תוכנית ההתנתקות וכל הסערה שסביבה היא סימן מובהק של משבר הקולוניאליזם הישראלי. מוזר שזה פורץ רק עכשיו בעצמה כזו, מאחר שכל הפרויקט הקולוניאלי-התנחלותי הוא אנכרוניסטי בצורה פתטית. הקולוניאליזם ההתנחלותי הישראלי הוא הצעיר בפרויקטים מסוג זה. בארה"ב, בקנדה, אוסטרליה ובניו-זילנד – קולוניאליזם כזה נגמר כבר לפני 100 שנה ויותר.
מלחמת העולם השנייה היתה גם היא בין השאר מלחמה קולוניאלית וניסיון נואש אחרון להשיב לאחור את השעון ההיסטורי, ולייסד קולוניאליזם חדש. כאשר גרמניה הנאצית יצאה לכבוש את מרחבי מזרח אירופה ולהושיב שם גרמנים. היטלר קרא לזה הצורך ב-Lebensraum (מרחב מחייה). סימן אופייני לכוונתם היה, שבמקומות רבים אליהם הגיעו הם החליפו את השמות הסלאביים בשמות גרמניים. בניסיון קולוניאלי ברברי זה נספו כ-50 מיליון בני אדם. מטרת הנישול והעבדות המוצהרת של הנאצים היא שגרמה אולי יותר מכל דבר אחר למלחמת הגבורה וההקרבה נגד הנאצים. מלחמת העולם השנייה והניצחון על היטלר בישרו את סופו של הקולוניאליזם ההתיישבותי ושל האימפריאליזם המיושן (כולל הקולוניאליזם הבריטי בפלסטינה-א"י שהתקשט בנוצות מנדט של חבר העמים, ושמעולם לא היה מקובל על העם הפלסטיני).
הקולוניאליזם היחיד שעוד החזיק מעמד כמה שנים, קולוניאליזם התנחלותי שהיו לו סימני היכר דומים לזה הישראלי, היה הקולוניאליזם הצרפתי באלג’יר. גם שם נבחר נשיא שהכריז על הישארותם של המתנחלים הצרפתיים ושינה לפתע את דעתו; גם שם היתה התנגדות עיקשת של המתנחלים המקומיים ליציאה "מן השטחים" כולל תמיכה חזקה במטרופולין בצרפת; וגם שם הפרויקט חוסל למרות מיליון מתנחלים צרפתיים שישבו שם כמעט 100 שנה. הסיבה לחיסול הפרויקט גם היא משליכה משהו על המתרחש כאן – הסיבה המרכזית היתה ההתנגדות האלג’ירית העיקשת לשלטון הצרפתי. וגם שם הצרפתים כינו את לוחמי העצמאות טרוריסטים.
המעצמות הקולוניאליות הוותיקות הבינו שאין אפשרות להמשיך את שליטתן מול המאבק העממי הגואה במושבותיהן. הן ניסו להמשיך את השליטה באמצעים אחרים ולהנהיג "מודרניזציה" של הקולוניאליזם והאימפריאליזם באמצעים שונים כמו הגלובליזם למשל.
ניצחון ישראל במלחמת 67′ גרם לרוב הישראלים תחושה של שיכרון לאומי ואצל חלקם אף נתפס כנס, אבל הוא שהביא את משבר הקולוניאליזם הישראלי לשיאו. הדיכוי הצבאי של האוכלוסייה הפלסטינית, הפקעת אדמותיה, השפלתה והקמת התנחלויות בתוכה הביא להתנגדות כללית ולשתי אינתיפאדות עד כה, וכעת כבר מתנבאים לשלישית אחרי ההתנתקות (ראו דני רובינשטיין ב"הארץ"). הממשלות הישראליות לסוגיהן ולדורותיהן ניסו גם הן שיטות שונות להתגבר על ההתנגדות הפלסטינית. כך נוסדו ארגוני משת"פים שונים כמו "אגודת הכפרים", כך ניסו לטפח את החמאס בעזה כמשקל-נגד לאש"ף. גם החזרת סיני ופינוי ימית היו בחלקן למטרה זו. הניסיון הגדול ביותר להמשיך את השלטון בדרכים חדשות היו הסכמי אוסלו. רק דבר אחד שום הנהגה ישראלית אף פעם לא ניסתה והוא פשוט לארוז את החפצים ולצאת מהשטחים כולם, בלי אבל ובלי שיירים דוגמת דה-גול למשל.
כל ישראלי מכיר את המיתוס הנמשך ש"אין פרטנר" איתו אפשר לעשות שלום. זה התחיל עוד ב-67′. התעמולה הרשמית עשתה שימוש רחב בהסכמי חרטום בהם סירבו ארצות ערב לעשות שלום עם ישראל. והנה בא תום שגב בספרו החדש "1967 – והארץ שינתה את פניה" ומספר לנו סיפור שונה לחלוטין. זמן קצר אחרי המלחמה כבר פנה חוסיין מלך ירדן אל ישראל והציע הסכם שלום תמורת החזרת השטחים (פרט לאזור הכותל). להנהגות ישראל היו תוכניות אחרות לגדה הפלסטינית. למרות הצהרות כלפי חוץ על רצונה בשלום היא החלה ימים ספורים אחרי גמר המלחמה לרקוח תוכניות כיצד להמשיך ולהחזיק בכיבוש. גם זאת (והרבה הרבה דברים אחרים שהציבור אינו מודע להם עד היום) אפשר לקרוא בספר מצוין זה.
את תוכנית ההתנתקות יש לראות כאמצעי נוסף להאריך ולחזק את שלטון ישראל בגדה. אלא שהתוכנית עוררה ויכוח בתוך האליטה השלטונית (בליכוד למשל), כלומר בין שותפים יריבים. המתנחלים בוויכוח הזה הם הגולם הקם על יוצרו.
הראיון שהעניק דב וייסגלאס בשעתו ל"הארץ" היה בעיקרו ניסיון לשכנע את המתנחלים שמדובר בסך הכול על טקטיקה, על חיפוש דרכים להמשיך באמצעים חדשים את המשחק הישן – את הכיבוש ("בשם מרשו", 8/10/04). למרות מחאותיהם הסוערות של המתנחלים יש לחשוב שהטיעון הזה עבד יפה בימין הישראלי, שאם לא כן היינו באמת עדים לניסיון של פוטש’ ומי יודע מה עוד. שרון ממשיך במלאכת השכנוע – בשבוע שעבר הוא הופיע באריאל שם התקבל בזרועות פתוחות. הוא הכריז והתחייב "שהגוש הזה וגושים אחרים" יהיו חלק מישראל ויחוברו אליה ברצף טריטוריאלי ("הארץ" 22/7/05). מטרת שרון היא לאחד את החזית הפוליטית של תומכי הכיבוש תוך פיצול מחנה המתנחלים וצירופם למחנהו. כנראה שהוא מצליח בזה. באותה כתבה צוין כי המפגש נערך כאשר חלק מן המתנחלים עוד שהו בכפר מימון. למרבה הבושה (אבל לא ההפתעה) הצטרף גם פרס לחזית זו. למקורביו הוא אמר בהיתממות הצבועה שלו "שאנחנו לא צריכים לומר שאנחנו מוותרים על הגושים כאשר אפילו הפלסטינים הסכימו להם". דברים אלה פורשו בצדק כהכנת הצטרפות העבודה לממשלתו הבאה של שרון – בניגוד להבטחה שאחרי ההתנתקות העבודה תעזוב מיד את הממשלה.
בין שרון למתנחלים אין ויכוח אידיאולוגי או רעיוני בענייני קולוניאליזם וכיבוש. אפשר להאמין לו כאשר הוא אומר שוב ושוב שהוא אוהב את המתנחלים (אם כי לאו דווקא את מנהיגיהם). מטרתו אינה שונה מזו של המתנחלים, אך נאלץ הוא להכיר באילוצים המדיניים שלו. אלא שגם ויכוח משפחתי יכול להיות חריף מאוד ולעתים לחרוג מן הגבול הזה.
