הכותרות הגדולות ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי השבוע אודות השחיתות במפקד של מפלגת העבודה לא הפתיעו איש. התרגילים המלוכלכים האלה, בעיקר במגזר הערבי, אינם חדשים. קל מאוד לגלות מתפקדים שלא שמעו מעודם על המפקד. תרבות הראיסים עדיין שולטת במפלגה שכוננה והפעילה את המשטר הצבאי על האזרחים הערבים (1948-1966), וששליחיה היו האחראים הישירים לרצח האזרחים הערבים בכפר קאסם (1956), יום האדמה (1976) והטבח באוקטובר 2000. בכל הפרשיות האלה כיהנו שרי משטרה ושרי ביטחון ממפלגת העבודה, ולכן "הצטרפותם" של חולי נפש רבים למפלגה במפקד האחרון היא כמובן טבעית: לכל מעשה לא רציונאלי רצוי לחפש מניע נפשי.
אם המזכ"ל החדש ח"כ איתן כבל יחליט לדחות את הבחירות, אז בהחלט תיתכן התאוששותו של המועמד הגרוע ביותר מבין החמישה, אהוד ברק. זה חבל במידה מסוימת, וברור שהדחייה לא תחולל שינויים בדרך התנהלותם המושחתת של המנגנונים המשומנים. אבל לכבל עצמו יש הזדמנות להוכיח עצמאות מהיו"ר שמעון פרס שמטבע הדברים מתנגד לכל דחייה. הדחייה היא כנראה כורח המציאות, גם אם המועמד הסביר ביותר, עמיר פרץ, יינזק.
אני מברך על פעילותם הקדחתנית של כמה מועמדים במגזר הערבי, ועיצובו של מחוז ערבי כה גדול במפלגה הוא חיובי כשלעצמו. עם זאת, הדרך שבה מתבצע המפקד במחוז הזה משלבת התנסויות קולוניאליסטיות וסאלח-שבתיות מביכות. גם זה לא חדש. בעבר פרח במפלגה גם "מחוז המנוחים" (ביטוי שהמצאתי הרגע, אבל משקף נכוחה את ההיסטוריה של המפלגה) שהרחיב את הדמוקרטיה ואת זכות ההצבעה למקומות בלתי צפויים. הנפטרים, ממש כמו המשוגעים של ימינו, נהגו להצביע מתוך משמעת פנימית עצומה. הגיע הזמן שפרסומים מכובדים מהזן הפוסט-מודרניסטי יתייחסו ברצינות לתופעה הזאת, שחילחלה ממפא"י (העבודה) למפלגות החרדיות. "מחקר בינתחומי על הבניית הרחבת ההשתתפות הדמוקרטית בבתי העלמין וחדירת השיח המפא"יי-ערבי לאגודת ישראל".
ההיבט הקומי בשבוע הזה בלט בעיקר במטהו של בנימין בן-אליעזר, הוא פואד. מי ששמע את המחאות הנמרצות שהוא הנפיק חדשות לבקרים על שחיתותו של המפקד בכלל, ובמגזר הערבי בפרט, הבין שגם המושג האשכנזי "הקוזאק הניגזל" הפך לרלבנטי במחוזות חדשים. פואד לא המציא את השיטות הנלוזות האלה במגזר ובמקומות אחרים, אבל התפרסם בכל רחבי הארץ בהפעלתן היעילה. לכן איתן כבל צריך לא רק לדחות את המפקד, אלא גם לשכנע את רוב המועמדים ללכת הביתה, ואולי לרוץ בעצמו, או להריץ את אופיר פינס, או לתמוך בעמיר פרץ. המפלגה ההיסטורית ששלטה ביישוב ואחר כך במדינה כל כך הרבה שנים, מתבוססת בקיאה. זהו מחזה קשה, כמעט בלתי נסבל, גם לאנשים (כמוני) שעזבו את מכורתם הפוליטית לפני עשרות שנים.
השר מתן וילנאי נחשב למועמד נקי-כפיים, תנאי הכרחי אבל לא מספיק להצבעה בעדו. ביום שלישי השבוע פירסמו אוהדיו מודעה גדולה ב"הארץ", שהבליטה מאוד את ההנחה המקובלת אודות יושרו האישי של האיש. חבל רק שהמודעה עצמה היתה שקרית ומושחתת, ופגעה מאוד במיתוס על וילנאי. שמותיהם של עמי אילון, בוז’י הרצוג ואופיר פינס התנוססו על המודעה באותיות קידוש לבנה, ויצרו אצל כל קורא סביר את הרושם המוטעה, שהם תומכים בשר וילנאי. איש מהשלושה אינו שייך למחנה תומכיו של וילנאי. רובם יושבים בשקט, מקווים שפרס ייבחר ובכך תיווצר עבורם הזדמנות לבנות את עצמם כמנהיגים לעתיד. מארגני המודעה מודעים לכך היטב; הם אפילו קוראים לשלושה "לרדת מהגדר הנוחה ולתמוך תמיכה אמיתית" בוילנאי. גם כאן יש הטעייה ורמייה. מה פירוש "תמיכה אמיתית"? אנשי וילנאי רומזים שהשלושה תומכים באיש שלהם בלבם, אבל לא נותנים לכך פומבי. אין שום הוכחה לטענה הזאת. בבחירות פנימיות במפלגה דמוקרטית אין שום סיבה לאנשים בכירים כל כך להסתיר את תמיכתם במועמד זה או אחר. ומה כל כך מיוחד בוילנאי? אה, הוא ישר, אבל תומכיו קצת פחות ישרים. האם וילנאי אישר את המודעה? ממה נפשכם: אם היא פורסמה בלי אישורו, אז אין לו מנהיגות; אם הוא נתן את ידו להטעייה המכוונת הזאת, אז הטענה ליושר מופלג היא קצת מופרכת.
