על סיפרה של אסתר אלכסנדר "כוח השוויון בכלכלה", עם הופעת המהדורה השלישית
"כוח השוויון בכלכלה" שהופיע לראשונה ב-1990, ראה את הנולד. הרבה מן המתחולל בכלכלה שלנו היום – האבטלה, שחיקת תקציבי הרווחה, הפערים הכלכליים המאמירים – מופיעים כתחזית ששורשיה נטועים במשק הישראלי של שנות ה-80 של המאה שעברה שבהן עוסק הספר. בשנים אלה התקבלו החלטות גורליות שאת תוצאותיהן חזתה אסתר אלכסנדר במדויק והן משפיעות מאוד על ימינו אלה.
שנות השמונים הן שנות מפולת מניות הבנקים; אלה שנות ההיפר אינפלציה; השנים של ראשית המשבר במשק ההסתדרותי והקיבוצי; אך בעיקר אלה שנות לידת תוכנית הייצוב (יולי 1985), אשר יחד עם בלימת האינפלציה חוללה שינוי מבני עמוק בכלכלה הישראלית והניחה את היסודות לתהליכי ההפרטה, החלוקה המחודשת של העושר הלאומי ושחיקתה של מדינת הרווחה. את כל אלה מנתחת אסתר אלכסנדר בכלים ייחודיים שאינם מנתקים את הכלכלה מזירת מאבקי הכוח והאינטרסים – הפוליטיים והגלובליים – שבתוכם היא מתנהלת. קביעת שער ריבית איננה טכנאות כלכלית אלא גם מעשה פוליטי המחלק את ההכנסות במשק; ממוצעים ומצרפיות הם מספרים מתעתעים אם לא בודקים היטב כיצד נוצרו. ממוצע חיובי לא מייצג תמיד מצב חיובי. צמיחה הנוצרת על-ידי מגזר דק של עושר גדול שונה בתכלית מצמיחה שמתחלקת על-פני כל האוכלוסייה, גם אם הממוצע הוא אותו ממוצע. כבר למדנו שאפשר לטבוע גם בנהר שעומקו הממוצע הוא חצי מטר.
דיון מיוחד מקדישה אסתר אלכסנדר להצגת מודל חלוצי להבנת תופעת הסטגפלציה (שילוב של מיתון ואינפלציה). לדעתה, זו נגרמת בעיקר בשל קיומם של "שני משקים" במדינה. משק עשיר, צומח, המנהל כלכלת יוקרה ומשק עני, קפוא, השרוי במיתון. מודל זה הפך במהלך השנים ל"מיין-סטרים" בחשיבה הכלכלית.
יתרונו הגדול של הספר בהיותו כתוב בשפת בני אדם. אסתר אלכסנדר מורידה את הכלכלה לגובה העיניים ומפריכה את הטענה שמדובר במדע מדויק שאין לנו שליטה על חוקיו. זו כלכלה בעברית מדוברת.
מי שיקרא את "כוח השוויון", סביר שיצבוט את לחיו ויאמר לעצמו: זה בעצם די פשוט, איך לא חשבתי על זה קודם?
ספרה של אסתר אלכנסדר, שנפטרה לפני מספר חודשים, אזל לפני כמה שנים. קבוצת חברים ובראשם כותב המאמר, ע’ דלומי דאגו למהדורה חדשה של "כח השוויון" והספר נמצא בחנויות – כולל ברשת סטימצקי. כל מי שלא מוצא את הספר בחנות, נא להזמין אותו! ההוצאה היא הקיבוץ המאוחד.
מה שאנו צריכים כיום זה כלכלן רציני שיכתוב ספר על העשור האחרון, כפי שאסתר כתבה על שנות השמונים
זהו ספר שצריך לתרגם לערבית. השאלה היא מי יתרגם ומי יפרסם? בכל מקרה הייתי מתרגם את הספר לערבית – כי אין דומה לו בעברית או בערבית
מי שקרא ואהב את "כוח השיוויון בכלכלה" , חייב לקרוא את ביכלר וניצן "מרווחי מלחמה ודיווידנדים של שלום".