לא רק שרון אוהב את המתנחלים, גם נשיא המדינה מאוד מעריך אותם, לפחות ב"ידיעות אחרונות" (23/7) הוא כתב: הערכים למענם נאבקים מתיישבי יש"ע ממשיכים להיות חיוניים לעם ולמדינה". והוא ממשיך כי "למתנחלים יש חלק נכבד בהשיגי מדינת ישראל". נדמה לי שבזה קבע נשיא המדינה שיא קטן שירשם היכן שהוא – לא ידוע לי לפחות בעשרות השנים האחרונות שנשיא מדינה שיבח בצורה כזו קולוניאליזם אכזרי וחמסני. גם אמפטיה עמוקה למתנחלים לא חסרו לו: "כאב המתנחלים הוא כאב האומה כולה".
נכון הוא שרוב הציבור תומך בתוכנית ההתנתקות. אולם לפרש זאת כרצון רוב הציבור לסיום הכיבוש זה לדאבוני מוגזם. הרי רבים תומכים בתוכנית בדיוק מאותן הסיבות ששרון מציע אותה. רבים אחרים הם באופן כללי נגד הכיבוש ובעד שלום, אלא שזה עדיין לא מתפרש שצריך גם לצאת מן "הגושים" (ראו פרס). נכון שחלק זה של הציבור היה מסכים לנסיגה מוחלטת לו היתה הממשלה או הנהגה אמיצה מתייצבת לצד עמדה כזו. אבל היכן יש כזו? הרי אפילו ב"יוזמת ז’נבה" אין עמדה עקבית כזו.
רחשי לב כאלה בקהל הרחב גם מסבירים למה יש בציבור אמפטיה והבנה די רבה עם הכתומים. מה עוד שהוויכוח שהממסד מנהל נגדם אינו רעיוני בבחינת אסור לדכא עם אחר, איננו רוצים להיות כובשים, אין לנו "זכות" על אדמות הגדה. או להודות בכך שאין אפשרות להכניע תנועה אנטי קולוניאלית פלסטינית.
הרצון המובן של השמאל הציוני להציג את המתנחלים כמיעוט מבוטל אינו נכון לדאבוני, אך גרוע מזה – הוא מחפה על האחראים האמיתיים לכיבוש – שהם כל ממשלות ישראל, ויש להוסיף לצערנו גם את רוב הציבור הישראלי לדורותיו, שלא הראה אכפתיות יתירה לסבל הפלסטינים, להשפלתם, דיכוים, לגניבת אדמתם. תמורת כמה סיסמאות ריקות על "הרצון בשלום" בחר ציבור זה כל פעם מחדש את הפרסים, הנתניהואים, הברקים והשרונים.
אחרי ההתנתקות יתכן ותקום שוב ממשלה אליה יצטרף פרס (אם לא יפרוץ מרד בעבודה – סיכוי קלוש). אל הממשלה הזו יוכלו להצטרף "שינוי" וגם המפד"ל. זו תהיה ממשלה שתמשיך את המסורת הקולוניאלית רבת השנים של ממשלות ישראל. השתתפות העבודה לא צריכה להפליא. למפלגות סוציאל-דמוקרטיות יש מסורת ארוכה של שליטה על עמים אחרים, אפשר להיזכר בגי מולה בצרפת וארנסט בווין באנגליה וכמובן מפא"י-עבודה בממשלות הכיבוש הישראליות.
מטרת ממשלה זו תהיה לשמור על המתנחלים והכיבוש תוך מאמץ לשמור על תמיכת ארה"ב. ממשלה כזו תזכה גם בתמיכה מחודשת של המתנחלים. השמאל יצטרך להישאר על משמרתו ולעשות כל שביכולתו לסכל מדיניות זו. את התפקיד המרכזי לחיסול השלטון הקולוניאלי בפלסטין יישאר גם להבא בידי ההתנגדות הפלסטינית. הקולוניאליזם הישראלי נמצא במשבר, אין לראות כיצד ינצח את ההתנגדות הפלסטינית למרות עדיפותו הצבאית.
יש להזכיר לגולש שלא ציין את שמו, שהתנועה
הציונית לא הייתה כלל תנועה דתית, אלא תנועה
לשחרור לאומי. אך, ללא הקשר ההיסטורי של עם
ישראל לארץ ישראל, לא יכלה הציונות להצליח.
הגולש האנונימי חייב לזכור שהפלשתיני שאיבד את ביתו בכפר ליד תל אביב, איבד אותו כתוצאה ממלחמה שמנהיגי עמו הכריזו על הישוב היהודי.
אילו קיבלו אותם מנהיגים את החלוקה לא היה אף
פלשתיני מאבד את ביתו.
Milim kedorbanot
Just a foot note: colonialism is not so much an anecdotal occurrence out of favour in the west but an ongoing human trait only scale and medium have changed. To say
הקולוניאליזם היחיד שעוד החזיק מעמד כמה שנים, קולוניאליזם התנחלותי שהיו לו סימני היכר דומים לזה הישראלי, היה הקולוניאליזם הצרפתי
is to ignore what the Chinese have done in Tibet, the Indonesians in Irian Jaya, The Vietnamese in Cambodia etc. The reason such phenomena is dwindling is indeed because Globalism has affected both an international involvement and scrutiny and a cultural colonialism which transformed older national expansions into marketing campaigns. Even so called democracy is a brand name used to justify newer power struggles but really same lady in a different suit
Notwithstanding, Mr. Amirs assessment of the Israeli public and government holding colonial principles dear and justified – the never again school infused with biblical visions – is right on the nail. If only the people who read it were not converted already
בל נשכח את הקולוניאליזם הערבי/מוסלמי המתקיים עד עצם היום הזה בכורדיסטאן המחולקת בין עירק, אירן סוריה ותורכיה ובסודן שם אין דכוי אלא "רק" רצח עם.
אם מזכירים ספרים על מלחמת ששת הימים כדאי להזכר בספרו של המלך חוסיין עצמו בו הוא כותב איך דחה את הצעתו של אשכול בבוקר ה 5.6 שהועברה באמצעות האו"ם להפסיק את הפגזותיו על שטחים ישראלים ולהשאר מחוץ למלחמה.
גם הצעתו אחרי המלחמה אינה משמעותית שכן קשה להאמין שחוסיין היה מתעמת עם נאצר אחרי החלטות חרטום ושומט ביודעין את השגו היחד מהמלחמה…שמירה על כסאו.
אציין שמבחינה היסטורית, ברית המועצות נקטה באותן שיטות קולוניאליות של היטלר והצארים האחרונים, מכיוון שהיתה למעשה שלטון של רוסים על עמים אחרים שהרכיבו את האימפריה הסובייטית.
יש להזכיר לשמואל אמיר שלאף מעצמה קולוניאלית
לא היה כל קשר היסטורי עם הקולוניה שלה. לצרפת
לא היה כל קשר לאלזיריה, לאנגליה לא היה כל קשר להודו ולהולנד לא היה קשר לאנגולה.
העם היהודי הפך לעם בארץ ישראל והצליח לשמור
על קשר ריגשי חזק עם הארץ הזאת למרות שנות הגלות הארוכות. נכון, ב- 1967 עשתה ישראל טעות קשה כאשר לא ניסוגה מייד לאחר המלחמה. אך
טעות זו ניתן להבין בקלות ואין לה כל קשר לקולוניאליזם. היות ועם אחר חי בשטחים, הפשרה
הטריטוריאלית הינה הכרח כפי שהייתה ב- 1948.
ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לא מכיוון שאין לה
זכות היסטורית לשבת שם, או מכיוון ששמואל חושב
שלשבת שם זה קולוניאליזם, אלא כיוון שללא פשרה
טריטוריאלית לא תוכל ישראל להיות מדינה יהודית
ודמוקרטית.
היה מעניין לדעת, אם שמואל אמיר מחשיב
את הישובים שנוסדו על ידי החלוצים הציונים
בראשית המאה העשרים, פרי קולוניאליזם?
"קשר רגשי", האם הוא מכשיר סילוק תושבים מבתיהם, הרס חייהם והרג ושלילת זכויות אדם?
זה אפילו יותר גרוע מהטיעון של "קרש הצלה" של פליטים הנתונים לסכנת השמדה.
מעבר לכך, מתברר שהקשר הרגשי הזה הוא נחלת חלק לא גדול בעם היהודי ממילא, וגם לגבי אותו חלק הוא כניראה פרי של שטיפת מוח מגמתית.
הדתיים האדוקים, אלה שהיו אמורים להעלות את הטיעון הזה במלואו, התנגדו ליישוב ארץ ישראל ולבטח לציונות ולתביעת ריבונות.
מה צריך לחשוב "ולהרגיש" פלשתינאי שביתו וכפרו גולחו, משפחתו נבזזה או נהרגה, על הטיעון הרגשי הזה ?
