קשה לי במיוחד להתווכח עם ניצולי שואה. כאשר מישהו שחזר מהתופת ההיא כותב או אומר דברים שמקוממים אותי פוליטית או מוסרית, אני נוהג להתאפק. הם אינם מעל לחוק, וטיעוניהם המגוונים ולעתים גם המנוגדים ראויים לדיון ציבורי מלא התחשבות, אבל הוגן. המעצור הוא כמובן נפשי. ההזדהות עימם כקורבנות הפאשיזם הגרמני היא גדולה, ותיאורי הזוועות שהם עברו מחזקים את הנוגדנים שלנו כלפי גזענות ולאומנות מתלהמת.
פגשתי ניצולים ואנשי מחתרת אנטי-נאצית באירופה שהסיקו את המסקנות האנטי-פאשיסטיות ההגיוניות מההתנסות שלהם. ידידי המנוח הד"ר יעקב ארנון נהג לספר לי אירועי-שואה מסמרי שיער, שאותם תיבל בהומור ההולנדי היבש שלו. הבנתי ממנו שעמדותיו היוניות וההומניסטיות נבעו גם מהשקפת עולמו השפויה והמאוזנת, וגם מהפגישה הבלתי אמצעית שלו עם קלגסים גזעניים. במהלך השנים נתקלתי גם בניצולים שהסיקו את המסקנה ההפוכה, הפכו בעצמם ללאומנים ימניים קיצוניים וראו בכל "גוי" אויב. זה תמיד גרם לי צער ואכזבה, אבל לעתים הבנתי ללבם גם כשלא הסכמתי. באחד הראיונות הראשונים שערכתי ל"כל העיר" לפני עשרים שנה, אמר לי ניצול טרבלינקה שהרשעות כלפיו לא הפכה אותו לאיש טוב-לב. "אני נאבק תמיד עם הרוע שחילחל לתוככי נשמתי נגד רצוני", אמר. אחר-כך הופיעה נכדתו בבית-הקפה "עטרה" בבן-יהודה שבו נפגשנו, והוא שלח לעברה חיוך מלא אור. חשבתי אז שהנאצים לא הצליחו להרוס את האדם שבו, למרות שהשקפותיו היו קיצוניות על גבול הלאומנות הבוטה.
כמובן שאני רוחש כבוד מיוחד לעיתונאי הוותיק נח קליגר, ששיקם את חייו אחרי אושוויץ ומצעד המוות, הפך לכתב ספורט בולט (אמנם מכביסט, אבל אף אחד אינו מושלם) וגם לפעיל ידוע בענף הכדורסל. קליגר קיים בתודעתי כחלק מההתניה של התגובה ליום השואה. הוא כמעט תמיד תורם לעיתונו "ידיעות אחרונות", וכבר שמעתי אנשים שרוטנים שהוא חוזר על עצמו. לי זה לא מפריע. כמו בילדותי אני מסוגל לגמוע אותו סיפור הצלה אלף פעמים, להתפעם מחדש, לתעב את הגזענים ולהזדהות לשם שינוי עם בני עמי. קליגר עצמו נוטה ללאומנות יהודית מסתגרת במקצת, ודבק במסורת הישראלית הרואה בשואה נושא בלעדי שלנו. אבל הוא בשום פנים לא פאשיסט, אולי שמרן מהזן האירופי המצוי.
השבוע הגיב, כדרכו, בחריפות וברגשנות נגד "שיכתוב ההיסטוריה" בידי הגרמנים בימינו. השתתפותם של ראשי הממשל בגרמניה בחגיגות 60 השנה לסיום מלחמת-העולם השנייה קוממה את קליגר. "גרמניה של היום מציגה את עצמה כקורבן של הנאצים, לא פחות", קובל קליגר. הוא לא מסתפק בהטחה הזאת, מוכיח את טענותיו באותות ובמופתים, מספר שוב כיצד עלה אדולף היטלר לשלטון בינואר 1933, כיצד שיתף את השמרנים הגרמנים בשלטון, וכיצד נסחפו גם האנטי נאצים בחגיגה אחרי הניצחונות "המהירים והמוחצים" של היטלר באירופה.
