הסיבה לתמיכה הבינלאומית בישראל היא תפיסתה של המדינה היהודית כמי שדבקה באומץ במחויבותה לדמוקרטיה בנוסח מערבי באזור שכולו עוין, מלבדה. למעשה אין התדמית הזו אלא מיתוג יחצ"ני ידידותי חדש של רעיון הרצליאני ותיק. בספר מדינת היהודים חזה תיאודור הרצל, האידיאולוג הראשי של הציונות, כי מדינה יהודית שתקום בפלשתינה תהווה "חלק מחומת הגנה לאירופה בתוך אסיה, עמדה קדמית של הציוויליזציה כנגד הברבריות". ואולם כיום, כשהחומות והעמדות הקדמיות של המפעל הציוני מתבלטות יותר ויותר בנוף, נגלות כמותן גם הסתירות שהן מעצם מהותו של הניסיון בן 57 השנים להקים מדינה שהיא גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בפלסטין הפלורליסטית. מהחלטתו של איגוד המרצים באוניברסיטאות הבריטיות (AUT), שהתקבלה לאחרונה, אם כי לא ארכה זמן רב, להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטאות בר-אילן וחיפה, אנו למדים כי גוברת ההבנה שמדיניותה של ישראל פוגעת לרעה בפלסטינים משני צידי הקו הירוק.
החלטת האיגוד הבריטי, שהתקבלה ב-22 באפריל 2005 ובוטלה ב-26 במאי 2005, התקבלה בתגובה לקריאה מן "הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל" (PACBI) להטיל חרם במחאה על תרומתה של האקדמיה הישראלית להמשך קיומה של מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים; בעיקר, המשך "הכיבוש הצבאי של הגדה המערבית ועזה וההתיישבות בהן" ו"האפליה הגזעית וההפרדה הגזעית השיטתיות נגד אזרחיה הפלסטינים של ישראל".
במערכה שנפתחה בשפה האנגלית נגד החרם התמקדו רוב הטיעונים בפגיעה בעקרונות החופש האקדמי שחרם שכזה מהווה, לדברי מתנגדיו. אך מעבר לטיעונים אלה הסתמנה אסטרטגיית הגנה מתוחכמת יותר. מבין שתי הטענות של הקמפיין הפלסטיני, המנויות לעיל, השנייה היא זו שעוררה את ההסתייגויות הנמרצות ביותר בקרב האינטליגנציה הישראלית מבית ותומכיה הנאמנים בחו"ל. את דבר הכיבוש מכחישים רק קומץ ימנים, אך הליברלים בישראל הם הדוחים את ההאשמות בדבר אפליה אתנית והפרדה גזעית מטעם המדינה. יתרה מזאת, הרעיון שהאקדמיה הישראלית עשויה להיות נגועה במעשים בלתי ליברליים שכאלה הוא לקללה בעיני ישראל, המשווקת את עצמה כדמוקרטיה בוגרת.
מעל דפי ה-Guardian מחה הסופר הישראלי האופנתי אתגר קרת ואמר כי מוסדות ישראליים להשכלה גבוהה הם "אחד המבצרים המעטים שנותרו לשמאל הליברלי". המועצה להשכלה גבוהה של ישראל (המל"ג) פירסמה הצהרה המדגישה כי האוכלוסייה הערבית בישראל "זוכה לגישה מלאה לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה". בעיתון The Wall Street Journal תיארה פניה עוז-זלצברגר, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה, את האוניברסיטה שלה כ"מוסד יהודי-ערבי לדוגמה", ואילו פרופ’ מינה טייכר מבר-אילן טענה בתוקף, בתוכנית שאלות ותשובות מקוונת שאירח עיתון הארץ, כי "אין אפליה מכל סוג שהוא באוניברסיטאות הישראליות". בקיצור, צוירה תמונה מלבבת של האוניברסיטאות בישראל כ"מקלטים של סובלנות פוליטית וגזעית", כפי שתיאר אותן בנדיבות מאמר המערכת של ה-Times.