והאם "קשר רגשי" של פלשתינאי לכפרו באזור תל אביב למשל, יכול להצדיק מתקפת טרור לשם ניסיון להשיג בחזרה את הבית שלו ?
מר אמיר טועה ומטעה. בארה"ב, אוסטרליה וניו זילנד הפסיקה ההישתלטות הקולוניאלית רק אחרי שהעמים המקומים הושמדו פיסית כמעט לגמרי. האם זה הפתרון שמציע הכותב גם בישראל כדי לפתור את בעית "הקולוניאליזם הישראלי"? בקנדה עד היום אם רק תסכים לגור בחלקת אדמה "שאינה שיכת לאיש,הרחק בצפון" תקבל אזרחות מיד. לבד מבורות נדמה שכבר נקעה הנפש מהשטות על העם הפלשתיני בארץ ישראל בסוף המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20. בסוף המאה ה – 19 היו בכל השטח בין הירדן לים פחות ממאה אלף בני אדם ובשנת 1922 היו שם פחות מ 600 אלף ערבים שהגדירו עצמם כערביי דרום סוריה. אז על איזה עם מדבר לעזאזל מר אמיר? צריך להודות (כשהנרטיב והדעה הקדומה לא מפריעים) שססמת הציונות – עם ללא ארץ לארץ ללא עם, היתה נכונה. העובדה שמאז הגיעו תושבי ארץ ישראל המערבית הערבים להכרה לאומית ויש להם דרישות לאומיות צודקות אינה עומדת בסתירה לאמור לעיל אבל כדאי לדיק בעובדות ולא לשכתב את ההיסטוריה. זה ממילא לא עוזר.
הקולוניאליזם הישראלי זו תופעה שבאמת קשה להגן עליה. איך יכול אדם נורמאלי להצדיק כיבוש ארצו של אחר, התנחלות בארצו של אחר,גירושו. איך אפשר להצדיק נישולם של תושבי המקום והפיכתם לנוודים שעיניהם כלות לאדמותיהם שנלקחו מהם. ישראלי שיכיר בעובדות אלה לא יוכל להמשיך להגן על "הערכים" עליהם חונך בצורה מוחלטת כל כך עד שאינו מסוגל כבר להבחין בין אמת ושקר עובדות הסותרות את אמונתו הוא פשוט מנפנף הצידה. אחד הגולשים חוזר למשל לאמירות גולדה עליה השלום, וטוען שפשוט לא היה ואין עם פלסטיני. הוא עושה זאת בביטחון כזה שיש לקבוע חוק לקביעות מסוג זה: כמה שהבורות גדולה יותר האמונה בהם גדולה יותר.
גולשים אחרים מחפשים מוצא מהעימות עם המציאות הקולוניאלית ע"י מציאת שותפים אחים לצרה חצי צרה. כך עופר יהלום מצא את "הקונץ" איך להתחמק מאחריות: גם הסובייטים היו קולוניאליסטים! לא אכנס לדיון על ברה"מ ויחסם ללאומים השונים שודאי לא עונים לפשטנות קביעתו של עופר יהלום. הרי בכך ישיג את מטרתו להתווכח בעשרות תגובות על מה שהיה או לא היה ברוסיה. מה זה שייך למציאות כאן? אם ברוסיה נניח גירשו טטארים מהאי קרים אז מותר לנו עכשיו לגרש אלף פלסטינים? להשתלט על רבע הגדה? על מחציתה? אולי נעשה מחירון של כיבוש וגירוש. אם מישהו מהגולשים מצדיקי הקולוניאליזם הציוני ישמע היכן שהוא בעולם על מעשה מנוול, נאסוף אותו חיש מהר לשק התירוצים לקולוניאליזם ישראלי ונעשה מחירון לפי הדוגמה למעלה..
האם לא הגיע הזמן להתעמת עם "האמת מארץ ישראל". האם בית משפט אחד בעולם יוריד רוצח מחבל התליה כי הסנגור הוכיח שישנם עוד כאלה? האם בית משפט בינלאומי לא יזרוק משולחנו בקשת ביטול עונש על פשעים בגלל הטענה של זכויות היסטוריות? (כפי שחושב כנראה הגולש יעקוב?)
היה טוב לו הגולשים מסוג זה היו מתייחסים לפעמים לתוכן המאמר או יותר חשוב למציאות הקולוניאלית אצלנו.
נ.ב. אני מודה למגיב מיכאל על עידודו ובמיוחד על הערתו על קולוניאליזם מחוץ לאירופה. אשתדל להזכיר זאת להבא.
_מדוע החליט שרון להתנתק מעזה ?_
במאמרו המצוין של שמואל אמיר על משבר הקולוניאליזם הישראלי חסרה נקודה אחת – הסבר לשינוי המדהים במדיניות שרון מתמיכה גורפת בהתנחלויות – להתנתקות מעזה, מיד לאחר שהחל לכהן כראש ממשלה הצהיר שרון כי "דין נצרים כדין תל-אביב" וכשם שלא יעלה על הדעת לפנות את תל-אביב כך לא יעלה על הדעת לפנות את נצרים.
זמן קצר לאחר מכן הוא מחליט על התנתקות מכל רצועת עזה.
מה גרם לתפנית מדהימה זו ?
שמואל אמיר – וכל השמאל הציוני, הבלתי-ציוני, והאנטי-ציוני, בישראל אינו מתייחס כלל לנקודה זו.
זה תמוה ביותר ומצביע על ליקוי בסיסי בהבנת הכוחות הקובעים את המדיניות הישראלית.
ברור לכולם כי ההחלטה להתנתק מעזה לא באה כתוצאה מלחץ גורמים ישראלים וגם לא בגלל ההתנגדות הפלשתינית.
הכוחות בישראל שקראו להתנתק מעזה הם חסרי השפעה על מדיניות שרון.
גם ההתנגדות הפלשתינית לא גרמה לתפנית של 180 מעלות במדיניות שרון.
מדוע בכל זאת עשה שרון תפנית מדהימה זו ?
ההסבר נעוץ בהקשר הבינלאומי של הסכסוך.
מיד לאחר ביקור שרון – בהרשאת רה"מ ברק – בהר הבית והתנגשות שומריו עם המתפללים שם – בה נהרגו מתפללים רבים, פרצו הפגנות ענק בעולם הערבי.
הסיבה – הקרב בהר-הבית צולם על ידי ערוצי טלביזיה בינלאומית והוקרן בכל מדינות ערב.
מיליוני מוסלמים יצאו לרחובות להפגין נגד ישראל.
הם הפגינו בכל העולם הערבי – וגם מחוץ לו.
באינדונזיה הייתה הפגנה של מיליון איש.
ההפגנות במצרים, במרוקו, ובערב הסעודית הבהילו את שלטונות הארצות הללו.
בערב הסעודית אין בכלל הפגנות.
עצם קיום הפגנה שם נתפס על ידי המשטר כאיום על שלטונו.
השלטונות בארצות אלה שלחו את המשטרה והצבא נגד המפגינים.
התנגשויוות בין המפגינים למשטרה יצרו רושם שהשלטון תומך בישראל – כי המפגינים הפגינו נגד ישראל, לא נגד השלטון המקומי..
השוטרים היכו מפגינים שהפגינו נגד ישראל וכך יצרו רושם ששולחי השוטרים תומכים בישראל.
שליטי סעודיה, מצרים, ומרוקו נבהלו והזהירו את ארה"ב שאם לא תרסן את ישראל יקרסו המשטרים הערביים התומכים בארה"ב.
ערב הסעודית העלתה את תכנית "מפת הדרכים" שעיקרה – נסיגה ישראלית לקווי 1967 תמורת הכרת כל מדינות ערב בישראל, נורמליזציה ביחסים עמה, וערובות לבטחונה מצד כל מדינות ערב.
ערב הסעודית גם העלתה הצעה זו לדיון ב"ליגה הערבית" וההצעה קיבלה רוב כשרק סוריה, לוב, ועיראק מצביעות נגדה.
ארה"ב אימצה את "מפת הדרכים" כמדיניותה לפתרון הסכסוך הציוני- פלסטיני.
זה זעזע את ממשלת שרון שמסרבת בכל תוקף לחזור לגבולות 1967.
אך שרון לא יכל לומר "לא" נחרץ לארה"ב.