קליגר צודק, כמובן, בכל מלה ובכל זאת טועה במסקנותיו. במשפט המפתח שלו הוא טוען שהשתתפות הגרמנים בחגיגת הניצחון על היטלר היא עיוות מוחלט של העובדות ומוסיף: "הגרמנים באמת מנסים להעמיד את עצמם, כלומר את הוריהם ואת הורי הוריהם, כקורבנות של אותו עם נאצי אכזר". הקביעה הזאת היא בעייתית, ואפילו מסוכנת.
רק אחוז קטן של הגרמנים החיים היום היה פעיל בגרמניה הנאצית, וגם כאן מדובר בישישים מובהקים. עוון הורי ההורים איננו דבק בגרמנים של היום, אלא אם כן אנחנו מקבלים את הנחות היסוד של הגזענות הביולוגית שפגעה בנו ובאחרים בצורה כה אנושה. הומניסט גרמני מקובל יותר על אנשים נאורים מאשר מתנחל ישראלי החולם על גירושו של עם שלם מעל אדמתו. בגרמניה יש כוחות יותר גדולים ויותר חזקים מאשר אצלנו הנלחמים נגד הגזענות, גם באופן מוחלט וגם באופן יחסי לגודל שתי האוכלוסיות. קליגר, שהיה כתב ספורט, יודע זאת היטב. לפני 13 שנים קראו נאצים קריאות גזעניות כלפי כוכב איינטרכט פרנקפורט, הגנאי אנטוני יבואה. בתגובה אירגנו נהגי המוניות (!) של העיר הפגנת ענק נגד הגזענות ולהזדהות עם יבואה, שבה לקחו חלק יותר מחמישים אלף בני אדם. יש בגרמניה תופעות גזעניות מפחידות, אבל קיימת גם התנגדות אדירה שאין לנו אלא לקנא בה.
ברור שגרמניה, שנהרסה בשנת 1945, היתה קורבן של היטלר. אבל זה נכון שיש לגרמנים שחיו אז חלק מכריע באשמה. זה לא משנה את ההערכה ההיסטורית, שפאשיזם אלים ומיליטריסטי, גם כאשר הוא התנהל בצורה יעילה וכמעט בלי התנגדות, נחל בסופו של דבר מפלה נוראה שהמיטה אסון על הגרמנים כולם. לדעתי עלינו לשמוח שקנצלר גרמניה, גרהארד שרדר, רואה בנאצים אויב ורותם את המערכת הפוליטית בארצו לציין ברוב-עם את מפלתם. שינון הלקחים ההיסטוריים, הפנמת הטקסים האנטי-נאציים כחלק מהתרבות הגרמנית הדמוקרטית, הם נכס לכל הומניסט. שרדר ואנשיו יודעים היטב, ש"הורי הוריהם" הריעו להיטלר, צחקו מהבדיחות האנטישמיות של יוזף גבלס, קראו את ה"שטירמר" של יוליוס שטרייכר ובדרך כלל שלחו את ילדיהם ברצון לנוער ההיטלראי של באלדור פון-שיראך. השתתפותם בטקסים, שכם אחד עם המדינות שלחמו נגד הנאצים, היא גם מחווה קולקטיבית של מתן גט כריתות לדור שהריע להיטלר.
אין שום טעם לעשות אידיאליזציה של גרמניה האחרת (ביטוי של דוד בן-גוריון) אפילו בעיצומה של שנת 2005. אבל יש לציין גם את העובדה, שגרמניה התנגדה להרפתקה הנפשעת של ארצות-הברית ובריטניה בעיראק, ובסך הכל היא מדינה נאורה יחסית. קליגר וחבריו מטפחים עדיין שינאה יוקדת לכל דבר גרמני. זהו ביטויה הכן והאמיתי של הטרגדיה שלהם ויש להתייחס לכך בהבנה מלאה. אבל אסור לנו להשתית את יחסינו עם מדינה אירופית חשובה על רגשות כאלה. כל גילוי אנטי-נאצי, דווקא בגרמניה, הוא חשוב וחיובי, ועלינו לברך עליו.