לא תצטערו
בשנות ה-90 הייתי שותף לחוג רעיוני שניסה לאתר את חוליי החברה ולהציע דרכים לפתרון תוך מגמה לחזק את כוחו של מעמד העובדים.
באחת הפגישות הוזמנו כלכלנים בכירים מהאקדמיה לדיון בסוגיות כלכליות, אסתר אלכסנדר הוזמנה כדי להציג את שיטתה השיוויונית. אסתר שפכה קיתונות של ביקורת כלפי השיטה המונטריסטית ששלטה בכיפה ועל מייצגה הבכיר,הנגיד מיכאל ברונו. לידי ישב פרופסור בכיר שלא התאפק מלשלוח חיצי בוז כלפי התיאוריות ה"אנכרוניסטיות" של אסתר אלכסנדר. האיש נדהם כשהערתי ששיטתה נראית
לי צודקת וישימה בניגוד לשיטה המונטריסטית שמעשירה את החזקים ושהוא והאקדמיה דוגלים בהם בעוז.
כל עוד בתי הספר הגבוהים לכלכלה ממומנים על ידי רקנטים למיניהם אין סיכוי שנקים דור של כלכלנים שיכפור בשיטה. האוניברסיטה האלטרנטיבית שהוקמה בעת האחרונה עשויה לשמש מודל לחשיבה אחרת בתחומי החברה והכלכלה.
אל הספר ‘כוח השיוויון בכלכלה’ הגעתי לפני כמה חודשים, בעקבות קריאתי את ביכלר וניצן. הניתוח של הסופרת את הכלכלה הישראלית בשנות ה- 80 היה מרתק, מרחיב את הדעת ואינטיליגנטי להפליא. לפעמים הרגשתי משהו שיכול להזכיר אזרח רוסי לאחר נפילת המשטר שקורא מסמכים עם עובדות אמיתיות לאחר ששנים רבות מכרו לו לוקשים רדודים.
אסתר אלכסנדר עשתה את הדבר האלמנטרי שיש לעשות במסגרת המאבק האדיר (והחשוב ביותר) בזירת החלוקה הכלכלית. היא יצרה מערכת של הגות שמושתתת על תפיסותיה ולא רק הסתפקה בהתנגחות ובביקורת המשטר המוניטריסטי.
היא הראתה, בניגוד לתפיסה המושרשת היטב כיום, שחברה אנושית היא בריאה יותר ומשגשגת יותר ככל שרב השיוויון בה. היא השתמשה בכלים כלכליים מוכרים כדי להוכיח זאת, אך הטמיעה את המודלים הללו בהקשרים מורכבים של חברה אנושית, שיש בה זנים שונים ורבים של בני אדם (בניגוד לאותו יצור אחידני, הכביכול רציונאלי, של האסכולה הכלכלית הדומיננטית) ושיש בה מגוון התפלגויות מעמדיות.
הספר מומלץ לכל מי שמנסה למצוא את ידיו ואת רגליו באותו עולם כלכלה מסורבל, שהוא רווי סיסמאות ואינטרסים, והוא נתון למניפולציה של מי שחפץ לייצר כלכלני שורה, שבאמת מאמינים שהכל נקבע בביקוש והיצע…
ליעקב,
שים לב לנעשה בעולם המערבי.
אירופה המאוחדת- הבנק המרכזי מונטריסטי, ודאגתו בראש ובראשונה ליציבות המחירים. הצמיחה באירופה מקרטעת והאבטלה גדלה.
ארה"ב- אלן גרינספאן משתמש בנשק הריבית לפי השיטה הקיינסיאניסטית, אמריקה צומחת בקצב של כמעט 3.5% בשנה, והאבטלה עומדת על 5.5% לערך(מחצית מבגרמניה באחוזים).
דנמרק ושבדיה ששמרו על עצמאותן מנהלות מדיניות רווחה קיינסיאניסטית ומצבן טוב בהרבה מהכלכלות החזקות(גרמניה, צרפת, איטליה).