לכן הודיע שהתכנית היא "מעניינת" והחל לפעול לסיכולה תוך כדי התחזות לתומך בה.
זו שיטתו לסכל את מדיניות אלה שהוא כפוף להם.
הוא עשה זאת ב- 1956 למטכ"ל צה"ל כשהפר את הפקודה שלא לתקוף את מעבר המיטלה ונכנס לקרב מיותר מבחינה צבאית בו נהרגו 39 צנחנים.
.בשיטה זו גם רימה את בן-גוריון , את דיין, ולאחר מכן את בגין.
הוא לא אמר להם "לא", הוא אמר "כן" ולאחר מכן יצר מצב בו "אין לו ברירה" אלא להפר את המדיניות של הממונים עליו הוא ממשיך בכך גם כיום – בעזה.
כשראה שארה"ב מתעקשת על מימוש "מפת הדרכים" ( קונדוליסה הצהירה על כך בירושליים בשבוע שעבר) הוא החליט להקריב את ההתנחלויות בעזה כדי להציל את רוב ההתנחלויות בגדה.
כשקונדוליסה הודיעה בירושליים שלאחר ההתנתקות מעזה חייבת להיות התנתקות מהגדה ענה שרון ש"לא תהיה התנתקות שנייה" .
שרון מעוניין בפירסום מרבי – ברחבי העולם – בכל מה שנוגע להתנתקות מעזה.
זה יקל עליו לומר לארה"ב : "ראיתם כמה קשה היה לי לצאת מעזה – אם אנסה לצאת
גם מאריאל, מעלה אדומים, וקרית-ארבע יפילו את ממשלתי.
ואין כוח אחר בישראל שיכול להקים ממשלה שתמשיך במימוש "מפת הדרכים"" בין אם יצליח בכך ובין אם יכשל עצם הפינוי מעזה הוא מכה אנושה לציונות הדתית – וגם לזו החילונית.
לציונות הדתית גורם המשבר מעזה זעזוע דתי עמוק. מסתבר שכיבושי 1967 אינם "פעמי משיח" ואם המשיח לא מגיע וה"גאולה" רחוקה נובע מכך שהציונות הדתית היא משיחיות שקר ברוח שבתאי צבי, וסופה – כסופו.
גם הציונות החילונית תיאלץ להבין שיתרונה הצבאי של ישראל על מדינות ערב איננו הגורם הקובע בפלשתינה אלא רק אחד הגורמים..
להתנפצות האשליות השונות יש גורם משותף – התעלמות מההקשר הבינלאומי של הסכסוך הציוני-פלסטיני.
חבל שגם מאמרו המצויין של שמואל אמיר לוקה בחיסרון זה.
אולי שרון מוכן להתאבד כדי למנוע את מפת הדרכים ? הרי אם הוא יירצח, אזי לפחות לכמה שנים לא יהיה נעים לאף, אחד בעולם ללחוץ על ההמשך.
איננו יודעים לגבי אדם ספציפי אם איבד את ביתו כי התנגד לחלוקה או לא. ידוע שאיבד את ביתו לטובת "השחרור הלאומי" של עם אחר. גם החלטת חלוקה לא היתה מותירה את ביתו של בן כפר בתל אביב, על כנו. מכל מקום, על אותו משקל אפשר לטעון שהיהודים הובילו לחורבנם שלהם ולכן תביעתם צריכה להידחות. "קשר רגשי" הוא דבר סובייקטיבי, ולפי שיטתך ודאי שלפליט מכפר שעליו נבנתה תל אביב, יש לו מספיק קשר רגשי שיצדיק פעולה מלחמתית לשחרור לאומי.
הקשר הרגשי שאתה מציין בין התנועה הלאומית הציונית ובין ארץ ישראל הוא דתי כמובן. עליך לזכור שהפרופגנדה שאתה מצטט היתה מיועדת במקור ל"גויים" ולא לצרכים פנימיים. כל יהודי יודע מהו "הקשר הרגשי" הזה, והדוגמא הטובה לכך היא המתנחלים. אבל אפילו זה כבר לא משנה, מה שהיה היה. ומה הלאה ? האם "הבית הלאומי" הזה הביא באמת לתוצאות המקוות ?
ומדוע צריכים אנשים נרדפים להקים "בית יהודי"ולא סתם בית ? שבו אינם נרדפים…ומה הוקם כאן ? מפלט ומקלט ? למי ? התמונה הולכת ומתבהרת בחדות…זו פשוט הזדמנות לספקולנטים לנצל לגנוב אדמות, עבודה וכסף של אחרים, בין אם הם ערבים ובין אם יהודים עניים. הדמגוגיה הולכת ונהיית חלק ממוצר הצריכה, כלומר, הנשק והססמא של סוחרים ובעלי עסקים לא ממש ישרים, להתעשר על חשבון אחרים. הטיעון שלך יכול היה להחזיק קצת מים לו, כמו בימים הראשונים, היתה יומרה להקים "חברה צודקת". אך לא זו אף זו, חברה צודקת יותר לא קמה, ולהיפך. "
ראשית כל: ההשוואה לקולוניאליזם או אימפריאליזם איננה מדויקת משום שמטרת הציונות מלכתחילה לא היתה לשלוט על ערביי ישראל, אלה להקים בה מדינה יהודית, כידוע.
שנית: אף על-פי שבהחלט התנחלנו שלנו כעם היהודי בישראל, לשם התגובה אכנה זאת בשם "ציוניאליזם", לדעתי ציוניאליזם זה מוצדק והגיוני.
למרות הניסיון החוזר ונשנה באתר זה להציג את המניע העיקרי לציונות כדתי בלבד, האמת היא שכמעט כל העליות נבעו ממצוקה גדולה של היהודים בגולה: אנטישמיות, רדיפות וכו’, ואנטישמיות זו קימת גם כיום בעולם. למעשה, ליהודי מן השורה, בעומדו מול האנטישמיות, מפלטו היחיד הוא ללכת למדינת היהודים, שבה אין הגויים יכולים להשיגו. זהו המצב הקיים, וההוכחה היא בתקופת השואה, שעל כל קדמתו המדומה של העולם, אף מדינה (פרט לחבל מסוים שכבשה יפאן כמדומני) לא הסכימה לקלוט את היהודים בצורה מאורגנת. זהו מקורה המוצדק לשאיפה היהודית למדינה יהודית.
אבל למה דווקא בישראל?
ובכן, המצב הוא שבכל מקום על פני כדוה"א שניתן להתיישב בו – יש יישוב כלשהו ועם כלשהו. כל מקום שבו נרצה להקים מדינה יהודית, נגזול מעם אחר. לכן נשאלת השאלה: מהו המקום שבו מוצדק ביותר להקים מדינה לעם היהודי? זוהי כמובן ישראל, שהעם היהודי מאז ומעולם ראה כביתו, גם כשלא היה בה. עם זאת ידוע לנו שערביי ישראל (אני מניח שתעדיפו לקרוא להם פלשתינאים) כבר היו כאן, ולא קיבלו בברכה את זה שהיהודים באו, ובצדק – מבחינתם, אבל זה לא אומר שזה צודק שאנו לא נקבל מדינה, וכאמור – יותר צודקת ישראל מאוגנדה, מנצ’וריה או אוסטרליה.
כתגובה אוטומטית של מי שרואים עצמם שמאל אמיתי (הם ממש לא שמאל) מתעלם אמיר מעובדות וגם מיחס לאחרים מה שלא אמרו. אמיר אינו מתעמת עם העובדה שבין הירדן לים היו בתחילת המאה ה -20 פחות מ 10% ממספר התושבים כיום שרובם ככולם לא היו כלל בעלי האדמה ושהם עצמם (ולא גולדה) לא ראו עצמם כיחידה לאומית נפרדת. הכרה בעובדות אלה (עובדות אדון אמיר ולא נרטיב חסר ביסוס מינימלי) היו שומטות את הקרקע מתחת לטעון האוילי שלא לאמר שיקרי מיסודו על הקולוניאליזם הציוני. כהרגל בעלי הנרטיב הוא גם מאשים אותי (לא במפורש) שאיני מכיר בעם הפלשתיני מה שכמובן סותר את הכתוב בתגובתי הקודמת. אבל למה להתעמק בעובדות אם אפשר להמשיך בהאשמת היהודים ורוכבי האופנים בכל מצוקות העולם ומכאוביו.
ראשית, הקשר לארץ ישראל לא היה "של התנועה
הציונית" אלא של העם ככלל.הוא קיים קרוב לאלפים
שנה כאשר התנועה הציונית קיימת רק 109 שנה.
שנית, תל אביב נבנתה על חולות ולא "הרסה אף
בית ערבי בעת בניתה". אם הערבים היו מקבךים את החלוקה, הערבים שחיו בסביבה היו נשארים בבתיהם
והיו הופכים לאזרחי ישראל.
העם היהודי שמר את זכרונו ההיסטורי ולאחר
קרוב לאלפים שנהץ הצליח לחזור לארץ מוצאו
וחידש את עצמאותו המדינית. הוא גם הצליח
להחיות את שפתו "המתה" ולהפכה לשפה חיה, שהיא
הפכה לשפת אם למיליוני אנשים. לשתי התופעות האלה אין תקדים בהיסטוריה.
אתה שואל לגבי העתיד. בסופו של דבר, תהיה
מדינה פלשתינית והגבול יעבור קרוב לקוו הירוק.
לא מכיוון שלנו אין זכות להיות ביהודה ושומרון
אלא כיוון שהפשרה הטריטוריאלית החנה הכרח קיומי כפי שהיא הייתה ב 1948.
נו טוב זה חוזר שוב לססמאות. תל אביב לא היתה "ריקה וחולות", השפה העברית לא היתה "מתה" והוחייתה…לנו אין "זכות" להתיישב בשום מקום, אלא לכל היותר כוח ורצון, בקיצור, חבל"ז. פשרה טריטוריאלית – כן, שנינו מסכימים. רק לדעתי עם האידיאולוגיה שלך ושכתוב ההיסטוריה זה לא יקרה. כאשר יש כוח לא להתפשר, ואין הכרה בשני, למה שתהיה פשרה ?
יש קולונויאליזם שמחזיק מעמד, הצרפתי. הם קוראים לאיזורי ההשפעה
LES DEPARTEMENTS D’OUTRE MER
יענו, המדינות שמעבר לים.
לפני עשר שנים נרצחו 15 מפגינים בקלדוניה החדשה בגלל שהם ביקשו עצמאות. ירי חשוף של שוטרים כלפי מפגינים.
אבל מה, צרפת, זה שיא הנאורות, ולכן שם יש לדברים שם אחר. מה יותר קולוניאליסטי מאשר לשנות שמות, כפי שאתה אומר?…
שוב ושוב חוזרים מגיבים שונים ומזכירים את הזיקה לירושלים ורואים בה הצדקה למה שאני כיניתי במאמרי קולוניאליזם ישראלי. מאחר שאיני יכול כל פעם לכתוב דעתי בענין מחדש אני משחזר כאן אתח התגובות שלי בעבר לענין זה.
מדברי גולשים מסוימים אני למד שהאמונה שלהם בציונות מבוססת על דעתם שהיהודים שאפו משך אלפיים שנה לחזור לירושלים. ההוכחה החזקה היא כי הם התפללו לכך כמה פעמים ביום.
לי נדמה דווקא היפוכו של דבר אם כה עזה הייתה תשוקתם, אם לא שכחו את ירושלים אפילו יום אחד – ובכל זאת לא חזרו, כנראה שהתפילות האלה לא ביטאו רצון כה חזק.
אכן הן היו בעקרו פולחן מילולי כמו פולחנים של דתות אחרות מתפללים ומשננים אבל לא מתכוונים "באמת". רוב המתפללים אפילו לא הבינו את שפת התפילה ( לטינית ועברית במקרה היהודים והנוצרים – או אף לא ידעו לקרא) הנוצרים מזכירים את ישו בתפילותיהם כמה פעמים ביום – אבל האם הושיטו אי פעם את הלחי השנייה? בשם הדת ביצעו את המעשים האכזריים ביותר בלי להתרגש. אצל היהודים השאיפה לירושלים הייתה צריכה להיות די בעייתית. ככלות הכול רובם עזבו אותה כבר לפני חורבן הבית השני. הם גרו בסביבתה הקרובה ובאותה מלכות הכוונה ישיבת היהודים במצרים ובבל בזמן שליטת היוונים והרומאים. יהודים ישבו משך מאות שנים בארצות השלטון העותומאני שכלל גם את פלסטינה ונשארו בביתם ויש להניח ששם התפללו במידה שהיו דתיים, לירושלים.
התפילה לשלום ירושלים הייתה פולחן דתי שגרתי ולא לאומי. עובדה היא שכאשר הופיעה הציונות המתנגדים החריפים ביותר מבין הדתיים היו האורתודוקסים, כלומר אלה שהתפללו לירושלים יותר מכל האחרים. הם קיוו שהמשיח יבוא יגאל אותם אם גם זו הייתה אמונה פולחנית בלי משמעות מעשית יומיומית. ידועה האימרה היהודית האירונית הנפלאה "התפלל לבוא המשיח אבל תקווה שלא יגיע."
הציונים מטבע הדברים לא היו דתיים אלא דווקא חילוניים, כי כמו בכל התנועות הלאומיות הרומנטיות באותו הזמן, הלאומיות הייתה תנועה חילונית. אצל היהודיים הבסיס לתנועה לאומית הייתה ההשכלה על בסיסה צמחו זהויות לאומיות כמו של ה"בונד" או של הזהות הלאומית של הארץ בה ישבו (ארצות אירופה המרכזית ומערבית) ושל המיעוט היהודי הקטן אז שפנה לציוניות. (ידוע שהרצל עמל קשה להשיג כמה רבנים ייצוגיים שיבואו ויברכו את הקונגרס הציוני הראשון). כך שכל הדיבור על התפילה לירושלים אין לה קשר ליסוד הציונות. הציונות נולדה מתוך התנועה הלאומית הרומנטית האירופית במערב ובתור שכזו היא אימצה כל בדל של מיתוסים יהודיים וביניהם גם שיבת ציון, היציאה ממצרים, מלכות מפוארת של דויד ושלמה בירושלים ועוד. בכך הם לא היו נבדלים מרוב העמים האירופים שגם הם דלו עד תום מיתוסים וסיפורי עם ופולקלור למען . יש היום שרוצים להיתפס בשורשים "פרימורדליים" לביסוס יצירת הלאום. בלי להכנס כאן לדיון זה ידוע שלפחות אומות הגירה (ארה"ב דרום אמריקה, קנדה אוסטרליה ועוד) נוצרו בלי ה"פרימורדיה" מה שלא מנע מהם לייצר ולאמץ במרץ מיתוסים בהמשך.
הרצל ונורדאו כידוע היו בכלל רחוקים מן היהדות ובודאי מתפילות לירושלים. (נזכיר רק את אוגנדה). המיעוט היהודי הקטן שנתפס לציונות במערב או גם לתנועות לאומיות יהודיות כמו הבונד עשו זאת בתגובה לאנטישמיות () ולנגישות אנטי יהודיות ברוסיה הצארית. גם הציונים שהגיעו לפלסטינה לא העדיפו את ירושלים אלא הפכו את העמק והגליל ואת החלוציות למיתוס מכונן. (ובעצם הערגה לירושלים השלמה נולדה בעקבות הכיבוש ב67 – כמה אופייני לתולדות הציונות).
בסוף המאה התשע עשרה כאשר היהודים עמדו בפני מבחן אם ללכת לירושלים או לניו יורק לא היה לירושלים כל סיכוי. המיליונים הלכו לארה"ב. זו הייתה ה"גולדנה מדינה" וארץ החופש. שלושים שנה אחר כך כאשר ארה"ב נסגרה לפני יהודים ואלה חיפשו ארץ הגירה אחרת, הם מצאו גם נתיב לפלסטינה. רובם לא היו כלל ציונים.
גם היום נשארים ציוני אמריקה ואירופה בבית ומן הסתם ממשיכם הדתיים שבהם להתפלל לירושלים שלוש פעמים ביום.
בסיכום: מיתוסים לא יוצרים עם עם יוצר מיתוסים. כוחם של המיתוסים תלוי בנסיבות היסטוריות ולא להפך.
נ.ב. שלום עקיבא, תודה על תגובתך, קראתי בעיון ואגיב בקרוב.