תמונה זו הינה, כמובן, מעוותת. בין הצהרות אלה על סובלנות פוליטית, "גזעית" ודתית, הגורסות כי היא המושלת בקמפוסים של אוניברסיטאות ישראל, בלטו בחסרונם הקולות האמינים ביותר: קולותיהם של הסטודנטים והחוקרים הפלסטינים עצמם. התוצאה היא כי המאמרים וטורי הדעות בנושא זה, הם כמחיאת כף ביד אחת.
יש סיבות טובות לכך שהפלסטינים באוניברסיטאות ישראל לא נשמעו מריעים לסובלנות ולליברליזם של מוסדות אלה. ראשית, העובדה המטרידה בדבר דלות מספרם של הערבים במוסדות לימוד ישראליים. אמנם, לפי נתונים רשמיים, אזרחי ישראל הפלסטינים מהווים כ-20% מן האוכלוסייה בישראל אך "לא-יהודים" מהווים רק 9.5% מן הסטודנטים לתואר ראשון, 4.8% מן הסטודנטים בתוכניות מוסמך ו-3.2% מהלומדים לדוקטורט. יתרה מזאת, כפי שהודתה עמותת סיכוי לשוויון אזרחי, לנרשם "לא-יהודי" יש סיכוי גבוה פי שלושה להידחות על-ידי האוניברסיטה מאשר למועמד יהודי. באשר למספר חברי הסגל האקדמי הפלסטינים באוניברסיטאות בישראל, הריהו מהווה אחוז פעוט אחד.
מטריד עוד יותר הוא חוסר הרצון לשפר את הנגישות לערבים המבקשים להיות סטודנטים. כאשר בוטלה, ב-2003, הדרישה למבחן פסיכומטרי, שידוע כי הוא החסם העיקרי לכניסת סטודנטים פלסטיניים, פלסטינים רבים שנרשמו לאוניברסיטאות יצאו נשכרים מכך. כתוצאה ישירה, בוטל השינוי והדרישה הושבה על כנה.
אולם האפליה נגד פלסטינים במערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל אינה תמה בזה, כפי שמלמד ניסיונם של סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה. לפני שבועיים נכח מינהל אוניברסיטת חיפה בשימוע בבית משפט, ובו הגן על החלטתו לסרב להציב עץ של חג המולד בבניין המרכזי של האוניברסיטה בתקופת החג, למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד ועד הסטודנטים הערבים וחרף העובדה שחנוכייה יהודית מוצבת שם במהלך חג החנוכה. המינהל העדיף לציין את חג המולד בגטו שהוקצה לו בבניין אחר, הרחק ממרכז הקמפוס.
באותו שבוע נכח רקטור האוניברסיטה, פרופ’ יוסי בן ארצי, בכנס שאירחה האוניברסיטה וכותרתו "הבעיה הדמוגרפית והמדיניות הדמוגרפית של ישראל", ובו נדון הנושא החביב על גזענים באשר הם: "האיום" הדמוגרפי שמהווה קבוצה אתנית מסוימת למדינה. כשישראל על הפרק, המדובר בפלסטינים.
בנוסף לכך, השטף הגובר של כתבי האישום שמקבלים מנהיגי ועד הסטודנטים הערבים בזה אחר זה מעיד על סוג ההטרדה שסטודנטים פלסטינים המביעים את דעותיהם הנוגדות את דעת מינהל האוניברסיטה יכולים לצפות לספוג ממנו.
כל זה מתרחש במוסד שנשיאו, אהרון בן זאב, תיאר בפני עיתונאי של ה-Independent כ"אוניברסיטה הפלורליסטית והסובלנית ביותר בישראל".
וזה מביא אותנו לנקודה האחרונה. במשך חמש השנים האחרונות שקלה המועצה להשכלה גבוהה, למראית עין, את הקמתו של מוסד ערבי חדש להשכלה גבוהה, שיועד לקום בגליל, שבו הפלסטינים מהווים רוב ניכר. ואולם, מאז נכנסה ח"כ לימור לבנת מן הליכוד לתפקיד שרת החינוך, נגנזה התוכנית. בתגובה לקריאות המחודשות מן הקהילה הערבית ליישמה, הסבירה ח"כ לבנת שהתוכנית נדחתה משום שרעיון האוניברסיטה הערבית הוא "גזעני". במקום זאת, החליט הקבינט להמליץ להפוך כמה מכללות גליליות ואת מכללת "יהודה ושומרון", המצויה בהתנחלות יהודית בלתי חוקית בגדה המערבית הכבושה, לאוניברסיטאות ישראליות.
