. לשלושתן יש מכנה משותף נוסף שמידותיו שונות בהתאם לתנאים השוררים בהן, ובהתאם למסקנותיה של ההנהגה, מסקנות משתנות ומתפתחות תוך כדי ויכוח פנימי החשוף רק בחלקו לעמיהן (בשלושתן לא קיימת דמוקרטיה פוליטית רב-מפלגתית): הן אינן אצות- רצות למימושה של החברה הסוציאליסטית. הן למדו לחיוב את תוכנית ה"נא"פ" הסובייטית בתנאים השונים כמובן מן הקצה: הלאמת אוצרות הטבע; תעשיה כבדה צבאית ואזרחית בבעלות ממלכתית; רמות שונות של בעלות פרטית בתעשייה ובחקלאות תוך שימוש רב בהשקעות זרות; ממלכתיות של החינוך והבריאות – בעיקרם ולא בכללותם ומאבק מתמיד בעוני שאינו מובס בקלות כלל ועיקר.


סין למדה כראוי גם את ניסיונה השלילי של ברה"מ וחוזרת ללא הרף: "אנחנו לא דגם לחיקוי"; "אנחנו לא מרכז המהפכה"; "אנחנו איננו נושאי דגל"; "אנחנו בונים סוציאליזם בעל סימני היכר סיניים"; "תמיד נהייה חלק מהעולם השלישי". ובע"פ: "אם נגיע לרמתה של דנמרק באמצע המאה ה-21, הישגנו הישג גדול".


למותר לציין כאן את ההישגים הגדולים של שלוש מדינות אלה ואת הקשיים עימהן הן מתמודדות; התקשורת מספרת עליהן ואף "בגדה" אנו כותבים עליהן מדי פעם. מה שחשוב לי לציין כאן הוא שאי קריסה משמעותה אינה ניצחון כלל ועיקר. בשלוש המדינות האלה מתנהל מאבק כלכלי-חברתי מבחוץ ומבפנים. זוהי עדיין המערכה הקלאסית של תקופתנו בין קפיטליזם לסוציאליזם, כאשר ההנהגה הפוליטית היא בידיהן של הקומוניסטים. מערכת זו מקבלת צורות שונות בהתאם לזמן ולמקום: היא שונה בקובה, 150 ק"מ מפלורידה עם 2.5 מיליון קובנים החיים במיאמי; היא שונה בוויטנאם בה מתנהל ויכוח לא קל בין השלטון וצפון המדינה מחד ובין אידיאולוגיה קפיטליסטית המתפתחת בדרום מאידך; והוא קיים בסין שכלכלתה מתפתחת בקצת אדיר ממדים כאשר מדינת הרווחה הסינית מפגרת אחריו בהרבה.


חשוב שנזכור, בראש ובראשונה אנחנו, הסוגדים בעבר הקרוב והרחוק: קבלה חיובית של מדינות שלא קרסו ואף סולידריות עם מפלגותיהן אין פרושה סגידה כלל ועיקר. פרושה רק שיש אלטרנטיבה לקפיטליזם והיא נאבקת על חייה לעינינו, דווקא בעולם השלישי, כפי שאמר המנהיג הסיני המנוח דנג טשאו פינג: "המרקסיזם שצמח באירופה, ישתקם בעמים הזקוקים לו ביותר".


ראיה אופטימית בעיקרה של מה שקורה במדינות אלה, אין פרושה הימנעות מביקורת על מה שהוא שלילי, ותופעות כאלה אינן חסרות. מותר למשל להפגין לפני השגרירות הסינית על מצבם הקשה של פועלים סינים בישראל באותה המידה שמוסדות סינים לכוח אדם אחראים לו.


מה אפשר ללמוד?


בימים בהם אנו מנהלים את מאבקנו נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית, אין זה נכון לנהל אותו ללא אלטרנטיבה סוציאליסטית, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לדון בקריסה, בהעדרה ובסיבותיהן, כי הלקחים משתיהן חיוניים.


כאשר המערכה המתנהלת בשטח היא או סקטוריאלית או כוללנית להגנתה של מדינת הרווחה מפני מחריביה, חשוב שהמאמינים בסוציאליזם ישאו ברמה את דגלו האדום. נשיאתו של הדגל הזה מחייבת אותנו לחזור ולהסביר שוב ושוב כי רק ביטולו של הקפיטליזם והמרתו בחברה סוציאליסטית בעתיד ההיסטורי הנראה לעין, ובקומוניסטית בעתיד האוטופי הרחוק, תאפשרנה חירות אמיתית לחברה האנושית וליחידים- יחידות החיים בתוכה. שני המשפטים של מרכס, שנמנע במתכוון מניסוח פרטים כל-שהם על העתיד הנכסף, ראויים שנחזור עליהם תמיד: בסוציאליזם – "מכל אדם לפי יכולתו ולכל אדם לפי עבודתו" בקומוניזם – "מכל אדם לפי יכולתו ולכל אדם לפי צרכיו"


החינוך לסוציאליזם אסור לו שיפגע כהוא זה במאבקים הרחבים נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית ולהגנתה של מדינת הרווחה. עלינו לקבל את העובדה כי רק מיעוטם של השותפים במערכה החיונית הזו עשויים להיות כבר עתה שותפים לחזון הסוציאליסטי. אולם מכיוון שמאבקים אלה, גם הספורדיים-סקטוריאליים מגבירים את אמונתם של האנשים ביכולתם לשנות מציאות; ומחזקים, גם אם בהדרגה, סולידריות אנושית, גדל גם מספרם של המוכנים לשמוע על האלטרנטיבה הכוללת לקפיטליזם.


לבסוף, כדי לקדם את האמונה בחלופה האפשרית, חשוב שנבהיר לעצמנו ולשותפינו העתידיים:



  • הדרך להקמת החלופה הסוציאליסטית, שלא לומר על זו האוטופית-קומוניסטית, היא דרך היסטורית ארוכה. כאשר תנועות מהפכניות עולות לשלטון (בדרכים אלקטורליות כאשר הן קיימות ובדרכים אחרות כאשר הן אינן) הבניה בעד אינה קלה יותר , והיא אף מורכבת יותר מהמערכה נגד.

  • במידה שזה יהיה תלוי בסוציאליסטים, שום שינוי חברתי משמעותי לא יתחולל יותר מבלי שרוב אזרחי המדינה הנידונה חפצים בו; וזה יהיה נכון גם אם מסיבות היסטוריות זמניות, החברה תהייה חד-מפלגתית; וזה נכון יהיה כמובן כאשר היא תחדל להיות כזאת.

תגובות
נושאים: מאמרים

53 תגובות

  1. ישראל פוטרמן לסובייטולוג הגיב:

    "כמי שהשתייך לשמאל האנטי סטבייטי, ראיתי בקריסתן של ברית המועצות ומדינות הלוויון שלה, שלב הכרחי בדרך הארוכה והמפותלת לבנית אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית".
    למה? זאת אכסיומה (או סתם קלישאה) מטעם ספירו: קריסת ברה"מ (בלי קשר למשטר הפנימי שלה) הביאה דוקא להתחזקות הקפיטליזם- האיפריאליזם הגלובלי בצורתו הנוכחית, ולהחלשותם של הכוחות הפוטנציאלים לתמיכה בסוציאליזם והמאבק נגדו מתנהל עכשיו בד"כ תחת אידיאולוגיה איסלמית, מה שמעביר אנשים כספירו לתמיכה "בדמוקרטיה" כלומר באימפריאליזם או ב"טובים נגד הרעים".
    ב"סוציאליזם שלו" (במקומות אחרים) אין סתירה בין האינטרס של ההון הפרטי והאיטרס הציבורי, בין התחרות החופשית והסולידריות החברתית. הכל בא על מקומו בשלום ונופל עלינו כמן השמים: אין דינמיקה (שלא לומר דיאלקטיקה), אין תהליכים כלכליים חברתיים, אין תהליכים היסטוריים ואין אבחנה בין סיבה לתוצאה. התהליך היחיד הוא זה המתחולל במוחם של האנשים שיבינו בסופו (של התהליך) את כל הטוב שמציע להם ספירו ויבחרו בקלפי בין הפתקים הרבים את הפתק הנכון.
    מה זה אם לא צחוק מהעבודה?