–
הייתי רוצה לומר מספר מילים כהמשך למכתבו של עקיבא. ההקשר הבינלאומי של הסכסוך הוא אכן בעל משמעות, ובנוסף אליו מתקיימים קיימים מניעים רבים אחרים המשפיעים על החלטות מסוג זה. יתכן והיינו רוצים להאמין כי החלטות כמו ההחלטה לצאת מעזה הן אידיאולוגיות גרידא, אך למעשה פועל שרון ככל פוליטיקאי…הוא מנסה לנווט במיומנות בין המכשולים על מנת לשמור על כיסאו ולקדם אינטרסים הנראים לו חיוניים כרגע. בנוסף לכך כמובן מהווה הנסיגה הסחת דעת משמעותית מפרשיות השחיתות המרחפות מעל ראשו.
כאשר עוברות שנים ומסמכים מסווגים מוצגים לציבור, מתברר לרוב עד כמה רחוק היה הדיון הציבורי מהשיקולים הציניים של השלטונות באותה עת.
השיקול המרכזי להחזיק בשטחים היה ונשאר כלכלי בסופו של דבר (ראו בספר שאחרון של שלמה סבירסקי "מחיר היוהרה"). כל עוד החברה הישראלית הפיקה רווחים נאים מהכיבוש, לא היתה סיבה לסיימו, לא משנה איזו ממשלה ישבה בכנסת.
אין ערך רב לדעתי, לבדוק מה אמר שרון אתמול ומה יעשה מחר, ההקשר בין השניים היה ונשאר רופף לחלוטין.
בנוגע לטיעונים ביחס להקמת מדינה יהודית לעם היהודי…גם היום קיימים עמים בעלי שפה ותרבות עתיקים לא פחות ולמרות זאת נמעת מהם הזכות למדינה משום שהם חסרים כח פוליטי וערך אלקטורלי בארה"ב…
שמואל אמיר שוכח שהדת והזיכרון ההיסטורי היו האמצעי היחיד של עם, שלא יושב על אדמתו במשך אלפיים שנה, ומפוזר בכל העולם, לשמור על יחודו הלאומי. עשרות עמים מהעולם העתיק נעלמו לחלוטין ונבלעו בעמים אחרים ודווקא היהודים נשארו. הציונות יכלה להופיע רק כיוון שאותו זיכרון היסטורי נשאר חרוט בקולקטיב היהודי, ללא חשיבות היכן ישבו היהודים. ההיסטוריה הוכיחה שהבונד טעה והציונות צדקה. בעוד שנה, יהיה מספר היהודים היושבים בארץ גדול מכל ישוב יהודי אחר, כולל בארה"ב ("הגולדנה מדינה"). הסיבה היחידה שאוגנדה ירדה מהפרק היתה הקשר הריגשי החזק לארץ ישראל, דווקא מבחינה לאומית ופחות מבחינה דתית, כי רוב רובם של אבות הציונות היו חילונים.
יש גם להזכיר לשמואל שבירושלים יש רוב יהודי רצוף מאז 1840.
נכון, ישראל עשתה טעות שלא ניסוגה מהשטחים מייד לאחר המלחמה (פרט לירושלים), אפילו נסיגה חד צדדית. בן גוריון אמר זאת מייד אחרי המלחמה אך לצערי לא שמעו לו. טעות זו ניתן להבין בנקל, אם לוקחים בחשבון את ההתלהבות בעיקבות הניצחון ואת ההרגשה שאנחנו "שיחררנו" אדמות מולדת. לא כבשנו אדמות לא לנו,לא "קולוניליזם" אלא חזרה לארצנו. היום יותר ויותר אנשים מבינים זאת, ולכן, בסופו של דבר הגבול בינינו לפלשתינים יהיה קרוב לקוו הירוק. גושי הישובים העיקריים בגדה יהיו בישראל תמורת חילופי שטחים.
לאנונימי. תל אביב נוסדה ב 1909, כשכונה
מחוץ ליפו. אנא תצביע על איזה כפר ערבי נהרס
בעת יסוד תל אביב? אם אתה חושב שהעברית לא
הייתה שפה "מתה", האם תוכל לומר כמה אנשים דיברו עברית בחיי היום יום שלהם בשנת 1900?
וכמה אנשים מדברים בה היום?
ייתכן ואתה הוא זה שמשכתב את ההיסטוריה.
פשרה תהיה כי רובנו רוצים לחיות במדינה יהודית
ודמוקרטית וזה לא ניתן אם נישאר בכל השטחים.
דווקא כיוון שיש לנו כוח נוכל לעשות זאת בביטחון.
אמת ויציב שהפוליטיקה משתמשת באידיאולוגיה בציניות. אבל, אין גם ספק שלולא האידיאולוגיה לא היו פוליטיקאים מקבלים תמיכה למהלך כזה או אחר, בעיקר מהלכים גדולים כמו מלחמה, נסיגה וכולי. הנה, מלחמת עירק מיוסדת על שיקולים ציניים והדבר כבר ידוע, אך בכל זאת, וללא תשתית אידיאולוגית של גזענות, איבה דתית, וכולי…אפילו העם האמריקאי האדיש לא היה מאפשר לבוש לחמוק עם הרמאויות האלה, שהיו די שקופות. המשחק שבין ציניות לבין אידיאולוגיה הוא עדין, ויש להתייחס לשני הדברים. בעיקר, בתחום האידיאולוגי עוד אפשר לעשות משהו, אולי.
אינני יודע מה עמדת שמואל, יכול לדבר לעצמו. אני לא רואה שיתוף בין העמדות שלנו המאפשר דיאלוג פורה, זו חזרה על עמדות והתנצחות.
כל תפיסת העולם שלך רחוקה משלי, כולל גם לגבי מקומה של האפיזודה הציונית בהיסטוריה היהודית. לדידך זו "הצלחה והגשמה" לדידי זו שעת שפל נמוכה ועמוקה, שתחלוף מהר, יש לקות, ובמיעוט חללים. "מדינה יהודית ודמוקרטית" …זה בדיוק הסיפור. כלומר, הפרופגנדה.
קראתי משועשע את תגובתו האחרונה של אמיר. האיש פשוט לא שמע שסטלין מת ומותר כבר להביע דעה בגוד לדעתו.
המדינה חייבת להיות יהודית באופיה כי לו היתה מדינה רב לאומית, התוצאה הצפויה היא שהיא היתה מצטררפת לרשימה הארוכה שכוללת את יוגוסלביה, לבנון, רואנדה וכו’.
שאר ההודעה לא היתה ברורה לחלוטין בשל טעויות הקלדה וניסוחים מוזרים שגרמו לשורות מסוימות להיראות כציטוטים מ"קול העם" בימים הטובים.
בנוגע לדוגמה שנתת ביחס למלחמה בעירק. ניתן בקלות להחליף את המילה אידאולוגיה ב"תעמולה". להבדיל מתפישת עולם אשר מובילה למעשים בפועל, התעמולה משרתת את השלטון/ערוצי התקשורת/בעלי ההון, לשווק תפישה אשר אינם מאמינים בה בהכרח, אך עליהם לשווק אותה במיומנות לציבור על מנת להיות מסוגלים לבצע את מעשי הזוועה הקפיטליסטים שלהם.
דוגמה טובה היא סרטו של מייקל מור (למרות הרטוריקה הדמגוגית אך חביבה שלו), "פרנהייט 9/11″. אינני מאמין שבוש חושב שמדינות כאלו או אחרות הן באמת "ציר הרשע" (למרות שאין לדעת מה עובר במוחו של בוש, אם בכלל), אך לצאת בהצהרות כאלו כעילה למלחמה, זה הרבה יותר קל מאשר לומר "אני הולך לשלוח אלפי חיילים למותם בשביל לעשות הרבה כסף בשבילי ובשביל חברי…".
ניראה לי שבוש כן חושב שהמוסלמים/ערבים נחותים באמת. אך הוא עוטף את האידיאולוגיה הזו בפרופגנדה יותר מקובלת, כמו "סכנה מטרור" או "נחשלות פוליטית" וכולי. לכן, לדעתי יש מקום להתמודד עם האידיאולוגיה, ולחשוף את הפרופגנדה.