המודעה חתומה על ידי עסקנים צעירים של מפלגה השותפה לליכוד בממשלה. וילנאי עצמו הוא שר בממשלת שרון-ביבי, ולכן יש לו אחריות קולקטיבית על כל מעשיה ומחדליה, כלל המדיניות החברתית-כלכלית הניאו-ליברלית, בעצם הסופר-שמרנית. אז איך קורה שאנשים אלה שציינו את גילם (כולם שנות העשרים והשלושים שלהם) תומכים באיש כזה ובמפלגה כזו? ואיך הם חיים עם הסתירה שבין שותפותם הנאמנה עם אריאל שרון לבין קביעתם היומרנית שוילנאי יקים "מפלגה אטרקטיבית אשר בכוחה להחליף את שלטון הליכוד המושחת"?
קריסתו של הדיון הרעיוני במפלגת העבודה משחיתה את כל המצטרפים הצעירים והופכת אותם לאופורטוניסטים ולמחפשי משרות. הייתי מצפה מהל"ווניקים האלה (יש 36 חותמים במודעה) לספר לציבור המצביעים לא רק על אישיותו של מועמדם, אלא גם על החלופה שהוא מציע לדרכה ולהתנהלותה של מפלגת העבודה מאז מלחמת 1967. האם וילנאי הוא בעד או נגד מדיניות ההפרטות? אילו רעיונות הוא מתווה לצמצום הפערים בשכר? האם הוא מחויב לשוק החופשי או לסולידריות חברתית? האם יש בדעתו לפעול לשינוי רדיקלי במדיניותו של שר האוצר ביבי נתניהו בכל הנושאים, כולל תשלומי ההעברה לביטוח הלאומי ומיסוי כבד על העשירונים העליונים? האם הוא יפעל לביטול כל האפליות בכל המגזרים על האזרחים הערבים? האם הוא חוזר בו מתמיכתו בפשעי מלחמה בשטחים, בחיסולים ממוקדים (כלומר, רצח בלא משפט) בהרחבת ההתנחלויות ובגדר האפרטהייד? האם יפעל לביטול הגזרות ששרת החינוך לימור לבנת הטילה על ציבור המורים כדי לפגוע באירגון העובדים החשוב והגדול שלו?
את העסקנים זה לא מעניין ולא עניין בארבעים השנים האחרונות. דוד בן-גוריון התחיל בחיסול היומרה הסוציאל-דמוקרטית של מפא"י כבר בשנות החמישים, ולכן שם דגש על ממלכתיות ועל ערכים לאומיים וביטל כל התייחסות לנושאים מעמדיים ושוויוניים. גולדה מאיר, שדיברה על "סוציאליזם בימינו" עוד בשנת 1952, התעניינה מאז 1967 רק בהחזקת כל השטחים הכבושים בידי ישראל, בתירוצים שונים ומשונים. פרס הפך לאויב מוצהר של כל מעשה סוציאליסטי ושל כל חשיבה שמאלית בארץ ובעולם בשנות החמישים והשישים והשתמש בחברותו הבכירה באינטרנציונל הסוציאליסטי בעיקר לקידום ההתפשטות הטריטוריאלית של ישראל באין-מכלים. יצחק רבין ורוב אנשיו תמכו בימין האמריקאי בדיוק כמו ביבי, ויורשיו הרעיוניים נשארו תאצ’ריסטים עד עצם היום הזה. לוילנאי יש פחות זיקה לסוציאל-דמוקרטיה, אפילו הלאומית, מאשר לכל קודמיו שהוזכרו כאן.
לא הייתי מקדיש טור שלם למועמד זניח של מפלגה זניחה, אלמלא המשמעות העקרונית של ההתנהלות שלה בימים הרעים האלה. קשה לי לעכל את קיומה של רשימת אנשים צעירים, בהם גם פעילים חרוצים בתנועות חברתיות, שאין להם שום מצפון ושום מצפן פוליטיים. השאלות שהופנו כאן לאנשי וילנאי אינן נובעות ממקור שמאלי אמיתי. לנו יש מצע ברור אבל בלי כלים כלשהם להגשימו בעידן הזה. לכן הצגתי שאלות שהתבססו על מכנה משותף סוציאל-דמוקרטי מתון, אולי אפילו סוציאל-דמוקרטי ימני. אבל תומכי וילנאי פירסמו מודעה גדולה ויקרה, ובה הוכיחו שאינם שונים בשום דבר מהותי מעסקני הליכוד. כמו צעירי הליכוד שאותם הם פגשו באוניברסיטה, צעירי העבודה מקווים להיות עוזרי-שר או דוברים של אחד משרי העבודה. אופקים עלובים למדי בעבור צעירים החולמים כאילו על שינוי ועל מיגור השחיתות.
אם הייתי חבר בעבודה הייתי מצביע בעד עמיר פרץ כרע במיעוטו. אין לי אשליות בנוגע לפרץ, והרקורד שלו כשותף של חיים רמון באמצע שנות התשעים מדבר בעד עצמו. אבל עצם נכונותו ללחום בעד השכירים מאזן במידה ידועה את נטייתה של מפלגת העבודה לנייד את מצביעיה לימין הכלכלי-חברתי. אבל לאנשי שמאל מתונים ורדיקלים אין בכלל מה לחפש במפלגה הזאת, שהיא במקרה הטוב חלק מהאגף הפחות מתלהם של המרכז הלאומני. אין לנו מה לחפש במסגרת הארגונית של העבודה, אבל יש לנו אינטרס גדול שיתחולל שם שינוי לטובה. תמיד אמרתי וכתבתי שהשמאל זקוק למפלגה סוציאל-דמוקרטית מתפקדת, כדי למתוח עליה ביקורת, להשפיע על דרכה מבחוץ ולנסות לרשת אותה ביום מן הימים. המפלגה של שנת 2005, שהפכה תחת שרביטו של פרס ללוויין עלוב של הליכוד, היא פתטית. לא רק שאיננה חלופה רעיונית לליכוד של שרון, אלא שהיא מאבדת את זכותה המוסרית לפגוע בבטן הרכה של מפלגת השלטון, בנושא השחיתות. וילנאי, מהדורה גמלונית ואפורה של אהוד ברק, הוא איש מהוה ונעדר כושר מנהיגות, שלא לדבר על חזון ועל מצע רעיוני. בשנות החמישים, אם היה נמנה על העדה המתאימה, היו שולחים אותו למשרד הדואר.