* * *
הבמאי ניר טויב, שהפיק את הסרט התיעודי החשוב על קרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים (1973) יצר לאחרונה גם את "אופסייד סטורי" הקלאסי, שיהפוך ברבות השנים לקאלט-מובי (סרט-פולחן). הסרט הוקרן בסינמטק התל-אביבי במשך כמה שבועות בהצלחה מתונה ולא זכה לחשיפה הראויה.
קשה מאוד למנוע מיצירות העוסקות בכדורגל את הגורל המר של אלמוניות מדכדכת. האליטות לא אוהבות את הנושא; ההמונים המכורים למשחק לא רגילים למוסדות כמו הסינמטק. בקרוב יוקרן הסרט (56 דקות בהפקת "גן תקשורת") בערוץ 8, ואז יבינו אניני הטעם, שמדובר במשל מבריק על הישראליות, המומחש באמצעים קולנועיים יוצאי-דופן. טויב בחר בהתערבות מינימליסטית במתרחש ומצלמתו האכזרית חשפה הכל. בעצם, אין בסרט בכלל כדורגל. לא רואים אף גול או התרחשות כלשהי על כר הדשא. הגיבורים הם עסקני ההתאחדות וכמה אוהדים מיוחדים במינם.
טויב הצטרף למסעות הנבחרת באירופה כאשר חל איסור על אירוח המשחקים בארץ בתקופת שיא האינתיפאדה. בצד הנהנתנות וזחיחות-הדעת של עסקנים דוחים, מעשני סיגרים ומשווקי פטריוטיזם זול, מככבות בסרט שתי דמויות שהן קטנות מהחיים וגדולות מהחיים בעת ובעונה אחת. המקורב הקלאסי ויקטור (בטו) ברנס חי בארצות-הברית, אבל הוויית חייו מתמקדת בנבחרת ישראל בכדורגל. הוא התנער מעברו הדל בישראל ויצר את עצמו מחדש כטייקון אמריקאי המזכיר את המהגרים האיטלקים (דור ראשון) בסרטים האמריקאיים מתקופת איסור הסחר במשקאות חריפים בסוף שנות העשרים. הקטע שבמהלכו הוא מפחיד עד מוות כמה סיציליאנים בפאלרמו המאפיוזית הוא מצמרר וגם מצחיק עד דמעות. טויב השכיל לצייר את דמותו, וגם את שאר הדמויות, בדקוּת ובפיקחות, ומאפשר להן לתלות את עצמן על החבל שהן טוות. האם בטו הוא בחור טוב במובן הרע של המלה, כמו שמשה דיין היה נוהג לומר? לא בדיוק. האיש מורכב, אבל הצופה קצת מפחד לבדוק ממה הוא מורכב, ובצדק. חוץ מזה הוא אולי טוב-לב ונדיב בסגנון קצת ראוותני, אבל גם שוביניסט וגס.
פגישתו עם הכוכבת האמיתית של הסרט, האוהדת אלה אשעל, היא פנינת הכתר של הסרט. אשעל, ילידת נהלל, היא דמות בלתי צפויה, עשירת מבע וביטוי אבל גם מנבלת את פיה נון-סטופ. גם עורכת סרטים בטלוויזיה החינוכית וגם חובבת כדורגל עם אפס סובלנות לטעויות אנוש במגרש? בדיוק, זה הטיפוס. בסצנה בלתי נשכחת בטו מציע לאשעל הצנומה והמושכת, לממן בעבורה ניתוח להגדלת השדיים. אשעל מוותרת, כמובן, אבל לאורך כל הדיאלוג עם הטייקון היא מבינה את הגיחוך הכרוך בעצם קיומו ואת העובדה שגם היא יוצאת ממנו פתטית וחבולה.
השקיפות מחייבת אותי לדווח שהופתעתי להיווכח שטויב בחר משפט שכתבתי כמוטו הפתיחה שלו: "עיתונאי הנוסע עם נבחרת ישראל לחו"ל משאיר את האינטלקט שלו בבית". תיעוד עבודת חלק מהעיתונאים, ובעיקר הצורה שבה הם משננים וחוזרים על הודעות הדובר שאול אייזנברג, די מצדיקות את המוטו הזה.