  2. יובל הלפרין הגיב:

    מי שלא קרס מאופיין גם בכך שהוא לא הלך שולל אחר "דמוקרטיה" רב מפלגתית.
    על אף כל העיוותים, שהיו קיימים בכל שנותיה של ברית המועצות, היא לא קרסה במשך יותר מ-70 שנה. לא כל עיוות וכל טעות וכל שחיתות אין די בו כדי להוות סיבה לקריסת משטר.
    ברית המועצות לא הייתה קורסת אילולא גמלה בלב הנהגתה הכרעה אידיאולוגית לאפשר אלמנטים של משטר פרלמנטרי נוסח מערב אירופה, ולבסוף ריבוי מפלגות.
    דווקא העובדה, אותה תיאר דני היטב, כי סוציאליזם בארצות שבהן אירעה מהפכה מצוי במגננה מול כוחות חזקים ממנו בהרבה, ריבוי מפלגות אינו אלא הזמנה להון הבינלאומי, אם בדמות מעצמה ואם בדמות גורמים "פרטיים", "להתביית" על אחת ממפלגות האופוזיציה, להעניק לה משאבים אדירים ולהפריע למהפכה עד הפלתה. ניצחון בבחירות במקרה כזה לעולם אינו נובע מהכרעה כנה של העם, אלא מהגיבוי שהגורמים הבוגדניים יקבלו מאותם כוחות חזקים בהרבה.
    משאביו העודפים של הקפיטליזם מאפשרים לו לעצב את רצון העם באמצעים אותם אנו רואים סביבנו מדי רגע ורגע. וככל שהטכנולוגיה מתפתחת, כך משתכללים אמצעים אלה. רצון העם כיום אינו עניין נתון כפי שדני מתאר אותו. הוא במידה רבה תוצאה ממשטר פוליטי נתון ולאו דווקא הסיבה לו.
    כבר כתבתי באתר זה שלו נאצר היה נבחר בבחירות רב מפלגתיות, הלאמת תעלת סואץ לא הייתה מחזיקה מעמד. הבריטים והצרפתים היו מפילים אותו מבפנים. ועל איינדה מצ’ילה אין צורך להרחיב כאן.
    בארצות הסוציאליסטיות שדני מזכיר בוצעו רפורמות מרחיקות לכת במבנה הכלכלה, המהוות בעיקרן נסיגות מהאידיאל לטובת המציאות הקיימת. דווקא מצב כזה הוא נוח לתסיסה ולחוסר יציבות, ודווקא אז חשוב מעמדה המוביל של המפלגה המהפכנית, האחת והיחידה.
    ניתן לומר בפשטות: מי שלא קרס הוא זה שהקפיד על עקרונות היסוד של הסוציאליזם הריאלי, ואת הרפורמות הדרושות ביצע במסגרתם בלבד.
    בברית המועצות היו עיוותים והיה הרבה טעון תיקון. אך היא לא נכשלה. מה שנכשל הוא הפרסטרויקה. המסגרת החד מפלגתית הינה תנאי לכך שהעם ירצה במהפכה, ולא להפך.

  3. גיא אברהמי הגיב:

    נקודה חשובה שיש לציין לגבי ברה"מ היא שמדינה ה"תקועה" זמן רב בשיטה של כלכלה מולאמת ומתוכננת, ואיננה מתקדמת אל עבר ביטול המדינה עצמה והגשמת החזון המרקסיסטי-לניני נשארת במידה רבה (כפי שמרקס עצמו כתב) בעלת תכונות של חברה בורגנית -קפיטליסטית.
    בברה"מ בוטל מימד הניצול של הקפיטליזם, אך הניכור והרכושנות נשארו שרירים וקיימים במידה לא מבוטלת.

  4. גדעון ספירו הגיב:

    כמי שהשתייך לשמאל האנטי סטבייטי, ראיתי בקריסתן של ברית המועצות ומדינות הלוויון שלה, שלב הכרחי בדרך הארוכה והמפותלת לבנית אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית.
    שמחתי לקרוא על הפקת הלקחים של דני פתר, הגם שהיא לדעתי חלקית. אני מאתר סימנים מתקופת סגידתו לעריצות הסובייטית.

    הוא עדיין נותן לגיטימציה לדיקטטורה חד מפלגתית, אחד מאבי אבות הטומאה של משטרי דיכוי צמאי דם, וממשיך להדביק תיוגים לפיהם המתנגדים לברית המועצות משוייכים "לרעים". הוא טרם הכיר בקיומם של אותם מתנגדים לברית המועצות, שלא רק שאינם רעים, אלא הם הטובים שבטובים, משום שהתנגדו וממשיכים להתנגד לקפיטליזם, אבל תשובתם לעוולות הקפיטליזם אינה בהקמת דיקטטורות פושעות, אלא בסוציאליזם דמוקרטי שבונה ומפתח משטר של צדק חברתי תוך שמירה קפדנית על כבוד האדם וחירותו.

    הוא מיישם לגבי צפון קוריאה את השיטה שהיתה נהוגה בתקופה הסובייטית, לפיה כל מידע ביקורתי על המתרחש בגוש הקומוניסטי בעיתונות המערבית היה מתקבל בעוינות ובהסתייגות.
    הוא יכול להרשות לעצמו גם שיקול דעת עצמאי על הזוועות המתרחשות בצפון קוריאה בהתבסס על מקורות מידע מגוונים.

    יחד עם זאת, קיבלתי בהקלה את האישור שנתן דני להפגין מול שגרירות סין ככל שהדבר קשור להסתלקותה של סין מהגנה על הפועלים הסינים בישראל. בקשתי מדני להרחיב את האישור ולכלול גם את הזכות להפגין נגד הכיבוש הסיני בטיבט, כפי שעשיתי לפני מספר ימים כשנעניתי לקריאת אמנסטי אינטרנשיונל.

  5. אבי הגיב:

    שווה לבדוק את הלינק הבא
    — קישור —

  6. עפרה הגיב:

    בשנת 1988 – שנה אחת לפני הקריסה – ביקרתי בברית המועצות. להפתעתי בני שיחי המקומיים חזו את נפילת השלטון, ואף התנבאו שהפשע המאורגן ישתלט על הכלכלה.
    עם כל הצער על האידיאל של השוויון לקומוניזם היה "באג" רציני אחד שכירסם בשיטה מבפנים: לא היה לו שום מנוע כלכלי אמיתי. בהעדר מנגנון תגמול יעיל, אינטרס הפרט לא חפף את אינטרס הכלל והשחיתות היתה תוצר בלתי נמנע שהשתלט על כל המשאבים.
    לתשומת ליבם של מתכנני המהפכה הבאה.

  7. לדני פתר הגיב:

    סחטיין על המריחה 15 שנה אחרי שהמפלצת קרסה.

    חלקים מהמאמר שלך נשמעים כמו דברי וילנר מלפני 50 שנה.

    ניפגש לאחר קריסת הכלא הצף של קסטרו.

  8. אלישע הגיב:

    לגדעון,
    ברכות לעמדה החדשה בה אתה מחזיק: הפגנות כנגד הכיבוש הסיני בטיבט. כמה מצער שאותו איגוד מרצים בריטי מהולל, התובע במפגיע להחרים את האוניברסיטות הישראליות "בשל הכיבוש" אינו משמיע ציוץ אחד ככל שזה נוגע לכיבוש הסיני הנמשך כבר מאז שנות החמישים, ואינו דורש באותו הלהט להחרים את האוניברסיטאות הסיניות. האם אנו מריחים כאן ניחוח קל של אנטישמיות?.אודה לך אם תתיחס.
    ובעניין נוסף: הדוברים הפלסטינים הרהוטים, כמו חנאן עשראווי וסאיב עריקאת חוזרים תמיד על המנטרה כי הם העם היחיד הנתון תחת כיבוש. האם, לאור כיבוש טיבט הטענה הזו היא שיקרית? ואם כן, מדוע הם חוזרים ומעלים אותה בכל פעם? לדעתך הם סבורים שצופי הטלוויזיה הם בורים גמורים? האם אתה מעלה על דעתך תרחיש שבו אירגונים פלסטיניים יפגינו למען זכותו של העם הטיבטי לעצמאות ולהגדרה עצמית, או שזה רק חלום רטוב שלי?
    בעצם, למה הם לא עושים זאת. כבושי כל העולם, התאחדו. ויפה שעה אחת קודם.