כדומותיה מעברו השני של הקו הירוק, מכללת "יהודה ושומרון" מתגאה במחויבותה לפלורליזם ולסובלנות עדתית. באתר האינטרנט שלה באנגלית מפרסמת המכללה בגאווה שתלמידיה מייצגים "את מלוא הספקטרום של החברה הישראלית: חילוניים ודתיים, עולים חדשים וישראלים ותיקים, יהודים וערבים".
אחרי כל זה, בעמדה קדמית של הציוויליזציה, אפליה נחשבת לפגיעה בחופש האקדמי.
דניאל שוב מצליח להוכיח שפנאנטיות לא משנה מאיזה כיוון מושכים אותה היא תמיד זהה ותמיד דוחה באותה מידה.
היהודים שולטים בעולם, בארה"ב, בממון, בבנקים, בתקשורת, היהודים, היהודים, היהודים. נלעג, פשוט נלעג.
לאלישע,
מצבם של המוסלמים בצרפת אינו טוב: כדי שמישהו יוכל להיות פרופסור באוניברסיטה הוא צריך לגמור קודם בית ספר טוב. הסיכויים לכך קלושים בין אם אתה מוסלמי בצרפת או פלסטיני, בדואי, דרוזי, או מזרחי בישראל.
כמו מדינות שאחרות שרוצות לשמור על חזות דמוקרטית, המחוקק הצרפתי לא מחוקק חוקים רשמיים מפלים, והדיכוי והאפליה עובדים ברמה המעשית. המוסלמים נכנסו היישר למעמדות הנמוכים בחברה המעמדית הקיימת.
העובדה שאתה קונה את הסיסמאות של הצרפתים על שוויון, יכולה לעזור לך אם זה המודל שאתה בוחר, כדי לישון בשקט בלילות. הצרפתים עושים ועשו עוד הרבה דברים נוראים בכל העולם, שיכולים להספיק שנת חורף אפילו.
המחוקקים שלהם נלחמים לעומת זאת באופן פעיל בעד הנוצריות של המדינה, ובאופן צפוי למדי יש דווח בסקר על עליה בקרב הצעירים המוסלמים שרוכשים רק מזון כשר לפי האיסלם (25%). ההצלחות בדרך!
כבר מזה זמן רב, שאני מתייחס לבחור כאל קוריוז, אבל הפעם הוא התעלה *א?פ?ל?ו?* על עצמו!!:-))
הבנאדם אינו מבדיל, בין סקס – לסקסיזם…
קטעים איתך יא-אלישע. תמשיך, אתה בידור לא רע בכלל לימי הקיץ הקרים. ;-))
והלוואי עלינו השמאל, שפעיל בצרפת…
ולאחת – אהבתי.
לאלישע,
כן, יש בשמאל הצרפתי והגרמני, למשל, גם אנשים שנלחמים בגזענות נגד המוסלמים. בעיר שבה אני גרה, ברלין, כל ילד עשירי נולד להורים שרק אחד מהם אינו גרמני (והשני יכול להיות מוסלמי מכל צבע ומין או נוצרי או מה שהוא רוצה). כלומר, יש גם פרקטיקה אחרת בחיים.
"אחת" כבר ענתה לך על הבעיה העקרונית שאתה מייצג (נאה דרשת, מי את?). ועכשיו עשאתה יודע שיש גם שמאל שנלחם בגזענות נגד מוסלמים, אז תשנה מדעותיך? ממנהגך? או שקיבלת את ההצדקה העצמית המספיקה להמשיך ולהחזיק בהן?
ובענין ה"סקס" היתה לך תגובה גדולה!
דניאל ואירית,מדמה לי, דיברו על "סקסיזם", שזה משהו שונה לגמרי מסקס. גם אני מאוד נהנית מסקס, אבל מסקסיזם אני סובלת! לפעמים הם באים גם יחד ואז זה דוחה במיוחד.
