יזמים עלומים וחסרי פרצוף רכשו את האדמות מסביב לביתנו שבירושלים, כמעט ובודדו אותנו מהעולם החיצוני ועושים בנו כבתוך שלהם. המשאיות הענקיות שלהם ממלאות את הסמטה הקטנה ליד הבית, מציפות אותנו בענני אבק מצפון, מטלטלות את העצים, פוגעות בהם, הופכות את שער הברזל הישן ליד החצר לאיבר מדולדל וחסר חיים. מדרום קודחים באדמה הסלעית. הבית רועד, כמו הספינה האנגלית הבאונטי של המאה הי"ח ליד כף הורן, והאבק שמתאבך בתוכו מהול באדי דלק שרוף. אני חושש להשכיב את בני בן השבע בחדרו, וגם חדר השינה שלנו נגוע. עשרה חודשים ללא עישון כאילו נכחדו אחרי שלושה שבועות של סיוט מתמשך. מנהל העבודה, איש אדיב ועדין, הוזמן לתוך הבית כדי להתרשם. ממרחק של ארבעה מטרים הוא התקשה, כמוני, לראות את השעון הגדול שתלוי במטבח זה עשרות שנים. אחרי ששוטט בבית דקות אחדות טען שהוא אינו מבחין בריח הדלק, כיוון ששעות רבות באתר הבנייה הקהו את חוש הריח שלו.
היזמים עוברים על כל החוקים ביד גסה. זוהי בנייה פרטית, והם אינם מקפידים כלל על לוח הזמנים, גולשים לתוך הערב ומקדימים את הקפה של הבוקר. מנקודת ראותנו הלא אובייקטיבית, ההתנהלות שלהם היא כמעט אלימה. המתחם הפך לשטח כבוש: הם משלטים אותו, גודרים אותו ומזהמים אותו. בחצר הקדמית שלנו יש שכבת אבק שמזכירה לי את שירותי הצבאי במדבר, וגם העצים מאבדים בהדרגה את צבעם הירוק. רעש מחריש אוזניים שורר בבית לפחות 13 שעות ליום, ואפילו אטמי האוזניים לא מונעים את הצרימה המחרידה, האינסופית.
כיוון שלא מדובר בבנייה לטובת הציבור אלא ביזמות למטרות רווח, ההפרעה מקוממת עוד יותר. איש לא מעלה בדעתו להתנצל, או להציע פיצוי, או לסייע לנו לפתור את המועקה שאליה נקלענו על לא עוול בכפנו. אולי מותר להם לבנות, אחרי שהשיגו אישורים להפוך את מרכז העיר לגיהנום, אבל יד חזקה מאוד של הרשויות היתה חייבת להקפיד על זכויות הדיירים המקוריים של האזור. הסבתא של אשתי רכשה את הבית לפני יותר מ-70 שנה, כך שהילדים שלנו הם דור רביעי כאן. אם איזה יזם אץ להתעשר רוצה לבנות כאן, הוא מוכרח להקצות משאבים כדי להגן על איכות חייהם של כל השכנים. עליו לבלום (באמצעים שעולים כסף, אבל קיימים) את הרעש המחריד, האבק המעובה ובעיקר את ענני הדלק השרוף. אבל הוא מסתפק בהדבקת קרטון פרימיטיבי על חלון חדר האמבטיה שלנו, שעף כעבור שעה קלה מהרוח המבאישה של המנוף שלו-עצמו.
מנהל העבודה הנחמד טען שקבלנים אחרים אינם טורחים לנקוט אפילו את אמצעי הזהירות המינימליים כמו קישוט קירות הבית שלנו בפיסות נייר ופלסטיק שנראות כמו עבודת גמר בגן טרום-חובה. הזעקנו פקחים ורשויות אחרות של אכיפת החוק והם עשו כנראה כמיטב יכולתם אבל לא חיסלו את החריגות ובעיקר את הפגיעה האנושה באיכות החיים בשכונה. התחושה החריפה שכולם מעבירים לנו היא, שהכסף שולט באורח מוחלט, והיזמים ועורכי-הדין שלהם הם זחוחי-דעת. אם הם הצליחו להרוס פינת-חמד מקסימה במרכז העיר ולפלס דרך לבנייני הענק שלהם בכוחו של הכסף הגדול שגבר על כל המכשולים וכל ההתנגדויות, לא צפוי להם קושי גדול בריסון צעדי המחאה הסמליים של הדיירים בסביבה.