  9. רועי הגיב:

    ניכרים דברי אמת, גדעון.
    הפגנות ומחאות נגד הכיבוש הסיני בטיבט הרי היו צריכות להתקיים כבר לפני זמן רב, ונשגב מבינתי מדוע השמאל העיקבי, היוצא בשצף קצף כנגד הכיבוש השראלי מילא את פיו מים ככל שזה נוגע לכיבוש הסיני בטיבט.
    ועוד דבר: קשה להבין כיצד מדינה כמו סין, שבעצמה מפרה את החוק הבינלאומי מאז פלישתה לטיבט בשנות החמישים, מגנה את ישראל על בניית גדר ההפרדה, ביושבה כחברה בבית הדין הבינלאומי בהאג. נדבר הזה נשמע כתיאטרון אבסורד במיטבו.

  10. אבי הגיב:

    הקישור הנכון הוא
    — קישור —

  11. דג אילם הגיב:

    השופטים בהאג אינם מתמנים כנציגי מדינותיהם, אלא על סמך כישוריהם כשופטים.

    ברור שכל אדם קרוב אצל עצמו, אך השופט הסיני לא חייב דבר לממשלתו, ואינו שליח ציבור מטעמה. לפי הרזומה שלו, אפשר להניח כי הוא מתנגד לכיבוש טיבט ותומך במתן אוטונומיה לעם הטיבטי.

    בישראל נוהגים לבדוק בציציות של אדם רק כאשר הוא מבטא עמדה הנוגדת את מדיניות הממשלה. זהו נוהג פסול. לא כל בני האדם מונעים כל הזמן מאינטרסים צרים של לאומיותם. יש גם כאלה בעלי עקרונות, שנוהגים על פי השקפת עולם עקבית ומנומקת.

    כשאנחנו מקבלים 12 נקודות בארוויזיון זה בגלל השיר המצוין, כשאנחנו מקבלים אפס, מדובר באנטישמיות – נשמע לכם מוכר מאיפשהו?

  12. גדעון ספירו הגיב:

    לאלישע,
    לא כל דבר שהוא חדש עבורך, הוא באמת חדש. עמדתי נגד הכיבוש הסיני בטיבט ונגד הפרות זכויות האדם בתוך סין עצמה, הן רבות שנים. כחבר אמנסטי הפגנתי נגד סין מספר רב של פעמים, כולל שעה שנשיא סין ביקר בישראל.

    השאלות שאתה שואל מותירות רושם של התנגחות ולא עמדה אמיתית של מי שחרד לזכויות אדם.
    אילו ענין כיבוש טיבט על ידי סין היה באמת מטריד אותך, היית בא קודם כל בטענות אל ממשלתך שמנהלת יחסים ידידותיים עם סין, ומוכרת לה נשק במיליארדי דולרים, נשק שבחלקו בוודאי משמש גם את צבא הדיכוי הסיני בטיבט.
    במקום זה אתה בא בטענות לפלסטינים שלא מפגינים נגד סין. מטבע הדברים שעם הנתון תחת כיבוש אכזרי וזכויות אדם בסיסיות נשללות ממנו, יהיה ממוקד קודם כל בשיחרורו מהכיבוש.
    אני מניח שגם הטיבטים, הנתונים תחת כיבוש סיני, דעתם לא פנויה לצרות הפלסטינים אלא קודם כל להצלת עצמם.
    רק מי שלא נתון אישית לדיכוי קשה, ונהנה ממידה זו או אחרת של חופש פעולה, יכול להרשות לעצמו לעסוק בכאב העולם.

    אשר לאיגוד המרצים הבריטי, יש בהחלט מקום לשאול אותו מדוע לא החרים, אם לא החרים, גם אוניברסיטאות בסין, אבל זה לא מפחית מצדקת פעולתו למחות נגד הכיבוש הישראלי ושיתוף הפעולה של האוניברסיטאות בישראל עם הכיבוש.
    בענין החרם, כבר כתבתי בשרשור אחר, כי חרם אקדמי לא יהיה יעיל בנסיבות הנוכחיות, והדרך היעילה לפעולה בינלאומית נגד משטר הכיבוש והאפרטהייד של ישראל, היא חרם כלכלי מלא של הקהילה הבינלאומית,באמצעות האו"ם ומועצת הביטחון.
    כל עוד ארה"ב תומכת בישראל כפי שזה עתה, גם חרם כזה לא יתממש.

    לרועי,
    אני מסכים איתך שהשמאל בישראל צריך להיות הרבה יותר קולני ופעלתני בכל הקשור לכיבוש הסיני בטיבט. הוא לא, כסיבה מקלה אני מניח שהדבר נעוץ בפעילות המאד אינטנסיבית של פעילות השמאל נגד הכיבוש, כבר לא נשאר הרבה אנרגיה לנושאים אחרים, ולכן רק מתי מעט פנויים לנושאים שאין להם קשר ישיר או עקיף עם הסכסוך כאן.

    לענין השופט הסיני בבית הדין הבינלאומי. אין ספק שחוש הצדק הטהור מתקומם על ישיבתו של שופט סיני בבית הדין שמגנה את בנית הגדר של ישראל. כפי שמאד מפריע לי שנציג ישראל באו"ם מגנה את משטרי הדיכוי במדינות ערב, ומגן על משטר הדיכוי של ישראל בשטחים הכבושים.
    ויש בכל זאת הבדל בין נציג ישראל באו"ם לבין השופט הסיני. השופטים בבית הדין הבינלאומי מתמנים אמנם על פי ייצוג של מדינות, אבל מדובר באנשי מקצוע, שמרגע ישיבתם בבית המשפט כפופים לחוק הבינלאומי, ושופטים על פיו. לכן יש לפסיקות שלו משקל כה חשוב ביחסים הבינלאומיים, וגם בית המשפט העליון בישראל לא מעז להתייחס אליו בביטול.

  13. מי נאבק במי? הגיב:

    אכן בסין מתנהל "מאבק כלכלי-חברתי" אבל מי נאבק במי?
    בסין אסורים איגודים מקצועיים, חוק שכר המינימום לא נאכף במפעלים רבים העובדים מקבלים יום חופש אחד בלבד בחודש (7 ימי עבודה בשבוע) והם נקנסים על כל חריגה ממשטר נוקשה של זמני הפסקה. ולכן ה"מאבק" הוא מאבקה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (קבלן כח האדם הגדול בעולם לתאגידים אמריקאים) בפועלים שמעיזים להפגין: הם נאסרים לתקופות ממושכות ובתנאים קשים.
    במילים אחרות על פי הגיונו של כותב המאמר עלינו להאבק כולנו שכם אחד עם חברות כח האדם בישראל שמגשימות כבר היןם "סוציאליזם סיני" נגד עובדיהן.
    סוציאליזם, כפי שאני מבין אותו, פירושו חלוקה צודקת של משאבים וחופש לעובדים. להיות סוציאליסט ולהיות פרו-סיני הם תרתי דסתרי.

  14. גיא לעפרה הגיב:

    הנימוק שאנשים שלא מתוגמלים בצורה אינדיבידואלית אינם משקיעים הוא השערה שלך בלבד. אולי דווקא הביטחון במקום העבודה משפר את תפוקת העובד? האם ניתן לייחס את כל ההצלחה הכלכלית האדירה של ברה"מ (בתקופות מסוימות) רק לכפייה כוחנית של המשטר?