שלום עקיבא,
שמחתי לקבל את תגובתך למאמרי, ואני מסכים לחלק של הניתוח היפה שלך. אך לצערי אני חייב לחלוק עליך בנקודה הנראית לי חשובה ביותר. לדעתי אתה לא מעריך דיה את חשיבות גורם ההתנגדות הפלסטינית לקולוניאליזם הישראלי, ומכאן אתה מגיע לטעות בהערכת יתר של ההתנגדות האמריקאית למדיניות הישראלית. ראשית אעיר שאין זה נכון שהשמאל לא עסק בבעיה למה שרון שינה דעתו ובחשיבות ההתנגדות האמריקאית. מאמרי השמאל הרדיקלי עוסקים בזה לרוב. אפילו במאמרי למעלה אני מזכיר את אילוציו המדיניים של שרון ואת המטרה החשובה של ממשלתו הבאה לשמור על תמיכת ארצות הברית. במאמרי הקודם בנושא: "התנתקות למען הצמדות" (ראה בארכיון) אני מזכיר אותם דברים.
אתה מרחיב בעניין עלייתו של שרון להר הבית וההפגנות בעולם שהשפיעו בסופו של עניין על שינוי עמדת ארה"ב ושל שרון. אך נדמה לי שעיקר שכחת את ההתנגדות הפלסטינית. הנה תיאור של טניה ריינהרט: הביקור החל ב-7:45 בבוקר. שרון ניסה לפלס את דרכו למסגד אל-מרוואני, שם התקבצו כמאתיים פלסטינים כד למנוע את כניסתו. כוחות הכיבוש הישראליים פילסו את דרכם בכוח, תוך שימוש באלות וברובים. בין המתכנסים במקום היו חברי כנסת ערבים, חברים במועצה המחוקקת הפלסטינית, וכן נכבדים ופעילים פוליטיים. כוחות הכיבוש לא הצליחו לפרוץ את השרשרת האנושית שסביב המסגד הקטן, והוציאו בסופו של דבר את שרון וחבורתו מהמתחם. כאלף חיילים ושוטרים ישראלים השתלטו על גנות הבתים הסמוכים וירו כדורי גומי ופצצות גז לעבר המפגינים השקטים, תוך שהם פוצעים 25 פלסטינים….בתום שלושה ימי אלימות נמנו שלושים הרוגים פלסטינים ושני הרוגים ישראלים.
מה שעורר את ההפגנות בעולם ובעיקר בארצות הערביות היה ההרג והקורבנות בעקבות הפרובוקציה של שרון. לו שרון היה בא בשקט ובלי צבא יתכן שהכול היה עובר בשקט. מי שלא השלים עם "עליתו" של שרון להר הבית היו הפלסטינים ובראשם דווקא העסקנים המושמצים כל כך ע"י כלי התקשורת הישראלים. (לעתים גם ע"י הכוחות שלנו). בלי ההתנגדות הפלסטינית לא היה נוצר כל ההד העולמי המתמיד לכיבוש הישראלי. לפני האינתיפאדות העולם התנהל די בשקט בעניין הכיבוש, ובאמת איך אפשר להפגין בעולם אם התושבים במקום אינם עושים זאת. אשר לארצות הברית אין דבר שמעניין אותה פחות מן הכיבוש הישראלי כל עוד העניין בשליטה. הרי בלי אישורם ותמיכתם ישראל לא הייתה יכולה להחזיק יום אחד בכיבוש. צריך תמיד לזכור שאנו סך הכול ואסאל של ארה"ב. בינתיים ארה"ב רוצה לרסן מעט את ישראל בפרט לאור מצבה בעיראק. היא חושבת שאולי הצגת ההתנתקות מעזה כוויתור ישראלי עצום כפתח לוויתור ישראל על כיבוש הגדה יעשו עבורה את המלאכה.
המאבק הפלסטיני הוא לא רק תנאי להתנגדות לכיבוש בעולם. המאבק משפיע גם באופן ישיר על ישראל. עדויות לכך הבאתי מדברי דוברים רבים בארץ במאמר המוזכר למעלה. כך למשל התריס מרקוס כנגד מתנגדי ההתנתקות : מה אתם מציעים, עוד אינתיפאדה? אלוף בן כתב מאמר תחת הכותרת "ערפאת מנצח את שרון". רק לפני ימים ספורים כתב זאב שיף ב"הארץ" שצה"ל נכשל בחיסול מקורות הירי או יירוטן בשעת מעופן ומזכיר את התוצאות החמורות הנובעות מכך. אודה שאינני מבין למה דווקא התומכים הנלהבים של העניין הפלסטיני, כלומר גמר הכיבוש הישראלי, מתייחסים בזלזול למאבק הפלסטיני. אשמח אם תסביר לי זאת.
אני מסכים עם שמואל שהלחץ הבינלאומי הוא בעיקר תוצאה של המאבק הפלסטיני. אבל נראה לי מוגזם להניח ש"התנתקות" היא בריחה כתוצאה מההתנגדות והלחץ.
שרון, למרות מה שאומרים שיש לו רק טקטיקה, הוא איש של "תכניות גדולות". לאחר שנכשלה תכניתו "ירדן היא פלסטין" עכשיו התכנית "עזה היא פלסטין". רק מתוך "ראייה כוללת" מוצדק מבחינתו לפנות את ההתנחלויות שם.
כפי הנראה התכנית היא בת שני שלבים: שלב ראשון להפוך את עזה למרכז שלטוני וכלכלי פלסטיני הקשור למצרים ושלב שני יצירת מובלעות פלסטיניות בגדה באמצעות הגדר ו"סיפוחם" לעזה כאברים מדולדלים, לאחר שיתבסס בה שלטון דחלן-אבו מאזן.
"הצלחת" התכנית תלויה שוב בהתנגדות הפלסטינית.ארה"ב לא תתנגד לה אם תצליח ופרס בודאי שיתמוך (השמאל הציוני יגמגם משהו).
עקיבא,
הניתוח שלך היה נכון לשנת 2000-2001 אבל הוא איבד הרבה מעוצמתו מאז. ערפאת הימר על הדינמיקה הזאת בדיוק כשעודד את תחילת האינתיפאדה השניה – ישראל תגיב בכוח, האוכלוסיה במדינות ערב תיראה את דיכוי הפלסטינים בלווין ותצא להפגנות, היציבות של השלטונות הקרובים לארה"ב תתערער, ארה"ב שעוד לא שכחה איך איבדה את איראן ב- 79 תיבהל ותדחוף את ישראל לוויתורים. בהתחלה זה עבד: הפגנות המונים, בהלה במשטרים הערביים ובממשל האמריקאי, עד כדי כך שלראשונה מזה שנים רבות נמנעה ארה"ב מהטלת וטו על החלטה אנטי ישראלית במועצת הביטחון. אבל אז נכנס מנגנון הדיכוי במדינות ערב לפעולה, מאסר פה וחטיפה שם, ההפגנות דעכו תוך כמה שבועות, ו"הרחוב הערבי" התגלה שוב כנמר של נייר. ההימור של ערפאת הוביל את עמו לקטסטרופה, וגם שחק את הקלף הפלסטיני האחרון. ואם עוד היתה למישהו אשליה שהמימשל בארה"ב חושש מהזעם הערבי והמוסלמי, באה המלחמה בעיראק והראתה שהוא לא ממלא שום תפקיד בהערכות של בוש ויועציו.
ע.ג. מספר לנו "שבסוף המאה ה- 19 היו בכל השטח בין הירדן לים פחות ממאה אלף בני אדם ובשנת 1922 היו שם פחות מ 600 אלף ערבים שהגדירו עצמם כערביי דרום סוריה, אז על איזה עם מדבר לעזאזל מר אמיר?"
ע.ג. לא מגלה לנו מקורותיו (אני אשמח מאוד שיגלה לנו אותם). בספרות המקצועית אתה מגלה כמובן מספרים שונים לגמרי.למשל קימרלינג ומגדל בספרם "הפלסטינים" מוסרים שמעריכים שב-1870 היה מספר הפלסטינים כ- 350,000 , ב- 1914 כ-600,000 , וב-1947 כ- 1,290,000 . הם מציינים שהיה קיפאון ממושך ואפילו הפחתה במספר משום מגיפת הדבר ב- 1865-66.
את תחילת התודעה הלאומית הפלסטינית מקדימים המחברים האלה ל-1834 , להתקוממות נגד המצרים ששלטו אז בארץ. ההתקוממות השנייה שחזקה מאוד את מאוד את התודעה העצמית הייתה ב-1936-39 נגד הבריטים והשלישית ב-1987, האינתיפאדה (הראשונה). מנדל בספרו (באנגלית) "הערבים והציונות לפני מלחמת העולם הראשונה" מספר שהמחאה הראשונה של ערבים כנגד התיישבות יהודית הייתה ב24 ביוני 1891. מנדל מציין "שהמחאה התחילה פחות מעשר שנים אחרי תחילת הגירה יהודית מודרנית וכמה שנים לפני ייסוד התנועה הציונית".