במהלך חודש יוני השחור הפכנו כולנו למעין דני רופ. ביום שני השבוע נשבה הרוח מדרום לצפון, ומיד קלטנו שהבית יהפוך למלכודת עשן סמיך. העיניים שלנו מלאות חול, מערכת הנשימה עכורה ומודלקת. אוי לרשע ואוי לשכנו. אבל נדמה לי שה"רשע" לא סובל במיוחד, ושבעוד זמן קצר יחסית הוא יקצור את הפירות. הבן שלי שיחק בצהרון בארגז החול, אבל לא יכולנו לתת לו להיכנס למקלחת עד תשע בערב. חדר האמבטיה סמוך מאוד למקדחה הענקית, שמיתמרת גבוה מעל לגג הרעפים של הבית. אבל רעש האימים שהיא מנפיקה שולט בחלל הבית כולו, מבעת את חדר העבודה שלי ומשבש את מלאכתי כליל. שעות רבות אחרי תום העבודה, אני עדיין שומע את הרעש. ביום ראשון התלונן עורך-הדין של היזמים שאני "שולח לו פקחים מהעירייה". בכלל לא איכפת לו שהם עוברים על כל החוקים ושאין להם משמעת עבודה מינימלית. בארבעה מקרים שונים נאלצתי לאיים או לשלוח משטרה, כדי שהם יפסיקו את העבודה בזמן. אני מכיר את עורך-הדין ואת משפחתו מילדות. גם הוא, כמוני וכמו אשתי, גדל במרכז העיר. אבל עכשיו הוא לא רואה אותנו ממטר. הכסף הגדול מפריד בינינו לבינו.
לא רק הילדים שגרים ליד אתרי הבנייה הם אוכלוסייה בסיכון. מאות תלמידים פוקדים מדי יום את שני בתי-הספר ממול אתר הבנייה. השומרים והשומרות עמלים לקיים את הביטחון בתנאים בלתי-אפשריים, בעיקר כשהרוח נושבת ממערב למזרח. ענני האבק המודלק חדרו לכיתות רבות, והמפגע הבריאותי הוא בוטה, גלוי לכל עין. אין מי שיאכוף ברצינות את החוקים ואת התקנות. ניידות של איכות-הסביבה מגיעות לפעמים, בעיקר אם הורה או מורה מזעיקים אותם במידה כזו או אחרת של היסטריה. לקודחים יש טקטיקה קבועה, שהשימוש התכוף בה כבר העלה אותה למדרגה של אסטרטגיה. הם מרטיבים קצת את האדמה, ובולמים את האבק הרעיל לכמה דקות. אחר-כך נעלמים הפקחים, והאבק חוזר ומתנשא מעל למדמנה המלאכותית, שכתמי השמן בה מרובים מאוד ומעכירים את המים. את חודשי הקיץ נעביר בחלונות סגורים, כי המחנק והחום עדיפים בהרבה על הטינופת שאנשי המגזר הפרטי מדיפים לעברנו באין-מכלים. לקראת ארבע אחר-הצהריים העובדים מגבירים מאוד את הקצב ואת הרעש, שהופך לבלתי נסבל במובן הראשוני של המונח הזה. את הערב אנחנו מעבירים במאמצים פתטיים לאוורר את הבית, אבל כל חלון שנפתח משחרר לעברנו כמות נוספת של זיהום מצחין.
מנהלי שני בתי-הספר הגיעו עם היזמים לכל מיני הסדרים חלקיים, ולכן החפירה היותר אגרסיבית מתבצעת החל מהשעה שתיים אחה"צ, אבל כבר חודש שהתלמידים אפופים באבק מזוהם. היזמים "הבטיחו" לנו, שעם תחילת החופש הגדול באמצע השבוע הם ינגנו בכל הכלים, ולשומע ינעם. אסיפת החירום של ועדי ההורים ביום רביעי השבוע נועדה להיות בעיקר קרב מאסף, כדי למזער נזקים ככל האפשר ולנסות למנוע חלק מהתופעות הבריאותיות החמורות שפקדו תלמידים באתרי בנייה אחרים בעיר. התנהלות המוסדות ואדישות היזמים אינן מעודדות במיוחד. מי שיוכל, יברח מכאן. על חורבות חלומותיה של סבתה של אשתי, שלימדה פה דורות של מחנכות, יגורו בקרוב מיליונרים מארצות-הברית או מצרפת, שיגיעו לכאן פעם-פעמיים בשנה, אם המצב הביטחוני יהיה סביר.
* * *
מאז שהייתי ילד ממש קטן נהגתי לשוטט ברחובות המרכזיים של מרכז-העיר ירושלים ולשוחח עם אנשים. כעת אני עושה זאת גם בלית-ברירה. לא קל למצוא מקלט מהרעש כיוון שחופרים כמעט בכל מקום. האוויר במרכז מזוהם ומחליא, בעלי העסקים מתלוננים ואני שומע ממכרי הספרים, החנוונים, נהגי המוניות ועורכי-הדין את אותה תחינה: "תרשום משהו בעיתון, חיים, קשה לחיות ככה".
מכרים אחרים עוברים לסדר היום, מתעלמים מהדחפורים ומפטישי האוויר וכמה מהם ממשיכים ללכת להם לבושי-הדר, כאילו כל המהומה הזאת איננה נוגעת להם. כמה מהם שייכים ל"קבועים", ולכן אני יכול לצפות מראש את כל השאלות והטענות שלהם, ולהנפיק להם פחות או יותר את אותן התשובות. את עורך-הדין המעונב שאני פוגש ברחוב המלך ג’ורג’ מפעם לפעם, אני מחבב במיוחד. תמיד יש לו הערות מושחזות וביקורתיות מאוד על הטור הזה ולעתים גם על "טקטיקה" במדור הספורט. הוא ירושלמי ותיק מתנועת העבודה, כלומר, ליכודניק לא-מודע. היחסים בינינו הם כל-כך הדוקים, עד שכבר איבדתי את ההזדמנות לשאול אותו לשמו. יש לי עשרות ידידים כאלה בעיר, וזו אולי הסיבה שלא הצטרפתי ולא אצטרף לרוב בני משפחתי שגלו לתל-אביב.