  15. דוד בן ברוך. הגיב:

    מה שמפריע לי במיוחד באידיאולוגיה הקומוניסטית היא הנחת היסוד שעליה היא מבוססת . "מכל כל אחד על פי יכולתו ולכל אחד על פי צרכיו". מי לכל הרוחות ירצה להיות בעל היכולת במערכת שכזו ????
    מערכת אשר מדכאת את בעלי היכולת ומעודדת את התחמנים והמנוולים תייצר הרבה תחמנים ומנוולים ומעט בעלי יכולת.
    גישה שכזו אינה עובדת אפילו במסגרות הקטנות ביותר שניתן להעלןת עך הדעת. הרי אפילו זוגות נשואים אשר מהווים יחידה קומוניסטית מהסוג של מכל אחד על פי יכלותו ולכל אחד על פי צרכיו לא תמיד מצליחים להסתדר מבחינה כלכלית. אז ניתן להעלות על הדעת שהקונספציה תעבוד במסגרות של מיליונים ???

  16. גדעון ספירו הגיב:

    לדג אילם,
    השופטים בבית הדין הבינלאומי מתמנים אמנם על פי כישורים אישיים, אבל המינוי הוא על סמך מפתח מדינתי. אינני יודע על סמך מה אתה מניח שהשופט הסיני מתנגד לכיבוש טיבט על ידי סין. אזרחים סינים שהביעו בסין התנגדות למדיניותה בטיבט, מצאו עצמם במקרה הטוב מוחרמים ומנודים ובמקרה היותר גרוע מועמדים לדין ונשלחים לשנות מאסר, (אם שפר גורלם ולא הוצאו להורג).
    במשטר ריכוזי ואוטוריטרי כמו בסין, המונהג על ידי דיקטטורה חד מפלגתית, לא מאשרים יציאתו של אדם לתפקיד שופט בבית הדין הבינלאומי בהאג אם הביע הסתייגות, שלא לומר התנגדות, לכיבוש טיבט.

  17. גדעון ספירו הגיב:

    בהמשך לתגובתי לדג אילם, הלכתי לאתר האינטרנט של בית הדין הבינלאומי בהאג, וקראתי את הביוגרפיה של השופט הסיני(SHI JIUYONG) שמכהן החל מפברואר 2003 כנשיא בית הדין הבינלאומי.
    האיש כיהן במגוון מרשים של תפקידים ממלכתיים בסין. הוא היה פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטאות ומכונים אקדמיים מרכזיים בסין. הוא כיהן כיועץ משפטי של משרד החוץ הסיני בשנים 1980-1993 וכן כחבר המשלחת הסינית לאו"ם במשך מספר שנים. יש להניח כי כיועץ משפטי נתקל לעתים קרובות בסוגיית טיבט, בביקורת הבינלאומית על סין כתוצאה מכיבוש טיבט ומעשי הדיכוי האכזריים שביצעה שם, וכמשפטן בעל מוניטין הוא נתן לממשלה הסינית את העצות הטובות ביותר מבחינתה כיצד להתגונן בפני הביקורת ולהצדיק את הכיבוש הסיני בטיבט.

  18. יובל זיו הגיב:

    לדוד בן ברוך: הבעיה קשה הרבה יותר. כאשר מנתקים את התלות בין השקעה לגמול. לא צריך להיות תחמן או מנוול כדי לא לשתף פעולה. מספיק להיות הגיוני. כיוון שבכל מקרה תקבל אותו הדבר אם תשקיע או לא. אז בין אם אחרים משקיעים ובין אם לא תמיד הרווח הכולל שלך (ההפרש בין תגמול להשקעה) יהיה גבוה יותר אם לא השקעת. מצד שני התנהגות "הגיונית" כזאת מצד כל האנשים תביא לאסון (אף אחד לא יעבוד, לא יהיה אוכל וכו’). הסיטואציה הזאת נקראת גם "דילמת האסיר" ונחקרה רבות בניסויי מעבדה שונים. קיימים שני מנגנונים שהתגלו כאפקטיביים לביטול (או לפחות צמצום) ההתנהגות האנוכית במצבים האלו. 1."משחק חוזר": שווה לי לשתף פעולה עם האחרים כדי לזכות בעזרתם ב"סיבוב הבא". זוהי הסיבה שאמונה (אפילו לא נכונה) בחוסר יציבות של המערכת ממוטטת אותה, כיוון שנראה שלא יהיה "עוד סיבוב". 2. תקשורת בין השחקנים משפרת את שיתוף הפעולה מכיוון ששחקן יכול להאמין לשיתוף הפעולה של אחרים (לפחות חלקית) אם הוא מקבל מהם הבטחה מפורשת (ונותן אותה). הבעיה כפי שציינת היא יצירת תקשורת כזאת בקבוצה גדולה. אגב במעבדות הסתבר שכדי שקבוצה תנהג כקבוצה "גדולה" מספיק שיהיו בה יותר משלושה- ארבעה אנשים. מנגנונים נוספים שקבוצות נוקטות בהם: ענישה של "סוררים" ועלות גבוהה של עזיבת הקבוצה ה"מכריחה" את הנשארים להסתדר (זו תיאוריה על אירגונים יפאניים)

  19. ישראל פוטרמן הגיב:

    . עמדת מוצא אכסיומטית למאמר הזה היא שלילת הקפיטליזם, אבל ישנה עוד עמדת מוצא החבויה במאמר והיא שברה"מ היתה מדינה סוציאליסטית (אחרי שמתגברים על הסתירה הזאת), או מדינה בדרך לסוציאליזם או שלהנהגתה היתה מטרה כזאת בכלל, מעבר לרטוריקה ולאפולוגטיקה בשם "המטרה הטובה" כביכול שעמדה לנגד עיניהם.
    תקופה קצרה פחות או יותר לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון ולאחר שנכזבה תוחלתם למהפכה בארצות המפותחות, הפכה מטרתם בפועל – שמירת שלטונם במדינה. "הדיקטטורה של הפרולטרין" (מונח מהמכלול המרכסיסטי לענין אחר), בא להצדיק את הדיקטטורה של הנהגת המפלגה (דיקטטורה של יחיד בתקופת סטלין). לצורך זה, מאחר שנתקלו בהתנגדות המעצמות האימפריאליסטיות, היו צריכים לחזק את ברה"מ כמעצמה בכל האמצעים (הנוראים) שעמדו לרשותם. את זאת אפשר לזקוף לזכותו (או לחובתו) של סטלין. במהלך הזה, נוצרה בברה"מ כלכלה שהדינמיקה שלה היתה בנויה על עבודת כפייה מצד אחד ועל זכויות יתר לבירוקרטיה ולמעמד המנהלים מצד שני. זהו איפה אופן ייצור מפגר ביחס לאופן הייצור הקפיטליסטי, אך בתוכו נוצרו התנאים לקפיטליזם. זה אכן הופיע כשנוצרה ההזדמנות המתאימה, בדיוק באופן הקלסי שמתאר מרכס: כוחות הייצור שהיו כלואים בתוך מערכת פוליטית מדכאת, שברו את הכבלים שעצרו את "חופש הפעולה" או את אופן הניצול שמתאים להם. הקפיטליזם בסוף המאה העשרים אינו בשורה של שחרור אלא, בתנאים של ברה"מ לשעבר, "לחזירים שבחזירים" לכן רוסיה של "חבר העמים" נראית כפי שהיא.
    לומר שסין, ויאטנם וכו’ למדו את הלקח ומובילים דרך אחרת לסוציאליזם זה באופן עצוב ביותר אותה האפולוגטיקה הישנה.(בעל התגובה "מי נאבק במי" תיאר בדיוק את אופי המשטר בסין. במילים אחרות הם אכן למדו את הלקח של ברה"מ ולכן מכניסים את הקפיטליזם בדלת הראשית ומייצרים לו את התנאים לניצול אופטימלי של כוח העבודה הזול והיעיל)
    אין בין אלו לבין סוציאליזם מאומה אלא "דגלים אדומים" רטוריקה ו"הפיכת המרכסיזם ממדע לכתבי קודש".
    אבל, יש מאמינים שמוכרחים לראות לנגד עיניהם "נצחון הסוציאליזם" עליהם אמר מי שאמר (לא זוכר) "עוד נצחון כזה ואבדנו"
    לסוציאליסטים עוד דרך ארוכה ועבודה קשה (גם לא צחוק מהעבודה כמו שעושה כאן גדעון ספירו) אבל קודם כל עליהם לעמוד על קרקע המציאות ולא להכחישה.