מהגרים גרמנים בצפון אמריקה דוקא חשבו שגרמניה לא השתנתה כל כך, ויש בה "כיסים" נאציים והרבה גזענות מובנית אל תוך התרבות (וגם סוג של מלנכוליה). גרמנים אחרים שפגשתי, סברו גם שבישראל, במיוחד בחלקים הלא גלויים בפעילות השלטונית, יש נאציפיקציה מסוכנת. ואכן, אחת המדינות היחידות שמעזה מידי פעם להעמיד את ממשלת ישראל על מקומה בעניינים שהשתיקה יפה להם, היא ממשלת גרמניה (אך לא מספיק). אין ספק שהיחסים בין שני העמים האלה מורכבים ומעניינים ויש בהם ממד אובססיווי משני הצדדים. לנוכח הניסיון המר של שני העמים האלה יש לשיתוף הפעולה גם פוטנציאל יוצא דופן להלחם בתופעות חברתיות ומדיניות שליליות. אין חכם כבעל ניסיון…
איכשהוא מצליח ברעם להלך בין הטיפות, ולתאר בצורה חדה מדוייקת את הזיווג הלכאורה בלתי אפשרי יחסי ישראל-גרמניה.
כנשוי לאישה גרמניה אני מזדהה כפל כפליים עם הכתוב.
מצד אחד כישראלי ויהודי טמונה בי החובה לא לשכוח את שעולל העם הגרמני לעמי, מצד שני מחוייב אני לא להטיל את האשמה על הדור השלישי של גרמנים.
הריקוד בין שתי חתונות אינו קל, ולעיתים אף מייאש.
אני אמשיך להגן בחירוף נפש על דמותה הנוכחית של המדינה בה אני חי, כפי שמכנה אותה ברעם בצדק: גרמניה האחרת, אך באותה מידה אלחם בכל אותם גרמנים המחזיקים בדיעה, שכדור שלישי אינם אחראים בשום מידה למעשי אבות-אבותיהם המרצחים.
בשל כך אמשיך לתמוך במאבקו של יושקה פישר לנקות את משרד החוץ הגרמני מזכרון הדיפלומטים בעל עבר חום, אך באותה מידה אזעם על המשך תשלומי פנסיה אותן מעבירה גרמניה לקשישי ה"וואפן אס.אס".
גרמניה של היום היא אחת מהמדינות הנאורות והדמוקרטיות ביותר בעולם, והמדינה האירופאית היחידה שבה באמת מתקיים מאבק נגד גורמים נאציים ואנטישמיים. היא ידידה הרבה יותר גדולה של ישראל בפרט ושל היהודים בכלל מאשר כל מדינה אירופאית אחרת, בין השאר בגלל שהיא מכירה בישראל כמדינה לגיטימית – אבל גם דורשת לסיים את הכיבוש בשטחים.
דווקא כמי שחיה בגרמניה חנהנית ממנעמי הדמוקרטיה (שמהם לא נהנה כל מהגר כמובן, כי לא כולם לבנים ו/או יהודים), אני לא מאוד מתלהבת מיחסי גרמניה-ישראל. ממה שאני חווה כאן דרך הסיקור התקשורתי, גם בעיתוני השמאל, ישראל מקבלת הרבה הנחות מגרמניה ובתמורה עוזרת לגרמניה לעבור את השיקום המיוחל ולהתקבל בחזרה למשפחת העמים.
המדיניות הגרמנית, כמדינה שיחד עם צרפת מובילה את המהלכים באיחוד האירופי, משתקים כל נסיון של מעורבות אירופית אמיתית מזרחה מהם.
יושקה פישר מייצג את הגרמני, שמרגיש אשמה ואחריות על מה שעמו עשה ופועל עדיין מול "היהודי" בישראל בלי יכולת לראות את "הישראלי" שצמח. כל פעם שהישראלי הזה מראה את מה שהוא יודע לעשות, פישר לא מוצא את המילים מול הקורבן היהודי שהוא רואה לנגד עיניו.