השבוע פגשתי את עורך הדין פעמיים. בפגישה הראשונה הוא טען שהגזמתי בביקורת ביום שישי שעבר על "המפלגה של אביך", ונדרש, כדרכו, לסיבות הפסיכולוגיות שמניעות אותי, לדעתו, לשפוט את שמעון פרס ואת עמיתיו בחומרה כזאת. בפעם השנייה הציץ בי בפנים מכורכמות. זה היה אחרי ההצגה הגדולה במרכז מפלגת העבודה, שהוכיחה שגסטון מלכה נמצא כיום בכל מקום, ושגם מבחינת כללי ההתנהגות וההתנהלות נמחק ההבדל בין שתי המפלגות. עכשיו הוא הודה, במורת רוח גלויה, שצדקתי בכל מלה, אבל הפעם טען כנגדי שלא הלכתי מספיק רחוק. קלטתי שהוא נעלב עד עומק נשמתו. שנים רבות הוא קיים עם חבריו, רובם אנשי אצ"ל ותיקים, פגישות חברתיות מרתקות בקפה אלנו ז"ל בבן-יהודה. הפער הרעיוני בתוך החבורה הצטמצם והלך, אבל ההתנהגות המבזה בישיבות מרכז הליכוד אפשרה לו לקיים את הפוזה המתנשאת וגם להמשיך ולהאמין שבכל זאת קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי המפלגות. השבוע שללו ממנו גם את היתרון היחסי הזה. לכן כנראה הוא דבק כל-כך במישלט האחרון שלו: לפחות, כך אמר לי, הוא לעולם לא יעטר את מכוניתו בסרט כתום.
מחכים לך בזרועות פתוחות, אתה לא חייב לעמוד בהבטחות לעצמך.
סוף סוף קראתי מאמר של חיים ברעם והסכמתי לכל מילה, אולי בפעם הראשונה. מצב העניינים שהוא מתאר מזוויע. הן הקבלנים והן דחלילי העירייה צריכים להענש בחומרה על הזוועה הזאת. בושה וחרפה! לבי לבי עם תושבי ירושלים, שרואים את אחת הערים היפות בעולם הולכת ומתבהמת, הולכת ומתכערת.
ולמי שעדיין תוהה- גם ההתעללות הנמשכת בפלשתינים במזרח העיר היא חלק בלתי נפרד מההתבהמות וההתכערות הזאת.
ניתן להבין מהמאמר שחיים ברעם חי בעצמו בבית כלשהו. אני משוכנעת שהוא לא גר מתחת לגשר כאחד הקלושארים.
ומכאן שיתכן – בעצם לא יתכן אחרת – שגם בעת בניית ביתו של ברעם נוצר רעש מסוים, שהפריע למי שהיו אז שכניו של הבית. קצת מביך לקרוא קטע שכתוב מנקודת ראות כה צרה ממי שבדרך כלל מפשר היטב תופעות שאינן נוגעות לו אישית.
אם יש בנייה "שאינה למטרות רווח" אלא "לתועלת הציבור" – תופע מיד. כמו שזה, הסיסמה נשמעת יותר כמו גיוס אידיאולוגיה כדי לבטא כאב פרטי. מה לעשות, זה גורלו של מי שגר במרכז עיר. אז סוף סוף בונים משהו בירושלים – המערבית – וגם זו סיבה לבכות?
הבית נבנה לפני יותר ממאה וחמישים שנה ולכן קשה לי לאתר את המתלוננים של אז. יש להגן על בריאותם ועל איכות חייהם של התושבים גם אם מתירים בנייה אלימה וגבוהה בפינת חמד קסומה במרכז ירושלים. לא הבנת אף מלה ממה שכתבתי ואין לך אמפתיה מינימלית עם בני-אדם. חבל.
Shalom Chaim, dash to Mimi, my classmate for a year. Can you provide more details about the location and the names of people and companies, or is a libel suit potantially preventing you? Is there a way to embarass the YAZAMIM? Kol tuv and keep writing these exceptionally interesting commentaries. You are welcome to email me privately. .
פיתוח תמיד יהיה, ותמיד מעיק. מה שמטריד לדעתי הוא שבירת המחסומים של הקהילה, כלומר, העובדה שהיום אותו מכר עורך דין כבר "לא דופק חשבון" לאחרים, אלא זורם עם הלקוחות העשירים, כאילו אין מחר. העכבות נעלמו בעקבות השיטה הכלכלית המפוררת. מי שיש לו היום כסף דורס כל אדם בדרכו, כולל בני משפחתו, שכניו ומכריו, ללא גבולות וחוש מידה.