הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 באוגוסט, 2005 75 תגובות





הטאבו האחרון


ב-12 במארס 2001, לאחר כחמש שנות היעדרות כפויה מהארץ, נחתתי בישראל. עילת הביקור היתה הרצאה שהוזמנתי לשאת יומיים לאחר מכן בפתיחת הכינוס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע בירושלים. אך לביקור היתה סיבה נוספת, מבחינתי האישית אולי חשובה הרבה יותר. בקבלי את ההזמנה להרצאה ידעתי שנטלתי על עצמי מרצוני התמודדות עם אתגר שלא היה לי מושג לאן יביא אותי: חקירה פלילית-ביטחונית, תחת אזהרה, שתיערך על ידי משרד הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב) ומשטרת ישראל. החקירה היתה אמורה לקבוע אם אועמד לדין בעוון חיבור ופרסום ספרי "ישראל והפצצה". ידעתי שלא אוכל להיכנס לישראל ללא החקירה הזאת, והחלטתי שהזמנתי לכינוס המכובד בירושלים היא אולי ההזדמנות הטובה ביותר לבוא לחקירה. הייתי מתוח וחרד. "חוקר הגרעין ד"ר אבנר כהן יגיע היום לישראל – וצפוי להיעצר", קבעה כותרת העיתון "מעריב" באותו יום. על פי הכתבה הייתי צפוי עם נחיתתי "להיעצר ולהיחקר על ידי המשטרה ומשרד הביטחון בחשד לפגיעה בביטחון המדינה, הכוללת פרסום ידיעה סודית ועבירת צנזורה".

לא כך קרה. לא נעצרתי בשדה התעופה, אפילו לא עוכבתי. אך בהתאם לסיכום שעורך דיני השיג עם פרקליטות המדינה ערב נחיתתי, נקבע שעלי להתייצב למחרת בבוקר לחקירה באזהרה במשרדי המלמ"ב בקריה. מעבר לסיכום נוהלי זה לא היה לי מושג מה יתרחש בימים הקרובים. לא נאמר לעורך דיני באילו עבירות ביטחוניות אני חשוד. לא ידעתי כמה זמן תימשך החקירה וכיצד תתנהל: שמא הוצאה פקודת מעצר משופט ויש כוונה לעוצרני במהלך החקירה? האם יאפשרו לי לשאת את ההרצאה שלכבודה הגעתי לארץ? האם אוכל לעזוב לאחר מכן את הארץ? לאן תתגלגל החקירה? משפט? מאסר?


בביתי בארצות הברית, תוך שארזתי את המזוודות, נמשכו ההתלבטויות: האם ההחלטה לחזור לישראל ולהתייצב לחקירה היא נכונה ואחראית, או שמא היא מעשה כסיל העלול לעלות לי ביוקר רב, אולי אפילו באיבוד חירותי האישית. קול המצפון הזכיר שאם חשוב לי להשמיע את קולי בישראל, ואם מצפוני נקי, אין לי בעצם ברירה אלא להתמודד עם החקירה. קול ההיגיון, מגובה ביודעי חוק וחברים, חזר והזכיר את הדרקוניות הבלתי נסבלת של חוק העונשין הישראלי בנושאי עבירות ביטחון. הוא חזר והזהיר אותי מעוצמתו הבלתי מרוסנת של המלמ"ב.


דבר אחד היה ברור: החקירה תהיה נקודת השיא של מאבק עקשני, אחדים יגידו אובססיבי, שניהלתי במשך קרוב לעשר שנים עם ממלכת הסוד של מדינת ישראל בעניין זכותי לחקור, לכתוב, ולפרסם את ישראל והפצצה. למאבק הזה היו משמעויות והשפעות לא מבוטלות על חיי הפרטיים והמקצועיים. באותו זמן הוא היה מרכזי בחיי. הספר הושלם ופורסם בסופו של דבר בארצות הברית מבלי שעבר צנזורה, על אפו וחמתו של המלמ"ב, אך המחיר ששילמתי היה גלות שנכפתה עלי ועננת חשדות עמומים לפגיעה בביטחון המדינה שריחפה מעלי. היה ברור לי שהחקירה הזאת היא האופן היחידי לחייב את השלטונות להכריע בענייני ולהוציאני מתחום החשדות העמומים לבהירות של החלטה – לכאן או לכאן.


* * *


רק כשהחלה החקירה במשרד המלמ"ב נאמר לי, בפעם הראשונה, מה הן בדיוק אותן עבירות ביטחוניות שהייתי חשוד בביצוען, מהי עילת החקירה. פקד מירי זינגר החלה אותה בהודיעה לי שזו חקירה תחת אזהרה ביחס לחשד שעברתי על סעיף 113 ג’ לחוק העונשין, אותו הסעיף שמכונה "ריגול חמור" בחוק העונשין תשל"ז (1977). פקד זינגר קראה באוזני באיטיות את הסעיף, מלה במלה: "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם, או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך דינו מאסר של שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו מאסר חמש עשרה שנים".


עיני חשכו מחומרת סעיף החוק. פירושו של דבר, תפסתי, שברמה המשפטית-פלילית השאלה אם כך היתה האם הספר והמחקר שקדם לו מכילים "ידיעות סודיות". אך מהי בעצם "ידיעה סודית"? מה הופך פיסות מידע לסוד מדינה שפרסומו מוגדר כ"ריגול חמור"? בנקודה זאת לשון חוק העונשין מעורפלת, משום שהחוק נמנע מלהגדירה. מה בדיוק עושה סתם ידיעה ל"ידיעה סודית".