מוזר לי שמירב הפרופסורים לכלכלה בהם נתקלתי בלימודיי היו קיינסיאניסטים, בעוד בישראל שולטת ההגמוניה הניו-קלאסית(מונטריסטית).
הבנק המרכזי באירופה אכן מוניטריסטי, אך אי-אפשר להאשים את אלן גרינספן ב’קיינסיאניזם’ רק בגלל השימוש במכשיר הריבית. מה עוד שהריבית בארה"ב גבוהה בשיעור ניכר מאשר בגוש היורו ולמרות זה הצמיחה שם כמעט פי 3.
באירופה יש אינפלציה כבושה הנובעת מרמת ההוצאות הגרעונית הגבוהה של הממשלות ומהרמה הבלתי-שווה של הכלכלות השונות בכל תחום. זאת הסיבה המרכזית לזהירות המופלגת של הבנק המרכזי בהורדת הריבית למרות הקיפאון הכלכלי והאבטלה ההמונית (האבטלה בארה"ב היא אגב 5% ולא 5.5%).
בסופו של דבר מה שקובע הוא פיריון העבודה הגבוה בארה"ב בשיעור ניכר מאשר באירופה, והוא גדל יותר מהר מעליית המחירים, מה שמאפשר לארה"ב צמיחה טובה ויציבה בלי אינפלציה, למרות עליית מחירי הדלק וחומרי הגלם ועל אף הגירעון התקציבי. מאידך שכר העבודה באירופה גבוה מאשר בארה"ב, וזה בנוסף למיסים הגבוהים יותר מה שפוגע קשות בתשואה על ההשקעה.
כתוצאה מכך לאירופה קשה לעמוד בתחרות הבי"ל והיא מאבדת פלחי שוק הן לארה"ב והן לשווקים המתעוררים.
למגיב לתגובתי,
נכון שהריבית באמריקה גבוהה מזו שבאירופה(EZB), אבל בוא לא נשכח היכן הייתה אותה ריבית עד לפני כשנתיים.
רמת ההוצאות בארה"ב גבוהה מאשר באירופה, ראה את גרעונה הגדל והולך של ארה"ב. רק שבניגוד לאירופה ולאמנת מסטריכט, את האמריקאים מעניין הגירעון פחות מאשר רמת האבטלה בארצם. לפיכך כל עוד צורכים האמריקאים, והאבטלה יורדת, משחק הגירעון תפקיד משני לחלוטין בFINANCE POLICY שלהם(איך קוראים לזה בעברית?).
אינני מאשים את ארה"ב, או את גרינספאן בקיינסיאניזם, אולם בהשוואה לאירופים עושים האמריקאים בכלים הקיינסיאנים יותר שימוש בהשפעה על כלכלתם.
כנראה שהם מאמינים באמרתו של קיינס:"IN THE LONG RUN WE ARE ALL DEAD"
אסתר אלכסנדר היתה "מרקסיסטית" מסוג ישראלי מאד – זה שתומך בקיבוצים כקורבנות הבנקים ללא מילה אחת של ביקורת על היותם שודדי אדמות, מיישמי אפרטהייד בפועל ומנצלים של כוח עבודה זול מעיירות הפיתוח.
דבר אחד שנשכח במאמר הוא שאסתר אלכסנדר
הייתה כלכלנית מרקסיסיטית.
הדגשה זו חשובה בתקופה בה מתחדש המאבק
לחזרת גשתו של מרקס לנתוח והסבר של הכלכלה
העכשווית והמציאות הנוכחית.
במאמר של אסתר אלכסנדר"משבר המערב המונטריסטי" שפורסם בספר "חזרה אל מארקס"(אסופת מאמרים בעריכת בנימין הכהן,הוצאת הקיבוץ המאוחד-מומלץ ביותר!)הכותבת לא רק עורכת ביקורת קטלינת ל"כלכלה
השלטת"אלא גם מחזירה את מארקס למרכז הוויכוח
הכלכלי והחברתי.