קפד את האות האמצעית הוסף מילה שראשה וזנבה זהים ומשמעותה shooting וקבל את כותבת ההודעה על "עולמו של אלישע". סודוקו לעניים.
לא ידעתי שאת גרה בברלין, או איזה כיף לך. ביקרתי שם פעמיים ואהבתי אותה, לעומת התחושה הלא נעימה שחשתי ביתר חלקי גרמניה. אירע לי שם אחד המפגשים המצחיקים ביותר שיכולים להיות. הלכתי לאכול פלאפל באחת המזללות ברובע קרויצברג, זה היה כמובן בבעלות לבנוני. נכנסתי עם ידיד ישראלי ושוחחנו בעברית קולנית. לפתע יצא מן המטבח בעל הבית, הלבנוני, כולו זורח לשמוע עברית. בשיחה קולחת שנפתחה בינינו, בעברית…התברר שהבחור הישראלי איתו הייתי נלחם בלבנון בכפר שממנו נאלץ הלבנוני לברוח לאחר זמן מה כפליט לגרמניה. ישבתי שם קצת במבוכה, כאחת שלא הזדמן לה לירות על אזרחים במסגרת צה"ל או בכלל, ושני הגברים החלו לשרטט מפות המדגימות בדיוק איפה המקום, תוך תיאורי קרבות ותוואים, נידמה ששניהם התאפקו לא לבכות. הקירבה התחדדה לנוכח הגרפיטי שרוסס על החנות, בגרמנית raus auslanders…צחקנו על כל העניין הזה. אבל זה לא היה מצחיק בעצם. שיח קורבנות, על גבי צלחת חומוס ופלאפל. במבט לאחור, של חמש עשרה שנה, אני יכולה לקבוע בוודאות שמצבו של הלבנוני היה טוב בהרבה ממצבנו מכל הבחינות. ואכן, הפליט לכאורה, הכבוש והמוגלה לתרבות זרה וגזענית, ניראה שלם, חייכני, סלחן, ומפוייס. שנינו, שני הישראלים ה"כובשים והמנצחים" היינו ועודנו קרבנות של ממשלת ישראל והצבא הישראלי עד היום. לא תמיד כדאי להיות בצד "המנצח" לכאורה.
מתרעמים פה כמה קוראים על השימוש בטענה שההון היהודי שולט בעולם, כאילו בעצם האמירה יש משום הזדהות עם אנטישמים שהביעו עמדה דומה. נניח שמבחינה עובדתית ההון היהודי אכן שולט בעולם, האם נהיה מנועים לנצח מלאמר זאת משום שפעם זה נאמר גם על ידי אנטישמים ? נו באמת. נסו להתמודד עם העובדות, בעיקר עם היהודים שמקיפים את מר בוש, בבנק העולמי, בבית הלבן, בתאגידים הרב לאומיים. מה לעשות, וקבוצה זו אכן שולטת בעולם (למעט אולי בסין, אך חזון למועד) באמצעות הון ? ומה לעשות שמבין האוליגרכים ששולטים בכלכלת רוסיה רבים מאד הם יהודים (וחלקם אף מצב מקלט מדיני נוח לאחר שנזכר ביהדותו לפתע כאשר הועמד לדין). העובדה עצמה אינה רעה או טובה, היא עובדה. השאלה מה עושים אותם שליטים בהון שבידם…בינתיים, לצערנו הרב, הם לא מגלים אמפתיה רבה או אחריות בהחלטות שלהם, ומכאן הביקורת. נא התמודדו עם העובדות באמצעות עובדות, ולא באמצעות סתימת פיות רגשנית. אגב, הסובלים העיקריים כיום מריכוז הון זה, הם יהודים בעצמם הנמצאים בישראל וסובלים חרפת רעב ועוני חרוף ומשפיל, בעוד ראשי ההון בעולם הם יהודים המדברים גבוהה גבוהה על ציונות וערבות הדדית. האם גם לאלה אסור לדבר את האמת, שמא יתברר שהאנטישמים ישתמשו בזה? או אולי מה שאתם מציעים זה שנמות בשקט בציון כדי שהשכנים לא ישמעו את הבטן מקרקרת ? אמממ. נחשוב על זה בדרך ללשכת הרווחה.