צריך גם לזכור שישראל פתרה את בעיית הפליטים הגרמנים של 47-48 (וילהלמה ולדהיים שרונה
וכו’)לשביעות רצון הצדדים . אם בדגם הזה הייתה עושה ישראל כך כלפי הפליטים הפלסטינים , היו היהודים והישראלים זוכים בידידים נוספים
1. מדינת ישראל שילמה מאוחר יותר פיצויים (חלק מעסקת השילומים שנחתמה עם גרמניה) לאותם גרמנים שגורשו לאוסטרליה. במקרה של הפליטים הפלסטינים לא מוכנים אפילו להודות במצב שנוצר.
2. אני מבין מדבריך שהמצב בשנת 1940 דומה למצב כיום- אבו מאזן=היטלר? הרש"פ=הוורמאכט? עוצמה הגרמנית ביחס לשאר אירופה דומה לעוצמה של הפלסטינים מולנו?
ישראל לא פתרה את בעיית הפליטים הגרמנים בוילהלמה, שרונה וולדהיים, יען כי היא לא הייתה קיימת באותו הזמן. הבריטים העיפו מכאן את כל בעלי האזרחות הגרמנית זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה,(1939) במה שהיום היה מוגדר כטרנספר לכל דבר. ביום בהיר אחד העמיסו אותם על משאיות, הובילו אותם לנמל חיפה, ומשם באוניות לאוסטרליה. כל זה אירע בשנצ 1940 אם אינני טועה. רוב הגרמנים שחיו אז בפלסטינה א"י היו חברי המפלגה הנאצית הארץ ישראלית (כן, היה דבר כזה) וכולם ללא יוצא מן הכלל היו תומכים נלהבים של הרייך השלישי ושל הפירר. אני משער כי לו היו הבריטים מנסים לעשות דבר דומה לזה כיום הדבר לא היה עולה בידם משום שקרוב לודאי שהגרמנים היו עותרים לבג"ץ וזה היה מחליט (בהרכב מורחב של 11 שופטים) כי פקודת הגירוש אינה חוקית, וכי על ממשלת הוד מלכותו לבטל את פקודת הגירוש יען כי היא פוגעת באושיות הדמוקרטיה ומהווה סכנה לסדרי השילטון. יש לשער שאירגוני שמאל שונים ומשונים היו פוצחים בפעולות מחאה נמרצות הן בארץ והן באנגליה(מול מעון רה"מ מר צ’רצ’יל) בתביעה לבטל לאלתר כל אפליה וגילויי גזענות כלפי נתיני גרמניה בפלסטינה-א"י. ואולי, מי יודע, אירגון המרצים הגרמנים היה מקבל החלטה להחרים את האוניברסיטות הבריטיות יען כי הן תומכות במאמץ המלחמתי של בריטניה.
עזוב. מי שבעיניו, פלשתין היא הצד החזק והאשם, אינו ראוי כלל להתייחסות.
נראה לי, שבעיניו של דניאל יותר מדי אנשים לא ראויים להתייחסות. כך, בדרך כלל, הוא מתייחס רק לעצמו ולכשמותו. במקום להגיב עניינית לדבריו של המגיב "לשלמה", דניאל רק מגיב בנחרת בוז מתנשאת.
ודרך אגב, גם אני שולל את דברי שלמה לחלוטין. אין שום מקום להשוואה בין הפלשתינים לנאצים, בין היתר משום שכאן מדובר במצב של כיבוש, ומלחמת העולם השנייה היתה באמת "מסע צלב" נגד הרוע- שלא היה כמותו בתולדות האדם.
לאיריס,
מסכים עם חלקה הראשון של תגובתך. הוצאת אקסל שפרינגר(בילד, וולט וכול.) כתומכת נלהבת בישראל.
דווקא עם חלקה השני של תגובתך בנוגע לפישר דעותינו חלוקות. עלינו להבין שפישר כשר החוץ מייצג דיעות ממלכתיות, ולעיתים נאלץ לבצע זיגזגים פוליטיים בריצוי תפקידו. למרות שאני מאוד מאוכזב מתפקודה של מפלגת הירוקים, אני עדיין סבור שזוהי עדיין המפלגה היחידה בגרמניה אשר אינה "סובלת" מדו-פרצופיות בכל הנוגע למדיניות הזרים בגרמניה, גם אם לעיתים מדובר בנאיביות לשמה.