  20. אבי הגיב:

    לרוע המזל המגיבים לא נכנסו לקישור שהבאתי ולכן הם מדברים בלי לדעת נתונים
    אז ככה, הכלכלן של הבנק העולמי צ’ארלס קני מצא במחקרו שבין שמונת המדינות שריבעו את התמ"ג לנפש שלהן בין השנים 1929-1988 נמצאות ברה"מ ובולגריה (בין ששת האחרות נמצאות מדינות סקנדינביות כגון נורבגיה ופינלנד וכן איטליה, יפן טיוואן וקוריאה). יש לזכור שמלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים פגעה אנושות בברה"מ שחזרה לרמת הייצור של 1913 רק ב-1927 (רמת הייצור ב-1913 הייתה נמוכה מאוד ועמדה על פחות מ-10% רמת ייצורה של גרמניה). אולם בשנים 1928-1937 ברה"מ הייתה הכלכלה שצמחה הכי הרבה בעולם. בשנים 1937-1950 כלכלת ברה"מ דורגה תשיעית מבחינת רמת צמיחתה וזאת למרות שמלחמת העולם השנייה פגעה בה בצורה החריפה ביותר, יותר מכל מדינה אחרת (20 מיליון הרוגים).יש לציין שמדינות אחרות בגוש הסובייטי לא היו שונות, כך בעוד כלכלת ארה"ב דורגה במקום ה-20 מבחינת צמיחתה בשנים 1937-1988, כלכלת רומניה דורגה במקום ה-16, כלכלת בולגריה במקום ה-11 וכלכלת יוגוסלביה במקום ה-7.

  21. עופר יהלום הגיב:

    במאמרו של דני פתר יש מספר אי דיוקים – המשלגה הקומוניסטית בברה"מ עלתה לשלטון בהפיכה רק בשלב הראשון, לאחר מכן היה צורך במלחמה בהשתתפות ההמונים כדי לשוט במדינה; "ניצני הדמוקרטיה" שהתרחבו הם אלה שגרמו לקריסת השלטון הדיקטטורי שם: ההשתלטות הקומוניסטית בסין התאפשרה רק ע"י הצבא האדום שכבש את מנצ’וריה בסוף מלחמת העולם.

    אבל מה שחשוב הוא אלו משטרים קומוניסטיים (עדיין?) מחזיקים מעמד – אלה שקמו בעולם השלישי, כלומר במדינות מפגרות בדומה לזו שהיתה רוסיה של 1917. ברגע שיהפכו ליותר מפותחות סביר להניח שהקומוניזם יתמוטטט גם שם, וכבר נראים סימנים לכך בסין ובמקומות אחרים. על המיליונים שנרצחו ונרצחים בשם הסוציאליזם אין צורך להרחיב את הדיבור יותר מדי.

  22. לאבי הגיב:

    אני מניח שהכלכלן המכובד שאתה מזכיר הסתמך בחישוביו על ה’סטטיסטיקה’ הקומוניסטית שהאמת שבה התחרתה ב’פראוודה’ שב’איזווסטיה’.

    כשמז’ גרמניה קרסה וניתן היה לבדוק את הכלכלה מקרוב נדהמו הכלכלנים להיווכח שפריון העבודה האמיתי בתעשייה המז’ גרמנית היה פי 5 (!) יותר נמוך ממה שהם חישבו ע"ס הסטטיסטיקה הרשמית.

    כל המספרים על התמ"ג הסובייטי, בייחוד בתקופת סטאלין, היו עורבא פרח. כשבריה"מ התפגרה התברר שמה שנחשב שנים רבות כמעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם היתה כלכלה בסדר הגודל של מדינה כמו ספרד שאוכלוסייתה היתה פי 7 יותר קטנה.

    לפני מלה"ע ה-1 היתה רוסיה מדינה מתפתחת במהירות והכלכלה שצמחה הכי מהר באירופה. מפעלי התעשייה הגדולים בה היו החדישים ביותר, פרי השקעות מסיוויות מהמערב בייחוד של הון צרפתי וגרמני. גם החקלאות עלתה הודות לרפורמות של סטוליפין על דרך המלך והחל להתפתח מעמד איכרים עצמאי.

    הקומוניזם זרק את רוסיה אל מעבר לפאודליזם למשטר של עבדות והשליך אותה בהתפתחותה הכלכלית דורות אחורה כשהוא משמיד בעיקר את החקלאות ואת האיכרות הרוסית. את ממדי האסונות האקולוגיים שהקומוניזם ייצר, כולל פצצת הזמן של הפסולת הגרעינית באוקיאנוס הקרח הצפוני, אי-אפשר בכלל לאמוד.

    יידרשו 100 שנה כדי להתגבר על הקטסטרופה הכלכלית, החברתית, הפוליטית, התרבותית והנפשית שהותיר הקומוניזם ולהחזיר את רוסיה לעולם המפותח – אם בכלל.

  23. יוסף הזקן למגיב "לאבי" הגיב:

    מסכים עם כל מילה ומילה מהתחלה ועד הסוף.
    כמי שחי 29 שנה בברה"מ- לשעבר, ברוך השם- טרונספר על ידה לסיביר, עשה בגולג ובגירוש, ככל אזרח מהוגן בברה"מ, ומבין משהו בנעשה שם, אני נדהם כל פעם מחדש להווכח שעדיין לא עברו מהעולם חולמניוקים עקרים, פנאטים ללא תקנה, ,תיאורטיקנים מבולבלים והזוים ללא תקווה, שמעלים את הגירה הקומוניסטית בכל הזדמנות כמין גילוי בסופו של דבר של האמת המרקסיסטית האבסולוטית שלא נוסתה כראוי בברה"מ. "מה זה 100 שנה בהיסטוריה ?"
    אבל במהפכה הבאה כל השגיאות שנלמדו בינתיים ייעלמו…
    הנה דברי עליכם:
    לעולם לא תצמח מכם ישוע לאנושות, די צרות הבאתם כבר. די דם שפכתם. אינכם מסוגלים לברוא חיים אלא להשמידו. לכו הביתה ושבו בשקט, ותנו לנורמלים לנהל את החיים.

  24. עופר נ. – לגבי טיבט הגיב:

    הכיבוש הישראלי בשטחים איננו הפרת זכויות האדם החמורה ביותר בעולם (למרות שזו הפרה נפשעת מאד). אבל אחד הדברים שמבליטים אותו ומבדילים אותו מהשליטה של הסינים בטיבט היא העובדה שהטיבטים הם *אזרחים* סינים, בעוד שהפלסטינים חיים ללא אזרחות במדינה כלשהי.

    מעשי הסינים בטיבט חמורים יותר לפחות בתחום היחס לאסירים פוליטיים והדיכוי התרבותי-דתיח, אם כי לא בהכרח לגבי המדיניות ליישב מהגרים בתוך השטח (ובאופן כללי מצב זכויות האדם בסין מחפיר, גרוע בהרבה מבישראל).

    יש הרבה דברים שמושכים תשומת לב לכיבוש שלנו. העובדה האחרונה, אפילו אם תסווג כפורמליזם בלבד, היא אחת מהן.עובדה אחרת היא הפער בין הדמוקרטיה בתוך ישראל (בעיקר לגבי יהודים, פחות מזה לגבי ערבים) ובין מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים, וגם הפער בין היומרה המוסרית של ישראל, סחטנותה הרגשית והטפותיה לעולם (בנוסח "הציונות היא התנועה המוסרית ביותר בעולם" של רובי ריבלין) ובין מעשיה.