בסדר יקירתי, הבנתי סוף סוף שלא רק היישות הציונית הטמאה דופקת את מוסלמיה. עכשיו רווח לי. מעיון בחלק מדברי המגיבים פה נוצר הרושם שרק הקולוניאליסטים הציוניים מפלים מוסלמים. אם את מודה שיש ארצות נוספות הנוהגות כך (ועוד כאלה המטיפות לנו מוסר) הרי שזו כבר התקדמות מבורכת.
ומה עם השמאל העיקבי הצרפתי? המואיל הוא למחות כנגד האפלייה הזו?
לדניאל עלם חמודות: אני אישית נהנה מסקס עד מאד. תנסה גם אתה. זה יופי של דבר. באחריות.
אלישע חושף את מנגנון החשיבה הישראלי, זה שאינו שואב את ההחלטות מתוכו פנימה, אינו מגדיר יעדים, חזון, גבולות, רצון, ופועל להשגתם, אלא מגיב רפלקסיבית לאחר, ולרצונו, ומגדיר את עצמו מתוך השלילה או ההתנגדות לאחר. חשיבה זו מאד אפיינית בקרב ישראלים וגם מכתיבה את המדיניות לעיתים קרובות. בעוד זה מרגיש כעצמאות וכוח, זוהי שיא החולשה וההיגררות, גם אם בדרך של היפוך ולא ציות.
כל עניין נמדד בהשוואה לאחרים, בתגובה לרצונם, ולא מתוך תוכנית פעולה עצמאית, בלתי תלויה, ומתמידה. ככה זה נוח מאד – אין תוכנית, אין החלטות, אין אחריות, כל דבר אפשר לתלות בזה שאחרים גרמו לו, או שהם בעצמם יותר גרועים במשהו. ובכלל מוקד השליטה ופוקוס ההתייחסות מכוון כלפי חוץ. חשוב לציין שזה מאפיין גם את הציונות כאידיאולוגיה מעצבת תודעה וזהות. הציונות היא כביכול "תגובה" לרצונם של אנטישמים לסלק יהודים, תגובה גם "למה לאחרים יש מדינה" (השפעות אביב העמים וההתעוררות הלאומית), ואין בה שום דבר מטעם עצמה. ריקות זו נחשפה כאשר החזון היחידי העקבי שקיים כיום הוא זה של הדת היהודית, כלומר, חזרה ל"בית שלישי" בית המקדש ומלאכת הקורבנות – הסנהדרין וכל הדברים האלה. בכך צודקים הדתיים, שהציונות היא כלי ריק, שיכול להועיל או לחבל בחזון הפנימי של הדת האורתודוכסית, אך בלעדיה אין לו קיום. הזהות הרופפת שמתגלה פה אצל אלישע, מאששת טענה זו, עם כל הצער. אם תיטול ממנו את הפרובוקציה _(האמיתית או המדומה) מבחוץ, לא יוותר כלום שסביבו אפשר לקיים מדינה. לכן, הוא גם מודאג מן השאלה של קיום שרידים ארכיאולוגית לבית המשקדש ולויכוחים תיאולוגים עם כוהני דת, יהודים מוסלמים ונוצרים. בקיצור – שכיר חרב שנהנה בינתיים מן האפשרות לאכול חזיר ולנסוע בשבת, כל עוד הוא נלחם עבור הרבנים. לגנרלים יהודים תמיד היו פריבילגיות בתחום זה.
יש מיתוס אנטישמי על ‘ההון היהודי הבי"ל’. אבל ההון שבידי בעלי הון יהודיים הוא ‘יהודי’ כמו שהפיזיקה של איינשטיין היא ‘פיזיקה יהודית’ (גם זה, אגב, מונח אנטישמי-נאצי).
לא חסרו בהיסטוריה שמאלנים, כולל יהודים, שנתלו במיתוס הזה. למשל רות פישר, ממנהיגות המ"ק הגרמנית בשנות ה-20, נודעה בהסתה שלה נגד ה-’JUDENKAPITAL’.
לאירית,
העיר אכן מדליקה (תבואי עוד פעם, אני מנקה את המצפון על ידי תמיכה באנשי שמאל עניים). המפגש שאת מתארת מוכר לי, אחרי שמוכר הירקות שאצלו קניתי התגלה כלבנוני. עצה שקיבלתי כאן פעם היתה לא לקנות את ה"לבנוני" כל כך מהר. כששואלים עוד קצת מסתבר שמדובר בדרך כלל בלבנוני מסברה או משתילה או ממחנה פליטים פלסטיני אחר. לא נעים להיות פליט ולהגיד "לבנוני" יותר קל.
בשלוש השנים מאז שהגעתי לכאן פגשתי בכל מקרה הרבה יותר פלסטינים מאשר בכל חיי בישראל, שלא לדבר על אזרחי מדינות שבישראל פוגשים על תקן של "מהגרי עבודה".
התגובה השניה היא גם שלך? מסכימה על השליטה של בעלי ההוון היהודיים, אבל צריך לזכור שיש איתם גם הרבה נוצרים לבנים. יש איזה מספרים על השכיחות של עיתונאים, בעלי הון ומושכי חוטים למיניהם שהם יהודים, ביחס לאחוז שלהם באוכלוסיה, או שרק השמות גריספן וממר"י מקפיצים לנו את זה לתודעה?
ל"אחת":
ניתוחים פסאוודו פסיכולוגיים בגרוש משעשעים תמיד מה עוד שהם. הם מעידים יותר מכל על תיסכוליו של "הפסיכולוג" (במקרה זה הפסיכולוגית) כשאוזלים לו-או לה- הנימוקים הלוגיים להנמקת עמדתו (הרעועה ממילא).
התואילי להסביר לי את משמעותו של המשפט הבא: "לכן הוא גם מודאג מן השאלה של קיום שרידים ארכיאולוגית(?) לבית המקדש ולויכוחים תיאולוגיים עם כוהני דת, יהודים מוסלמים ונוצרים(?)"
הלו, "אחת" היכן באתר הזה יש עדות לויכוחים ביני לבין אנשי דת? זה שייך לתחום ההלוצינאציות או שזה סתם עיוות בתפיסת המציאות?
לאיריס ולדניאל קלטי (הסופר): כבר ארבעה ימים מחכה לתגובותיכם במאמרה של יעל לוטן. אודה לכם אם תתיחסו.
קיבלתי את ההצעה ! יש לי את כל הנתונים ויציאה מן העקה לזמן קצר, גם היא יכולה להועיל. יאללה קדימה קודאם.
בקשר לנוכחות היהודית בין בעלי ההון והמשפיעים – אני רק מתייחסת לפיית’, ולפוביץ, פרל – זה הנבחרת לצידו של בוש. כבר הרבה בצמרת השנואה ביותר בעולם (בלי קשר ליהודים). לגבי מיליונרים סתם, אין לי מושג, אלא ברור שהקהילה היהודית באמריקה אינה ענייה, או ממוצעת. אלא מעל. הנקודה המענינת לדעתי אינה האחוזים בין הגויים המשפיעים, אלא ההתנהלות של שועי היהודים כלפי יהודים אחרים, כלומר, מה קורה בתוך הקהילה. לדעתי, עם יד על הלב, יתכן שחלק מן האנטישמיות נובעת גם מכך. ידוע שאין רוחשים הערכה לקבוצות שבהן יש ניצול פנימי. נידמה לי שיש פער עצום בין הדימוי העצמי של היהודים כקהילה תומכת, בעלת מודעות לרווחה וערבות הדדית ובין מה שקורה בפועל. אגב, תיאורים די מצמררים וכניראה אותנטיים של הפערים הכלכליים ותוצאותיהם הטרגיים בשטח קיימים בספרות שואה (סלמנדרה, הפסנתרן – הספר והסרט ועוד). בעוד הקהילה עסוקה בהתגוננות לכאורה מפני מתקפות של "גויים" בעצם ההתפוררות הגדולה באה מבפנים. ככלל, אני סבורה שיותר מידי מתעסקים באיומים מבחוץ, כדי להסוות את האיומים מבפנים. שהעיקרי בהם הוא הניצול הכלכלי והקיטוב בתוך הקהילות. אגב, מה שקורה בישראל, מתרחש בצורות אחרות בקהילות בחו"ל, אם כי שם מעורבות כמובן גם הרשויות המקומיות. אפילו אם נוריד את הטענה של "הון יהודי השולט בעולם", אפשר להסתפק בדברים שאפשר להוכיח והם מספיק גרועים. יש עשירים ומשפיעים, והם פועלים רק למען עצמם, גם תוך ניצול האלמנט של אשמת השואה, האנטישמיות, והמצב הבטחוני בישראל. הכל כשר לעשות כסף ואפילו לא לזרוק פירורים לקהילה שעל גבה מתעשרים. מה עושים בקשר לזה ? כלום גם כן.
קפד האות האמצעית של *מ?ה*???
:-))
וכעת לעניין.
אני ביקרתי בברלין פעמיים, כל פעם לשעות ספורות, בפברואר 1998 (ביקורי היחיד באיזור ההוא, עד כה…). ובשתי הפעמים זה היה סיוט!! אנרגיות שליליות *כאלה* לא הרגשתי בשום-מקום (רק ירושלים גרועה יותר). האנרגיה של הרוע, ששלט בה בעבר, הוטבעה בה ומוסיפה להיות מורגשת, אם יש לך קולטנים אנרגטיים נכונים (באחריות!). לעומת-זאת, לות’רשטדט-ויטנברג ולייפציג נחמדות בהחלט…
וכן, גם לי יצא לפגוש, במסעותי הרחוקים אז בניינטי’ז (=כשעוד היה לי די כסף *לחשוב* על נסיעות, בלי שזה יראה, כמו מדע-בדיוני… אח, ימים רחוקים, של שגשוג ואושר), בסורים ובלבנונים = אחלה חבר’ה, מה יש לדבר. טוב נו, זה שבמזה"ת, היחידה שרוצה להמשיך להילחם – זו ישראל, *זה* ממש לא בגדר חדשות, כן?? וברור, שמי שהסתדר לו באיחוד האירופי, חי הרבה יותר טוב ממי, שתקוע, עדיין, במזרח-התיכון… אלמנטארי, מיסטר דאטה.
על ברלין.
טוב ביקורי הראשון שם היה בשנה שבה נפלה החומה המפורסמת, וזה בודאי עשה את שלו. ביקרתי במזרח ברלין, ואף נסעתי משם לפראג שאך זה נפתחה למערב טיפין טיפין. אין מה לאמר, כמו בשירו של לאונרד כהן, לא הרגשתי טוב מאז הנצחון במלחמת העולם השניה.
יתכן שהדברים השתנו, סביר שכן. הביקור הבא, היה חטוף יותר בשנת 1993, וגם אז התרשמתי לטובה מן המוזיאונים, מרכזי הקניות והאוירה הקוסמופוליטית ברחובות. ההשוואה שלי באזור הזה היא רק להנובר וסביבה, שאמנם מדהים ביופיו אבל גרמני מידי לטעמי, ויצר אצלי תחושת מנחק ורדיפה (זוג נחמד שפגשתי הגיבו למוצאי הישראלי – "ZU Kluge" ובהבנתי המועטה ביידיש – היהודים לדעתם חכמים מידי. ואזור זלצבורג באוסטריה, שגם הוא מדהים ביופיו, מוסיקה משובחת, ומנעמי העולם, אך גם שם – היה לי קצת נאצי בלב. ברלין פשוט מזכירה עוד ערים "רב תרבותיות", שם תמיד יש צעירים, אמנים, פתיחות, סובלנות, רעיונות חדשים, השכלה…כל מה שטוב. עם זאת, אני לא רואה עצמי ממש גרה בגרמניה, כיון שזה יזכיר לי יותר מידי את הנאצים מישראל (הממשלה שלנו ששחזרה את הגטו וההשמדה). מה שעוד מצאתי בברלין זו פעילות – לדעתי היחידה בעולם – נגד תופעות לואי נאציות גם בגרמניה וגם בישראל ?(ניסויים בבני אדם, גנטיקה וגזענות, שטיפות מוח וסכנות המיליטריזם). לא ראיתי עדיין בקיאות כזו בנעשה בישראל בשום מקום בעולם. ההבנה באה ממקום של התנסות עם מערכות ממשל מושחתות ומסוכנות, ועם אידיאלוגיות שמתחילות נחמד ומסתיימות בגזים. דבר נוסף המייחד לדעתי את גרמניה או ברלין, זה ביקורתיות בריאה כלפי האימפריה מעבר לים, "ידידתנו הגדולה". בעוד שבשנת תשעים לא היה ספקן אחד בישראל כלפי ארצות הברית, ברגמניה שמעתי המון "השטן" בהתייחסות לאומה האמריקאית. ממש השטן, לדעתם. נו, שיבואו קצת לישראל. בקיצור, התרשמתי שבהינתן תנאים מאד מסויימים, וככל שמדובר בפעילי זכויות אדם בלבד _(!!) יש כר פורה לשיתוף פעולה מאד מיוחד עם גרמנים דוקא:לא תמימים, לא פחדנים, לא אמריקאים, ומאד מאד מוכשרים. כל זה, לצרכים אלה, לא הייתי עוברת לגור שם. יש מקומות פחות מפחידים.
טוב בתור דיירת בעיר מזה שלוש שנים, אני כמובן מסתכלת כבר ממבט של לא-תיירת. יש הרבה דמיון בין ישראל לגרמניה, אבל גם הרבה שוני: הבולט הוא שכאן בברלין להיות אנטי אמריקני זה הבון טון כרגע, למרות החוב ההיסטורי של תושבי העיר לאמריקנים (ואולי דווקא בגלל זה).
ובנוסף העיר אכן בינלאומית ושוקקת פעילות פוליטית. ההיסטוריה הנאצית שלה באה בחבילה אחת עם הצרכים האנרכיסטיים הבריאים של חלק מתושביה, וגם אז היא היתה עיר עם הרבה סתירות: קברטים למכביר וקהילה הומולסבית גדולה, כמו היום. מה אומר: נעים לשמוע שראש העיר הולך לפוטסדאמר פלאץ לראות את בראד פיט כי הוא חתיך הורס. ועדיף חתיכים הורסים מבולדוזרים הורסים.
יאללה, בואו…
האנטי אמריקניות של הברלינאים בכלל ושל הגרמנים בכלל אינה נובעת לדעתי למרות החוב ההיסטורי לאמריקנים, אלא בגללו. מכיון שגרמניה הפסידה במלחמה (וטוב שכך) וארצם נכבשה בידיהם (וטוב שכך) הרי שטבעי הדבר שהגרמנים מרגישים מושפלים וחדורי רצון לאיזשהי נקמה באמריקנים. הדבר הזה טבעי ביותר בקרב אומות מובסות, אבל במקרה הזה יש להם בעיה קטנה, משום שאין הם יכולים לטעון כי המעשים שהאמריקנים ביצעו במשך המלחמה ההיא היוו מעשה תוקפנות או משהו מן הסוג הזה. לכן המחאה נגד כל מה שהאמריקנים עושים כיום היא מעין תחליף לרצון האמיתי- התרסה נגד מה שהאמריקנים עשו להם במלחמת העולם השניה
אוי, איזה חלומות מתוקים על הפרושטוק במסעדת סירה, בנהר הקטן של ברלין (איך קוראים לו ?). פעם אחרונה שניסיתי לפני ארבע שנים הגעתי כבר עד שדה התעופה נתב,ג עם כרטיסים על חשבון האוניברסיטה החופשית של ברלין, לנסוע לאיזה כנס של זכויות אדם, אבל לא עליתי לטיסה (סיפור ארוך). מי שכן עלה לטיסה, היה עמירם לוין, ואינני יודעת אם זה סמלי או מקרי. אז אני כבר לא מנסה, אבל תודה על ההזמנה. אולי עוד יסתייע פעם לצאת מפה.
אני לא הבנתי את ההבדל בין סקס לסקסיזם. האם לשיטתכם שיר השירים הוא סקסיסטי או סקסי?