מספר מגיבים באתר זה אשר היו רוצים לראות קואליציה שחורה-צהובה, כמו גם יהודים רבים בגרמניה המצביעים למפלגות אלו, מתעלמים מהעובדה שבשולי מפלגות אלו(CDU וFDP) מקננת עדיין האנטישמיות. פרשת מרטין הומן(CDU), כמו גם פרשת מולמן(FDP) מצביעים על פינות חומות במפלגות אלו. מכתבה שקראתי בנושא לא מכבר(DIE ZEIT) מחמירה התופעה ככל שיורדים לפוליטיקה המקומית.
אני כן חושב שפישר יודע לעשות את ההפרדה שבין ה"ישראלי" ל"יהודי", רק שהוא גם מבין שללא גרמניה הנאצית לא היה נולד מלכתחילה הישראלי החי בפלשתין. מאחריות זו לא יוכל להתעלם אף גרמני לטעמי.
לגרמני, זה לא בדיוק ככה. הציונות התחילה והתבססה בפלשתין לפני השואה. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, אבל בטח אי אפשר לייחס את הציונות לשואה או לגרמניה הנאצית. לא צריך להגזים. לגרמניה אחריות לטירוף שאחז בעם היהודי לאחר השואה, וגם לאופי הרצחני של מדינת ישראל שהוקמה לבסוף.
לגרמני,
מסכימה איתך באשר לאחריות של הגרמנים כלפי מדינת ישראל. לטעמי, מי שמאמין כגרמני שיש לו אחריות בענין, צריך לקחת אחריות באותו זמן גם על הענין הפלסטיני. אלא שלא כך הדבר. העיתונות הגרמנית, כולל ה TAZ מציגים תמונה מאוד פרו ישראלית. אני חושבת שמה שהגרמנים חיפשו זה לא אחריות אלא תיקון בצורת סליחה. הבעיה היא שאין להם כתובת לזה. הנשיא ראו, בביקורו בכנסת לפני כמה שנים ביקש סליחה, וזה היה מגוחך לראותו מול חברי הכנסת שלנו, מבקש סליחה…(נו, לא כל אחד יכול להיות וילי ברנדט) אז מכיון שמהנרצחים קשה לבקש סליחה, נמצאה נוסחת הפלא: מדינת ישראל, נציגת הנרצחים והמושמדים והניצולים עלי אדמות. נו, אז איך באמת אפשר להעביר ביקורת על הנרצחים? הם לוקים בשיתוק המובן שאותו מתאר ברעם מול קלינגר.
מהיכרות וביקורים בחוגי בית של הירוקים שמתעסקים במזרח התיכון, פישר לקח את התפקיד הזה שפעם היה מאוייש על ידי מישהו מהירוקים שהתמחה בזה, לעצמו. זה הבייבי שלו וקצת קשה לי להאמין שהממלכתיות היא שגוררת אותו ימינה, כאילו למישהו באמת אכפת.
זה שהימין הם לא אופציה זה ברור.
לאירית,
כנראה שלא הבהרתי עצמי.
אני מסכים עם שכתבת, רק שלדעתי לא הייתה הופכת ישראל לשהיא היום ללא השואה. דהיינו קשה לי להניח הגירה מסיבית מאירופה של יהודים לתחומי פלשתין(לפני ואחרי המלחמה הארורה) ללא השפעת השואה.
לאיריס,
מילים חצובות בסלע!
סיפור באופסייד – אכן קאלט.
איזה כיף להיות ישראלי.
ומי שלא ישראלי לא יבין:
איזו חופשיות, איזו הרגשת בעל הבית בבית, איזה כיך לירוק להתיימר והגיד כוס וזין.
איזו נהנתנות בהמתי. לקנא ! ! !
מה יש לומר?!
שכונה – כבר אמרו.
הזוי – כבר אמרו.
פרובנציאלי – אין צורך להגיד.
סרט שטחי ועמוק, מטריד וממוטט מצחוק.
מה יש לראות ואי אפשר להפסיק.
שיח שיכורים או ככה אנחנו כשאין מצלמות.
פרובוקציה או "ישירות ישראלית".
אם זה לא היה מצחיק הייתי בוכה.
כישרון של במאי.
רוצים עוד !