    גם דרום אפריקה הלבנה לא היתה משטר העריצות הגרוע ביותר ביבשת בתקופתה, אבל מה לעשות, הניגוד בין ברכות שחייה ליד וילות מפוארות ושכונות עוני של חסרי זכויות פוליטיות שבהן יורים בילדים כמו בברוזים (עם אמל"ח של התעשיה הצבאית הישראלית), הוא ניגוד שחייב למשוך תשומת לב עולמית, לפחות בדעת הקהל של מדינות שיישמו בעצמן בעבר קולוניאליזם של לבנים,והתפתח בהן חוש ריח לתופעה.

  25. לעופר נ. הגיב:

    כניראה החלטת לספק את החלק הבידורי בגדה השמאלית בדבריך על ‘אזרחותם הסינית’ של תושבי טיבט.

    הסיפור שלך מזכיר אנס ברוטאלי המתעלל ואונס את ביתו הקטנה וכשמעירים לו הוא אומר: אבל היא ביתי.

    הטיבטים הם עם קטן ושלו שלא עולל לסינים דבר והוא נרצח, מוכה ונאנס כבר 55 שנה ע"י המעצמה הכי ענקית בעולם.

    הדברים שכתבת על ‘יישוב מהגרים’ (אורוול, מי יגול עפר מעיניך) סיניים בטיבט פשוט לא נכונים. הסינים הושיבו בטיבט הקטנה מיליוני מתנחבלים ושינו את המפה הדמוגרפית ללא הכר. היום יש רוב סיני בטיבט שיכריע בכל ‘משאל עם’ בעתיד.

    המצב דומה אגב גם בסהארה המערבית: גם שם הציפה מרוקו את הקולוניה הכבושה שלה בערבים מרוקאים והם מהווים היום רוב.

    אכן האפרטהייד בדרא"פ היה משטר מתועב, אבל הרבה פחות מתועב מהמשטר הסיני או מהמשטר הסוציאליסטי ה’שחור’ בזימבבווה שרוצח רבבות מבני עמו ומרעיב אותם.

    לגבי השטחים הכבושים: המצב שם עד לאינתיפאדה היה הרבה יותר טוב מאשר בכל מדינה קומוניסטית, ובוודאי בסין. אין ספק שאם במקום לפתוח באופנסיבה של טרור היו הפלסטינים ממשיכים במו"מ שנתקע בקמפ דיוויד היתה להם היום מדינה עצמאית והיו נחסכים הרבה דם ודמים – לשני הצדדים.

  26. לאלישע הגיב:

    לא נכון שהמחאה על ישראל גדולה מזו בעניין טיבט. במקומות רבים בהם ביקרתי בארצות הברית תוכל למצוא סטיקרים, שלטי חוצות והרבה מאד חומר על free tibet כקמפיין הקורא לשחרורה. לעומת זאת על ישראל לא תמצא שם כלום. הדלאי למה, שמוליך את הקמפיין לשחרור ארצו, מוכר יותר בעולם מאשר כל אישיות ישראלית בולטת. הוא ממלא אולמות, מקדשי הבודהיזם הטיבטי מלאים במאמינים חדשים, מערביים, ולפחות חצי מן החומר בהם מוקדש למאבק השחרור של טיבט. לא ברור לי מאיפה אתה ממציא את הנתונים שלך?
    כאשר ישראל מפציצה איזה כפר עם ילדים קטנים, ברור שזה ייכנס לחדשות היומיות ולא הרצאה של נזיר טיבטי. אבל זה לא אומר הרבה.

  27. סוביטלוג הגיב:

    הערותיו של גדעון ספירו בפתיל זה דיברו אל ליבי וראשי. אין ספק, האיש רציני ומבין ענין.
    והנה, אני קורא את הערותיו החכמות של החבר ישראל פוטרמן, שחוזר באריכות מה גם על עיקרי דבריו של ספירו בתחילת הפתיל. לכן התפלאתי לקרוא בסוף תגובתו, כאשר הוא אומר כמו ספירו שהדרך לסוציאליזם ארוכה והעבודה קשה, את הערתו בסוגריים על גדעון ספירו "שעושה צחוק מהעבודה".
    מה היתה כוונת המשורר?

  28. עופר נ הגיב:

    חן חן לאובססיבי-קומפולסיבי שנוהג להגיב שיטתית להערות שלי באתר הזה. לא בפעם הראשונה,לא היתה התייחסות של ממש לטענותיי.
    אבל טוב לראות שרבים מאד, כולל לאומנים מתוסכלים, גולשים באתר הגדה.

  29. אלישע הגיב:

    לעופר נ
    גם אם נצא מנקודת ההנהחה שכל העובדות שאתה מביא הן נכונות, עדיין מפליא הדבר שכמות ההפגנות, הנאצןת, החרמות והגידופים המוטחים בישראל עולים עשרת מונים על גינוי הכיבוש הסיני בטיבט. האם יש לזה קשר כלשהוא לאנטישמיות? אחרת אינני מסוגל להבין את הדיספרופורציה הזו.

  30. לעופר יהלום הגיב:

    ההופעה של קסטרו ברשימת העשירים איננה אלא ברווז צהובוני, שהופרך מזמן.
    זה סתם טריק עלוב שבו העיתון החליט למנות על רכושו הפרטי של קסטרו הון ממשלתי קובני שאינו שייך לקסטרו בשום צורה. אילו קסטרו היה בעל הון, זה היה מופיע בכל פרסום אנטי-קובני עלי אדמות, מה שלא קורה.

  31. עופר נ – לאלישע הגיב:

    אלישע

    אנטישמיות היא הסבר שטחי, לעומת גורמים אחרים לתשומת הלב כלפי הכיבוש:

    – הכיבוש הסיני בטיבט לא חושף את הציבור במדינות אירופה וארה"ב לסכנות ולא מערער את יציבות העולם. כשמישהו באירופה או בצפון אמריקה טוען שהוא משלם מחיר או מסתכן בתשלום מחיר על התמיכה (גם האירופית) בישראל, זה לא מופרך. שוב, זה מצב הדברים, בלי לטעון שכך צריך להיות. אני לא הכתובת לשאלות בנוסח "אז הטיבטים ותומכיהם צריכים לרסק מטוסים?"

    – אין אצל דעת הקהל במדינות המפותחות, שרובה נוצרית, סקרנות הסטורית-דתית בנעשה בטיבט כמו שיש לה בנעשה אצל בני הדת האחות שהקימו מדינה ב"ארץ הקודש" (גם לנוצרים) אחרי כל כך הרבה שנים. לקרוא לזה אנטישמיות יהיה מטופש ופשטני.

    ולגבי מחאה, כאשר ז’יאנג זמין ביקר בלונדון לפני מספר שנים, היו נגדו הפגנות גדולות בכל מקום שביקר בו. האם ביקורו האחרון של שרון או של שר אחר בלונדון נראה כך?

  32. טיבט ופלסטין הגיב:

    בלי קשר למדיניות הסינית, הנה כמה דוגמאות לכך שהטיבטים דווקא זוכים להרבה יותר אהדה מהפלסטינים :

    הדלאי לאמה הודה בשעתו כי קיבל מליונים מהCIA , בין השאר כדי ליזום פעולות טרור אנטי-סיניות. הפלסטינים קיבלו מארה"ב רק פצצות שנופלות להם על הראש.

    הדלאי לאמה, שהוא מנהיג דתי התומך בתאוקרטיה ובקסטות מוצג במערב כליבראל נאור. הפלסטינים, שרובם משתייכים לארגונים חילוניים מוצגים כפנאטים "פונדמנטליסטים".

    כל תמיכה עקבית בפלסטינים במערב מוקעת כ"אנטישמיות" על-ידי "הארגונים היהודיים", הממשלות והתקשורת. תמיכה בטיבטים היא כמעט אקסיומה.