הגיעה הזמן שבאוניברסיטאות ומוסדות ללימוד
כלכלה בישראל ידביקו את התהליך הנפלא המתרחש
כבר ברוב האוניברסיטאות בעולם של חזרה אל מארקס,שהכותבת הייתה חלק מיוזמיה.
ליורם בר חיים:
מרקסיסטים אמיתיים ולא דוגמאטים רואים את
המציאות באופן מורכב ולא פשטני.לטעון שהקיבוצים היו "שודדי אדמות" זו חלק מהמציאות
המורכבת והדיאלקטית.החלק החסר לא פחות חשוב
באותה מציאות הוא הנסיון המופלא,המהפכני,
המעלה תקוות לאנושות,על אף הכישלון,של אפשרות
של חיים בחברה ללא יחסי ממון,וצד חיובי זה
נעלם מעינך.
בקורת מוצדקת כשלוקחת בחשבון כל המציאות
ולא חלק ממנה.בבקורת של מארקס לקפיטליזם הוא
לא שכח את התפקיד החשוב והמתקדם שמלא בזמנו במעבר מהפאודליזם.
שלא כמו אחרים הקוראים לעצמם "מרקסיסתים"
ורואים חלק קטן מהמציאות,אסתר הייתה מרקסיסתית אמיתית.
אני מבין, אשר, אתה טוען שהיעדר ביקורת על ההיבט הנצלני והגזעני בקיבוצים הוא "ראיה דיאלקטית" שלהם.התוכל למנות עוד גופים, יחידים או קבוצות שהיעדר ביקורת עליהם הינו ראיה דיאלקטית ?
ייתכן באמת שהצד של הקיבוצים כ"חברה ללא יחסי ממון" נעלם מעיני, אולי מפני שנולדי וגדלתי בקיבוץ ותמיד היו שם יחסי ממון…
מי שמתעקש לחיות בשיר "בעין חרוד טוב מאד, אין שם כסף כלל" יבושם לו. אני גדלתי בעין חרוד ויש שם כסף, תמיד היה, ויחסים כלכליים של ניצול וערך עודף וכל מה שהמרקסיזם מדבר עליו, רק שהיחסים האלו הם בין הקיבוץ לבין הפועלים שלו מנעורה, טמרה, עפולה ובית שאן, אז הקיבוצניקים יכולים להרגיש סוציאליסטים…
ותשים לב, אשר, שהויכוח שלי לא היה על הנסיון הקיבוצי אלא על התמיכה בקיבוצים מול הבנקים (שיש בה הגיון) ביחד עם אי-תמיכה בפועלים והפלאחים המנושלים מול הקיבוצים.
ליורם:
איני טענתי שלא צריך לערוך בקורת על הקיבוצים.אני עזבתי קיבוץ לפני 40 שנה בגלל
שכבר אז ראיתי לאן הקיבוץ הלך והתדרדר,עוד
לפני זמן רב מההתמוטטות של השנים האחרונות.
אבל לא צריך לשכוח שכולנו בני אדם ואם
תחפס מלאכים טהורים,רצוי שתמתין עד לגן
העדן.
אני הגבתי על התיאור החד-צדדי שלך של הקיבוצים כ"שודדי אדמות".תיאור זה משקף חלק
מהאמת ולא כל האמת,ומבחינתי,חצי אמת אינה
אמת.
שגם הקפיטליסטים בני אדם, גם הקולוניאליסטים, גם הפאשיסטים וגם שרון.
לאן מוביל אותנו הפרויליך הזה? (מרכסיזם כבקשתך)
למגיב הפחדן שלא נוקב בשמו:
אתה משווה את חברי הקיבוצים עם הפאשיסטים
ועם שרון? אצלך העולם פשוט:מצד אחד "הרעים",
מצד שני "הטובים".ובאיזה צד אתה נמצא ?
כן,אדוני,הקפיטליסטים גם בני אדם אבל זה לא אומר שצריך לעמוד לצידם ! הבנתה את ההבדל ?