יחד עם זאת אין ספק שהציונות השפיעה עמוקות על התנועה הלאומית הערבית, מה מיוחד בכך? התנועה הציונית עצמה נולדה כתוצאה של התנועה הלאומית האירופית ובמיוחד הגרמנית.
אני רגיל בשליפת נתונים כביכול מן השרוול אצל אנשים הדבקים באמונתם הציונית. תחילה הם אומרים: לא היו פה כמעט ערבים. לאחר שאתה מוכיח אותם שהיו והיו הם עונים : אבל הם לא חשבו עצמם לפלסטינים, ולאחר שאתה מראה שגם זה לא מדויק הם מפליטים אבל הם טרוריסטים!
נ.ב. המעוניין במראי מקום המדויקים לנתונים שהבאתי יוכל כמובן לקבלם.
נראה לי שהן ע.ג. והן שמואל אמיר שכחו את נושא המאמר שהם מגיבים אליו (שהשני מביניהם אף כתב…). מה זה משנה אם בראשית המאה ה-20 היו בארץ מיליון איש שראו את עצמם כפלסטינים, או מאה אלף בלבד שראו בעצמם חלק מהאומה הערבית/תורכית/טיבטית?
החשוב הוא שכיום ישנם, רק בגדה וברצועה, כשני מיליון שרואים עצמם כפלסטינים.
עופר היקר,
הנרי פורד (האנטישמי הידוע ואוהד אדולף היטלר) כבר הקדים אותך בגישתך להיסטוריה כאשר הפליט: History is bunk" ". ועל פניו אפשר באמת לשאול מה זה משנה מה היה בעבר חשוב מה קורה היום. ובכל זאת מחקר ההיסטוריה הוא רק הולך ומתרחב כי בני אדם כנראה צמאים לדעת מהו עברם וכיצד העבר השפיע על ההווה. יש כמובן גם תפקיד לאומי להיסטוריה. לו היה זה באפשרות של שרת החינוך שלנו לא היו לומדים הרבה פרט להיסטוריה יהודית. מחקר ההיסטוריה הלאומית בא לחזק את התודעה הלאומית או במקרה שלנו את התודעה הציונית, מטרתה לחזק את "ה"אמונה בצדקת הדרך". באמונה הזו ניבעו כידוע פרצים עמוקים אשר הרוב הגדול של ההיסטוריונים בארץ מנסה לסתום אותם. חלק גדול מן הוויכוח נסב על השאלות הדמוגרפיות. הרי ידוע לך שהציונות ביססה תחילה את הצדקתה על אמירתו של זנגביל "הארץ בלי עם לעם בלי ארץ". הכחשת הזכות של הפלסטינים לארץ מחוזקת ע"י סוג מחקר הרוצה להוכיח שכמעט לא היו ערבים בארץ בזמן ההגירה היהודית וכ"ד (ראה ספרה של ג’ואן פיטרס) בדיוק בקו ההגנה הציוני של ע.ג.
הרבה ציונים טובים (כמוך) מרגישים אי נוחות מטענות מופרכות כאלה. המוצא הוא להתעלם מן ההיסטוריה , לגחך את ערכה, ולהצטרף לדעתו של הנרי פורד.
ש.א.
גם אני כמוך הייתי מעדיף דיון על נושא המאמר.
דבר אחד נכון בתגובתך – המהירות שבה ניתנה, אבל כל השאר לא בהכרח. וגם אצל הנרי פורד אני מעריך רק דבר אחד – ייצור מכונות שלא רק העשירים יכלו להרשות לעצמם אלא גם האדם הפשוט, למרות שבכך הפך בעצמו לאחד העשירים בעולם.
נניח שאני ציוני (כנראה שכן אבל יש לי ספקות בעניין) – גם אז אני לא חושב שהארץ היתה "ריקה" באמצע המאה ה-19, ובעצם אין שטח ריק, גם לא מונגוליה עם מיליון וחצי קמ"ר כלומר כמו כל מערב אירופה שבהם חיים כשני מיליון תושבים.
טענת שאין זה חשוב אם היו מליון פלסטינים או מאה אלף. בתגובתי התייחסתי לענין זה. במקום לענות אתה נסוג למונגוליה?
ומה דה הבלה בלה הקפיטליסטי הנדוש על פורד הדואג שלכל פועל תהיה מבונית. הללויה!
ש.א.
לעניין הנרי פורד – עם כל הביקורת עליו, במישור הכלכלי הטהור הוא בכל זאת פחות גרוע בעיני מיצרני המכוניות שלפניו, שמכרו אותן בסכום שהיה בראשית המאה ה-20 בארה"ב כמו שכר ממוצע של 5 שנים.
ורק כעת שמתי לב להתייחסות שלך לדברי בתגובה הראשונה למאמר. כחובב היסטוריה אעיר שלדעתי מובן שעוול אחד לא מצדיק עוול אחר. אדגיש רק שבעיני אין הבדל מבחינת חומרת המעשים של סטאלין והיטלר, וגם לא הבדל גדול בין שני אלה לביו ה"מתונים" כמו ברז’נייב שהקטין את הגולאגים, או ריבנטרופ ושפאר שהשתתפו ברצח ההמוני אבל הסתייגו ממנו בשיחות פרטיות או בישיבות סגורות; ולדעתי כל תמיכת ברה"מ ב"עמים המודכאים הנאנקים תחת עול הקולוניאליזם" היתה צביעות ממדרגה ראשונה, מכיוון שנקטה באותן שיטות בדיוק לגבי הלא-רוסים שבתחומה.
לעניין הארץ, יתכן שבאמת שטחים שרוב תושביהם היו נוודים אינם דוגמה טובה להשוואה, מכיוון שבארץ רוב הויכוח הוא לגבי פלאחים ולא בדואים. אבל אני עומד על דעתי שאין זה משנה אם היו מיליון פלסטינים או מאה אלף; לפי כל היגיון ולפי המשפט הבינ"ל, לעובד זר שנמצא בארץ 10 שנים או אפילו 5, יש את אותן זכויות עליה כמו לבן 70 שנולד כאן ואבות-אבותיו חיו כאן מראשית ההיסטוריה.
שוב התחמקת מן הוויכוח שהיה כאן. אני יצאתי נגד התעמולה הציונית שהארץ לא הייתה מיושבת או היו בה מעט מאוד תושבים.מטרת תעמולה זו היתה (עד היום) להצדיק את הקולוניאליזם הציוני – הרי לא היו פה כמעט פלסטינים, לא הייתה להם תודעה לאומית, אז אנחנו פשוט באנו וביקשנו אוםת לזוז קצת, לעשות לנו קצת מקום. לכך לא התייחסת.
ש.א.
כשעברתי על המאמרים הותיקים -יחסית ראיתי את תגובתך לשאלתי,וברצוני להדגיש שבעיני אין דבר כזה "שטח ריק". ההגדרה הגיאוגרפית לשוטח כזה היא פחות מ-0.5 נפשות לקמ"ר, וזה הגבול בין אזור של יישובי קבע לנוודים – אולי מראה שהגיאוגרפים חיו ביישובי קבע…
בכל מקרה, הצפיפות הממוצעת בארץ במאה ה-19 היתה לפחות 5 נפשות לקמ"ר (ויש טוענים גם 15), כלומר אין ספק שהיתה מיושבת.
תודה על תגובתך.בפרט שהנושא של "שטח ריק" נעשה שוב אקטואלי. כעת טוענים שבקעת הירדן ריקה מאדם ולכן לנו מותר לעשות בה כרצוננו (ראה אולמרט). בשעתו עשה יעקב זרובבל מפועלי ציון שמאל שימוש במושג זה, כאשר הוא רצה לגשר בין השקפה סוציאליסטית לבין התיישבות יהודית על קרקעות פלסטיניות. הוא אמר פשוט: הקרקע שייכת למעבדיה! נשמע רדיקלי – ומסתיר את הקולוניאליזם.
2 מישפטים יש לי לאמור:
1 הכול בסדר השקעתם ממש.
2 הכול יכול לקרות ובמקרה הזה אני מצטערת
אבל :_-
אין מספיק ידע!
חצי אינו מדיוק
בתודות רבות על הקשבתכם\ן:אור אמסלם