האדישות שלך כלפי הסיכוי שיהיה מועמד סוצאל דמוקרטי (מתון אומנם אבל עדין סוציאל דמוקרטי) בעל סיכוי להוות אלטרנטיבה שילטונית לביב ושרון נראית לי חסרת אחריות. עמיר גם מזרחי גם יונה גם איש שמאל חברתי וגם מפחיד את האליטות.אדישות כלפי הנסיון של האליטות הפוליטיות הלבנות מהליכוד שינוי ועבודה לחסום את עמיר פרץ מהווה במידה מסוימת שיתוף פעולה עם הגורמים הראקציונים הללו שמבחינתם העושק הכלכלי הפוליטי והתרבותי של מליוני יהודים וערבים יכול להמשך וראוי שימשך.
מאחר שאינך נאיבי אני מניח שאתה יודע שמוחמד ברקה לעולם לא יהיה מועמד מקובל על הפרולטריון היהודי ואני גם לא בטוח שהוא באמת יותר טוב מעמיר פרץ.
אני ניתקל לראשונה מזה זמן רב באנשים פרולטרים (במקום עבודתי) מרקע מזרחי (חלקם דתיים) ששנים תמכו בימין ולראשונה התפתחה אצלם תודעה מעמדית ועמיר פרץ הוא עבורם האלטרנטיבה היחידה.
שוב.
אין סיבה ואין טעם להיות אדיש. אם הייתי "אדיש" לא הייתי כותב כל שבוע את הטור הזה, שהיום מלאו לו עשרים שנה .
יש אצלי הירארכייה שלמה, שהיא גם המפתח לקריאת המפה הפוליטית מצד שמאל. ברכה וגוז’נסקי עדיפים על רן כהן, שהוא עדיף על עמיר פרץ, שהוא עדיף על כל יתר מועמדי העבודה.אני מזכיר לך את הוויכוח שהיה לי כאן על עמרם מיצנע, כיום מראשי אוהדיו של הקצב מאוקטובר 2000, אהוד ברק.
השמאל זקוק לסוציאל-דמוקרטיה מימינו, אפילו לאומית. השמאל הציוני לא היה מעודו באמת סוציאל-דמוקרטי, בהעדר הפן האינטרנציונליסטי. אבל כל תמיכה בשכירים לעומת בעלי ההון תתקבל בברכה. כל הדברים האלה כתובים במפורש בטור של השבוע, ולכן אני מתקשה להבין את המצוקה שלך.
דברים קולעים מפיו של חיים ברעם.
דומה כי באופק הנראה לעין אין תקומה לדינוזאור הגוסס, לא ניתן להצביע על אלטרנטיבה אמיתית, הן אידיאולוגית והן פרסונלית, למתרחש בשלטון.
אבל…
דווקא מן המקום החשוך ביותר, דווקא מנקודת השפל בה נמצאת המפלגה, עלינו להצית את הנר מחדש. אם ישנו שיעור חשוב בההסטוריה הוא שמהפכות "טובות" עושים דרך הממסד, מבפנים,
באמצעות הכלים שהוא נותן, ולא מתנועות קטנות ומפוצלות המשכנעות את המשוכנעים. מפלגת העבודה של היום היא ספינה ללא קברניט, מוסד ללא רוח חיים, כלי בידי היוצר – לו זה רק רוצה ומאמין.
עלינו, אנשי שמאל מכל הקשתות והגוונים, להפסיק להיות תמימים. יש להיכנס למערכות אלו, לנקות אותן, להזרים דם ורעיונות חדשים למוסדות מאובקים, להילחם על עמדותינו ולהקנות פנים חדשות למפלגה השואפת לשלטון. כן – מבפנים, מתוך הקרביים הפוליטיות, תבוא הישועה. היא לא תבוא בעוד שנה, וגם לא בעוד חמש שנים. היא תבצבץ לאיטה בעוד עשר וחמש עשרה שנה, אך יש להתחיל בעבודה עכשיו!.
המשמרת הצעירה היא המקום המתאים להתחיל ולהשפיע מבפנים. שבת שלום ומבורך.
איזה תענוג. תיאור מופלא של מפלגת העבודה, אם כי קצת רחמני מידי לטעמי. זה לא חבורה של מושחתים ליימכים (פקידי דואר וכדומה), אלה נציגים של העשירון העליון, האלים, והאחראי למצבנו היום.
מוכרת לי טענתך לגבי ברק, אבל בהתחשב בשמעון פרס והרקורד שלו, האם לא עדיף ל"עם ישראל" שאהוד ברק ינהיג במקומו ? השאלה אם לפרץ יש סיכוי. לפני כמה חודשים קיבלתי פניה מוזרה מאחד מראשי התאים של הצעירים המוכשרים שמבקשים לרענן את המפלגה. הוא איכשהו הגיע לבלוג שלי, ולטענתו מאד נהנה (הבלוג רווי בלעג ארסי למפלגת העבודה…בעיקר על הגנרלים). החלפנו כמה אימיילים, הוא מוכשר, מוכשר מאד, יודע להגיד את המילים הנכונות, אבל לשאלתי אם הם מעוניינים לקיים פורום רעיוני פתוח וביקורתי, הוא לא ענה עד היום. הדיון הקצר שלנו נגע לגלובליזציה, תרבות התאגידים, ו"לאן פנינו" …ניראה שבסופו של דבר זו התארגנות של גברים לבנים, עשירים המבקשים לשמר את בסיסי הכוח של המפלגה לצרכים סקטוריאליים. הם אמנם תומכים באנשים כמו הרצוג, פינס והנורמליים במפלגה, אך אין להם שאיפות לחדש את המצע ובאמת ליטול את המנהיגות מידי הבכירים העלובים. אותה גברת ואפילו בלי גברת, או אדרת. נשים, ניראה לי, זה עדיין מחוץ לתחום. איכסה.
כן, כל הזמן אנחנו *מדברים* על הצורך, להקים מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית, אבל איכשהו, שום-דבר אינו נעשה בשטח! מר"צ (שגם ככה, אף-פעם לא היתה שמאלה מן המרכז, אך, לפחות – היה לה איזשהו פוטנציאל) תחת שתהפוך למס"ד ותאושש את הגוש – שנפגע כה-אנושות, בשנת 2000 הארורה, עקב תמיכתו בברח – הפכה לאיזושהי יח"ד אמורפית, שרוב הזמן מצליחה רק לטעת את הרושם, שגם לנציגיה בכנסת, אין מושג, כל-כך, מהי עמדתם בדיוק, ורוב הזמן, עסוקים הם, כולם כאחד, בפליטת-שטויות בלתי-מובנות ובגמגומים הזויים. חד"ש הפכה, תחת שרביטו של ברכה, לבל"ד 2, אשר איננה עושה דבר, בשום נושא שהוא, למעט זה המדיני ועניין האזרחים הפלשתינאיים וזכויותיהם – עניין, שהוא שכשלעצמו חשוב מאד, אבל – אי-אפשר לה למפלגה, שתישא אך ורק דגל אחד!! הארגונים השונים, מעדיפים לבוסס בביצה החוץ-פרלמנטרית, שם הם מדברים, אך ורק, זה עם זה, משכנעים את עצמם ומרגישים נורא-נורא מרוצים, בהשלימם דיונים של כלום בכנסי-הבלות, ובין לבין, העניין החברתי וסדר-היום האזרחי הכללי, בלתי-המגזרי, מושתק כליל.
מן הראוי, שנתחיל, סוף-סוף, לפעול בכיוון.
עמיר פרץ הוא המועמד ההולם ביותר להנהגת המפלגה האבודה הזאת. הוא היחיד שיכול להחזיר לה קצת צבע ללחיים, לעלות סוגיות אידיאולוגיות אמיתיות [גם עם הן לא תואמות את האידיאולוגיה שלנו, הן הקרובות ביותר או לפחות הפחות רחוקות], הוא היחיד במפה הפוליטית כיום שיכול לפרוץ את הבונקרים של מצביעי הליכוד הכרונים, יש לו רקורד בעשייה החברתית, מפלגתו "עם אחד" הייתה המפלגה הציונית שזכתה להכי הרבה קולות מהמגזר הערבי והוא הצליח לגבש סביבו קבוצת אנשים איכותית ביותר: נתן זך, לובה אליאב, יצחק בן-אהרון, דורון צברי ואלון אבוטבול. הוא גם הצליח לקבל תמיכה מהשמאל הבורגני – יריב אופנהיימר מזכ"ל שלום עכשיו ובני גאון. יש לזכור חברים שמהפכות לא עושים ביום אחד, ושלטון סוציאל-דמוקרטי מתון יכול לתרום לנו הרבה לטווח הרחוק, אין לחכות עד שהכל יהיה גרוע, הפעריים החברתיים יגיעו לשיאים חדשים ואז לקוות להתפתחות מיידית של תודעה מעמדית.
בנוגע להתפקודיות ולהצבעות של המגזר הערבי – צר לי, אבל כאן מדובר בדפקט פנימי של האוכלוסייה הערבית בישראל. לאורך כל השנים הם נוהגים בהצבעה חמולתית, ללא שום חשיבה לטווח הארוך אלא רק מי יבנה להם מתנ"ס ומי יתן רישיונות לרובי צייד, כפריים ערביים שלמים מצביעים לש"ס ולליכוד, בדוואים מצביעים לקליינר. אין ספק שהדיכוי הנוראי שהם סובלים ממנו פוגע בהתארגנות הפוליטית שלהם – אבל גם הטמטום הפוליטי שלהם פוגע ביכולת ההתארגנות שלהם, לא מעט. הייתי מצפה מאנשים כמו מוחמד ברכה ועיסאם מחו’ל לשלב כוחות נגד ההצבעה החמולתית, שבדיוק כמו ההצבעה המאורגנת המתנחלים ןהקיבוצים פוגעת ביסודות הדמוקרטיים של המערכת הפוליטית וגם בסיכוייהם עצמם להתקדם לטווח הרחוק.
אני מסכים בהחלט עם עמי – יותר ויותר מתחזקת בי התחושה, שעמיר פרץ הוא תקוותנו האחרונה. משום-כך, הלא, התגייסו כל הדגנראטים, למן הברח ועד למצנע – כמו גם התשקורת הממוסדת, למן רשת ב’ ועד ל"הארץ" – על-מנת לחסמו – כי הוא היחיד, העשוי לאיים, במשהו, על סדר-היום הבטחוניסטי שלהם, בו הם משתמשים, במטרה להסוות את מדיניותם הכלכלית, אנטי-החברתית והנפשעת.
וכעת, לאירית: מה איתך?!? פינס והרצוג – מתונים? חיוביים?? פינס – מר חוק-אזרחות-נוקשה-והמשך-ההגבלות-על-וענונו – והרצוג המאנפף, ששתק בחקירת עמותות-הברח, אבל ידע יפה מאד, כיצד לרדוף, את מעשני-הגראס, בשם ה"חוק"?
אני כבר מעדיף את הלוזר בן ה-82!!
רן כהן – ראש וראשון לכנופיית הדגנראטים, של מפלגת יח"ד-שמח"ד, אוייב-הסרבנים – עדיף על עמיר פרץ האזרחי?!
מה אתך?
לערן: בחייך. שוב כל הקשקשת הזאת, על "להשפיע מבפנים"… שמעתיה כבר מפי היו"ר "עול-הימים" שלכם, שבכנס פוליטי, לפני שנה וחצי כמעט, קרא לנוער, "המערכת הפוליטית מושחתת? הכנסו ונקו אותה!" (ות?מכו *בי* תוך-כדי) אם תבחר, מפלגתך, בעמיר פרץ – תוכיח, כי היא חפצת-חיים, ועוד קיימת, איזושהי תקווה, כי תוביל, שוב, את הגוש, המצוי שמאלה מן הליכוד, לניצחון בבחירות. אבל, אם לא כך יקרה – המדובר הוא בלווייתן, שרמון *ל?א* הצליח להציל ושכבר מת מזמן, אשר בתוך קרביו הנרקבים, עדיין מתרוצצים כל-מיני דגנראטים זקנים – העסוקים, בראש-ובראשונה, בקרקשת הבטחוניסטית שלהם, ובין לבין – רק מתחת לשולחן!! – סוגרים עסקאות-ענק, עם שטראוס, עם ורטהיימר ועם פישמן…
הצדק עם נמרוד, באשר להצבעה הערבית – אכן, בחורף הנורא ההוא, של שנת 2003, נדהמתי לגלות – בעייני ברשימות התוצאות ע"פ יישובים – כי היו ערבים, שהצביעו: לקליינר (ומרזל…), לליברמן, לאיתם… מה זה?! הרי, זה ממש כאילו, בגרמניה של שלהי שנות העשרים, היו יהודים, מצביעים להיטלר! איך יכול מישהו, להפגין טמטום כה-קיצוני, רק כי איזשהו עסקן קטן, הבטיח לו מתנ"ס?!
אם כבר הפכה חד"ש, במרוצת השנים האחרונות, ללאומנית ערבית והיא חפצה, להמשיך בקו הזה – בבקשה! אז בואו, נאחד את חד"ש ובל"ד למפלגה אחת – אשר די קולות, לשבעה מנדטים, *כבר* מצויים בה – ונתחיל עבודה רצינית, בקרב כל המצביעים הפלשתינאיים בישראל, עם הססמא: אין מצביעים לציונים! או אז, תכהן, בכנסת הבאה רשימה ערבית חזקה, לה 12 מנדטים תמימים – ונראה אז, את יחיאל חזן, אפי איתם וגדעון עזרא…
להגיד שמפלגת העבודה בדרך להימחק ולקרוא לה "האבודה" זו כבר קלישאה, אבל אין מה לעשות: כל הסממנים של מפלגה מתמוטטת ניכרים בה: חובות ענק, ירידה אלקטורלית מתמשכת , אוכולוסיית תומכים מזדקנת עד לאחוז בודד(!) מהמצביעים החדשים, מחלוקות פנימיות מחריפות על רקע אישי – ומספר מועמדים הולך וגדל להנהגה ותחלופת מנהיגים שהולכת וגדלה.
עמיר פרץ הוא אולי הרע במיעוטו מכל המועמדים הנוכחיים להנהגת העבודה, אבל אם ייבחר לא חסר הרבה שגם לו יתחילו לשים רגליים כמו למצנע. מבחינה מדינית הוא לא שונה הרבה מפרס ווילנאי, אנשי ה"מרכז" במפלגה שתומכים אקטיווית בממשלת שרון וב"תוכנית הגדולה" שלו (שוב…) לסגור את הפלסטינים במובלעות.גם לא נשכח איזה מנגנון תומך בפרץ, בשיטות הישנות והטובות של מפא"י.
אולי עמי איילון עדיף על כל הנוכחיים אבל עדין לא הכריז על מועמדותו (ובספק אם יעשה זאת), ויסבול מאותם קשיים שנכונו לכל אגף השמאל שם. גם סיכוייו להיבחר לא גבוהים לאור תוצאות המפקד.
לנמרוד ברנע – אולי לפרץ יש תמיכה של ותיקי המנהיגים בעבודה מעל לגיל 80, אבל קשה לראות איך זה יסייע לו הרבה. ולדעתי אלון אבוטבול הוא לא בדיוק מנהיג "איכותי", גם בלי להתייחס לכשרון המשחק שלו…
ערן מהמשמרת הצעירה
יש לך בהחלט כשרון כתיבה וניסוח לא מבוטל. יחד עם זה, עצם ההצטרפות למועדון או ארגון אינה בהכרח אומרת שאפשר לשנות שם משהו. צריך להזהר בארגונים שאליהם מצטרפים כיון שיש להם נטייה להשפיע על הפרט יותר מאשר ההיפך. והרגלים רעים מתים לאט.
מפלגת העבודה מסמלת מגמה רחבה יותר של חנק החיים החדשים, הצעירות, התקווה בישראל. זה לא רק אבל בעיקר הם. הצירוף או מתן הכוח הוא לכאורי בלבד, זו מעין מלכודת דבש של שועלים זקנים שמתמרנים את הצעירים ומפילים אותם לקול צחוקם החורק. שומר נפשו ירחק.
מפלגת העבודה תוכל לעניין אנשים כמוני בשני תנאים- סילוק ממשי של המושחתים הזקנים שסרחו, והקצאת משאבים כספיים משמעותיים לפרוייקטים מן הסוג שמעניין אותי (לדוגמא – מפעלות תרבות, דיון עומק בזהות יהודית ואזרחית, דיון בגלובליזציה, אקולוגיה, הסדרה של סמכויות גופי הבטחון בתחום עבירות מין, חשיפת מסמכים של פרוייקטים בעייתיים כמו הכור וכולי). אין לזה סיכוי, ולכן נמשיך להתדיין על הדגנרלים שמצטרפים לשם ביחד עם הפנסיה מהצבא או שב"כ, באים לשתות תה במועדון ולקלקל את ישראל כיד הדמיון העולה על רוחם הצבאית.
לדניאל, בעיני שמעון פרס זה כמו ראש מסדר סודי שמבקש להשליט על העולם את הסדר החדש, באמצעות הבונים החופשיים ועוד כמה כתות כאלה. האיש דוחה במיוחד, ואני לא קונה שום דבר שיוצא מפיו. אפילו הבן שלו התראיין לפני כמה חודשים בעיתון וקרא לאביו ללכת. הנה העיסה מעידה על הנחתום, הכי ברור שאפשר.
אופיר פינס והרצוג ג’וניור הם חסרי מעוף, אבל שניהם לא ניראים לי מסוכנים לדימוקרטיה הישראלית כמו הגנרלים, כולל איש "השמאל" עמי איילון. לכן, בשורה התחתונה עדיפים הם, פרץ וכל מי שלא גנרל על השאר. אך מאחר שבתוך עמי אני יושבת, ניראה לי שלברק יש יותר סיכוי להדיח הפעם את פרס ולשלוח אותו לנריאמה או לבית אבות, העיקר החוצה. וכמו בהתנתקות המפורסמת, אפשר לסבול את ברק עד שיסיים תפקיד זה. אל תשכח, שמעון פרס אינו נושא דרגות אך גם יחיאל חורב לא נושא דרגות, אלה יותר גרועים מגנרלים רגילים.
ברעם,
וילנאי דווקא מדבר, באתר שלו, על נושאים חברתיים ששאלת לגביהם: הוא תומך במיסוי ההון, בחוק פנסיה חובה ובצימצום הפערים החברתיים (כמו גם בגדר האפרטהייד ובגושי ההתנחלויות):
— קישור —
לא, אני לא קונה את זה. זה נשמע בדיוק כמו ההבטחות של ברק "להוציא את הזקנה מהמסדרון". כן, אני גם חושב שעמיר פרץ הוא הרע במיעוטו במפלגת האבודה.
האבודה – רק אחוז אחד, בקרב המצביעים הצעירים?!
זאת-אומרת, שכבר יש תאריך רשמי, להיעלמותה המוחלטת מן המפה הפוליטית…
עמיר פרץ, בוודאי איננו איש המחנה, השמאלני-רדיקאלי – אבל, מבין כל האנשים, שיש *איזשהו* סיכוי, שיוכלו להגיע להיות כאן ראשי-ממשלה, במרוצת העשור הקרוב – הוא הטוב ביותר. וזוהי הנקודה כאן.
ועמי איילון… נו, עוד גנראט אחד… מני-רבים…
הפניה שלך במסגרת אתר זה נראית דמגוגית וחפה מכל אידאולוגיה. אם לא תגיד מהן עמדותיך המדויקות בנושאים כלכלים ובמי אתה תומך לא ניתן יהיה לדעת אם אתה איש שמאל או סתם אחד מהקריריסטים המתחזים שבטחוים שכמה מנטרות "חברתיות" לא מחיבות עושות אותם כאלה.
עמיר פרץ יכול היה עם דעותיו להשתלב באגף הימני של אחת מהמפלגות הסוציאל דמוקרטיות הסקנדינביות והוא לכן המועמד השמאלי ביותר מבחינה כלכלית מקרב המתמודדים במפלגת העבודה.
הרקע האישי שלו גם הוא לא נטול חשיבות. מפלגת שמאל הנרתעת ממנהיג בעל רקע פרולטרי מזרחי אינה מפלגת שמאל (והדבר נכון גם ליח"ד).
רובו המוחלט של החלק המצביע מבין התושבים הפלסטינים בשטחי הקו הירוק מצביע למפלגות לא ציוניות, חד"ש, בל"ד והרשימה הערבית המאוחדת.
הסיפור הזה של הצבעה למפלגות הציוניות תמורת הטבות או תחת איומים (קבלני הקולות של המפלגות הציוניות הפעילו הרבה איומים ונעזרו בחברים משירותי הבטחון) עודו קיים אבל לפחות כרגע הוא מיעוט ולא הכלל.
ובעניין הזה, מוטב למרצניקים שלא יטיפו מוסר, ההצבעה במגזר היהודי היא משפחתית וקליקאית הרבה יותר מאשר ב"מגזר הערבי" אשר שינה באופן מהותי את דפוסי הצבעתו בעשורים האחרונים.
בעיית ההצבעה החמולתית כשלעצמה היא קשה וכאובה, אבל בשביל שאפשר יהיה להתלונן עליה בהגינות צריך לתמוך בכוחות הדמוקרטיים (אלו הנאבקים בדיכוי הציוני) בחברה הערבית ולא להשקיף עליהם ממרומי ה"שמאל" הציוני.
לאירית: אמנם, לפני זמן קצר נואשתי סופית מן הסיכוי, שאזכה אי-פעם להבין אותך, אבל אני בהחלט מסכים, עם מה שכתבת כאן – מלבד הסיום. הברח אצלי הוא מוקצה ובעיני להגיד, שאפשר לחיות איתו, זה עוד יותר גרוע, מאשר להגיד, שאפשר לחיות עם ליברמן, או עם קליינר. {צמרמורת} פינס איבד את תמיכתי ברגע, שבו הצהיר על היותו "פורז-אולטרא", בנגע ל"זרים" (אפילו אם התאהבו בישראלים ונישאו להם…) ואילו, המאנפף ההוא… נעזוב את זה.
וליורם: הרבה משפחות, של תומכי מר"צ, כבר אין; רובם, כבר עברו למפלגה, התואמת הרבה יותר את השקפתם: "שינוי". (צמרמורת, כבר אמרנו?)
פשוט לא רציתי להיות על אי-ליסט ונהוג לבקש רשות לפני שמצרפים אדם לרשימת תפוצה עם עוד אנשים. זה לא סתום כל כך.
נו, כל מפלגת העבודה כאמור זו צמרמרות או בחילה. אנחנו מתווכחים פה מי יותר מגעיל, כאשר חיים ברעם מוליך את "רק לא ברק" ואני חושבת שזה צריך להיות פרס, ואתה אולי חושב על מישהו אחר. בכל מקרה יש פה הסכמה רחבה שפרץ הוא המחדל המועדף. הרהרתי רק אם יש לו סיכוי מול הנחשים הגדולים יותר. ובהנחה שלא, הברירה מצטמצמת שוב למחנה פרס ומחנה ברק. לא אני ולא אתה הולכים לבחור במרכז המפלגה, אלה רק הרהורים ומשאלות וספקולציות מן השוליים.
לנוכח הנואשות בה מנסה המפלגה לגייס צעירים לשורותיה, עלה במוחי רעיון ילדותי שעשוי לעניין אותך גם. אפשר להצטרף, להקים איזה "תא צעירים בלה בלה", להשתלט על קצת משרדים ותקציב, ולחיות טוב ונעים מבחינה כלכלית. זה גם משהו בימים קשים אלה. מן המשרד שהוצאותיו על המפלגה אפשר גם לעשות עוד דברים, לביתנו, למכור תחבושות הגייניות בטלפון, או תוכנות לעיבוד תמלילים. מה דעתך?
אני רצינית הפעם. קוזי פן טוטי, דניאל, כולל המגזר הערבי שהתמסר לשיטת הסלאח שבתי לאחרונה, ובצדק. צריך לאכול גם, עד שהזקנים מימי בן גוריון יואילו לפנות את עצמם ממנעמי הדיקטטורה.
היה פשוט יותר, לו היית אומרת זאת. שלחתי לך דואל הרגע.
ולעניין עצמו: בנגע למפלגת האבו?דה – נו, כמובן, שכולנו כאן מסכימים על כך. עדיין, לא הייתי מתייחס, לעמיר פרץ, כאל פעוט חסר-ישע… הוא ח"כ מזה שבע-עשרה שנה כמעט ויו"ר הסתדרות מזה עשור. הוא לא מצנע החננה, שישר רץ להתכרבל, בחיק מישהו חזק ומנוסה ממנו ולבכות, "פואד ופרס לא אוהבים אותי!" מייד עם צוץ הבעיה הראשונה. ואגב מצנע – ברור, שכאשר הוא בוחר לתקוף, את פרץ ופואד יחדיו – כל הסיפור הוא עדתי לגמרי. וזוהי גם הערה לעמי – מפעיל מרכזי במפלגה ההיא, בטח שלא הייתי מצפה לאידיאולוגיה. וכשהמדובר ב"מזכיר משמרת צעירה" – נו, התואר "עוזר ח"כ", או "מנכ"ל שותף" כבר בדרך, בכל מקרה. ומשום-כך, הרעיון של אירית, נשמע לי מעשי להפליא…
מספרות שהוא נעצר ע"י המשטרה, ושוחרר מיד לאחר מסדר זיהוי. הסיבה – אף אחד לא זיהה אותו, ולא ידע להבדיל בינו לבין אמנון מתן ליפקין שחק וילנאי, ושאר התכפילים הגנרליים…
אירית היקרה,
האם סילוק הזקנים שסרחו והקצאת תקציבים לפרוייקטים שמעניינים אותך ייגרמו לך להצטרף לשורות. ובכן, זה לא יקרה!. מדוע?, מכיוון שיש פה סיבה ומסובב. עד שלא יכנסו מספיק אנשים טובים וישרים כמוך אל הקרביים של המנגנון, וייכפו את העניין מבפנים, הרי שמן האוויר הדק לא תבוא הישועה.
עמי היקר,
אתה שואל מה הם דעותיי הפוליטיות, שמא אני לא מאותה "עסקונה" צעירה שקיימת בשפע במפלגה. תתפלא לדעת שיש לנו הרבה מן המשותף בדיעות, פשוט דרכי הפעולה שבחרנו לנו הן שונות. ווילי ברנדט, קנצלר מערב גרמניה בשנות ה-80 אמר כי על השמאל ליישם את מדיניותו ללא כחל ושרק, אלא שההגעה אל השלטון יכולה להיות רק דרך המרכז.
אני חוזר וטוען: על אנשי השמאל להבין כי הישועה לא תבוא ממגדלי השן של האקדמיה, ולא תבוא מלהמתין עד ש"משהו" יישתנה במפלגת העבודה. "במקום בו אינך רואה אף אחד, היה אתה האיש".
עם גזענים חולניים כמוך, המבדילים בין דם לדם בין אזרחי המדינה – אין פלא, שהשמאל נראה, כפי שהוא נראה…
אני – חדלתי כעת מלהגיב, באתר שלכם, פשוט מטעמי גועל-נפש. והפעם זה סופי – שלום ולא להתראות!!
תודה שהכתרת אותי בתואר שהיה פעם נכבד ("ישרה") והיום הוא שם נרדף ללוזר אומלל. היו לי כמה התחככויות עם מפלגתך, בעיקר באמצעות הסקטור של "זכויות הנשים" בבית ארלוזוב. אמנם שילמו טוב ואף למעלה מזה אך לא יכולתי לשאת הצחנה…זה הולך ככה – אם אתה מוכשר מידי (או לפחות יותר מן הבוסית שמעליך) זו סכנה של ממש ותמודר מכל ישיבה שבה מישהו יבין כבר מי באמת כותב את התזכירים. תמורת הנכונות לעבוד בצל, תקבל אולי העלאה קטנה בשכר. עניינים שעלולים להביך מישהו במפלגה או את הבעל הגנרל של אחת הפמיניסטיות כביכול (שלא לדבר אם הם מובילים לאיזה בדל שחיתות גדולה אצל הבוס למעלה מר פרס), נסגרים בביוב או ב"דיל" של השתקה, בקיצור, מזה לא יצא הרבה טוב. יתכן שעוד אנשים כמוני קצו בזה, למרות שהם מתגעגעים מאד לארנק התפוח לעומת הרעב הכוסס עכשיו בכל פה. בסדר, ברור שכל ארגון הוא מושחת קצת ובעיקר מפלגות פוליטיות, אבל במפלגת העבודה כל דבר הוא הזדמנות להשחתה יסודית, ובעיקר מלחמת יצרים שבה נשכח לחלוטין הנושא לשמו התכנסנו. מעט האיזון שבין מנגנון.\/שחיתות ובין תוכן/ערכים עורער לחלוטין. הפונקציונרים שהתיישבו על ברזי הכוח לא יניחו למישהו להראות שאפשר אחרת, או להעיב על זהרם המפוקפק. עדיף להם לשקוע עם הספינה, ולעמוד מתוח בהצדעה עד הרגע הסופי, מאשר לפנות קצת מקום לאנשים טובים. זה נקרא גנגרנה סופנית. היתה מפלגה דומה בדרום אפריקה, המקבילה של העבודה שהיתה מזוהה עם הבריטים ועם לייבור, ולא עם משנה גזענית לאומנית. היא גוועה מחמת השחיתות והבינוניות כמו העבודה, ופינתה מקומה למטורפי הימין שזרזו את קיצה של דרא"פ. שמעון פרס, הוא הסמל האולטימטיבי לתהליך זה. "אחרי המבול" הוא אומר, אלא שבגילו המופלג יש להניח שהמבול יבוא לפני שנוכל להפטיר בשמחה "אחרי שמעון". זהו תהליך כולל, חובק כל, שמטביע את המדינה כולה, ואי אפשר לעצור אותו יותר. זה לא ישנה כבר שום דבר. הרכבת דוהרת. מה שיעצור אותה, אם בכלל, זה גורג בוש. נידמה שאפילו ארכי תככן זה קץ בתרמיות והשחיתות של מדינת ישראל. בסוף אפילו שמאלנים ישבו פה וייחלו לישועה מאיש נוראי זה. ולמה ? כי אם צריך "איש חזק", אז רק הוא יכול על הנחשים הישראלים. לפחות יעשה סדר, שכן דיקטטורה-לווין-אמריקאי-עולם שלישי כבר יש לנו.
בהקשר לפסקה – בבקשה! אז בואו, נאחד את חד"ש ובל"ד למפלגה אחת – אשר די קולות, לשבעה מנדטים, *כבר* מצויים בה – ונתחיל עבודה רצינית, בקרב כל המצביעים הפלשתינאים
אנחנו מחכים ליצחק בן אהרון הפלסטיני
ולא לדנאל היהודי/ישראלי
שיכתוב את המאמר "עוז לתמורה בטרם פורענות"
זכותך תהיה לסייע בתרגומו לעברית
אתה משחית כעסך לריק .
אני לא מייצג שום גוף תנועה או זרם, אלא מביע את דעתי האישית , עדיף שבשלב ראשון
יוזמת האיחוד של המפלגות שמנית תבוא מהפלסטינים אזרחי ישראל.
כמו שבזמנו בני הדודים וחברי הכנסת זועבי עבד אל-עזיז (מפא"י) וסיף א-דין (מפ"ם) השאירו את היזמה לאחוד מפלגותיהם ליצחק בן אהרון
חברות וחברים. אתם בוודאי לא חושדים בי שיש לי עניין אישי כלשהו עם עמיר פרץ. איני מכיר אותו והוא אינו מכיר אותי. אבל יש לנו מועמד טוב ועלינו לתמוך בו. תרשו לי לצטט את השורה שבדרך כלל לא עושה לי טוב: אין לי ארץ אחרת. נכון, תמכתי בשעתו בברק ולפני כן הייתי חסיד שוטה של שמעון פרס, ובכלל, יש לי עבר מוכח של נאיבי חסר תקנה. ובכל זאת, וכמו שנאמר בשורה של ש"ש אשר תתמיד מרגשת אותי: "כי עודני מאמין בך!"
אם ניקח את מפלגת העבודה וננסה לדמותה לקבוצת כדורגל, מה נקבל?
קבוצה אפורה נטולת אוהדים(מכבי פתח-תקווה) עם שחקנים מפונקים ובעלי אגו, שעתידם מבייש את עברם.
אהוד ברק- מזכיר לי במעט את איציק זוהר. כישרון- לא חסר, אבל האגו, והאהבה העצמית הופכים את תרומתו לסינרגיה שלילית!
מתן וילנאי- אלון מזרחי. עבר מפואר בצבא, אבל בטלנות כרונית בהווה. ניתלה בעברו, עושה רוח ומפיץ אבק ללא תועלת.
פואד- יחיאל אבן צור- מכסח לכל כיוון, ולא פעם משאיר את קבוצתו בעשרה שחקנים.
עמיר פרץ- כמעט יוסי אבוקסיס, רק בלי הכריזמה.
בקיצור: נבחרת מרכז טבלה ולא יותר!
אל תעליב את מכבי פתח תקוה. מקום שני, שספק אם העבודה תגיע אליו בבחירות הבאות, זה בכל זאת משהו.
חוץ מזה לקבוצה הזאת נותרו אי אלו אוהדים.
לגרמני מחיים ברעם,
אני מבקש ממך רשות להשתמש באנלוגיה המבריקה שלך בעיתון שלי. כמובן שאעשה זאת רק בהיתר מפורש שלך ואזכיר את האתר. תודה, חיים
לפעמים יוצאים לחיים ברעם משפטים מופלאים, שבדרכם הישירה מסגירים את טיבו של המחנה שהוא משתייך אליו. הנה אחד כזה, מן המאמר שלעיל:
"תמיד אמרתי וכתבתי שהשמאל זקוק למפלגה סוציאל-דמוקרטית מתפקדת, כדי למתוח עליה ביקורת, להשפיע על דרכה מבחוץ ולנסות לרשת אותה ביום מן הימים".
בואו נקרא את זה שוב:
תמיד אמרתי וכתבתי שהשמאל זקוק למפלגה סוציאל-דמוקרטית מתפקדת [לא טוב, כבר כתבתי תשע מלים בלי המלה "ביקורת", מישהו עוד עלול לחשוד בי בקונסטרוקטיביזם], כדי למתוח עליה ביקורת [או! מצויין…], להשפיע על דרכה ["להשפיע על דרכה"? השתגעתי? ממש להשפיע? כלומר לשנות משהו במציאות הממשית? מה קורה לי?] מבחוץ [יופי, יצאתי מזה איכשהו. "מבחוץ" זה טוב. זה כמו "לגמור בחוץ", כלומר, משגל עקר לחלוטין. אין סכנה שיוולד מזה משהו, שנצטרך לקחת אחריות על הילדים] ולנסות לרשת אותה [רק אותה? עולם ומלואו לרשת!] ביום מן הימים [ביום מן הימים, אבל רחוק, רחוק. בבוא המשיח. בעצם אחרי המשיח (ליתר ביטחון)]
חיים ברעם, אם יש משמעות מעשית לניתוחים התיאורטיים שלך, הרי היא התגייסות למחנה עמיר פרץ, נסיון לדחוף אותו קדימה ולהשפיע עליו בכיוון סוציאליסטי. להשפיע מבפנים – המקום היחיד שבו אפשר באמת להשפיע. אבל בשביל זה צריך לנטוש את הפוזה של מבקרי הביקורת הביקורתית…
לחיים ברעם,
כמו שאומרים הח’ברה בקיבוץ:"בכבוד".
האמת היא שניסיתי ללכת עם זה מעט קדימה.
דליה איציק:שבתאי יחבס-מישהו זוכר שהיה פעם שחקן שכזה?!
אופיר פינס:אולי רונן שוייג- כוכב בליגות הנמוכות, אבל אפור וחסר ברק בליגות הגבוהות.
אני מתנצל על ההשוואה למכבי פתח-תקווה, ומבקש סליחה ממשפחת לוזון ומקבוצת האוהדים המסורה שלא משלימה מניין בבית הכנסת בשבת!
האמת היא שמפלגת העבודה מזכירה יותר את הפועל בית שאן, ושמעון פרס את איתן טייב. הלא כן?