    לפלסטינים יש הישגים מסוימים בהצבת בעייתם על סדר היום, אבל מי שבעיקר מציב את הסכסוך בפלסטין על ראש שמחתם של אירופה וארה"ב אלו הארגונים הציוניים, כך שלא ניתן להתלונן אחר כך שתשומת הלב לסכסוך והתמונות בCNN של פלסטינים נהרגים הם אנטישמיות (אלא אם כן הארגונים הציוניים הם אנטישמיים, טענה שאני מוכן לקבל…)

    יורם בר-חיים

  33. לעופר נ. הגיב:

    בטח לתומכי החרם על ישראל באיגוד המרצים הבריטי שרובם ‘בוגרי’ אירגוני שמאל קיצוני דוגמת הטרוצקיסטים (כמו סו בלקוול, ‘בוגרת’ ה-SWP הטרוצקיסטית-סטליניסטית של הישראלי לשעבר יגאל גליקשטיין הידוע בכינויו ‘טוני קליף’) ותומכי האיסלאם הקיצוני השורצים שם יש "סקרנות הסטורית-דתית בנעשה אצל בני הדת האחות שהקימו מדינה ב"ארץ הקודש" (גם לנוצרים) אחרי כל כך הרבה שנים. לקרוא לזה אנטישמיות יהיה מטופש ופשטני".

    חחחחחהההההה….

    עשית לי את היום.

  34. עופר יהלום הגיב:

    גם בקובה הקומוניסטית יש כיום "עיוותים". נחשו מיהו הקובני העשיר ביותר (שהיה בין עשרת העשירים בישראל אילו חי כאן) – ניחשתם נכון!
    פרטים בקישור:
    — קישור —

  35. סובייטולוג הגיב:

    ישראל פוטרמן טוען כי קריסת ברית המועצות הביאה לחיזוק הקפיטליזם והחלשת הכוחות הסוציאליסטים. והרי זה תואם את מה שכתב ספירו, כפי שגם מצטט אותו פוטרמן, ש"קריסת ברית המועצות הוא שלב הכרחי בדרך הארוכה והמפותלת לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית". התחזקותו של הקפיטליזם, כך אני מפרש את ספירו, הוא אחד מאותם שלבים (זמניים אני מקווה) בדרך הארוכה והמפותלת. על מה בעצם מלין החבר פוטרמן בנקודה זו?

    אינני סניגורו של ספירו, ואם ימצא לנכון, ישיב בעצמו על יתרת טענותיו של פוטרמן. מה שתפש את תשומת ליבי, היא זלזולו של פוטרמן
    בפתק הבוחר.
    האם פוטרמן רואה בבחירות שבהן בוחר האזרח באמצעות פתק, מטרד? האם הוא תומך במשטר מהפכני חד מפלגתי כפי חזונו של יובל הלפרין המגיב לפניו? פוטרמן לא אומר דברים ברורים בענין זה. האם בחזונו של פוטרמן יש לאזרחים לא מרוצים במשטר סוציאליסטי אלטרנטיבה לא אלימה? אם לא בפתק הבוחר, איך כן? על כך אין אף מלה.
    אם לא הסוציאליזם הדמוקרטי של ספירו ("צחוק מהעבודה") איך יראה הסוציאליזם של פוטרמן?
    אם יאות החבר פוטרמן, אשמח על ההבהרות.

  36. אלישע הגיב:

    לעופר נ
    באשר להפגנות נגד ז’יאנג – נדמה לי, ותקן אותי אם אני טןעה – שהן התרכזו בהפרות זכויות האדם בסין, ולא ב"פשעי הכיבוש" הסיני בטיבט, או בקריאה לזכותו של העם הטיבטי להגדרה עצמית.
    אכן, בארה"ב קיימת תנועה התומכת בחירות לעם הטיבטי, אבל באירופה ה"מתקדמת" העניין הטיבטי כמעט ואינו מוזכר כלל, והעובדה הזו מעוררת תמיהה, אם נזכור באיזה להט מגנה השמאל האירופי את הכיבוש הישראלי. איך שלא מסתכלים על על כך, עדיין אני לפחות מתקשה למצוא לזה הסבר.
    ליורם בר חיים ידידי:
    אינני מבין על סמך מה אתה מבסס את קביעתך כי רוב הפלסטינים משתייכים לאירגונים חילוניים. שמעת על תוצאות הבחירות האחרונות שנערכו ברצועת עזה? או שמא התוצאות זוייפו על ידי היישות הציונית-קולוניאליסטית?

  37. יורם בר-חיים לאלישע הגיב:

    נניח לרגע שתוצאות הבחירות לרשויות המקומיות הן מדגם מייצג של דעת הקהל הפלסטינית.
    בבחירות שנערכו ברשות הפלסטינית פתח זכו ברוב הרשויות המקומיות, רוב קטן ממה שהם קיוו אבל רוב. זאת למרות הכעס המוצדק עליהם הנובע משחיתות, כניעה שלהם לתכתיבים ישראלים ואמריקאים וניהול לא דמוקרטי של הרשות. גם לשמאל היו הישגים סבירים (קטנים מדי לטעמי, כמובן) בבחירות האלו, אם אני זוכר נכון אז הרשימה המשותפת של החזית העממית והיזמה הלאומית זכתה ב-7 מועצות (והכניסה הרבה נשים !) והחזית הדמוקרטית באחת.
    פתח הפסיד ברצועת עזה, אבל רצועת עזה איננה כל הפלסטינים, אפילו עם שרון ואתה רוציםפ שכך יהיה.

  38. למטרניך אהובנו ולאלישע הגיב:

    מטרניך,

    אני שמח שאתה ממשיך להתיש את עצמך גם בקריאה באתר גדה השמאלית ובהיגוג מרתק על סו בלקוול. שאר בעיותיך ייפתרו על ספה נוחה בעזרת איש מקצוע.

    אלישע,

    מדוע שנבחין בין הפרת זכויות אדם כלפי אזרחים סינים טיבטיים ובין הפרת זכויות אדם של אזרחים סינים אחרים?
    השלטון הסיני בטיבט איננו הבעיה, כשם ששלטון ישראלי בשטחים לא היה בעיה אילו היו לפלסטינים זכויות אזרח שוות בישראל. לגבי קשיי ההבנה שתיארת, האם הם קיימים גם לגבי דרום אפריקה הישנה?

    לכל מי שמתעניין בזכויות אדם בסין, וחשוב להתעניין, כדי להצטרף לרשת סין הישראלית. גם למכתבי מחאה יש ערך רב אם הם מצטברים (שמעתי דיווח על אסיר בסין שקיבל מזון לפי משקל המכתבים שהגיעו בעניינו)
    — קישור —

    אני לא רוצה להיכנס לויכוח שלך עם יורם, אבל מוטב שלא תסתמך על תוצאות הבחירות בכללותן. בהחלט יתכן שבעתיד החמאס יזכה למירב הקולות, אבל גם זה לא יהפוך את מצביעיו לשייכים או לקנאי דת. עיקר המשיכה בחמאס הוא לא הדת אלא עקביות והצלחה מבחינת לא מעט פלסטינים במאבק מול הכיבוש (גם ישראלים רבים חושבים שנסיגה כמו זו של שרון היא אות להצלחת החמאס)

  39. לסובייטולוג הגיב:

    "התחזקותו של הקפיטליזם, הוא שלב לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית". זה אתה אומר לא ספירו (הפרשנות כולה שלך) וגם לכך אני מוכן להתנגד אלא אם אתה חושב "שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר"
    פתק הבוחר הוא אמצעי של הדמוקרטיה ואין שום בעיה עם זה. "מה שתפש את תשומת ליבי" נשמע כמו להוציא את הענין מהקונטקסט וזה אכן מה שעשית.
    י.פ.

  40. התוהה לפוטרמן הגיב:

    ספירו שאל אותך מספר שאלות מעניינות באשר למשטר הסוציאליסטי שאתה רואה בחזונך, ואלו דרכים יעמדו לאזרחים לא מרוצים להביע את מחאתם? (הלאמה מלאה או שמא יותר גם רכוש פרטי? משטר רב מפלגתי, כן? לא?, עיתונות חופשית, כן? לא? וכו’).
    לא השבת. אולי בכל זאת?

  41. גיא האדום הגיב:

    פתק הבוחר הוא אמצעי של דמוקרטיה אבל במגבלות השיטה הקפיטליסטית- אין, למעט מקרים נדירים ביותר, אפשרות להצביע עבור אלטרנטיבה אמיתית…

  42. עופר יהלום למגיב האלמוני הגיב:

    נו, באמת! נראה לי שאתה מנסה להחזיק את החבל בשני הקצוות – מצד אחד אתה טוען שהעיתונים הגדולים בעולם הם "צהובונים", ומצד שני אתה מביא כהוכחה לכך שקסטרו אינו מולטי-מיליונר, את זה שפרסומי שוליים אנטי-קובניים לא
    משתמשים בידיעה הזו (ואולי כן?).

    לגבי הידיעה עצמה, הויכוח היא האם נכסים שאדם משתמש בהם ואינם רשומים על שמו נחשבים כחלק מעושרו, והתשובה היא – לעתים כן, כמו אותם פשוטי רגל כמו דוד בלאס שחיים בארמונות שנתנו למשפחתם.

  43. לתוהה הגיב:

    "הסוציאליזם שלי" טוב בדיוק כמו "הסוציאליזם שלו". זה בדיוק הענין שאני לא מוכן לעסוק בו. אני לא נביא, לא בן נביא לא יודע היכן תתכונן חברה סוציאליסטית מתי ואם בכלל. זה הכוון ולא יותר מכך "חכמים וטובים ממני סרבו לעסוק בנושא הזה אלא בשוליים כהערות אגב לא מחייבות ומי שמתכנן איך תראה החברה העתידית לא נראה לי רציני במיוחד. אני מעדיף לעסוק במאבקים הקונקרטיים שהם בגדול מאבקים נגד הדיכוי והניצול הקפיטליסטי בצורתם השונות, דיכוי לאומי, מעמדי גזענות ואפלייה. כמובן אם משטר סוציאליסטי הוא אפשרי צריך שירחיב את החופש ויבטל את כל הנ"ל אבל איך יראה בדיוק?…
    י.פ.

  44. יורם בר-יחיים לעופר יהלום הגיב:

    אני הוא שעינתי בעניין קסטרו, הטענה שלך שקטסרו "מתשמש" בנכסים היא מגוחכת, קסטרו אמנם ידוע בארה"ב כ"דיקטטור" (=סרבן תכתיבים) אבל זה לא מעמיד לרשותו את ההון הממשלתי הקובני, קסטרו אינו מנהל אורח חיים בזבזני, אינו מחזיק ברשותו הון ואינו רשום כבעלים של הון, אי לכך, הבסיס היחיד לטענה המטופשת שהוא "עשיר" היא העובדה שהוא נשיא קובה והכלכלה של קובה מולאמת. זה אפילו לא ראוי להיקרא דמגוגיה.

  45. עופר ליורם הגיב:

    אין מחלוקת על כך שקסקרו לא רשום כבעל הון, אבל כפי שאמרתי זה רק עניין פורמלי. אני לא יודע מה זה "מחזיק", אבל השאלה היא מהו אורח חייו, כלומר מהי הכנסתו בפועל כולל ההטבות שהוא מקבל מן המדינה. לפי התקשורת המערבית הוא נוסע בשיירת לימוזינות, עניין שלא הוכחש בתגובתם של הקובנים לטענות על עושרו.

  46. התוהה חוזר לפוטרמן הגיב:

    מצד אחד אתה טוען כי הסוציאליזם שלך טוב כמו הסוציאליזם של ספירו. מצד שני אתה טוען, לאחר שספירו מונה כמב עקרונות יסוד של סוציאליזם דמוקרטי כאלטרנטיבה לעריצות הסובייטית, כי הוא עושה "צחוק מהעבודה".
    מצד שלישי אתה טוען שאתה בכלל לא עוסק בעתידו של משטר סוציאליסטי, ואינך יודע בכלל אם הוא יקום, כי אינך נביא. מצד רביעי אתה טוען כי אתה מתרכז רק במאבק בעוולות המשטר הקפילטיסטי כאן ועכשיו מבלי לדעת מה ילד יום.
    האם אתה סבור כי אפשר לתקן את הקפיטליזם במאבק מבפנים מה שמסביר אולי את חוסר התוחלת ב"איך יראה הסוציאליזם בעתיד"?

  47. יורם לעופר הגיב:

    התחלמו מ"רשימת עשירי העולם" ועברנו לשיירת לימוזינות…
    אגב, אני עבדתי פעם בהובלות של חמרי בניין והועמדה לרשותי מכונית לצורך זה, האם זה אומר שהייתה לי מכונית ? ממש לא….
    כפי שכבר אמרתי, אורח חייו של פידל קסטרו אינו אורח חיים של איש עשיר, סביר להניח שהוא זוכה לכיבודים מסוימים של ראש מדינה ולסידורי אבטחה בהתאם, אבל גם זה לא הופך אותו לעשיר. מצידי העיתונים האמריקאים יכולים לכתוב שבשיירת הלימוזינות שלו מוחבאים הטילים הגרעיניים של עראק (בעמוד שאחרי הכתבה על החייזרים), כמות השקרים (כולל כאלו שאלו שקל מאד להפריך) על קובה בעיתונות האמריקאית יכולה לבדה לפרנס כמה עיתונים…

  48. אלישע הגיב:

    יורם בר חיים שלום,
    אינני מצליח להבין על איזה נתונים אתה מתבסס כשאתה קובע כי הפת"ח הוא שניצח בבחירות שנערכו ברשות בפלסטינית. על פי נתונים שיש בידי, (ואם יש לך נתונים אחרים אשמח אם תציג אותם) הפת"ח זכה ל30-35 אחוז מן הקולות, ואילו החמאס גרף כ40%. שאר הקולות התחלקו בין רשימות השמאל הדועך ובין רשימות חמולתיות. כל כך צורבת הייתה תבוסת הפת"ח, עד כי מדובר על דחיית הבחירות שנועדו לחודש יולי מחשש (מוצדק) שהחמאס ינצח בהן.

  49. יורם בר-חיים לאלישע הגיב:

    לפי מספר הקולות, אל גור ניצח את ג’ורג’ בוש…

    אלו היו בחירות לרשויות המקומיות, פתח לקחו כ-50 רשויות, חמאס לקחו כ-30 והשמאל 9.
    באחוזי-קולות, כ-60 אחוז הצביעו לפתח ויותר מ-30 אחוז לחמאס.

    התבוסה שאתה מדבר עליה היא ברצועת עזה בלבד.

  50. אלישע הגיב:

    יורם שלום,
    הצטערתי לשמוע שנעצרת בהפגנה בחיפה. מקווה שלא הפעילו נגדך אלימות.
    בעניין הבחירות: אין לי נתונים רישמיים לגבי התוצאות בגדה המערבית. נדמה לי שבסופו של דבר היחס בין החילונים לפונדמנטליסטים שונה ממה שאתה מתאר, אבל כל עוד אין לנו נתונים מדוייקים העניין מבחינתי לפחות אינו סגור. אם יש בידך נתונים רישמיים (של הרשות למשל) פרסם אותם באתר.
    בכל מקרה, גם אם נצא מנקודת ההנחה שהנתונים שהבאת נכונים, הרי שאם מצרפים אליהם את התוצאות מעזה מקבלים תוצאה כוללת שבה לחילוניים יש רוב דחוק, אם בכלל.
    לכן אני סבור, כמו קודם, כי הקביעה שלך שרוב הפלסטינים רואים עצמם כחילונים אינה עומדת במבחן המציאות.
    גם ההתייחסות לפת"ח כאל גוף חילוני היא בעייתית מאד לדעתי, וזאת מן הסיבה שלא נערכו בחירות למוסדותיו מזה 13 שנה. כשיערכו בחירות, וינוסח מצע, נוכל לדעת האם הפת"ח מגדיר עצמו כחילוני, או שהוא הפך לתנועה בעלת סממנים דתיים. לי אישית יש קשרים עם פלסטינים קשי יום שאינם מעורבים בעשייה פוליטית, כך שאינני יכול לדעת את המצב האמיתי. ממה שאני מבין יש לך ידידים המעורבים בפוליטיקה הפלסטינית, ואם הם יכולים לתרום לנו משהו בנושאים האלה אשמח אם תיידע אותי.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים