הסכם אוסלו הרדים רבים בשמאל הישראלי. היה נוח לחשוב כי הנה נפל האסימון, הנה גם הממסד הפוליטי השתכנע כי יש לסיים את הכיבוש. או-טו-טו ניסוג מכל השטחים, נפנה את כל ההתנחלויות ובא שלום עלינו. זו היתה אשליה, אך היא היתה מתוקה מאוד, מפתה מאוד, והובילה לשיתוק נורא. עם התמוטטותו של המשא ומתן לשלום בניהולו של ברק, עם התמוטטות תהליך אוסלו ועם פרוץ האינתיפאדה השנייה – תמה האשליה. חלק מאנשי השמאל זזו ימינה, כפי שקורה פעמים רבות כשמחריף העימות הלאומי, אך חלק הפשיל שרוולים והחל לצאת לשטח. הפגנות בשטחים, סירובים לשרת בשטחים, גילויי סיוע וסולידריות עם הפלסטינים, המשך המגעים עם המנהיגות הפלסטינית, כל אלו יצרו מומנטום של התנגדות, של סירוב ליישר קו, של ניסיון להושיט יד לעם האחר, הנאנק תחת דיכוי גובר והולך.

התנגדות זו לא היתה רחבה מאוד. אך היא היתה אינטנסיבית ובעלת משמעות. היא לא נישאה על ידי מפלגות פוליטיות, בוודאי שלא על ידי מרצ, אך גם לא על ידי חד"ש ולא על ידי בל"ד. היא נישאה על כתפי גופי שטח רבים: יש גבול, תעאיוש, בת שלום, מחסום ווטש, מכתבי הסירוב, רבנים שומרי משפט, הוועד נגד הריסת בתים, ועוד גופים רבים. ברצוני לטעון כי מאבק חוץ פרלמנטרי זה היה מוצלח במיוחד ויש להמשיך בו ביתר שאת דווקא עתה, בעת תהליך ההתנתקות. ברשימה זו אני מבקש לציין כמה מן ההישגים של מאבק זה.

ההישג הראשון הוא כמובן ההתנתקות. גם הספקנים וגם המתנגדים להתנתקות צריכים להודות כי היא מהווה הישג משמעותי למאבק הפלסטיני, אך גם למאבק של השמאל הרדיקלי בישראל. לראשונה ישראל נסוגה משטח פלסטיני לקווי 67′ ומפנה את כל ההתנחלויות בשטח זה. ההתנתקות היא כמובן קודם כל תולדה של המאבק הפלסטיני ותוצאה של כישלון הצבא להכניע את העם הפלסטיני. אך להתנתקות תרם גם המאבק של השמאל הרדיקלי על פניו השונות. יועץ ראש הממשלה דב וייסגלס אף אמר זאת בגלוי: יוזמת ז’נבה והסרבנות לשרת בשטחים היו מניעים רבי עוצמה לאימוץ התוכנית. יוזמת ז’נבה היא חשובה לא רק בשל תוכנה. היא חשובה בעיקר משום שהיא ביטאה נכונות של ישראלים להמשיך לדבר עם הצד השני גם כאשר יורים, גם כאשר מופעלת בישראל דמוניזציה פראית של ההנהגה הפלסטינית, וגם כאשר כל המערכת הפוליטית הממוסדת (לרבות חלקים גדולים ממרצ) מיישרת קו נגד כל הידברות עם הפלסטינים.

על חשיבות תנועות הסירוב מיותר לדבר, אך יש לשים לב כי היא קשורה ליוזמת ז’נבה בסירוב לישר קו עם הקולקטיב, גם כאשר הקונפליקט בעיצומו. סירוב זה, הנישא על ידי קבוצה לא גדולה, אך נחושה ומסורה של ישראלים, מהווה איום של ממש על המשך מדיניות הדיכוי והכיבוש. אלה כמובן עוד רחוקים מלהסתיים. אך לעובדה שסייעו להביא לנסיגה מחלק מהשטחים יש משמעות שאי אפשר להמעיט בערכה.

ההישג השני של המאבק השמאלי הוא החלשת הקונסנזוס בעניין חומת ההפרדה. חומה זו, שהיוזמה לה באה מכוון מפלגת העבודה, היא כמובן ביטוי נוסף לניסיונות ליצור דה לגיטימציה ואף דה הומניזציה מלאה של הפלסטינים. אי אפשר להידבר עימם, אי אפשר אפילו לחיות לידם, והדרך היחידה להתקיים כאן היא לבנות חומה גדולה שתפריד אותנו מהם. וכמובן שאם במהלך הקמת הגדר הזו נשיג עוד מעט קרקע, מה טוב. בימיה הראשונים של הגדר היא זכתה לתמיכה ישראלית כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית, כי היא נתפסה כמוֹנעת פיגועים. היום נראה כי יותר ויותר ישראלים מבינים גם את הצדדים השליליים של הגדר ואת הסכנה הגדולה שבה להמשך החיים המשותפים בארץ הזו. אין לי עדויות מדעיות להתפתחות זו, אך זו תחושה הנסמכת על שיחות, קריאה בעיתונים ואף על פסקי בג"ץ למיניהם. לאלו כידוע יש משושים עדינים למדי לנחש לאן נוטה דעת הקהל הישראלית.

שלושה גורמים יש לשינוי זה, שהוא רק בתחילתו. האחד הוא המאבק הפלסטיני נגד הגדר, שהוא מאבק עממי, רחב ובלתי אלים. הגורם השני הוא הביקורת הבינלאומית על החומה, שהגיעה לשיאה בהחלטה של בית הדין הבינלאומי בהאג. הגורם השלישי הוא המאבק של קבוצות שונות בישראל נגד החומה והסולידריות שהן מגלות עם המאבק הפלסטיני הזה. אלו קבוצות כמו "אנרכיסטים נגד הגדר" העושים ימים כלילות בשיתוף פעולה עם כפרים הנאבקים בגדר. אלו קבוצות כמו "רבנים שומרי משפט" המסייעים לאיכרים פלסטינים שהגדר מנתקת בינם ובין אדמותיהם לצאת למסיק ולחריש. אלו קבוצות אחרות המסייעות למאבק זה, ובהן אפילו תושבי מבשרת ירושלים וקציני מילואים מן התנועה לשלום וביטחון.

נראה לי כי המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי יש שכר לעמל וכי גם מאבק של מעטים אך נחושים יכול לשנות ולהשפיע. לכן יש להמשיך ולא לשקוט על השמרים. ואסור להתייאש כי ההשפעה גדולה הרבה יותר ממה שרואים בטווח הקצר. דוגמה לכך, היכולה לעודד את רוחנו, היא טלי פחימה. אשה אמיצה זו יצרה קשרים עם פלסטינים וביטאה כך את הסולידריות שלה עם העם השני, המתקומם והמדוכא באכזריות. מחאה אישית זו היא בעלת עוצמה והשפעה אדירות. זה מתברר כאשר אנו רואים עד כמה המערכת מתנכלת לה ומנסה להשתיקה, להפחידה ולהשפילה. זה כמובן לא נעשה משיקולי ביטחון, כפי שכל מי שראה את כתב האישום מבין. זו רדיפה פוליטית, המעידה על כך שהמערכת רואה בטלי פחימה תופעה מסוכנת. היא עצמאית, היא אנושית, היא לא נכנעת ללחץ הקולקטיב, והיא גם מזרחית. מן הראוי שנסייע לטלי פחימה בכל דרך אפשרית. אך חשוב לא פחות שנלמד ממנה, שנתעודד מהצלחתה. שנלמד כי נחישות, נכונות להושיט יד לעם השני, ואנושיות הם מקור אדיר לכוח.

המטרה האמיתית של רשימה זו אינה כמובן להמריץ את חברי להמשיך בפעילות. הם עושים זאת ממילא כי אין להם דרך אחרת, כי כאלה הם. כי מול הכוח והרוע הם לא יכולים אלא להביא את הסולידריות האנושית ואת חוש הצדק שלהם. אך רשימה זו מבקשת לעשות חשבון ביניים ולהראות כי חשיבות המאבק היא לא רק באין ברירה שבו, אלא גם כי המאבק משפיע, הוא משנה מצבים ומזיז דברים. ולכן חשוב להמשיך.

Share on Facebook