השכל הישר מזהה ידיעה סודית ככזו הקשורה איכשהו לחומר שנחשב כמסווג, ובמיוחד מסמכי מדינה הנושאים עליהם סיווג באופן שכל אדם סביר יודע כי המדובר בחומר סודי. אך על פי ההגדרה בסעיף הבא שבחוק, 113 ד’, ידיעה סודית היא "ידיעה אשר תוכנה, צורתה, או סדרי החזקתה מעידים עליה כי ביטחון המדינה מחייב לשומרה בסוד, או ידיעה הנוגעת לסוג עניינים שהממשלה… הכריזה בצו שפורסם ברשומות כי הם עניינים סודיים". באשר לרישא, רצה בראשי המחשבה כי ברור ש"ידיעה סודית" מוגדרת בחוק בצורה מעגלית: ידיעה סודית היא כזו שנראה עליה בעליל שהיא סודית. אך מה באשר לאנשים כמוני, שאינם קשורים לממלכת הסוד, כיצד הם יכולים לזהות "ידיעה סודית"? ובאשר לסיפא, שוב – כיצד אזרח כמוני, שאינו שותף סוד, מסוגל לדעת על אילו עניינים הממשלה הכריזה שהם סודות מדינה מוחלטים. המלכוד הקפקאי: סוד מדינה הוא כל מה שהממשלה מחליטה שהוא כזה, גם אם ההחלטות הללו הינן בעצמן סוד מדינה.


בעוד פקד זינגר ממשיכה בקריאת חוק העונשין, הרהרתי לעצמי על הקלות שבה ניתן ליישם חוק סתום ואפל זה להגנה על עמימות ממלכת הסוד הגרעינית. האם ממשלת ישראל באמת החליטה אי פעם שכל ידיעה הנוגעת איכשהו לענייניה הגרעיניים של ישראל נחשבת לידיעה סודית? ואם אכן יש החלטה כזאת, או דומה לה, הרי מן הדין שגם היא עצמה סודית, ולכן מי שאינו שותף סוד לה אינו יכול לדעת זאת. ועד כמה תופסת החלטה מעין זו באשר לעבר הרחוק? ומה באשר לידיעות שכל קורא עיתונים ממוצע בעולם רואה בהן עובדות זה עשרות שנים ואינו מטיל בהן ספק, אך לישראלי אסור בתכלית האיסור לומר, כלומר לקבוע מה היכולת הישראלית בתחום הגרעיני. האם גם זו נחשבת ל"ידיעה סודית"? ומה בדבר דיבורים ואזכורים בתקשורת העולמית המתייחסים לקיומו של נשק גרעיני ישראלי כעובדה היסטורית מוצקה, האם גם דיבורים אלה הם בגדר של "ידיעה סודית"?


זה כמובן אבסורד מוחלט. אך על פי הגדרתו הדרקונית של החוק, ניתן בעצם לומר שכמעט כל עמוד בספרי מכיל "ידיעה סודית", ולו רק משום הנחתו הבסיסית והראשונית של הספר על פיה ישראל היא מדינה גרעינית. ואם כך, בעצם אין מה לחקור. עצם קיומו של ספרי הוא-הוא ההוכחה לעבירת ה"ריגול חמור" שכביכול ביצעתי. האם אבסורד כזה יכול להתרחש במציאות של שנות אלפיים בישראל? לשבריר שנייה יכולתי אפילו לראות את עצמי נמק בכלא, כמו מרדכי ואנונו, לאורך שנים רבות. האם זו מציאות או הזיה? האם אפשר בישראל לנצל חוק חשוך כזה כדי להעניש חוקרים אקדמיים המתעקשים לחקור את ההיסטוריה הגרעינית של המדינה בכלים מחקריים פתוחים?


* * *


מהרגע שפקד זינגר החלה לקרוא את סעיפי החשדות נגדי ועד שנאמר לי שבשלב זה החקירה מיצתה את עצמה ואני חופשי לעזוב את הארץ, עברתי קרוב לחמישים שעות במחיצתם של חוקרַי. היתה זו כנראה החקירה הפלילית-ביטחונית היחידה מסוגה בתולדות מדינת ישראל שעסקה, רובה ככולה, בפרטי השתלשלות המחקר והכתיבה של ספר אקדמי. שעות ארוכות של חקירה התמצו בשאלות והסברים על משפטים ופסקאות ספציפיים בספר: האם המידע בהם שאוב או לא שאוב מ"ידיעות סודיות". ניסיתי לשתף פעולה עם חוקרי ככל שיכולתי, אך עמדתי בעקשנות על סייגים מסוימים הנוגעים לשמירת היושר המקצועי שלי כחוקר. לא זיהיתי בשמם את המקורות האנושיים הבודדים שלא היו מזוהים בספר. חזרתי והסברתי לחוקרי שספרי לא ניזון מחומר תיעודי מגובה במסמכים מסווגים. בהיותי מודע לרגישות הנושא, ולמצבי המיוחד, מעודי לא ביקשתי או קיבלתי מכל אדם שהוא מסמכים מסווגים. סיפקתי לחוקרי גם הסברים ארוכים כיצד הגעתי, מתוך המחקר, למסקנה או השערה היסטורית זו או אחרת שיכולה אולי להיראות לכאורה כ"ידיעה סודית".


היו בחקירה רגעים אבסורדיים שבהם מצאתי את עצמי נאלץ פעם אחר פעם להרצות לחוקרי על כך שההיסטוריה הגרעינית של ישראל הפסיקה מזמן, "בגדול", להיות עמומה, על אף מדיניות העמימות של ממשלת ישראל, ולכן לא ניתן להחיל את לשון חוק העונשין בדבר "ידיעות סודיות" על חומרי המחקר ההיסטורי הפומבי העומד לרשות החוקרים. הסברתי להם, תוך התייחסויות פרטניות לנושאים ספציפיים מהספר, שעל אף שקביעות היסטוריות מסוימות שלי אולי נראות להם כבנויות על "ידיעה סודית" זו או אחרת, הן נבנו בתהליך של אינטגרציה, שחזור והערכה היסטורית, מבלי שתהיה בידי כל "ידיעה סודית".


במישור המשפטי-פורמלי, חקירתי נסבה על מקורות ספרי ושאלת זיקתם ל"ידיעות סודיות". אבל במישור אחר חקירתי נגעה בעניין עקרוני מעין כמוהו שיהיה זה אבסורד להעמידו על לשון חוק העונשין היבש בנושא "ריגול חמור": נושא מדיניות העמימות הגרעינית כטאבו הישראלי האחרון. החקירה עסקה בזכותם של חוקרים ישראלים לחקור וללמוד את ההיסטוריה הגרעינית של מדינתם: האם מותר להתייחס לנושא ההיסטוריה הגרעינית הישראלית כמחקר היסטורי לגיטימי? מהו האיזון הנכון בין צורכי הביטחון הלאומי לבין הזכות לדעת ולחקור? עמדת המלמ"ב בשאלה זו היתה ברורה ומוחלטת: כל עוד ישראל מחזיקה במדיניות של עמימות גרעינית, ומותירה את ארכיוניה חתומים, אסור לחוקרים לחקור ולחפש בנסתר. מחקר היסטורי שכזה יפגע בעמימות, ליבתה של ממלכת הסוד, ויחבל באינטרסים לאומיים עליונים. חוקרי אקדמיה ישראלים חייבים להיות עצמם חלק מהטאבו הגרעיני שמשתקף במדיניות העמימות. ומי שלא יקבל על עצמו את הטאבו ייענש על הפרת סעיף 113 ג’ לפקודת חוק העונשין.


עמדתי הפוכה מזו של המלמ"ב. מבחינתי, מדיניות העמימות הרשמית אינה כיום יותר מפיקציה אנכרוניסטית, ובוודאי שאין בה כדי לחייב חוקרים מה מותר ואסור לחקור. העובדה שחלק ניכר מהחומר הארכיוני הישראלי עדיין חתום בפני החוקרים, אין פירושו איסור לעקוף מכשול זה על ידי גישה לארכיונים אחרים, ובמיוחד לאלה שמחוץ לישראל. מבחינתי, כאזרח וחוקר, הנושא הגרעיני לא יכול להיוותר בחזקת "מחוץ לתחום", כל עוד המחקר אינו מפר את החוק ואינו משתמש בחומרים מסווגים.


* * *
לעמדה זו יש היסטוריה. ראשית שנות השמונים היתה התקופה שרבים מבני דורי גילו מחדש את החרדות הגרעיניות של הוריהם. שורה של התפתחויות פוליטיות וחברתיות שאירעו אז – בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות בארה"ב, התעצמות מירוץ הזיון הגרעיני, הצבת טילים לטווח בינוני באירופה, ספקולציות מדעיות לגבי תופעת ה"חורף גרעיני", ועוד – יצרו, כמעט יש מאין, גל תודעה אנטי-גרעינית במערב. הנושא הגרעיני הוצא מידיהם של המומחים במכונים המסווגים למיניהם ונעשה בן לילה לנחלת הציבור בכללותו – מדענים, רופאים, אנשי איכות הסביבה, נשים, ואזרחים אקטיוויסטים מן השורה בעלי מודעות. מבול של מידע בנושאים גרעיניים פורסם אז בעיתונות, כולל מידע שנחשב עד אז כמסווג. חלק מהמחאה שהועלתה נגע לסודיות היתר של המערך הגרעיני – סודיות שבודדה את ממלכת הסוד מהליכי ביקורת ופיקוח דמוקרטיים. עלו גם שאלות, כיצד המאגר הגרעיני הבינגושי גדל באין רואים לממדים המפלצתיים של עשרות אלפי כלי נשק גרעיניים בכל צד.


כמו רבים מבני גילי בקמפוסים באמריקה, הייתי מילדי אותה תודעה גרעינית של ראשית שנות השמונים. בוקר אחד באביב 1982, בשנתי הראשונה להוראה באוניברסיטה בארצות הברית, התקשר אלי חבר ללימודים וזרק את הרעיון שנערוך יחד אסופת מאמרים מקורית שיתנו ביטוי, ברמה הפילוסופית, לגל המחאה הגרעינית. כמעט ללא היסוס, ועל אף שהייתי שקוע אז בראשיתו של פרויקט מחקרי אחר, השבתי בחיוב. אותה שיחה היתה ראשיתו של פרויקט מחקר וכתיבה של כארבע שנים, שבמהלכו קראתי כל מה שנפל לידי על נשק גרעיני – היסטוריה, טכנולוגיה ואסטרטגיה – ומשמעויותיו הפילוסופיות. שנות העבודה על אותה האסופה (שנקראה בארצות הברית נשק גרעיני ועתיד האנושות ושיצאה ב-1987 בגרסה עברית מקוצרת בשם אנושות בצל האטום) הפכו אותי לתלמיד אובססיבי של הנושא.


אז גם נתתי את דעתי לראשונה לְמה שחוקר הדמוקרטיה האמריקאי רוברט דאהל תיאר כ"פרדוקס טרגי" בין איכויותיו של הנשק הגרעיני, ובמיוחד הדרישה לסודיות ברמה שלא היתה כמותה, לבין העקרונות והערכים של דמוקרטיה נאורה. הטיעון שהציגו דאהל ואחרים הוא פשוט אבל רב עוצמה. החלטות בנושאי נשק גרעיני הן הרות גורל; על שום תוצאותיהן כבדות המשקל, הן מחייבות הליכים מחמירים של דיון ועיון ציבורי. אולם ההחלטות הללו, וכך קרה בכל המדינות שנכנסו להרפתקה הגרעינית, דרכן שהן חומקות מהליכי הבקרה והפיקוח של התהליך הדמוקרטי. הן מתקבלות במחשכים, בסודיות. תשלובות גרעיניות נוטות לתפקד כממלכת סוד שנהנית מחסינות הסוד. הן בנויות על הצורך לשמור על סודותיהן בכל מחיר כנגד אלה שמחוץ לממלכה, ולא חשוב מי הם. לכולן יש נציבי סוד עליונים, אותם ביורוקרטים עתירי כוח ועלומי פנים האחראים על הצפנת הסוד. נאמנותם היא לסוד עצמו. השאלה הבלתי נמנעת היא, כמובן, מי ישמור על השומרים, איך אפשר לשמור על השומרים?


על אף שהתוודעתי לטיעון הזה ויישומיו השונים בהקשרים שאינם ישראליים, וזה היה עדיין זמן מה לפני פרשת ואנונו, חשבתי מיד על משמעויותיו ויישומיו בהקשר למקרה שלנו. עוד לפני כן חשתי שיש משהו מאוד מעוות באופן שאנחנו הישראלים מתייחסים – או בעצם מסרבים להתייחס – לגרעין, בטאבו שלנו ביחס לנושא כולו. עכשיו החילותי לתפוס מה בעצם עושה את המצב הגרעיני הישראלי לכל כך יחיד ומיוחד, כה פרוורטי. הבנתי שעמימותה הגרעינית של ישראל, כמדיניות לאומית וכתופעה חברתית-אנתרופולוגית, מעצימה את המתח שבין סודיות גרעינית לבין ערכי הדמוקרטיה לשיאים חדשים.


אך על אף ההיכרות עם טיעון זה, ברמה העיונית-מופשטת לא היה לי מושג כיצד איש אקדמיה, עם רקע כשלי, מסוגל לטפל ברצינות בבעיה בהקשרה הישראלי. ראשית, לא היה לי שמץ של מידע עובדתי לגבי האספקטים הקונקרטיים של הבעיה בישראל. כמרצה צעיר לפילוסופיה שזה עתה חזר לישראל לאחר שבע שנות לימודים בצפון אמריקה, וכמי שמעודו לא היה לו כל מגע אישי עם ממלכת הסוד הגרעינית בארץ, תהיתי אז כיצד, ואם בכלל, אדם שבא מחוץ לממלכת הסוד מסוגל לומר משהו משמעותי על מה שקורה בתוכה.


שנית, כמו כל ילד ישראלי טוב, לא רק שהייתי מודע לטאבו שמסביב לנושא זה אלא שחששתי להתקרב לנושא האסור. חשתי כבר אז, לפחות באופן אינסטינקטיבי, שמי שינסה להתקרב לחור השחור הזה עלול להיבלע לתוכו.


שלישית, האמנתי באותו זמן, באמונה שלמה שעמימות גרעינית היא אכן נכס ישראלי אסטרטגי ביטחוני חיוני שאין לפגוע בו. לא רק שמדיניות העמימות מספקת לישראל הרתעה ליום סגריר במחיר בינלאומי מינימלי, אלא שעמימות תוך שמירת פרופיל נמוך עדיפה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית, על מדיניות של הרתעה גרעינית פתוחה העלולה אף להמריץ גִרעון ערבי מהיר. מחשבותי בנושא זה היו מעוגנות בוויכוח האקדמי שהתנהל באמצע שנות השמונים בין שי פלדמן, שספרו הרתעה גרעינית ישראלית קרא לאסטרטגיה של הרתעה גרעינית גלויה, לבין יאיר עברון שצידד ביתרונותיה של מדיניות גרעין עמומה. החזקתי אז בדעות הקרובות לאלה של עברון, בהאמיני שגִרעון פומבי עלול להביא לתוצאות הרות סכנה. עדיין לא הבנתי, כמו מרבית עמיתי באקדמיה, שהמציאות עשתה את הוויכוח הזה לאנכרוניסטי ואקדמי, כמעט בלתי רלוונטי למציאות המתפתחת תחת מעטה העמימות.

תגובות
נושאים: מאמרים

75 תגובות

  1. דג אילם הגיב:

    לגרמני

    המאבק כאן הוא על החיים הדמוקרטים.

    פרויקט מנהטן היה משהו חדש בממד הדמוקרטי. השלטון, באמצעות פרויקט ענק שהעסיק עשרות אלפי אנשים וגזל מיליארדים (במונחים של היום) יצר לראשונה מפלצת שהיתה למעשה מדינה בתוך מדינה. ב"ממלכת הסוד", כפי שד"ר אבנר כהן מכנה זאת, שלט הכל מלבד דמוקרטיה. סודיות, הירארכיה נוקשות, שקרים, גרסאות כיסוי, עמימות, העדר שקיפות.

    אלא מה, היה צורך לבנות תקרת זכוכית שתפריד בין עקרונות הדמוקרטיה במדינה החיצונית, לבין ממלכת הסוד הדיקטוטרית (ראה עריצותו של יחיאל חורב) של הליבה הגרעינית.

    מה שאנו יודעים כיום הוא, שתחת צילה הגרעיני ובאמצעות אותן שיטות, יצרו משטרים so called דמוקרטיים מנגנוני חושך נוספים עם מאפיינים זהים. כך היה עם הניסויים הגנטיים, עם מעשי ה-CIA, עם ייצור האל.אס.די ועוד ועוד.

    זה הקשר בין כל המקרים. הכל נעשה בידי משטר דמוקרטי נגד העקרונות הדמוקרטיים. זו היתה הסיבה שכל המשטרים ניסו להחביא זאת ועשו הכל להסתיר את מעשיהם בכל מחיר (והם עדיין מנסים).

    אני מניח שאתה תומך בדמוקרטיה, בעקרונותיה. אם כך, עליך להתנגד לכל מעשי המחשכים האלה, שאינם דמוקרטים, וכל תפקידם הוא העמקת השליטה של השלטון, כל שלטון, באזרחים.

    דמוקרטיה היא ההפך משלטיה. היא חופש – מוגבל אמנם ובתוך מסגרת, אבל רק בכדי שהחופש שלי לא יפגע בחופש שלך (או יפגע בצורה המינימלית ביותר) ובוודאי לא יותר משהחופש שלך פוגע בחופש שלי. מי מחליט? זוהי בדיוק פוליטיקה ואת זה דמוקרטיה ניסתה ליישב.

  2. אירית לדג הגיב:

    מידי פעם אתה כותב ומציל את כבודה של ישראל. ואללה תפקיד יש לך.
    בכל מקרה, לא בטוח שזה טוב. אולי כדאי להתפכח מן האשליה שמישהו פה חושב בעצמו ומעז לראות מה קורה, שלא לדבר להגיד את זה. אחרי הכל, ממלכת הסוד כבר פה, בכל מקום, ובעיקר כבר השתלטה על הנפש פנימה. אין טוב יותר משומר פנימי, זול, יעיל, ובטוח. יחיאל כבר יכול ללכת, הוא השיג את המטרה ושכפל את עצמו בתוך הנפש של כל ישראלי, במיוחד בשמאל האמיץ

  3. הגרמני הגיב:

    לדג אילם,אירית, דניאל ועוד,
    דעותיי לא רחוקות משלכם, רק שאני,אפאס, מנסה למצוא פתרונות פרגמטיים לבעיה המאיימת על קיומנו, ומציב סדר עדיפויות אחר.
    בעיית האטום ותוצאותיה האפשריות עולות בהרבה על כל איום אחר.
    כשמטיחים בפניי על עלייתי על הבריקדות, אני חייב לשאול אתכם חזרה:"מה אתם לעשות בשביל המדינה?"
    אני חושב שפתרון אפשרי לחישוק ישראל יהיה דרך קבלתה לברית נאט"ו. כך יעלם הטיעון המגוחך על אותם אלו העולים עלינו לכלותנו, ועל זכותנו להגנה עצמית דרך החזקת נשק יום הדין.
    דרך ההצעה לקבלת ישראל לברית נאט"ו תאבד ישראל את אחד מתירוציה המשמעותיים ביותר, ובכך תועמד בפינה.
    לא ניתן ללחום ברוע על כל חזיתותיו הרבות. ניתן, אבל, להתחיל במקום בו הוא מאיים על מרבית האנושות, ושעל אחר שעל לנסות למגרו.

  4. לגרמני – על סרטן, סמים ואורי גלר הגיב:

    שוב, הכל נכון, שיהיה לך הרבה בריאות, ושחס ושלום לא תפגוש את אורי גלר הזה בסמטה אפילה. בכל מקרה, אם זה יקרה, תהיה בטוח שאני לפחות לא אפגין שמחה לאיד או קטנוניות. אני אאמין לך ואתמוך בך, גם נגד "ממלכת הסוד" וממלכת "סדרי העדיפויות" וההשתקה שגדלה סביבה.
    היידה נאטו

  5. דניאל לגרמני הגיב:

    להצטרף לנאט"ו משמעותו, להצטרף לברית-הרשע המתועבת ביותר, שהתקיימה, עלי-אדמות, מאז ומעולם. ברית, המוסיפה להתקיים, להתרחב עוד ועוד, עשור וחצי(!) לאחר, שאויבתה נעלמה – ובשל-כך, היא *ממציאה* לה אוייבים, באמצעות פיברוק קלטות וארגון "פיגועים", שהם *כביכול* מעשה-ידיו, של אוייב בדיוני זה. את נאט"ו יש לחסל, בכל אמצעי אפשרי שהוא – או לפחות לנסות – ודאי וודאי, שלא לחבור אליה!!

  6. גדעון ספירו הגיב:

    המגיב אלמוני תחת השם "מענין" שאל איפה אנוכי בויכוח כאן? לדבריו כהן ואני נאבקים באותו מימסד, שתיקתי לדבריו "רועמת" ואינה "מקרית".
    השרשור בעקבות מחצית הפרק מספרו של אבנר כהן, הוליד תגובות שמרביתן כלל אינן קשורות למאמר, וחלקן גדוש בספקולציות וקונספירציות, שאולי הן נכונות ואולי לא, אינני יודע.
    גם תגובת האלמוני היא קונספירטיבית, "ספירו שותק"? אהה, "לא במקרה" וכו’.
    הבלים.
    לא הגבתי משת סיבות:
    א) לא קראתי את מאמרו של כהן וממילא גם לא את התגובות עד לכתיבת שורות אלו.
    ב) אני מכיר את פרשת חקירתו של אבנר כהן, ולכן לא סברתי שיחדש לי הרבה.

    המחלוקת שלי עם אבנר כהן היא רבת שנים. הוא תומך בעיקרו של דבר בפרויקט הגרעין הישראלי. ספרו "ישראל והפצצה" הוא כתב הצדעה לנועזותם של מפתחי פצצת האטום הישראלית. בשעתו ביקשתי ממנו לצרף את קולו למען שיחרורו של מרדכי ואנונו, הוא סירב.
    חקירתו בידי המלמ"ב, היא עוד אחד מאותם שגיונות של הביטחוניאדה הישראלית, ענין של יוקרה בלבד, שמקורה בכך שאבנר פירסם את הספר מבלי לבקש את אישורה של הצנזורה. הספר עצמו מספר את תולדות ייצורה של הפצצה הישראלית, מאז ראשיתה, והוא מבוסס על מסמכים גלויים, שום שושו. כאמור, אבנר כהן תומך בפרויקט ומלא התפעלות מיוזמיו.
    כהן תומך במה שהוא מכנה דמוקרטיזציה, במובן של דיון ציבורי, בכל הקשור בחימושה הגרעיני של ישראל. הוא מבקש לבטל את העמימות באופן הדרגתי תוך תיאום מלא עם ארה"ב.
    בניגוד לדברי המגיב הנ"ל, אבנר כהן ואנוכי לא נלחמים באותו מימסד, גם אם בקטע מסויים היה לו עימות כלשהו עימו. המחלוקת ביני לבינו היא בעיקרה זו: הוא רוצה פצצת אטום עם דמוקרטיה ואילו אני מבקש דמוקרטיה בלי פצצת אטום. הבדל של שמים וארץ.
    בענין זה אני שותף לכל המגיבים שביקרו בשצף קצף את תעשיית הנשק להשמדה המונית בישראל, אטומי, ביולוגי וכימי.

  7. לספירו הגיב:

    לי היה חשוב לשמוע את הדברים האלה מפיך. כלומר, אבנר כהן מוכר קצת לוקשים במאמר הזה, ואנשי המערכת של הגדה, טוב היו עושים לו הכניסו הערת מבוא והקדמה המסייגת את הפירסום. האם מחר נקבל פה מאמר של יחיאל חורב על מלחמתו הצודקת למען זכויות האדם ?
    אכן, המחבר כמשל, ללוקשים שמאכילים אותנו יום ביומו.

  8. לגדעון ספירו הגיב:

    לגדעון ספירו

    אנא שקול להוסיף – ונשק גנטי.

    למשל:

    הוועד למען פירוז המזה"ת מנשק אטומי, ביולוגי, כימי וגנטי.

    מה דעתך?

  9. לי לי הגיב:

    אם אנחנו בענייני קונספירציות דה לה שמעטה, לי היתה אחת אחלה. "יש לי יש לי". כאשר קראתי את הסיפור של אבנר כהן, עם החקירה והמלמ"ב, התעוררה בי קונספירציה שאי אפשר היה לכבוש אותה, שהוא זה שהפיל את יאצה והחקירה המפורסמת היתה הכיסוי המושלם לזה.

  10. קונספירציה עניין של גיאוגרפיה הגיב:

    לפני שנה וחצי כתבתי באיזה אתר שמאל שלדעתי אייפאק עוסקים בריגול ומסכנים את ישראל כיון שעוקבים אחריהם. מישהו כתב לי שאני מטורפת שצריך לאשפז אותה דחוף, ושכל חולי הרדיפה האלה, מקלקלים את השם לשמאל האמיתי והשפוי.

  11. יאזק הגיב:

    כן, זה נכון רודולף, אבל יש צדק בישראל. כאשר אנחנו טענו שקסטנר חוסל על ידי הממשלה כדי להשתיק את הסודות, אמרו לנו שאנחנו הוזים הזיות וחולים מחלת הרדיפה. והרודף מרודף פטור מקונספירציה.

  12. kyke הגיב:

    the only thing wrong with Spiro’s thesis is that he does not wish to actually see what happened to vanunu. rigid, watson, too rigid.

  13. איריס הגיב:

    לגרמני,
    לפני כשלוש שנים הייתי בהרצאה של תום שגב במוזיאון היהודי בברלין, לאור צאת ספרו בגרמנית. הוא דיבר על ישראל שעזבתי כמה חודשים קודם לכן בתקווה רבה שהנה אוטוטו מגיע שלום וישראל תצא מכל השטחים הכבושים תמורת (אתה יושב?)…הצטרפות לאיחוד האירופי. נזכרתי בזה כשהעלית את ההצעה של נאטו.
    ישראל היא לא באירופה ואין שום סיבה שבעולם שהיא תהיה חלק מנאטו אלא אם כן רוצים "לתת לה משהו". הפתרון שלך מניח שהבעיה היא שישראל באמת מאויימת בלי קשר להיותה מאיימת ועם אחד הצבאות החזקים בעולם. נו, אז יעמדו לרשותה עוד כמה מטוסים (נגיד שאיזה צרפתי יהיה מוכן למות בשביל רעיון המדינה היהודית).
    הרעיון שאוב מתוך ראיה של ישראל כחלק מאירופה והעולם "המערבי". בזה מאמינים כמה גרמנים שמשוכנעים שישראל מלאה בלבנים ניצולי שואה בלבד שצריך לפצות אותם ולשהקיט את המצפון.

  14. צ’רלס קושנר הגיב:

    זה שמו של המיליונר היהודי שסימם את גיסו ושלח לו זונה. חבר של מושל ניו ג’רזי מקגריבי, או אולי לא ממש חבר ?
    לינק לסיפור המלא
    — קישור —
    כדאי לשאול אל דב זוהר

  15. גדעון ספירו הגיב:

    בענין ההצעה לעיל להוסיף לשמו של הוועד למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי גם "גנטי".
    הנושא הגנטי דורש לימוד מעמיק. אינני בטוח שמדובר בנשק במשמעותו של נשק אטומי ביולוגי או כימי. אין למיטב ידיעתי "פצצות גנטיות". למחקר הגנטי פנים רבות. אין ספק שיש לו היבטים מאיימים ומפחידים כפי שמספר כותבים הביעו בתגובותיהם. אבל יש למחקר הגנטי גם היבטים אחרים, חיוביים, מסייעים לאנושות.
    יש למשל ויכוח ער בנושא הנדסה גנטית ליבולים חקלאיים. מחד טוענים התומכים כי הדבר מסייע בין השאר למאבק ברעב, והמתנגדים סבורים שזה ממש מסוכן.
    יש מחקר גנטי שמטרתו להדביר מחלות מסוכנות, ויש מחקר גנטי שעלול להביא לייצור בני אדם על פי הזמנה, כך וכך איי קיו, עולם מפלצתי.
    הסוגייה נמצאת עדיין בעיצומו של ויכוח ומחלוקת, מה מותר, מה אסור. נושא לא פשוט הדורש כאמור לימוד ועיון.

  16. דניאל הגיב:

    נושא ההנדסה הגנטית, צפוי לעמוד במרכז תשומת-הלב במאה הקרובה.
    כבר בשנים הקרובות, צפוי להתחיל "פיתוח בני-אדם לפי-הזמנה" – קרי: רזים, אתלטיים, בהיהי-עור ושיער, בעלי עיניים כחולות, או ירוקות… Pure Aryans!! במקביל יתקדמו, האיל-דוקטורי למיניהם, מהסכמת האנושות ל"מחקר בתאי-גזע עובריים", לפיתוח בני-אדם, שישמשו בתור "מחסני-איברים" לתאומיהם – בני-אדם עשירים בתחילה, ואז – כולם… (הערה: האם המאבק המרקסיסטי יתמקד אז, בטענה ל"זכות העניים למחסני-איברים משלהם"? כי, בהתחשב בתמיכת רבים מחברינו כיום, ב"תנאים טובים ליצרני-נשק / שוחטי-עופות", בלבול מוסרי שכזה, לא יתמיהני כלל ועיקר) וממחסני-איברים – הלאה… ייצור סיטונאי, של בני-אדם לצרכים שונים – כורים… חיילים… טייסים… פועלי-זבל… גננים… שרברבים… You name it!! רק מעט מאד, מבנינו ומנכדינו, עיניהם יהיו פקוחות דיין, על-מנת *להבין*, בכלל, שהם מנצלים *בני-אדם*; מה – הם *יוצרו*!! לא נולדו!… – יטענו פעילי "השמאל המתון" של אז – נכון, כמובן שצריך, להבטיח להם תנאים הומניים, אבל… בכל-זאת, קצת פרופורציות! היי, צריך לנסות תרופה חדשה – ואם הילד שלך יחלה, אז נכון, שלא יהיה ‘כפת לך יותר מדי, אם יקריבו כך וכך "מוטאציות", "מלאכותיימניקים", למענו? מה, הבן שלך חשוב לך, יותר מאשר איזה עובד-סינתטי, נכון או לא?

    ואז, בעוד שני דורות לערך, יקום ספרטקוס החדש – ויזעק: אנו *בני-אדם*!! ומה יקרה אז?

  17. אירית הגיב:

    ומה עושה הועד בעד מזרח תיכון נקי מכל הנשק הזה ? האם מקבלים תלונות מנפגעים ? האם מגישים בקשות לקבל מידע מהרשויות הרלוונטיות על הארסנלים ? אשמח לקבל מידע. האם נאספים ארכיונים בדבר פרסומים על הנשק הזה? האם יש קשר עם האו"מ ומוסדות דומים בעולם ?

  18. גדעון ספירו הגיב:

    לאירית,
    הוועד עשה ועושה ככל שיכולתו הצנועה מאד מגעת. יש ארכיון, עושים ניסיונות חוזרים ונישנים להתקשר עם אנשים בישראל ובחו"ל, מדענים, פוליטיקאים, פעילים נגד נשק גרעיני, להעיר ולהאיר ולבקש ולדרוש את הצטרפותם לפעילות למען חיסול הנשק הגרעיני הישראלי ונשק השמדה המוני אחר המצוי במזרח התיכון כמו גם נגד הנזקים האקולוגיים המיידיים והפוטנציאליים שהכור בדימונה מעמיד בפנינו.
    השתתפנו ביוזמה של שתי"ל להקמת שדולה נגד הכור בדימונה, ולצערנו מרבית הארגונים הירוקים פרשו משום שחששו להתעמת עם מערכת הביטחון בנושא, וסברו שזה יזיק לפעולותיהם האחרות. פנינו למשל לראש עיריית דימונה לפעול יחד לנוכח הסכנות שהכור מעמיד לאדם ולסביבה, אבל הוא סירב. הוא אוהב את הכור וסומך על הממשלה. וכך שוב נותרנו לבד.
    כמובן שאילו היו לנו מאות אלפי תומכים כמו שיש למתנגדי ההתנתקות, והמימון הנדיב העומד לרשותם, פעולותינו היו מקבלים את המימדים הראויים וקולנו היה נשמע ברמה מסוף העולם ועד סופו.

  19. גולדין הגיב:

    בענין הפצצה הגנטית, אין דבר כזה.
    הדמיון ביננו לבין הערבים מבחינה גנטית והרב גוניות באוכלסיה היהודית אינו מאפשר להבדיל בין שתי האוכלוסיות.
    יש אפשרות לפגוע בפלח מסוים באוכלוסיה אולם הצד המשתמש לא יהיהה מוגן.

  20. דניאל לגולדין הגיב:

    לא, זה ברור.

    ה"פצצה הגנטית" = שטויות. אבל, כל עניין המחקר הגנטי = סכנה ברורה וודאית, לאנושות ולאנושיות…

  21. יואב הגיב:

    קראתי את כל השרשור המתלהם ולא מצאתי התייחסות לעניין חשוב אחד שפורסם בעיתונות הישראלית בתחילת שנות השמונים. כוונתי לכתבת תחקיר של רונלד פישר על הלוחמה הנגיפית של ישראל במלחמת השחרור ומיד אחריה. העובדות שפישר העלה למיטב זכרוני (לצערי גליון "חדשות" שבו הופיע אינו ברשותי) הוא שאפרים קציר (לימים – נשיא מדינת ישראל) הקים בצה"ל את "חמ"ד ב’" ובמסגרתו פיתח נשק בקטריולוגי ששומש בפועל בעכו וגרם למגפת דבר בעיר וכן שומש להרעלת בארות מים בכפרים פלסטיניים שתושביהם גורשו באזור שפלת החוף ואשקלון כדי למנוע שובם של המגורשים/בורחים וכן ששני לוחמי פלמ"ח שאחד מהן שמו כהן נתפסו ברצועת עזה עם מיכלי נגיפים מסוג דבר ונשפטו במשפט פומבי (עם רשומות) והוצאו להורג ונקברו בעזה וגופותיהם אינן נדרשות על ידי צה"ל! היות והמאמר היה חשוב, נשמרו עובדות אלו בזכרוני. האם מישהו זוכר? האם יש למישהו המאמר? זה חשוב בעיני כי אני ממש שונא צביעות, מן הסוג של הם טרוריסטים ואנחנו יהודים. ואם לא אקבל משוב חיובי, אתחיל לחשוב שחלמתי חלום.

  22. אבנר כהן הגיב:

    גדעון ספירו צודק באומרו שבינו לביני מפרידים הבדלי דעות עמוקיים, פילוסופיים ופוליטיים, ביחס לסוגייה הגרעינית, הן במישור הגלובלי והן במישור הישראלי. אך ספירו חוטא לאמת בצורה בלתי הוגנת באופן שהוא מתאר את דעותי ביחס לפצצה ומקומה בעולמנו.

    מתוך קריאת שורותיו של גדעון ניתן לחשוב שאני אחד מאוהביה של הפצצה, כמעט ד"ר סטרנגלאב, ולא כך הוא. למען האמת, רחוק מכך. מה שהביאני לנושא הזה הוא העובדה שהמצאתה של הפצצה פתחה אפשרויות של הרס שהאנושות לא הכירה בעבר, כולל אפשרות שהאנושות תשמיד את עצמה, אפשרויות שנותרו ריאליות אפילו כיום לאחר סיום המלחמה הקרה. בדומה לספירו הייתי רוצה מאד לראות עולם ללא הנשק הנוראי הזה, ובוודאי שארצה לראות מזרח תיכון ללא נשק גרעיני, ביולוגי או כימי.

    בכל הרצאותי אני מדגיש את ההחמצה הנוראית שהתרחשה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר האנושות לא הצליחה להעניק דה-לגיטימציה לנשק גרעיני ולהפכו, כמו שעשתה לנשק ביולוגי וכימי כמה עשרות שנים לאחר מכן, לנשק בלתי חוקי שאין מקומו על פני האדמה. אני גם מאילו שמתייחסים ברצינות לעסקת האמנה לאי תפוצת נשק גרעיני שקוראת למעצמות הגרעיניות לפעול על מנת שנשק גרעיני לא יימצא יותר בעולמנו.

    אך בניגוד לגדעון ספירו, אני מספיק ריאליסט כדי להכיר שכיום, בתנאי עולמנו הנוכחי, נשק גרעיני לא ייעלם לו מן העולם כתוצאה ממחאת יפי הנפש למיניהם. נרצה או לא נרצה, העובדה נותרת שנשק גרעיני קשור הדוקות לעצם ארגון הסדר והיציבות הבינלאומית. ובכל מקרה, האחריות העיקרית לעתיד הנשק הגרעיני נשארה על המדינה שפתחה את הג’יני הזה, ארצות הברית.

    באשר לרמה המקומית, עם כל האמביוולנטיות שלי ביחס לנשק הנוראי הזה, איני יכול שלא לחוש סימפטיה לבן גוריון של שנות החמישים, המנהיג שמצא עצמו חסר אונים בתקופת השואה, שהאמין שאופציה גרעינית, הפצצה, היא האופן היחידי להבטיח את עתידה של מדינת היהודים הקטנה בעולם עוין. מצבה הביטחוני של ישראל השתנה באופן משמעותי מאז ימי חרדות בן גוריון, אבל בהסתכלות לאחור לא ניתן להתעלם מהאופן "הקונסטרוקטיבי" שנוכחות הפצצה השפיעה כדי להביא את הקונפליקט הערבי-ישראלי לידי סיום. כמובן, הפצצה כמעט ואינה רילבנטית לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ובכל זאת, צריך לזכור שהיעלמות חד צדדית של הפצצה הישראלית פרושה שינוי דרמטי בתדמית הישראלית, החלשה של תדמית הביטחון הישראלי, כזו שקשה לראות שום ממשלה ישראלית שהיא מוכנה לשום ויתורים טריטוריאליים למען שלום עם הפלסטינים. בסופו של דבר, כפי שאני מציע בספרי, חלק מהשלמה ישראלית-פלסטינית יהיה קבלה ולגיטימציה ערבית של הפצצה הישראלית. ניסיתי לפתח מחשבות אלו ב"טאבו האחרון." כמובן, ההתייחסות האוטופיאנית של גדעון ספירו וחבריו לדעה לנושא הכבד הזה היא חסרת אחריות בחוסר הריאליות שלה, ולכן גם לא ניתן לקחת אותה ברצינות.

    באשר לעתיד היותר רחוק, בניגוד לספירו אני מספיק מפוקח כדי לדעת שהפצצה לא תיעלם לה בקלות מעולמנו, וכל עוד הידע שלה קיים לא ניתן יהא להיפטר מצילה, אך למרות זאת אני סבור שיש לעשות הכול על מנת שהפצצה תאבד את ערכה הצבאי ותהפוך לענין סמלי. כול זה, לדעתי, כבר מתחולל בחלקו למול עינינו, ואיראן היא זו שמשפיעה כה לרעה על תהליך זה.

    יש לחזק כמה שניתן את ההכרה שלפצצה אין (ולא יכול להיות) שום שימוש לגיטימי, ולכן כל מי שישתמש בנשק הנוראי הזה, בין אם מדינה או אירגון טרור, ארור יהא יומו לדראון עולם.

  23. יואב הגיב:

    אני מבקש להפנות את תשומת לב הקוראים/כותבים לדברי הקצרים על הלוחה הבקטריולוגית של ישראל בשלהי מלחמת השחרור. ביקשתי משוב ולא קיבלתי. זה נראה לי חשוב ואודה על תשומת לבכם.

  24. יום הדין הגיב:

    אבנר כהן טוען גם כאן שהיו ראיות לנשק השמדה המוני בעירק שהצדיקו את המלחמה. זה אומר מיהו ומהו.
    פוטרמן מסגיר את הכוונות של הועד הציבורי וספירו – "העלאת ישראל על המפה של העולם הנאור". די בזה להבין שהאינטרס הוא לאומי.
    וענונו לבד, וגם הוא לא התכוון להיות מה שהוא נהיה בעל כורחו. כולנו פיונים של הממשלה, אבל יש כאלה המכחשים בתמימים. ואחרים מכחשים בעצמם.

  25. רמי הגיב:

    אני ממש לא מבין איך הפצצה "תהפוך לעניין סמלי", כדברי אבנר כהן בתשובתו לגדעון ספירו. אני גם לא מבין איך כהן מצפה שהפצצה תיעלם על ידי האמריקאים, מי שפתחו והשתמשו בה. אם יש סיכוי כלשהו שהפצצה אכן תיגנז – הרי זה בזכות אנשים כמו ספירו, ולא בזכותם של מי שבאופן עקרוני תומכים בפרוייקט הגרעין הישראלי. אשר לבן גוריון, אני ממליץ למר כהן לקרוא את תגובתי שבתחילת השרשור. כהן טוען שבו גוריון מצא עצמו חסר אונים מול רצח יהודים על ידי גרמנים במלחמת העולם השנייה. איני בטוח שהתיאור חסר אונים הולם. ב"ג והיישוב יכלו לעשול יותר מהכלום שעשו. אפילו אם לא יכלו לעשות דבר – יכלו לפחות לצעוק ולבכות, אך הם – כפי שהנציחו עיתוני התקופה – התעניינו יותר בענייני הישוב בארץ על מריבותיו ושמחותיו. איני בא לדון אף אחד אבל אני כן בא לומר שהחלטת ב"ג לבנות את המיזם שלפי מקורות זרים (חה חה חה) הוא כולל פצצה שתהרוס יום אחד אותנו ואת שכננו, לא נולדה על רקע השואה אלא על רקע מלחמת 48 שבעקבותיה גורש מכאן העם הפלסטיני והכל הבינו שמניעת חזרת הפליטים למקומותיהם אפשרית רק באמצעות כוח עצום. ב"ג עמד בפני דילמה: להתפשר עם הערבים במחיר יקר, או הפחדתם באמצעות מיזם ה"סמב"ה", והחלטתו היא בכייה לדורות ובעצם – לדורות רבים.

    כשקראתי את המאמר של כהן, התפעלתי ממנו מאוד. את הביקורות של אירית וגדעון לא כל כך אהבתי. עכשיו, שהואיל כהן להשיב לגדעון, אני מבין את גדעון ומסכים לחלוטין לעמדתו על הספר וכותבו. תסולק הפצצה הממאירה מחיינו ויבורכו אנשים כמו מרדכי ואנונו וגדעון ספירו.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים